רשימתנו בעיתון בשבע מיום 28.9.06

לשכת הגזית

מאת אלי פולק וישראל מידד

לפוליטיקאים אסור למנות מקורבים למשרות ממשלתיות. לזה קוראים מינויים פוליטיים (תשאלו את צחי הנגבי). אך לא חסרים פטנטים ובמקום למנות את המקורבים הם ממליצים למנות אותם ומאפשרים לפקידונים לבצע את המלאכה השחורה. החוזה של השדר המעוטר של קול ישראל, מר גבי גזית, מסתיים בסוף החודש האזרחי ועל מנכ"ל רשות השידור הוטלה המשימה להחליט אם להאריך אותו. השר הממונה על רשות השידור הבהיר מראש בפומבי שהוא תומך בהארכת המינוי, ואף שוחח על כך עם מר שקלאר.

בתקשורת מדווחים שמשכורתו של מר גזית עולה לרשות כ- 50,000 ₪ כל חודש, לא רע עבור כ-35 שעות עבודה בחודש. האזרח התמים היה חושב שרק לאור המשכורת הגבוהה היה מקום להפרד לשלום ממר גזית. אך לא שיקולים כלכליים כאלה יעצרו את המינוי. רק לאחרונה החזיר מר שקלאר לרשות את מר חיים זיסוביץ, ונתן לו שעת שידור בימי ששי והופעות אורח בטלוויזיה. זיסוביץ מקבל רק 1500 ₪ לשעת רדיו בתוספת מע"מ. אז קצת קשה לדחות את גזית בגלל המשכורת.

לציבור משלמי האגרה הייתה דעה ברורה בנדון. לנו ידוע על כמאה מכתבים שדחקו בשקלאר לא לקבל את "המלצות" השר כבל. הוא יכול היה לקבוע שלמר גזית עמדה אידיאולוגית-פוליטית הפוסלת אותו. הרי ביום 1.9.2006 פורסם במוסף "לילות" של "ידיעות אחרונות" ראיון של נעמי לנסקי ורז שכניק עם גבי גזית. בין היתר אמר גזית: "עבורי, אם לא הצלחתי להזיז בורג מימין לשמאל, לא עשיתי שום דבר. והיחיד שמזיז ברגים, חוץ ממני, זה נתן זהבי" (ההדגשה שלנו). לפני הבחירות הוא נתן למר עמיר פרץ, ראש מפלגתו של מר כבל במה חפשית לשדר תעמולת בחירות. ב- 5/4/06 ערך גזית ריאיון בן 10 דקות (!) עם יריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו" ואח"כ עוד 10 דקות ריאיון עם עו"ד טליה ששון בשאלת אי-עקירת מאחזים. רגישותו של מר גזית לצבור משלמי האגרה אגדית. למשל, ב- 21/8/05 השווה גזית את התנהגות המפונים לזו של חיות בספארי וציין שהוא מעדיף את החיות. "כמובן",זה היה רק בהומור.

אך שקלאר הוא כנראה הפודל של הפוליטיקאים. גורל השידור הציבורי וטוהר מידותיו גם בימים נוראים אלה איננו שיקול חשוב מספיק. לצערנו אנחנו לא מופתעים. רשות שידור אשר בהנהגתו של מר שקלאר נותנת במה חפשית לאיש שמאל כמו חיים יבין תמורת 73,000 ₪ לחודש בתוספת של 115,000 ₪ עבור שירותיו בימי מלחמת לבנון הקיץ (מי אומר שלא היו מורווחים מהמלחמה הזאת?) עקבית. כעת היא ממשיכה לאפשר למר גזית להמשיך ולהשתלח בצבור שמשלם את משכורתו. ותודה עבור הנתונים לעיתון "ידיעות אחרונות".


