שמועה שמאלנית

הגיעה אל אזניי שמועה והיא, שנוכח התסבוכת המוסרית בה נמצאים אנשי השמאל מול הלחימה בלבנון עלה בדעתם לשלוף את 'נשק יום הדין' שלהם. תסבוכת זו מתגלה לעינינו משני כיוונים.



ראשון, התגובות הקשות של רוב הציבור מצד אחד, בעד הלחימה ואף להגביר את חריפותה לא רק נגד אנשי חיזבאללה אלא לסביבה התומכת שלהם וכן, נגד מחנה השמאל הפייסני. והכיוון השני הוא עזיבתם של אנשי שמאל מרכזיים, ואולי אף נטישתם, מתוך "התפכחות" ואפילו תיעוב. תנועת המצלתיים הזאת מכבידה מאוד על השמאל במיוחד לגבי המשך תוכנית ההתכנסות, אגב לא זו של ירידה למקלטים.



אותה שמועה אומרת שיש בכוונתם של מפרסמי המודעות אודות "פשעי מלחמה" ו"מלחמה אימפריאליסטית" כגון "די" ביום 24.7, והמתראיינים אצל אנשי תקשורת מתחשבים ונוחים מקרב חברי כנסת, אנשי תרבות והגות ושרידי "ארבע אמהות" לכנות את דרום לבנון בשם "הגדה הצפונית" (אי-אפשר להדביק לאזור את הכינוי "גדה דרומית" כי משמעותה שיש לישראל תביעות על הליטאני, אגב, דבר שכבר היה בועידת השוום בוורסאיי ב- 1919 כשחיים וייצמן המתון דרש שכל השטח מהליטאני ודרומה ייכלל במדינת היהודים לעתיד לקום).



להערכתם, מינוח זה יקל עליהם למאס את המערכה על רוב הציבור אשר התרגל לחשוב שכל דבר ששם התואר "גדה" מודבקת לו צריך להיות רע. כך הפכה ארץ ישראל ההיסטורית, ערש העם היהודי, ל"גדה מערבית" ול"שטחים". וכשאין קשר גיאוגרפי עמוק, הרי ניתן לסגת, להתנתק ועוד, להתכנס.

פגע בול

תגובה שלי למוסף הארץ

פגעו בול

בכדי להשיב על השאלה של כתבת השער, "האם ההתנתקות הצליחה?", ארי שביט היה צריך לשאול לא רק אנשי מרכז, שמאל ושמאל קיצוני, ולא רק אנשים שיש להם אינטרס אישי מובהק בתשובה, מעבר לדאגה הכלל-ציבורית, אלא אנשים אחרים. אלה יכלו להיות בנימין נתניהו, יעקב עמידרור, רפי ישראלי, אריה סתיו ושמואל כץ, בין היתר.

אנשים אלה, ואחרים, כתבו, התראיינו, הופיעו לפני קהל והשתדלו להצביע על בעיותיה המדיניות, הצבאיות והמוסריות של תוכנית שרון. התחזיות שלהם פגעו, סליחה על הביטוי, בול. הייתי ממליץ על המשך ההתבוננות של שביט, כדי ששוב לא יצטרך מישהו לומר "אמרנו לכם".

ישראל מידד

שילה

מכתב שלי שכנראה לא יתפרסם

בתגובה ל"תערוכה" מאת סמדר שפי ("הארץ", 6.7.2006, גלריה, עמ' 8):


סמדר שפי מתבוננת בצילומו המדהים של נתן דביר מיום הדמים בעמונה בפברואר דהשתא, צילום המזכיר לה את עבודתו של גויה (או אולי גויא?). לטעמי, אני הייתי בוחר בציורו של האומן הקטאלני, רמון קאסס, La Carga o Barcelona , משנת 1902, המציג בקווים מקבילים ביותר לאירוע עמונה את התנפלותם של אנשי המשמר האזרחי הספרדים על המון מפגין כאשר פרש רומס מפגין תחת רגלי סוסו.


