ישראל מידד ואלי פולק
אחת מבעיותיה הבסיסיות של הרשות שהיא מעולם לא הפנימה באמת את הרעיון שהיא רשות שידור ציבורית
בציינו כי ה-3 במאי היה יום חופש העיתונות העולמי, התייחס שר החוץ של ארה"ב ג'ון קרי לנושא העיתונות החופשית, באומרו כי "לרבים מדי עיתונות חופשית נמצאת תחת מתקפה...אנשים בכל מקום מסתמכים על כך שעיתונות חופשית תיידע אותנו, תתבע ממנהיגינו לשאת באחריות, תפריד בין עובדות והמצאות ותחשוף נרטיבים שקריים המתחפשים כאמיתות".
ואכן, בעיה מרכזית של התקשורת היא שאלה העוסקים בדיווח החדשות הצליחו במידה רבה לעטוף את עצמם במעטפת בלתי חדירה לביקורת. מתיחת ביקורת על התקשורת משולה ל"הרס הדמוקרטיה".
למשל, לארה לוגן מחדשות CBS החליטה לשלב ידע אישי בסיפורי החדשות שלה – תופעה נפוצה וחמורה במיוחד כאן בישראל. בראיון שנתנה על הפרות אתיקה בנושא שילוב חדשות ודעות, אמרה לוגן כי "יש לפוליטיקה חשיבות קריטית...יש לי שֵם של מי שיש לה ידע עמוק...ראוי שתהיה לך הזכות לתת (את דעתך, אם התבקשת לעשות כן) ושלא יגנו אותך בשל כך". מאוחר יותר, בתוכנית "60 דקות" על אירועי בנגאזי, נכשלה לוגן כישלון צורב כשהתברר שהמקור שעליו הסתמכה הוא שקרן. כעת היא בחופשה ארוכה ללא תשלום, ואין מתחשבים בדעותיה. בועתה פקעה.
יש בועות תקשורת אחרות. שום ארגון תקשורת אינו יכול להתקיים ללא מנכ"ל, מנהלים, מִנהלָנים וטכנאים, או בלי תקציב סביר בר-קיימא. כל אלה מצויים אומנם מאחורי הקלעים, אבל גם חלק מהתקשורת. בשבוע שעבר, ענקית התקשורת שלנו הממומנת על ידי המדינה – רשות השידור – הפכה בעצמה לנושא תקשורתי, כשמבקר המדינה פרסם דו"ח על אותם אחורי הקלעים שלה.
בדו"חותיו הקודמים הִרבָּה מבקר המדינה לעסוק ברשות השידור, והדברים התפרסמו בתקשורת לאורך השנים. אך הפעם – המצב שונה. שר התקשורת גלעד ארדן עומד על כך שהרשות לא רק תעבור רפורמה או שינויים מהותיים. לדעתו, יש לסגור אותה. ייתכן אומנם שתוקם מחדש, אך רק אם תאורגן מחדש. אחת מבעיותיה הבסיסיות של הרשות שהיא מעולם לא הפנימה באמת את הרעיון שהיא רשות שידור ציבורית.
לאיש לא באמת אכפת
אם יש נושא שיש לפקידות הממשלתית קושי לגביו, ולא רק בענייני תקשורת, היא החובה המוטלת עליה לייצג באמת את האינטרסים של הציבור. אך נדיר שה"ציבור" נמצא במוסדותיה האדמיניסטרטיביים של רשות השידור (ועוד פחות – בגל"צ), ודאי לא בחדרי העריכה והחדשות. המושג "ציבור" לעתים קרובות הופך להיות "אנחנו", או בעגה המקומית – "הברנז'ה".
היתרון שיש לידועני המרקע ושל היושבים מאחורי המיקרופון הוא שהפרופיל הציבורי הבולט שלהם הופך אותם כמעט לכוכבים. אלא שעניינם הוא חדשות ופרשנות. הטיותיהם והתנהלותם הלא-אתית הן רק אחת הצרות. צרה אחרת היא שלפי דו"ח המבקר, במשרדים ברוממה יושבים אנשים שאינם מנהלים כראוי את כספי משלמי-המיסים, תורמים להרס של רכוש ציבורי ומעודדים אווירה של נִרפּוּת חסרת אחריות.