מדברים במקום לירות

לפי ידיעה ב'הארץ' בשבוע שעבר, עודכן הרמטכ"ל דן חלוץ מדו"ח של ביטחון שדה שקציני צה"ל (לא ברור מאיזו דרגה) מנהלים בממוצע 460 שיחות ביום עם עיתונאים, שלא דרך יחידת דובר צה"ל.

שתי מסקנות מתבקשות מנתון זה: ראשית, בפועל, יש חופש דיבור מרבי לקציני צה"ל. שנית, אולי אחת הסיבות לכישלון בשדה המערכה הצבאית היא שמרוב דיבורים אין לקצינים מספיק זמן לנהל את הקרבות?


ראיון מימין

יישר כוח לסופרת נעמי רגן. במוצאי ראש השנה הוקרן בערוץ הראשון בטלוויזיה ראיון שלה עם זוכה פרס נובל לכלכלה, פרופ' ישראל אומן. קודם כל, שמענו מבטא אמריקני מפי מראיין למשך כחצי שעה בשידור הציבורי. והעיקר, שמענו דעות לאומיות, דתיות, אינטלקטואליות ותרבותיות בלי שמאל וללא נוכחות פוסט-ציונית. חצי שעה של ראיזון מול שנים של חוסר...


הנ"ל ז"ל

יוסי ורטר מביא לנו תואר תקשורתי חדש. בעבר, עזר וייצמן כינה את מנחם בגין 'המנוח' ויצחק רבין כינה את יוסי ביילין 'פודל'. ורטר יודע לספר לנו שבמפלגת העבודה מכירים את עמיר פרץ בתוארו התקשורתי 'הנ"ל ז"ל'. סליחה, אבל זאת לא הסתה?


מנהגים משונים

חיים זיסוביץ התארח (כמה שילמו לו?) באולפן הערוץ הראשון לצדה של איילה חסון ביום חמישי האחרון, ושאל את דב אלבוים, חרדי לשעבר, שאלות על מנהגי החג ה'משונים', כגון תשליך. בשביל לשאול שאלות בצורה פוגענית לא צריכים להושיב חובש כיפה – או שמא כך רואה זיסוביץ את תפקידו בערוץ הציבורי?


בשם אומרם

א. "התקשורת אינה פרה קדושה... אני משוכנע כי בתקופת מלחמה אין ניגוד בין תקשורת פטריוטית לתקשורת טובה ואובייקטיבית... לי אין ספק שהתנהגות התקשורת בזמן המלחמה בלבנון גרמה לפגיעה בתדמיתה בעיני הציבור... אנשי התקשורת חייבים להביט במראה ולשאול את עצמם: איפה טעינו? ...אני משוכנע שאם התקשורת בתקופת מלחמה תפעל מתוך רגישות לצורכי הציבור, תקפיד על דיוק בעובדות ועל אחריות, תהיה לנו תקשורת טובה יותר".

ומי הכותב? יעקב שחם, יו"ר ועדת הטלוויזיה של רשות השידור ('הארץ', 21/9/06).


ב. "העליהום על התקשורת לא היה אפשרי אלמלא מידה ניכרת של בערות בציבור. בכל תחום, וכך גם בתקשורת, קיימת בערות לגבי תפקוד המוסד וכללי המשחק. הבערות הכללית מנוצלת בציניות כמשאב פוליטי חיוני לשליטה בהמונים. ללא בערות פוליטית בהיקף זה או אחר, שום שלטון לא היה מתקיים. לכן לא היה צורך בסקרים כדי לחשוף את הבערות התקשורתית בציבור הישראלי, שהנביטה גם את הביקורת הפופוליסטית על תפקוד התקשורת בעת המלחמה".

הכותב הפעם הוא פרופ' דן כספי, ברשימתו "העליהום על התקשורת" ('הארץ', 21/9/06).


ג. "הלוואי שהיו לי דירות כמו שיש לך והלוואי שהייתי מקבל את המשכורת שלך!"

