סבתא לאה והשוטרת

From: Morgenstern [mailto:gila_mor@zahav.net.il]
Sent: Sunday, August 20, 2006 2:24 PM

Subject: ‏לאה מורגנשטרן נעצרה ע"י המשטרה בהפגנת יחיד מול משרד רוה"מ

שלום צפריר

זה עתה חזרתי ממעצר חקירה משטרתית בתחנת מוריה.

הבוקר ניצבתי על-יד משרד ראש הממשלה ובידי שלט



"נכשלתם –‏ תתפטרו

עכשיו

לפני שאירן ורוסיה..."


ניצבתי במעבר החציה המוביל אל משרד רוה"מ.

שוטר/מאבטח [?] ניגש אלי ביקש את ת"ז שלי סרבתי [הרי עמדתי במקום שבו יש תנועה חפשית של עוברים ושבים] הוא לא התעקש. וברכנו זא"ז לשלום. ובזה הסתיים המגע בינינו .

אחרי כמה דקות נגשה אלי שוטרת וביקשה באדיבות את ת"ז שלי.

הסכמתי בתנאי שלא תרשום את מספר התעודה.

היא הסכימה. כדי לראות שאני סתם בן אדם לא מסוכן

ובזה חשבתי נגמר העניין.

כעבור כמה דקות חזרה אלי השוטרת ודרשה ממני

א. שאזוז למקום אחר בצומת

ב. שאמסור לה את פרטי ת"ז שלי.

הסכמתי לבקשה הראשונה וזזתי למקום אחר בצומת

לא הסכמתי למסור לה את ת"ז שלי לשם רישום. הרי כבר מסרתי לה אותה קודם והיא וידאה שהכל בסדר איתי.

מרגע זה יצא הכל משליטה:

היא תפסה אותי בכח עצום באמת-ידי השמאלית לפתה אותי בחוזקה וגרמה לי כאב עז עד כדי כך שבאופן אינסטינקטיבי סטרתי לה בידי הפנויה, ידי הימנית.

השוטרת הגיבה כלפי בכח רב לפתה אותי טלטלה אותי ונהגה כלפי באלימות קשה.

מרגע זה לא היה ברור לי מה קורה איתי. הייתי בהלם:

אחד המאבטחים התנפל עלי הטיח אותי לכביש, קפץ עלי, חבט אותי בכח, נחבלתי בראשי, המשקפיים שלי עפו, הכובע עף. ממש לא הבנתי מה קורה איתי.

מרגע זה הגיעו הרבה כחות בטחון להכניע את הסבתא המסוכנת.

לא התנגדתי לאיזוק.

המתנתי בסבלנות שיקחו אותי לחקירה במשטרה [מוריה]

אבל המאבטחים והשוטרים [כולל השוטרת] התמהמהו למעלה מחצי שעה כדי לרשום את פרטי האירוע.

נראה שתיאמו ביניהם עדויות.

עכשיו, אחרי שהכל הסתיים כאילו, הגיע למקום בו המתנו בחור צעיר, סטודנט שעבר במקום, כולו נרעש ונסער:

"איך אתם מתנהגים ככה לאשה ?!

הגזמתם! לא היה צריך בכלל להפעיל איזשהו כח פיזי נגדה !

מה שהמאבטח עשה היה מיותר לגמרי ! פשוט בושה !"

אינני מכירה את הבחור. הוא סתם עבר במקום במקרה.



אחרי החקירה המשטרתית שוחררתי בערבות עצמית.

ונאסר עלי להתקרב לאזור במשך 15 יום

יש לי עדיין כאבים באמת ידי השמאלית כתוצאה מהלפיתה של השוטרת

יתכן שמחר גם יופיעו סימנים כחולים



שם השוטרת סמדר ג'ני מס' אישי 1140094

שם המאבטח שחבט בי והפילני ארצה כפיר סויסה ת"ז 039900105



השוטרים מכחישים שלסטירה שלי קדמה אלימות של השוטרת כלפי.