שפי מתבוננת ורואה "כיעור" ו"אמונה סהרורית". במיוחד, מושך עינה ואת הערכתה הביקורתית "צעיר לועג, מתחצף", ש"אינו באמת חלש" ושהחיוך שלו "אינו מבטא גבורה אלא להט מסוכן". דבריה אלה הזכירו לי את השורות משירו של אורי צבי גרינברג על עולה גרדום מקרב המחתרת העברית: "עלם-כנור-בו דורך עוז כאיש און/עד עץ התליה – כאל העץ בגנו/ ו מ ח י י ך נ כ ח ו . . 'מטורף! אלי מה/אתה מחייך?' – שואלו תלינו./ועונה זה העלם זך מחמה:/
א נ י מ ח י י ך ל ד ו ר ו ת ה ב א י ם /". (ההדגשה במקור)


דומני שכפי שהתלין, כפי שאצ"ג ממשיך שם, אינו מבין את העלם ההוא, גם שפי מחוסרת הבנה אודות הנער וחבריו בצילומו של דביר. בגלל עמדתה הפוליטית והשקפתה האידיאולוגית, ולא מתוך המציאות האומנותית, היא איננה מסוגלת לראות את יפיו כאדם מול משטרה משתוללת אשר פעלה, כפי שהיום אנו ידועים מדיוני הוועדה המיוחדת בכנסת, ללא פקודות, וכיהודי המגן על ארצו ועל מפעל החיים של התנועה הציונית: ההתיישבות בארץ.

אכן, הכל ענין של "עין צופיה".

הותקפתי

הותקפתי במוסף ספרים של עיתון הארץ היום.

מי זוכר את השיר הבית"רי?

בתגובה למכתבו של ישראל מידד "מי קרא למי נאצי" ("הארץ, ספרים", 21.6): אין ספק שבגין לא היה היחיד שייחס ליריביו את הכינוי "נאצים"; אקדים ואומר כי בעיני כל מי שמשווה מישהו להיטלר (ערפאת, למשל) מגמד את דמותה של המפלצת הנאצית וממילא גם את השואה. אבל אם מבקש ישראל מידד להפקיד בידי בן גוריון את זכות הראשונים להשוואה הפסולה להיטלר, והוא מביא דוגמאות מכמה דברי הבל שאמר בן גוריון כשהשווה בעקיפין את ז'בוטינסקי להיטלר בכינוי האומלל "ולדימיר היטלר" - הייתי מבקש להזכיר לו שיר שיש עדיין הזוכרים אותו (אם כי מספרם מתמעט והולך בדרך הטבעית ביותר), שיר שהיו שרים חניכי בית"ר במצעדיהם בשנות ה-30: "סטלין, היטלר, בן גוריון, טה-דה-ריסה בום/ נשלח אותם לאבדון, טה-דה-ריסה בום". ואחרי עוד כמה שורות (שכבר שכחתי אבל אני בטוח שיש הזוכרים), בא הפזמון המזהה: "בית"רים, בית"רים, טה-דה-ריסה בום-בום-בום/ בית"רים, בית"רים, טה-דה-ריסה בום". וכל זה בלי לדבר על מה שנכתב באותן השנים בעיתון "חזית העם", ביטאונה של המפלגה הרביזיוניסטית, על יריביה של מפלגה זו.

דוד שחם

הרצליה

מילה כנגד מילה - הטור בבשבע

הטור שלנו בבשבע

יועצי הפרסום של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, יצרו שקר תקשורתי: מכבסים את הכוונה לעקור יישובים, לגרש אנשים מבתיהם ולהרוס את חייהן של אלפי משפחות בעזרת המילה 'התכנסות' (אגב, באנגלית הם כבר הספיקו פעמיים להחליף מונחים).

בשקר הזה ניתן להילחם. אם כל הדוברים המתנגדים ל'התכנסות' יזכירו אותה תמיד יחד עם סיסמה קליטה אחרת, אמיתית, יקשה על הפרסומאים למכור את התוצרת. כולנו יודעים שה'התנתקות' הובילה לעליית החמאס, ואין ספק שהמשך הנסיגה מיהודה ושומרון רק יחזק את החמאס.

אז מכאן יוצא קול קורא לאורי אורבך, לחגי סגל, לג'קי לוי ולכל שאר התקשורתנים הידועים שחושבים בנושא זה כמונו: השתמשו תמיד במילה 'התחמסות' יחד עם המילה 'התכנסות'. אם בכל פורום ובכל הזדמנות נטמיע בצבור את הסכנה הנוראה שבתכנית ההתחמסות של ראש הממשלה וחבריו – עשינו צעד חשוב בתקשורת.