אהוד אולמרט לחיים יבין בראיון ששודר בערוץ 1 (יום חמישי, 21/9/06)

ולקוראינו היקרים אנו מאחלים שנה טובה וגמר חתימה טובה!

מכתב בנושא תקשורת

סייעתי בכתיבת מכתב זה שהתפרסם היום בהארץ

עוזי פלד מוטרד מיוזמת "האגודה לזכות הצבור לדעת", יחד עם תנועת אומ"ץ, לקרוא להקמת ועדה חיצונית שתבחן את תפקודה האתי והמקצועי של התקשורת בתקופת המערכה הצבאית מול חיזבאללה. הפתרון שלו הוא "להשאיר את בירור הנושא בתחומם של מערכות העיתונים והגופים המשדרים ובידיהם של גופים ציבוריים חסרי פניות" - וכאן רובצת הסכנה האמיתית.

פלד אינו מבין את גודל המשבר העובר על הציבור נוכח התנהלותה של התקשורת במלחמה ומה נחוץ כדי לתקן את העוולות שנעשו. ביקורתנו אינה נוגעת לתכנים של החדשות, אלא לעבירות פליליות ולהפרות אתיות, שלכאורה בוצעו או ברשלנות או תוך רצון פסול לזכות בתחרות הרייטינג. "חדשות" שהופקו כך אינן משרתות את הדמוקרטיה ואינן מייצגות אחריות ציבורית.

אנו סבורים שתפקידה של העיתונות בחברה דמוקרטית הוא לחשוף ולפרסם כל מה שראוי לפרסום, אך לא מסתפקים בכך. אנו גם דורשים עמידה בדרישות הקודים האתיים של אותם גופי שידור ופרסום עצמם. התקשורת מחויבת, בדמוקרטיה, גם כלפי צרכני התקשורת ולא רק לאיזה אידיאל ערטילאי של חופש. כשם שאמצעי התקשורת רשאים להרוויח כסף, כך מותר ואף רצוי שצרכני התקשורת ידרשו שהמוצר שהם משלמים בעבורו יהא מוצר תקין.

נילי בן גיגי

מנכ"ל "האגודה לזכות הציבור לדעת"

ירושלים

רשימתי על בייניש וחוק התעמולה

רק התעמולה תישאר

במציאות הישראלית, מה שאיננו "מתאים" הוא שליטתם הדומיננטית של גורמי תקשורת, כולל
התופעות של בעלות צולבת היוצרת צומת מסוכן ביותר בין הון-עיתון-שלטון


הצעתה של נשיאת בית המשפט העליון ולשעבר יושבת ראש ועדת הבחירות המרכזית, הגב' דורית ביניש, לבטל את שידורי תעמולת הבחירות אשר כבר דווח עליה עוד ביוני השנה, בדוח המסכם של עבודתה כיו"ר הוועדה וכעת, אנו קוראים שגם יו"ר הכנסת דליה איציק תומכת בצעד זה, תרוקן לגמרי את חופש הבעת הדעה בישראל ודווקא בתקופה מכרעת של המשטר הדמוקרטי.

התוצאה הוודאית של ביטול ההסדר הקיים, לדעתי, תהיה מסירת השליטה באופן בלבדי של מי שיישמע ומי שייראה בידי שניים: או למי שיש לו כסף רב יותר או לידי מי ב"ברנז'ה" שיש לו/לה סדר-יום השקפתי-פוליטי אישי. בעצם, במציאות של היום, קיימת אפשרות סבירה למיזוג שתי האופציות גם יחד. ביטול כזה יהווה פגיעה אנושה בזכות חופש הביטוי של המתמודדים במערכת הבחירות מחד, ומאידך, ביצור כוח של אליטה במקום לשמור על הדמוקרטיה ועל זכויות הציבור, אזרחי המדינה המצביעים שהם צרכני התקשורת.