ועוד הם טוענים שהשתוללתי כאשר עצרו אותי

ועוד טוענים שהיה צריך כח של כמה שוטרים להכניע אותי

כל זה שקר !

מכתב אל מבקר המדינה

כ"ו אב תשס"ו
20 באוגוסט 2006
לכבוד
מבקר המדינה
השופט מיכה לינדנשראוס
ירושלים

הנדון: היועץ ליחסי צבור מר ראובן אדלר ויחסי עם רב אלוף דן חלוץ

נכבדי,

על פי הפרסום, בעיתון "מעריב" ביום 17.8.06, וכן באתר האינטרנט שלו ב-(http://www.nrg.co.il/online/4/ART1/466/414.html) , מר ראובן אדלר נפגש עם רב אלוף דן חלוץ בלילה שבין ה- 16 – 17 באוגוסט השתא ואני מצטט:
"...דמות מוכרת נכנסה למעלית בבניין המטכ"ל בתל-אביב ולחצה על כפתור הקומה ה- 14. ראובן אדלר - פרסומאי, ספינולוג ויועץ סתרים - הוזעק שלשום בלילה, מעט לפני חצות, ללשכת הרמטכ"ל דן חלוץ"
הכתב המדווח, מר בן כספית, הוא איש מקצוע מוכר ולכן, מסקנתו שם שקולה כאפשרית בהחלט, לאמור:
"אדלר נודע בשנים האחרונות כחברו האישי הקרוב של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, וטען בפרסומים שונים כי הוא האיש ש"המציא את שרון". האמת היא שאדלר אכן עומד מאחורי הצלחתו התדמיתית הסוחפת של שרון בשנים האחרונות, מאז נבחר לראשות הממשלה. כעת, מתברר, גויס אדלר לייעץ לרמטכ"ל במצוקתו. גם הרמטכ"ל נמנה עם ידידיו הקרובים של שרון, וייתכן כי שוררת בינו לבין אדלר היכרות על רקע זה"
הידיעה הזאת גם הועתקה בידי גורמי תקשורת נוספים כגון: http://www.news-israel.net/news.asp?id=19757, http://www.ice.co.il/special_article.asp?pgId=97142&catId=38,
ובמאמר של עמוס ואבי שיירכוף ב"הארץ" מיום 18.8.06 מוםיע ש"הפרסומאי ראובן אדלר מסייע לו בצמצום נזקים" (http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/751898.html).

אם הידיעה הזאת נכונה, אתכבד להפנות אליך את השאלות הבאות:
1. האם קיימים נונהלים בצה"ל המסדירים העסקתם של יועצים תקשורתיים/פירסומאים?
2. אם קיימים נוהלים כאלה, האם רב אלוף חלות נהג לפיהם?
3. האם נוהלים אלה קובעים תנאי העסקה של יועצים כגון מר אדלר?
4. אם כן, האם מר אדלר זכה לתגמול על פיהם?
5. האם, גם אם כל הנוהלים הקיימים נשמרו בקפדנות, האם אין פגם בכך שמר אדלר נבחר לייעץ לרב אלוף חלות בהתחשב בעבר הפוליטי הקרוב של מר אדלר?
6. האם מר אדלר זכה במכרז כלשהו או האם הנוהלים מאפשרים בחירה ללא כל צורך במכרז?
7. אם מר אדלר נשכר בידי רב אלוף חלוץ באופן אישי, האם הדבר עולה בסדרי שלטון תקינים? ואם מר אדלר נשכר בידי צה"ל, האם ניתן לראות את החוזה שנחתם בין צה"ל לבין מר אדלר? ואם מר אדלר נתן משירותיו ומכשרונותיו חינם אין כסף, האם דבר כזה עולה בקנה אחד עם סדרי שלטון תקינים?

אני מקווה שהתשובות לשאלות הללו תסייענה לך לשקול האם אין מקום לפתוח בחקירה כלשהי נוכח האפשרויות שלא נשמרו כללי אתיקה שלטונית במקרה דנן. אודה לכבודו באם יאות ליידע אותי על מסקנותיו ועל צעדים כשלהם שהוא נוקט בעקבות פנייתי זו.