בני ליס והחוק

ממשלת ישראל הוציאה צווי הרחקה לפעילים ביו"ש, אכן נושא ראוי לכתבה בטלוויזיה. כתב הערוץ הראשון בני ליס לא התעצל ולקח את הצוות שלו לחוות מעון. הוא דפק בדלת ה'זולה' של משפחת אדלר. איש לא ענה, ואז הוא פתח את הדלת וצוות הצילום צילם את פנים הצריף. מותר על-פי חוק? ודאי שלא. האם מותר היה לרשות השידור לפרסם את הכתבה? ודאי שלא. אך כאשר מדובר באנשי 'הימין הקיצוני' של חוות מעון – הכל מותר. היי, אתם שם בכנסת, אולי תעשו משהו כדי להציל את כבוד החוק במדינת ישראל?


ערוץ בזול

ועדה של מליאת רשות השידור, בראשות ד"ר יובל קרניאל, המליצה לאחרונה לסגור את ערוץ 33 ברשות השידור. הסיבה העיקרית היא כלכלית: הערוץ עולה לרשות למעלה מ-60 מיליון ₪ בשנה, מצבה של הרשות מעורער וחשוב להציל את הערוץ הראשון. במקום ערוץ 33 יש מקום לחשוב על הרחבת שעות השידור של הערוץ הראשון.

להחלטה זו יש היסטוריה: האדם שהקים את ערוץ 33 הוא מנכ"ל רשות השידור לשעבר, מר יוסף בראל. ביטול הערוץ הוא סממן נוסף לניסיון לבטל את השפעתו של המנכ"ל לשעבר ברשות. רוב המפוטרים בערוץ 33 היו אנשי אמונו של מר בראל.

כאן יש לציין שבראל הצליח להביא לשידור ערוץ טלוויזיה בסכום של 60 מיליון ₪, בעוד עלות הערוץ הראשון מתקרבת לחצי מיליארד ₪. בראל הראה שניתן לנהל טלוויזיה בתקציב סביר, וזה היה לצנינים – בעיקר בעיני אנשי הערוץ הראשון, שתאבונם לתקציבים אינו מכיר גבולות.

ובכל אופן, אנו נשמח לראות את סגירתו של ערוץ 33. מזה שנים אנו טוענים שרשות השידור גדולה מדי, שתלטנית מדי ואינה ממלאת את תפקידה הציבורי כראוי. צמצום ממדיה יכול להתחיל בערוץ 33, אך חייב להימשך בביטול קול המוסיקה, רשת ג', קול הדרך לעסקים, רשת א' ועוד כמה תחנות רדיו שניתן לממנן בצורה מסחרית ואין כל צורך שמימונם יבוא מהקופה הציבורית.


בייניש והדמוקרטיה

ב-14/6/06 דווח בעיתונות כי השופטת דורית בייניש הציעה בדו"ח מסכם שלה כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית לבטל את שידורי תעמולת הבחירות. בייניש רוצה כנראה להבטיח את שלטון המפלגות העשירות מחד גיסא ואת עריצות אמצעי התקשורת בקביעת סדר היום הפוליטי שלהם מאידך גיסא.

אמנם בארה"ב אין תשדירי בחירות על-פי חוק, אבל בארצות רבות, החל מאנגליה ובמדינות דמוקרטיות חדשות וגם ותיקות, יש מערכת מוסדרת. החוק הישראלי איננו "מיושן", כפי שציינה בייניש, ובוודאי שאין לטעון כי איננו "מתאים". במציאות הישראלית, מה שאיננו "מתאים" הוא השליטה של גורמי תקשורת בפוליטיקה, היוצרת צומת מסוכן ביותר בין הון-עיתון-שלטון.
גברת בייניש עצמה נדרשה לנזוף בערוץ 2 על תמיכתם ב'קדימה', ובשדרן גבי גזית של 'קול ישראל'. הנ"ל ניצל את המיקרופון הציבורי שהופקד בידו כדי להסית נגד הוועדה שהגברת בייניש עמדה בראשה בקשר למיקום קלפיות למען נכים.

בעוד מערכת בחירות או שתיים, רק מועמד אחד יזכה לאהדתה של מקהלת הברנז'ה, וכתוצאה מכך הוא יזכה ברוב החשיפה, ההתעניינות ותשומת הלב שרק התקשורת מסוגלת להעניק באוויר, בים וביבשה, בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. הצעתה של בייניש תהיה מכת מוות לדמוקרטיה, אך אולי תעזור לה בשלטונה כנשיאת בית המשפט העליון.


האמת על הקסאמים


מי יודע שריבוי הקסאמים בא יחד עם ממשלת אולמרט?
תמונה אחת שווה אלף מלים, ותודה לסוכנות אימר"א עבור הנתונים.
הגירוש מתחילת ממשלת אולמרט