נכון, בארה"ב אין כל מגבלה על שידור תשדירי בחירות אבל בארצות רבות, החל מאנגליה ובמדינות חדשות וגם ותיקות, יש מערכת של איסורים והיתרים. אין כל סטיגמה של היותו החוק הישראלי "מיושן", כפי שביניש כותבת, ובוודאי אין לטעון שהחוק איננו "מתאים". במציאות הישראלית, מה שאיננו "מתאים" הוא שליטתם הדומיננטית של גורמי תקשורת, כולל גם התופעות של בעלות צולבת, היוצרת צומת מסוכן ביותר בין הון-עיתון-שלטון.

הרי גב' ביניש בעצמה נדרשה לנזוף בשדרן "קול ישראל" גבי גזית, כאשר ניצל את המיקרופון הציבורי שהופקד בידו כדי להסית נגד הוועדה שהגב' ביניש עמדה בראשה, בקשר למיקום קלפיות למען נכים. אז זה היה קלפיות לנכים ובעוד מערכת בחירות אחת או שתיים, רק מועמד אחד יזכה לאהדת מקהלת הברנז'ה וכתוצאה מכך, יזכה ברוב החשיפה, ההתעניינות ותשומת הלב שרק התקשורת מסוגלת להעניק באוויר, בים וביבשה, בעיתונות הכתובה ובאלקטרונית.

היו פרשנים אשר הזהירו מכבר, כגון דווקא רוגל אלפר מהארץ, מנקיטת צעד זה של ביטול חוק התעמולה מבלי להבטיח מסגרת נאותה של שמירה על התמודדות רעיונית בין המפלגות ונציגיהן. בדיקה של חוקים המפקחים על מערכות בחירות במדינות רבות בעולם, כמו גם ה"הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", מגלה דאגה מרכזית ברוח החוקים להתערבות בלתי הוגנת בוויסות החשיפה של מתמודדים לבחירות. ביטול חוק תעמולת הבחירות שלנו אכן יגרום נזק בלתי-הפיך בזכויותיהם של אותם מתמודדים, רובם ללא-אמצעים כדי להגיע לבמות אחרות של חשיפה שווה, כמו גם המצביעים שביום הליכתם לקלפי יזכו לחשיפה לא מאוזנת ולא מגוונת בתקופה הכי קריטית בחיי מדינה דמוקרטית: מערכת הבחירות.

עד שלא יהיה בישראל מצב אמיתי של "שמיים פתוחים" ומתן אפשרות קלה של פתיחת תחנות שידור במקום לסגור אותן, הצעתה של ביניש תהיה מכת מוות לדמוקרטיה.

מכתבי בעיתון הארץ היום

נוסחאות מאכזבות

בתגובה על מכתב למערכת "אל תעשו שטויות" ("הארץ", 6.9)

השגריר והסמנכ"ל לשעבר, יוחנן ביין, מבקש שלא נעשה שטויות ושננסה להפתיע ביצירתיות לשלום. אלא ששטות היא לחזור על נוסחאות שמהן התאכזבנו. ביין טוען שכתוצאה ממלחמה יזומה תוקפנית למחרת 29 בנובמבר 1947, וכתוצאה ממלחמה תוקפנית אחרת של ירדן ביוני 1967, העובדה שבמקום לזכות ב-65% מהשטח נשאר בידיהם של ערביי ארץ ישראל "רק 22%" מהווה "ויתור". יהיו אחרים, כמובן, שיחשבו שאותם תוקפים צריכים להיות שמחים בחלקם שבכלל נשאר להם משהו.

יש עוד היבט והוא, שפעם נכלל שטח ירדן במנדט ואוכלוסייתה כיום היא כ-70% פלשתינאים. כך שהסכמתה של ישראל, כפי שמשתמע ממכתבו של ביין, להקמת מדינה פלשתינית תהווה ויתור עצום, כי ממנדט אחד יוצאות שתי מדינות ערביות ואחת יהודית. ובגבולות 67' המדינה היהודית הזאת תהיה מדינה ללא ביטחון, עם מקורות מים מוגבלים ומאוימת על ידי מדינה הנשלטת על ידי חמאס (לא ששלטון אש"ף יהיה מיטיב יותר).