בכבוד רב,



ישראל מידד
שילה,
ד.נ. אפרים 44830

פוטו רצח הטור ההחדש בבשבע

פוטו רצח



בעוד אנשים מרכזיים בישראל (ה'אליטות', וכמובן ה'ברנז'ה' עצמה) עדיין טוענים שהתקשורת אינה מגויסת, ובשמאל טוענים שהיא מוטה כנגד ערכי ההומניזם והדמוקרטיה, המערכה בלבנון הביאה לנו סיוע משמעותי מעבר לים. דווקא בני ניכר שזפו לעין המצלמה והאינטרנט את הזיופים התקשורתיים שהפכו לכלי מלחמה חשוב בידי החיזבאללה.

השחקנית המרכזית היא סוכנות רויטרס (אגב, על שמו של ישראל בער רויטרס, בן הרב מגרמניה), שבסופו של דבר נאלצה לפטר את עדנאן חאג', צלם פרילאנסר. 'צבא הבלוגרים' הוכיח שתמונותיו היו מבוימות ומזויפות. רויטרס ניסה בתחילת הדרך להגן על איש החיזבאללה חאג', אך צבא האינטרנט היה חזק יותר.

הראשון מבין הבאים לעזרתנו הוא צ'רלס ג'ונסון (מהאתר www.littlegreenfootballs.com). הוא הבחין שתמונה של עשן מיתמר מעל ביירות עברה עיבוד גראפי בתוכנת עיצוב, כדי 'לשפר' את הרושם. תמונה נוספת, של מטוס יורה נורות הטיה, הוצג כמשגר טילים. אתר אחר, זה של ריצ'רד נורת', (http://eureferendum.blogspot.com), טיפל באופן יסודי ביותר בסדרת התמונות מכפר כאנא. הוא הצליח לגלות מה באמת מסתתר מאחורי התמונה של אותו 'עובד הג"א' לבנוני, סאלם דהאר ('איש הקסדה הירוקה'). דאהר הציג לראווה את הקרבנות הצעירים של התוקפנות של חיזבאללה, בדיוק כפי שעשה זאת לפני 10 שנים בזמן מבצע 'ענבי זעם'. אתר נוסף שיש לציינו, בניהולם של ג'ון הינרייקר, סקוט ג'ונסון ופאול מירנגוף (http://www.powerlineblog.com) עזר גם הוא להפנות את תשומת הלב לצעצועי הילדים שמופיעים לעתים קרובות מדי ונוחות מדי בשידורי הכתבים מלבנון.

וכמובן, יש להודות לגדול אנשי הרדיו העצמאי בארה"ב, ראש לימבאו (Rush Limbaugh), שהקדיש תוכנית רדיו שלמה ועוד כמה חלקי תוכניות (קהל מאזיניו, הנמנה במיליונים, גדול יותר מזה של רשת ב') לניתוח ביקורתי ואף צינ, של מאמצי החיזבאללה והמוסלמים בכלל לעבוד על העולם ולמכור סיפורי זוועה פיקטיביים.

אך מעבר להכרת הטוב לאתרי הבלוג הללו ואחרים, וכמובן לאתרים יהודים שמתמודדים יום יום מול השקרים של אויבינו (נזכיר כאן את נחום שחף באתר http://www.global-report.net/i2i/?l=he והחברים באתר http://www.omedia.co.il). אנחנו מתפעלים מהזריזות והנחישות האמיתית והמקצועית של האתרים באינטרנט. והבה לא נשכח: הם יושבים בחו"ל. מה קרה לזרועות השלטון שלנו? האם משרד החוץ 'ניצח' במערכה תקשורתית זו? האם מישהו שמע על יועץ התקשורת לעיתונות הזרה שליד ראש הממשלה (חוץ מכך שהקודם, רענן גיסין, הורחק ערב פתיחת המערכה)? האם יחידת דובר צה"ל יצאה למבצעי קומנדו כדי להכות באויב בשטח זה של הלחימה?