הדו"ח השנה מתמקד בהתקשרויות לרכישת הפקות מקומיות לשידורי הטלוויזיה, הטיפול (שלא נעשה) בארכיוני הסרטים וההקלטות, ובניהול פרויקט המעבר לשידור דיגיטלי ברשות השידור. המבקר קבע כי העדר התקדמות מספקת בתהליך הדיגיטליזציה נגרם בשל כך שבמהלך השנים פעלה רשות השידור ללא תוכנית שנתית...לא הוכנה שום תוכנית עבודה מסודרת להפעלת הפרוייקט הכוללת מטרות, קנה מידה, יצירת סדר עדיפיות, לוחות זמנים ותקציב. יתר על כן, עד 2012 רשות השידור לא מינתה אדם כלשהו שיפקח על המיזם ארוך הטווח ושיכיר מקרוב את דרישותיו, את הקשיים העלולים לצוץ ואת הדרכים לפתרונם.
ההתקשרויות לרכישת הפקות הם לא עניין של מה בכך. הסכום המצטבר של כספי המיסים הכרוכים בכך בין השנים 2012 ו-2017 מוערכים ב-650 מיליון ש"ח. בעוד שהכתבים הכלכליים של רשות השידור אינם מהססים לבקר את הוצאות הממשלה, הם מעלים שוב ושוב את נושא הוצאות-הנסיעה של ראש הממשלה או של יישובי יהודה ושומרון או את העלות של משרדי סגני-השרים ומתארים אותם כדוגמאות לבזבוז ראוותני מיותר. אך דוגמאות אלו מחווירות בהשוואה לכשלים הכספיים של מנהלי רשות-השידור עצמה.
דו"ח המבקר שב ומדגיש את אכזבתו מכך שממונים רבים מדי ברשות השידור מתעלמים מן הצורך החשוב להגן על אינטרס הציבורי ועל הכסף הציבורי. למקרא הדו"ח, מתברר יותר ויותר כי לא רק שיש חשיבה מעטה ביותר "מחוץ לקופסה", אלא שהיושבים מאחורי השולחנות מעדיפים מציאות שהיא במידה רבה בתוך הקופסה, שבה איש אינו מפקח על תוצאות עמלם, או יותר נכון – על העדרן.
נוכח מציאות עגומה זו, וכדי למנוע את הישנותה, מן הראוי לשלוח את מנהליה של רשות השידור לקורס ניהול למתחילים.
יש כמובן אפשרות נוספת. רק לאחרונה פוטרה העורך הראשית של ה"ניו-יורק טיימס" ג'יל אברמסון. נראה כי סגנון הניהול שלה היה הסיבה לעזיבתה. בהתעלם מן השאלה אם צעדו זה של מו"ל העיתון ארתור זולצברגר היה מוצדק, הרי שמהודעתו עולה כי הנימוקים לפיטורין היו סגנון ניהול שהתאפיין ב"קבלת החלטות שרירותית, העדר התייעצות...תקשורת לקוייה והתעמרות בעמיתים בפני חבריהם".
באותו שבוע שעמד בסימן רע לנשים עורכות, התפטרה נטלי נוגיירדה, העורכת הראשית של "לה מונד", בהצהירה כי אינה יכולה "לקבל את ערעור מעמדה כעומדת בראש העיתון...את העדר האמצעים להפעילו, והעדר השקט והשלווה הנחוצים לשם כך". צעדה זה בא אחרי שעורכים בכירים אחדים הצביעו על "חוסר אמון בהנהלת המערכת והעדר תקשורת עמה". שוב, מבלי לדון בשאלה האם היה מקום לנקוט צעד זה, העיקרון המנחה הוא שלא צריכה להיות סובלנות לביצועים בלתי מספקים.
ישראל זה עתה נכחה בגזירת דינם של ראש ממשלה לשעבר ושל אחרים לעונש מאסר על שחיתות. התקשורת חגגה, בין אם תמכה בו או לא. נכון שרשות השידור אינה חברת התקשורת הציבורית היחידה שהנהלתה כשלה. יש אחרות, כמו ערוץ 10 שגם הוא בזבז סכומי עתק מכספי הציבור ומשאביו. אך עצוב לראות כי כדברי קהלת "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה; ואין כל חדש תחת השמש". נראה כי כשהדברים אמורים במחדליה של התקשורת עצמה, לאיש לא באמת אכפת.
^