ישראל מידד
שילה

=================

לגירסה מקורית כאן

פרס דוחה ההתכנסות

ראיון עם סבר פלוצקר, מוסף ידיעות אחרונות, 8.9.06, עמ' 6

בתגובה על המכתב "אך תעשו שטויות" מאת יוחנן ביין

בתגובה על המכתב "אך תעשו שטויות" מאת יוחנן ביין ("הארץ", 6.9)


בקשתו של השגריר והסמנכ"ל לשעבר יוחנן ביין שלא נעשה שטויות ושננסה להפתיע ביצירתיות לשלום נראית קצת שטותית בעצמה.

ראשית, כל ההצעות היצירתיות שלו נוסו בעבר וללא הצליחה יתירה, וזאת בלשון המעטה. לדעתי, זו שטות לחזור על נוסחאות שמהן התאכזבנו.

ושנית, שטות היא לדעתי לטעות בקשר לדבר כל-כך מהותי כמו עובדות היסטוריות. כותב ביין ש"גבולות החלוקה [של 1947, לא של אוסלו] חילקו את השטח בין הירדן לים – 35% לישראל ו- 65% לפלשתינאים, גבולות 67' מקציבים 78% לישראל ורק 22% לפלשתינאים". עבור ביין, מצב זה מהווה "מבחינת הפלשתינאים – ויתור עצום".

ביין, יש להבין, טוען שכתוצאה ממלחמה יזומה תוקפנית למחרת ה- 29 בנובמבר 1947 וכתוצאה ממלחמה תוקפנית אחרת של ירדן ביוני 1967 העובדה שבמקום לזכות ב- 65% מהשטח, נשאר בידיהם של ערביי ארץ-ישראל "רק 22%" מהווה "ויתור". יהיו אחרים, כמובן, שיחשבו שאותם תוקפים צריכים להיות שמחים בחלקם שבכלל נשאר להם משהו, אם כי רוב האוכלוסיה יושבת עדיין בתחום שטח פלסטין.

אך יש עוד היבט והוא, שפעם היה שטח ירדן נכלל במנדט ואוכלוסייתה היום היא כ- 70% פלשתינאי כך שהסכמתה של ישראל, כפי שמשתמע של ביין, להקמת מדינה פלסטינית תהווה ויתור עצום כי ממנדט אחד יוצאות שתי מדינות ערביות ואחת יהודית. ובגבולות 67' המדינה היהודית הזאת תהיה מדינה ללא בטחון, עם מקורות מים מוגבלים ומאוימת ע"י מדינה הנשלטת בידי חמאס (לא ששלטון אש"ף יהיה מטיב יותר).

כנראה, שטות כל אחד יכול לעשות.

ישראל מידד

חפירות גילו רצפת פסיפס חדשה ליד תל שילה

הטור בשבועון בשבע 7.9.06

יושב על הגדר

מאת אלי פולק וישראל מידד

מנכ"ל רשות השידור, מוטי שקלאר, מגיב בשתיקה על שידורה החוזר של סדרה בשירות השמאל האנרכיסטי ●עמירה הס מחכה שחוקרי הנאציזם יעשו צדק לערביי ישראל

לפני קצת יותר מחודשיים, למשך שלושה שבועות רצופים, מימנו משלמי האגרה 'סדרה תיעודית' בשם 'גדר, חומה, גבול'. והנה, על-פי הקדימונים שנצפו בשבוע שעבר עומד הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית להקרין שוב את הסדרה התיעודית הזאת.
מי שכבר צפה בסדרה, ודאי נוכח כמונו שהיא הופקה, צולמה ובוימה בהתמסרות אידיאולוגית שלמה לטובת הקצה הרדיקלי-אנרכיסטי במפה הפוליטית הישראלית. אין בסדרה איזון, הגינות או יושרה.