היה על מה להיאבק: כיתוביות שקריות, זיהוי מקומות שלא היו, שימוש בתמונות של אותו אתר מופצץ שוב ושוב, 'פליטה לבנונית' שבכתה והשתוללה משום שביתה נהרס פעמיים תוך עשרה ימים בהפצצות ישראליות, וסיפורי סבתא נוספות? אותן תמונות של צעצועים ובובות שאיכשהו נמצאו בתוך כל ההרס בזווית נכונה לצילום, וכאילו יצאו רק עכשיו מהחנות?

דומה כי ההצלחה הגדולה ביותר של מערכת התעמולה של הממשלה וצה"ל היתה להרגיז את חיילי המילואים, שחשו שפירוט-היתר וחופש-היתר שניתן לתקשורת מסכן את חייהם – כולל גילוי מספרי היחידות ומיקומן בשטח. מערכת הפקת הלקחים חייבת להידרש לכישלון הבולט לעין של דובר צה"ל, משרד החוץ ועוד 'מקצוענים' שפשוט אינם מבינים מהי מלחמת תקשורת מודרנית, איך מתמודדים עמה ומה עושים כדי להבטיח שסיפורי הבל לא יעצרו את פעילות הכוחות בשטח ולא יביאו מורך בלבבות הפוליטיקאים.

'דה מרקר' נגד החוק

העיתון The Marker (נראה שאי אפשר לשווק עיתון איכותי כזה ללא שם לועזי) מוציא לאור אחת לחודש מגזין רכב. גיליונו באוגוסט 2006, בעיצומה של לחימה שגבתה קרבנות רבים ומיותרים, מוקדש כמעט לנושא אחד: היופי שבנסיעה מהירה, הרבה מעבר למותר. כאילו אין לנו מספיק הרוגים...

תאמרו: אז מה? מותר לדווח על מרוצי מכוניות, על גופי מתכת שמצליחים לנוע במהירות של מאות קמ"ש, ואולי יש בזה גם עניין. ובכל אופן, לפאר מעשי עברה, לדעת על קיום עברה ולא למסור את הפרטים למשטרה, לפאר שידול לדבר עברה – כל אלה כנראה מהווים חלק מאתיקה עיתונאית מתקדמת המתאימה לאנשים חושבים.

בעמוד 37 אנו מוצאים כתבה שכותרתה: "המשימה: להגיע בזמן למשפט תעבורה, האמצעי: הונדה CBR1100XX". הכתבה מתארת את העיתונאי תומר הדר, שחייב להתייצב בבית המשפט בגין עברת תעבורה ויש לו רק חצי שעה להגיע מתל אביב. הוא רותם את שכנו בעל האופנוע המהיר, והם מצליחים להגיע בזמן, בין השאר בגלל נסיעה במהירות של 170 קמ"ש.

אנחנו רק חושבים מה היה קורה אילו 'בשבע' היה כותב כתבה: "דע את האויב – איך לעצור את התחבורה בהפגנה בלי להיתפס", או "10 טיפים להפגנה בלתי חוקית"; משהו מהסגנון של "דע את האויב – איך להתחמק ממכמונות מהירות", כתבה אחרת בירחון של דה מרקר.

האם בעקבות תרומה 'חיובית' כזו למלחמה בתאונות הדרכים ינקוט מישהו במטה המאבק יוזמה נגד 'הארץ' ו'דה מרקר'?

מגויסים יותר מצה"ל הטור החדש של בשבע

מגויסים יותר מצה"ל
אלי פולק וישראל מידד


גם הפסימיים ביותר, ואולי גם הציניקנים מקרבנו, לא יכלו לחזות מפלה גדולה יותר מבחינה צבאית, דיפלומטית ואסטרטגית מזו שאנו צופים בה בימים אלה, שבהם מלאה שנה לביצוע גזירת הגירוש מאדמת ארץ ישראל.

