המרצה האקדמי לא יכול לברוח מהאחריות שלו

הופיע
בעיתון הארץ מאמר של שני פרופסורים דויד ניומן ותמר הרמן ביום 26.9.2005
בשם "על הרב לא מערערעים"
ולהלן תגובתי שנשלחה לפרסום

בדוחם את המשוואה בין רב כמחנך כמסגרת ישיבות ההסדר לבין מרצה באקדמיה בנושא אחריותם של שניהם למעשי תלמידים לעניין סירוב פקודה, קובעים שני הפרופסורים שיש "הבדל עקרוני בין שני המקרים". והבדל זה מהו? "בעוד שבאקדמיה מדובר במרצים המייצגים את עצמם בלבד," ממשיכים שני אנשי האקדמיה, "רבני ישיבות ההסדר מייצגים עמדה מוסדית". האמנם?


קודם כל, יש כמה מוסדות אקדמיים בישראל שחוגים ומחלקות מסוימים בהם, כגון מדעי מדינה, תקשורת, סוציולוגיה, ועוד שכבר אי-אפשר לדבר על מרצים בודדים אשר נותנים את הטון אלא זה סחף של רוב הסגל, לפעמים. ניומן והרמן מנחמים אותנו כי סטודנטים מביעים התנגדות למרצים הרדיקליים יותר אבל חושבני כי זאת נובעת פחות מעמדה פוליטית-אידיאולוגית ויותר מרצון לשקט לימודי.


שנית, מהצד שכנגד, ישנן ישיבות שהמחלוקות בעד או נגד בשאלות של ציות וסירוב, של ארץ-ישראל מול עם ישראל וכיו"ב, חוצות בין הרבנים באותו בית מדרש עצמו שלא לדבר על ויכוחים בין ראשי הישיבות ואף בין רבנים ראשיים לשעבר. הרי עובדה היא כי אחוז התלמידים אשר סרו ל"משמעת הרבנית" היה קטן.


ניומן והרמן מבקשים להבדיל בין הערך החינוכי של המרצה והמטען ההשקפתי שהוא מבקש להנחיל לבין הרב שבישיבה. יש הבדל, גם כמותי וגם איכותי. אבל הוא אינו נוגע למידת אחריותו של מרצה כשהוא קורא לאי-ציות ולסירוב פקדוה, אם בשיעור ואם על ידי חתימה על מודעות המתפרסמות בעיתונות

מנשה רז ואני "משוחחים" בינינו

מר מנשה רז הגיב על תלונה שהעברתי לעמוס גורן והציע כמה "תיקונים" ואני מבקש להגיב עליהם, לפי הסדר של מכתבו של רז.

רז כותב:
א.יואב לימור ובן כספית הם מראיינים מעולים על פי כל קריטריון מקצועי. בתכנית "מסיבת עיתונאים",לא מופעל שום קריטריון אחר ועדיף כך.

גם אם אני מסכים ששני האדונים הם מראיינים מעולים, הרי אם מר רז אינו כולל בתוכניתו מראיינים אשר ישאלו שאלות נוקבות ומחודדות המנסות לקעקע את התזות וההשקפות של המרואיינים, אז איזה ראיון מקצועי יוצא לנו? מראיינים שאפילו קצת מסמפטים את המרואיין או את השקפתו תמיד ירגישו לא נוח ל"רדת" עליו ובמיוחד כאשר המרואיין, כמו במקרה של אהוד אולמרט, הוא השר האחראי על ערוץ התקשורת בו משודרת התוכנית. בנוסף, כל מי שראה את העליזות של המראיינים כל פעם ששמו של בנימין נתניהו עלה, עד כדי כך שדן חלוץ ביקש להפסיק לקשור את שמו לנושאים בראיון עמו, למשל, יבין שמר רז מסתיר מהצופים את הסיבות האמיתיות, לכאורה, לדרישתו למקצועיות למרות שהחוק דורש איזון וגיוון.