הדמויות המרכזיות בסרט הן האחים פולק (אין קשר לאחד מכותבי מאמר זה) מקבוצת 'אנרכיסטים נגד הגדר' ועמיתיהם המפגינים, כולל יבוא מעבר לים, בתוספת דמויות כמו חיים נגבי (איש 'העולם הזה' ונכד ליהודי חברון שמשתדל כבר למעלה מדור 'להחזיר' לערביי חברון את נחלת משפחתו).

כדי להמחיש את קיצוניותה של הסדרה, הבה נדמיין מצגת בת שלוש שעות ויותר שכותרתה 'נחלה, צדק, נקמה', המתארת את התייחסות הימין הקיצוני אל שכנינו הערבים. נניח גם שהסדרה עוקבת בלא מעט אהדה והתחשבות אחר מעשיהם של כמה יהודים מול ערביי יו"ש, מבלי לתת פתחון פה למגני זכויות האדם למיניהם. האם עולה על הדעת שסדרה כגון זו תועלה לשידור לא פעם, אלא פעמיים?

ואנו מדגישים: בפעם הראשונה, לא הוגשה למיטב ידיעתנו תלונה כלשהי נגד הקרנת הסדרה. נושא הגדר חשוב וראוי לדיון ציבורי, ולגיטימי שגם טענות הקיצוניים יבואו לידי ביטוי. אך לצערנו, נוכחנו לדעת שמדובר בסדרה תעמולתית נטו. ההחלטה לשדר אותה בשידור חוזר, וכעבור חודשים ספורים, מעוררת בנו ספקות לגבי המקצועיות של מקבלי ההחלטות בטלוויזיה הישראלית. ככל הנראה נובעת ההחלטה משיקולים כלכליים (שידור חוזר של סדרה בהפקת הרשות אינו עולה כסף), או גרוע מכך, משיקולים אידיאולוגיים פסולים שם במערכת.

האם מנכ"ל רשות השידור, מרדכי שקלאר, מודע למה שמתרחש בממלכתו ברוממה? בזמן המערכה הצבאית בלבנון, שקלאר הוכיח שהוא יודע להפעיל את סמכויותיו כעורך ראשי. הוא החליט למנוע שידור חי של נאומי נסראללה. האם יש לו גם העוז הדרוש למנוע את שידורי התעמולה לטובת השמאל הקיצוני ברשות השידור? או לפחות להבטיח דיון הוגן לאחר כל תכנית, שיאפשר לצד השני להביע את עמדתו ולהסביר את מניעיו?

אנחנו נאצים?

מן המפורסמות היא שעיתון 'הארץ' נמכר בחלקו לאחרונה לחברה גרמנית. כפי שפורסם ב'ידיעות אחרונות', אביו של המו"ל הרוכש היה חבר במפלגה הנאצית.

נראה שזה באמת בסדר, ואפילו מתאים לרוח הכותבים בעיתון. קחו למשל את עמירה הס. אסור לה כנראה להאשים את הישראלים בכך שהם גזענים נאצים, אז מה עושים? מציבים סימני שאלה של כאילו. במאמר ב'הארץ', שכותרתו "באמת אינכם רואים", כותבת הס:

"נניח לישראלים שתומכים אידיאולוגית בנישול העם הפלשתיני כנגזרת של 'אתה בחרתנו'... אבל יש אחרים, ההיסטוריונים והמתמטיקאים... אשפי ההיי-טק. איפה אתם? ומה אתכם, חוקרי הנאציזם והשואה והאנטישמיות והגולאגים הסובייטיים [ההדגשה שלנו]? האומנם כולכם תומכים בחוקים מפלים שיטתיים? חוקים שבגללם ערביי הגליל אפילו לא יקבלו פיצויים על נזקי המלחמה, בסכומים שאותם זכאים לקבל שכניהם היהודים?".