מהאזנה, מצפייה ומדיווחים שנקלטו במשרדי 'לדעת', ברור שהתקשורת הישראלית הצליחה להתגייס הרבה יותר מכוחות צה"ל כדי להסתער על המטרה המשותפת לרוב חבריה ואישיה: מניעת ניצחון צבאי, ובעקבותיו ניצחון מדיני. שוב, המיקרופון והמצלמה מהווים אמצעי לחימה בידיהם
ובפיהם.

הרכבי הדיונים אינם משקפים את המציאות הפוליטית. למעט יוצאים מן הכלל (כגון התנפלותו של מוטי קירשנבאום על ח"כ בארכה ביום ב' שעבר), דוברים המנסים לשכנע לכיוון מסוים נקטעים, בעוד אחרים מורשים להמשיך ולהפחיד מ"הבוץ הלבנוני".
רק לפני שלושה שבועות העזו ירון לונדון, ארי שביט ואחרים לתקוף את ההיגיון שמאחורי תכנית ההתנתקות, והודו שהם טעו לגבי התפיסה של נסיגה חד-צדדית, ועוד יותר לגבי האמונה המושרשת בשמאל שניתן להגיע לשלום עם הערבים. אבל בשבוע האחרון כולם, להוציא כמה פרשנים-אורחים שבטעות הסתננו למסך, משדרים אימה ויראה מהבוץ הלבנוני. שלא נסתבך.

לפני קצת יותר משבע שנים, ארגון קיקיוני ללא גב ציבורי אבל עם גב תקשורתי חזק, בדמותן של ח"כ שלי יחימוביץ' (אז ב"קול ישראל" ומצביעת רק"ח, כהודאתה) והכתבת הצבאית של אותה תחנה, הצליח לסבך אותנו בבריחה חפוזה ומבישה מלבנון. ואילו כיום לא שואלים את הנשים של אז את השאלות הקשות והנוקבות המתבקשות.

והיום, מנשה רז, אמנון אברמוביץ', אלון בן-דוד ואחרים חוזרים על המנטרה דאז. אם ניתן לתקשורת הזו להכתיב שוב לנו, לממשלה ולח"כים את דרכנו המדינית והביטחונית, אנו נהיה האשמים בקטסטרופה הבאה.


שנה אחרי הגירוש


שנה מהגירוש מחבל עזה וצפון השומרון, דומה שהלקחים התקשורתיים לא הופנמו על-ידי מתנגדיו. מועצת יש"ע והפוליטיקאים פשוט לא עשו את חשבון הנפש הראוי ולא הסיקו את המסקנות המתבקשות. הם נכשלו בגדול, ולכן מחובתם לקחת אחריות, ללכת הביתה ולפנות את מקומם לאנשים אחרים, צעירים, בעלי חזון, מעוף ויוזמה.

נפרט כאן כמה מהכשלים התקשורתיים שלהם: מועצת יש"ע דאגה לכך שהציבור הכללי יבין שהמאבק הוא בעיקר של ציבור שומרי המצוות. היא לא פנתה לרחוב הרוסי, לא שיתפה בדיוניה ובהחלטותיה מנהיגים שאינם שומרי מצוות, ולא אפשרה להם ליטול חלק פעיל בהנהגת תנועת המחאה. האם הלקח נלמד? לא ולא. לאחר שנה, העלונים המבשרים על טקסים לציון הגירוש שוב מדברים בעיקר לקבוצה הדתית, מדגישים את התפילות. אין אפילו ניסיון לעניין ולעורר את הציבור הכללי להשתתף בטקסים אלה.

מערכת ההסברה של מועצת יש"ע כשלה. בחוכמה, הם העסיקו כדוברת את אמילי עמרוסי, שניסיונה התקשורתי רב ומגוון והופעותיה בציבור מעוררות אמפתיה – ולא במעט משום היותה אישה. אך כלים אמיתיים לנהל מחלקת דוברות והסברה לא נתנו לה. אין אנשים שתפקידם ליצור קשר עם התקשורת הזרה. אין למועצת יש"ע דף בית באינטרנט! ראשי המועצה נמנעו בצורה מודעת מלהקים רשימת תפוצה באינטרנט, שדרכה ניתן יהיה להעביר ולקבל מידע.