מר רז ממשיך:
ב. רב אלוף דן חלוץ הוא בעל איכויות אישיות יוצאות דופן והלוואי וירבו מרואיינים כמוהו. הוא אגב, מייצג את צה"ל ולא שום תפישת עולם פוליטית כפי שמר מידד אולי היה מעדיף.

לא כתבתי שום דבר על איכותו האישית של מר חלוץ. אני רק ציינתי שכאחד שחייב למלא אחרי פקודות, דן חלוץ הוא יהיה האחרון שיודה שיש בעיות קשות בכל התהליך של ההינתקות ובמיוחד לאחר שהוא היה עד להדחתו של הרמטכ"ל הקודם בגלל התנגדות מקצועית למדיניותו של מר שרון ומר מופז.

מר רז ממשיך:
ילמד מר מידד שאפקטיביות של ביקורת נמדדת ביכולת של הכותב לשמור על ענייניות ולהקפיד שלא לפגוע בנשואי ביקורתו. הערות כמו: "כתב חצר" או "גילו המופלג", ישמור הכותב לו ולסביבתו הקרובה וכך, יחסוך מעצמו תשובה באותה מטבע בעלת פוטנציאל עוד יותר בוטה. השימוש בהגדרה "סטלינסטי" הוא קריטריון מיותר לבורות וחוסר הבנה.

כאן, צודק מר רז בהחלט. לצערי, מכיוון שאני קורא את "הארץ", "ידיעות אחרונות" וכתבי עת אחרים בהם כותבים אנשים מקצועיים ביותר, בעלי רמה ספרותית מעולה, לכן, נגררתי לכתיבה מטאפורית ומליצית בהשראתם. מי אני, ככל הנראה, שאשתדל לחקות את יכולתם של יוסי שריד, עמוס עוז, גדעון לוי, זאב שטרנהל, חיים חפר ואפילו גבי גזית ולהימנע מהתייחסויות אישיות בהטלת הביקורת שלי. אני חוזר בי מהכינוי "כתב חצר" כשהייתי צריך לכתוב פשוט "דובר מפלגת המרכז לשעבר" ואני מתנצל על ציון גילו של מר רז שעובדתית איננו כל כך מופלג.

ומר רז מסיים:
ד. מר מידד מוזמן לצפות בתכנית "מסיבת עיתונאים" וכך במהלך הזמן גם יבוא פה ושם על סיפוקו. איש לא יהיה מוכן להתחייב בפניו שכך יקרה כל הזמן. מול הקביעה הזו, סטאלין מתהפך בקיברו עד כמה שהוא מתעניין בתלונות של מידד משילה...
אה, כאן מר רז נותן דוגמא מאלפת לאחת הבעיות של אנשי תקשורת בכלל ולא רק מקרב הישראלים. ראשית, הגשתי לפחות חמש תלונות (!) שכללו עוד נקודות ואליהן הוא לא התייחס. שנית, גם הוא יכול להתייחס באופן אישי. הרי מה זה משנה אם אני כותב משילה או מירושלים או מרח' שנקין? שלישית, לא רק שהוא דוחה את הביקורת לגמרי ולא מוצא אפילו קורטוב של צדק בה אלא שהוא מניח שהוא המקצועי והמתלונן הוא או טרחן או סתם אחד שיש לו אג'נדה אידיאולוגית. לכן, הוא פוסל אותו ואת ביקורתו למרות שכל בר-דעת שאינו נמנה על חבריו של מר רז מבחין בפוליטיזציה שבתוכניתיו הוא עושה שימוש בה בשידור הציבורי.

לכל הפחות, מול הכוח והעוצמה שיש בידי מר רז להשפיע על דעת הקהל, לי יש את הזכות להתריע ואני מודיע שאני אנצל אותה ככל שניתן.

צנזורה או עריכה?

עיתון "הארץ" פירסם מכתב שכתבתי.