הון עתק הושקע בארגון הפגנות, אך הכסף המועט יחסית הדרוש לפעולות פשוטות של הסברה ותקשורת אינו בנמצא. ראשי המועצה לא מצאו לנכון להקים מחלקת מעקב רצינית לנעשה בתקשורת, שתאפשר תגובות בזמן אמת. ראשי מועצת יש"ע לא הפנימו את העובדה שאנחנו נמצאים במאה ה-21 ויש כלים חדשניים שמאפשרים פעולה תקשורתית חכמה ואפקטיבית.
הביקורת החריפה מופנית גם כלפי פוליטיקאים. עברה שנה מאז הגירוש, ומה הם עשו? לא הרבה.

האם הם ניסו לעזור בגיוס משאבים למען תנועות חוץ-פרלמנטריות שבאפשרותן לפעול ביתר קלות במישור התקשורתי? לא.
האם הם הפנימו את הכוח האדיר של האינטרנט ושל רשימות תפוצה אינטרנטיות כדי להנהיג את הציבור שלהם? לא.
האם הם מנצלים בצורה שיטתית קבוצות חוץ פרלמנטאריות כדי לעקוב אחר הנעשה בתקשורת? לא.

האם הם משתמשים בכוחם הפרלמנטרי כדי לשתף פעולה עם תנועות חוץ-פרלמנטריות ולהעלות על סדר היום הפרלמנטרי והציבורי נושאים בוערים כגון מעצר של חפים מפשע, פעולות בלתי חוקיות של כוחות הביטחון כלפי יהודים ועוד? לא.
האם יש אורות? בוודאי. למשל, גופים שונים למדו שאין מקום לאפשר לתקשורת הכללית להשתלח בהם. נציגי היישוב היהודי בחברון אינם עוברים בשתיקה על הוצאות דיבה עליהם ואף מנצחים בדין. יש להניח שתוצאה דומה תתקבל בעקבות ההשתלחויות של יואל מרש"ק במתנחלים ותומכיהם. ישנם צעירים רבים שמבינים את העניין ועושים מאמצים, כל אחד בדרכו, כדי ליצור תקשורת אחרת הוגנת יותר.

אך בסופו של יום, המנהיגות שכשלה בגדול בשנה שעברה לא השכילה לפנות את מקומה למנהיגות צעירה יותר, רעננה יותר, כזו שמבינה טוב יותר את נפש האומה. איך ייתכן שמנהיגות כה כושלת אינה מתחלפת?

יש לכך סיבה טובה. למזלם, התקשורת הכללית אינה מבקרת אותם, ואילו התקשורת הלאומית נמנעת מלבקר אותם. מועצת יש"ע מעולם לא נדרשה לתת דין וחשבון מפורט על הכנסותיה והוצאותיה. תקשורת הימין איננה דורשת מהנבחרים דין וחשבון על פעילותם. גם אין ביקורת תקשורתית עצמית ראויה לשמה בתוך הימין. חוסר הביקורת הזה הוא אולי הכלי החזק ביותר שיש לשמאל במאבקם נגד השפיות. הגיעה העת לשים לו קץ. ואולי טור זה מהווה סנונית ראשונה?

הכל מותר לעלות להר הבית חוץ מגרשון סלומון

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 6225/06

בפני:
כבוד השופטת מ' נאור

כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופטת ד' ברלינר

העותרים:
1. גרשון סלומון

2. נאמני הר הבית בארץ ישראל


נ ג ד


המשיבים:
1. ניצב אילן פרנקו

2. משטרת ישראל



עתירה למתן צו על תנאי



תאריך הישיבה:
ו' באב התשס"ו
(31.07.06)


בשם העותרים:
עו"ד נפתלי ורצברגר

בשם המשיבים:
עו"ד רננה קידר

פסק-דין

1. לאחר שיג ושיח ובהמלצת בית המשפט בלי שיהיה בכך כדי לפגוע בטענות העקרוניות של מי מהצדדים, הוסכם בין הצדדים לעניין ט' באב תשס"ו, כדלקמן:



א. אנשי העותרים, למעט מר גרשון סלומון יוכלו לעלות להר הבית באותן שעות בהן עולה להר הציבור כולו. הם לא יישאו בידיהם כל כרזות או שלטים, הם לא ילבשו לבוש מיוחד, לא יתנהגו בצורה פרובוקטיבית, לא יתבלטו באופן ייחודי בכל דבר וענין.


ב. בעת כניסתם לא יוכל העותר 1, גרשון סלומון, להימצא ברחבת הכותל. הנקודה הקרובה ביותר לרחבת הכותל בה יוכל להימצא תהא מחצית המרחק שבין שער האשפתות לבין שערי הכניסה לרחבת הכותל מכיוון שער האשפתות.


2. אנו מוסיפים ומבהירים מיוזמתנו כי במקרה של הפרה חלילה שמורות למשיבים כל סמכויותיהם וכך גם במקרה של שינוי נסיבות, אך אין צריך לומר כי כל סמכות תופעל בתום לב.


3. אין באמור כדי לפגוע בסמכויות הכלליות של מפקד המחוז על פי דין.


4. במובן עליו עמדנו, ובמובן זה בלבד, מתקבלת העתירה.

ניתן היום, ‏‏ו' אב, תשס"ו (31.7.2006).

מכתבים שכנראה לא יופיעו בעיתון הארץ

א)

בתגובה למכתבו של דוד שחם "מי זוכר את השיר הבית"רי?" ("הארץ", ספרים, 12.7.06):


גם אם אני אישית אינני מכיר את השיר אותו מר שחם מציין, אני מניח שבני נוער בתנועת בית"ר אכן שרו אותו. אחרי התקפות הדמים עליהם בחוצות תל-אביב באירוע "השביעי של פסח תרצ"ג", בהשתתפות הפעילה של מי שבנה לאחר מכן יהיה לראש ממשלה בישראל, ובאולמות בחיפה, בבית פרומין בירושלים ובפרדסי השרון, נקל לשער שאכן, שירים כאלה נוצרו. בשנת 1934, בן-גוריון וז'בוטינסקי הגיעו להסכמים של 'שלום בית' במחנה הציוני אלא שרוב חברי הסתדרות הפועלים דחו אותם. ככל הנראה, בהסתדרות ובתנועות נוער המסונפות לה שרו שירים אחרים.



ואם הנושא היה לשירי תנועות נוער ציוניות, אין לשכוח את שירו של ראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, "אלהים לשלטון בחרתנו" הכולל את השורה: "זה הריב לא נגמר הוא עדין בין אדום ללבן-ותכול". השיר נכתב בעקבות מקרה טרגי משנת 1938 כאשר הבית"רי שלמה פלושניצקי, אשר כבר היה בידו סרטיפיקט ועמד לנסוע ארצה והסרטיפיקט נשלל ממנו על ידי ההנהלה הציונית בפולין בגלל השתייכותו לבית"ר, שלח יד בנפשו. כולם, כנראה, שרו שירים אבל רק לצד אחד בתנועה הציונית הייתה העוצמה וההשפעה למנוע מיהודי את הזכות לעלות ארצה בגלל שנאה להשקפתו האידיאולוגית.



לגבי "חזית העם", בוודאי ידוע למר שחם שז'בוטינסקי התערב אצל אבא אחימאיר וביקש לשנות את קו המערכת אשר התפרש כמבטא אהדה מסוימת לגבי הפאשיזם ואכן הופסק קו זה.