בצד האחר יש סכין ואבן

בתגובה על "עקירה כואבת מאוד" מאת גדעון לוי ("הארץ", 11.9)

גם אם מאמצים את השקפתו של גדעון לוי, כתיבת מאמר על המציאות בחברון בלי להזכיר ולו במלה אחת את הצד האחר היא באמת אמנות עיתונאית יצירתית.

ו"הצד האחר" הוא האלימות הערבית. הוא הסכין, הוא האבן, הצלף והמצית. הוא הזורק רימון והוא המחלל את קודשי ישראל של מערת המכפלה ובית הקברות בעיר. הוא האיש אשר הורג תינוקת בת חודשיים והוא האשה הדוקרת.

הצד הזה הוא הקיצוניות הלא-רציונלית של פונדמנטליזם דתי ולאומנית מרקסיסטית. "הצד האחר" הזה הוא טרור.

והוא עשה את כל זה לפני הקמת המדינה, כשלא היו "ציונים" או "מתנחלים" בעיר. והוא עשה את זה כשהמדינה היתה בגבולותיה המצומצמים לפני מלחמת ששת הימים. הוא שלח מרצחים ליישובי ספר בשנות ה-50, ואחר כך, עם ייסוד הפתח, הוא גייס שופכי דם רבים.

ישראל מידד

שילה

אבל זה לא היה הנוסח שכתבתי וששלחתי. מכתבי קוצץ, נערך ואני חושש גם צונזר.

להלן הנוסח המקורי והחלקים שהוצאו הבולטו:

גם אם נאמץ את השקפתו של גדעון לוי לגבי פשעי ההתיישבות בתחומי הבית היהודי הלאומי וגם אם נסכים עמו שמתנחלי חברון הם בריונים אלימים פורעי חוק וסדר, ואולי גם סדיסטים וכיו"ב בנוסף לכך שהם מתעללים, הרי לכתוב את המאמר שלו על המציאות בחברון מבלי להזכיר ולו במילה אחת את הצד האחר זו באמת אמנות עיתונאית יצירתית.

ו"הצד האחר" הוא האלימות הערבית. הוא הסכין, הוא האבן, הוא הצלף והוא המצית. הוא הזורק הרימון והוא המחלל את קודשי ישראל של מערת המכפלה ובית הקברות בעיר. הוא האיש אשר הורג תינוקת בת חדשים והוא האישה הדוקרת. הצד הזה הוא הקיצוניות הבלתי-רציונלית של פונדמנטליזם דתי ולאומנית מרקסיסטית. ה"צד האחר" הזה הוא טרור. הצד הזה, לכל הפחות, גם הוא עסק ועוסק בפרעות, ועקר, ורצח והשחית והצית.

והוא עשה את כל זה לפני הקמת המדינה, כשלא היו "ציונים" או "מתנחלים" בעיר והוא עשה את זה כשהמדינה הייתה בגבולותיה המצומצמים לפני מלחמת ששת הימים. הוא שלח מרצחים אל עבר ישובי ספר בשנות ה- 50, ואחר כך, עם יסודו של הפת"ח, הוא גייס שופכי דם לרוב.

אין אני בא לשפוט את "הצד האחר" הזה. ההיסטוריה תעשה זאת ויצר הקיום של העם היהודי יתמודד אתו. אלא אני בא לשפוט את מידת הגינותו של מר לוי, את שיקול דעתו, את מסירותו לאובייקטיביות, אם כי קשה לו עם ה"אמת" ועם ה"נאריטיב" המתהלכים בינינו. עיתונאי, פרשן או משתייך, מר לוי בעצמו, בהיעלמו את הצד האחר ברשימתו, הפך לאלים, וכלי זינו עט מושחז נוטף.

כפי שאתם מבחינים, "הארץ" מגן על גדעון לוי אבל גם כאילו "מרכך" אותי כי הרי כדי לחדד את ההבדל ביני לבין גדעון לוי ואף להציג אותי כצבוע, נסיתי להתכופף אחרונית אבל גם זה לא עזר לי.

אבל לא נתייעף.