ב)

בתגובה ל"תערוכה" מאת סמדר שפי ("הארץ", 6.7.2006, גלריה, עמ' 8):


סמדר שפי מתבוננת בצילומו המדהים של נתן דביר מיום הדמים בעמונה בפברואר דהשתא, צילום המזכיר לה את עבודתו של גויה (או אולי גויא?). לטעמי, אני הייתי בוחר בציורו של האומן הקטאלני, רמון קאסס, La Carga o Barcelona , משנת 1902, המציג בקווים מקבילים ביותר לאירוע עמונה את התנפלותם של אנשי המשמר האזרחי הספרדים על המון מפגין כאשר פרש רומס מפגין תחת רגלי סוסו.



שפי מתבוננת ורואה "כיעור" ו"אמונה סהרורית". במיוחד, מושך עינה ואת הערכתה הביקורתית "צעיר לועג, מתחצף", ש"אינו באמת חלש" ושהחיוך שלו "אינו מבטא גבורה אלא להט מסוכן". דבריה אלה הזכירו לי את השורות משירו של אורי צבי גרינברג על עולה גרדום מקרב המחתרת העברית: "עלם-כנור-בו דורך עוז כאיש און/עד עץ התליה – כאל העץ בגנו/ ו מ ח י י ך נ כ ח ו . . 'מטורף! אלי מה/אתה מחייך?' – שואלו תלינו./ועונה זה העלם זך מחמה:/
א נ י מ ח י י ך ל ד ו ר ו ת ה ב א י ם /". (ההדגשה במקור)


דומני שכפי שהתלין, כפי שאצ"ג ממשיך שם, אינו מבין את העלם ההוא, גם שפי מחוסרת הבנה אודות הנער וחבריו בצילומו של דביר. בגלל עמדתה הפוליטית והשקפתה האידיאולוגית, ולא מתוך המציאות האומנותית, היא איננה מסוגלת לראות את יפיו כאדם מול משטרה משתוללת אשר פעלה, כפי שהיום אנו ידועים מדיוני הוועדה המיוחדת בכנסת, ללא פקודות, וכיהודי המגן על ארצו ועל מפעל החיים של התנועה הציונית: ההתיישבות בארץ.

אכן, הכל ענין של "עין צופיה".

גם באצ"ל אהבו את הארץ מכתבי בעיתון הארץ

גם באצ"ל אהבו את הארץ

בתגובה על מכתב למערכת "ארבע שורות בעיתון") "הארץ", 26.7)

בנוסף לאביה של רותי קידר, יוליוס זייקובס, נהרגו בהתקפת האצ"ל על מלון המלך דוד ב-1946 שני יהודים אחרים, שמסרו ידיעות לאצ"ל. לא היתה שום כוונה של לוחמי אצ"ל לגרום לקורבנות בנפש. נעשה רבות להזהיר את הפקידים באגף הדרומי. ראשית, שלא כמו דרישתו של יצחק שדה, שזמן ההשהיה יהיה רבע שעה (גידי פגלין תבע 45 דקות), הוסכם על חצי שעה. נמסרה הודעה טלפונית למלון, ועל כך העידו אנשים שנכחו שם.

באותם משרדים ישבו האנשים שהתוו את מדיניותה של בריטניה כלפי המנדט על פלשתינה (א"י). ההתכחשות של בריטניה למטרה של הקמת בית יהודי לאומי, הטלת איסורים על רכישת קרקע, סגירת שערי הארץ בפני עולים תוך התנכלות למאמצי היהודים לברוח מאירופה בזמן המלחמה ולצאת ממנה לאחר מכן, ההתקפלות מול הטרור הערבי ומעשי דיכוי אחרים - כל אלה הצדיקו את בחירת האגף הדרומי לתקיפה, בחירה של ראשי תנועת המרי העברי ובראשם משה סנה, יצחק שדה וישראל גלילי.

גם אהרן אברמוביץ, איש אצ"ל, שהשתתף בפעולה ונורה פצעי מוות ונפטר בלילה לאחר הפעולה בדירת מסתור בעיר העתיקה, אהב מאוד את הארץ, וגם הוא לא זכה לראות בקום המדינה.