הס יוצרת הקבלה בין החוקים המפלים שהיו קיימים בגרמניה הנאצית וברית המועצות הסטליניסטית ובין התנהגותנו כאן במדינת ישראל. בעקבות המאמר זכתה הגברת הס לבמה תקשורתית בגלי צה"ל. בבוקר שלמחרת אירחה אותה אילנה דיין לראיון ידידותי. ולא, הגברת דיין לא מצאה לנכון להביא מישהו שאולי נפגע מכתבתה של הס. אדוה נוה התלוננה על כך לגל"צ, תשובה טרם התקבלה.

אגב, איננו לא מכירים מישהו שתומך אידיאולוגית בנישול העם הפלשתיני כנגזרת של 'אתה בחרתנו', אך הנייר סובל הכל, והחוק של אהרן ברק נותן לו גיבוי. נראה שלא ניתן לתבוע את הגברת הס על הוצאת דיבה: היא היתה זהירה, היא לא אמרה מיהם אותם ישראלים. אבל יש מוסר השכל מכל הפרשה, והוא שיש להפנות אותה קושיה אל חוקרי הנאציזם והשואה והאנטישמיות והגולאגים הסובייטיים – ומה אתכם כאשר מערכת החוק בישראל מוצאת לנכון לכלוא בנות 15 ו-16 רק בגלל האידיאולוגיה שלהן?


ועדת חקירה של התקשורת

כפי שפורסם ב'בשבע' בשבוע שעבר, אגודת 'לדעת' יחד עם עמותת 'אומץ' תובעים חקירה חיצונית בלתי תלויה של תפקוד התקשורת בעת הלחימה. הן אינן בודדות במערכה. יעקב אחימאיר פרסם את דעתו החיובית בנדון בטור שלו ב'מעריב'. אישים מרכזיים אחרים הביעו את הסכמתם למהלך כזה. אנשי תקשורת, חוקרים מן האקדמיה וגם צרכני התקשורת מודים שמשהו השתבש. תלונות קשות על פרסום נפגעים ללא ידיעת המשפחה, פרסום מוקדם של תנועת כוחות צה"ל בעת הלחימה, פרסום מצבורי נשק צה"ליים ועוד מסתובבות באתרי האינטרנט למיניהם.

ומאידך גיסא, היו גם תופעות של תקשורת במיטבה, כולל הסתכנות אישית של אתי אנגל (ערוץ 10), אמיר בר-שלום (ערוץ ראשון) ופליקס פריש ('מעריב'), אשר ליוו את הכוחות לתוך הקרב. אבל היו תופעות אחרות, שבגינן גם התקשורת חייבת ליטול אחריות במקום לברוח ממנה. הבריחה הקודמת מלבנון לפני שש שנים הספיקה לנו.

מכתב למערכת שנשלח להארץ

בתגובה על המכתב "אל תעשו שטויות" מאת יוחנן ביין ("הארץ", 6.9)

בקשתו של השגריר והסמנכ"ל לשעבר יוחנן ביין שלא נעשה שטויות ושננסה להפתיע ביצירתיות לשלום נראית קצת שטותית בעצמה.

ראשית, כל ההצעות היצירתיות שלו נוסו בעבר וללא הצליחה יתירה, וזאת בלשון המעטה. לדעתי, זו שטות לחזור על נוסחאות שמהן התאכזבנו.

ושנית, שטות היא לדעתי לטעות בקשר לדבר כל-כך מהותי כמו עובדות היסטוריות. כותב ביין ש"גבולות החלוקה [של 1947, לא של אוסלו] חילקו את השטח בין הירדן לים – 35% לישראל ו- 65% לפלשתינאים, גבולות 67' מקציבים 78% לישראל ורק 22% לפלשתינאים". עבור ביין, מצב זה מהווה "מבחינת הפלשתינאים – ויתור עצום".

ביין, יש להבין, טוען שכתוצאה ממלחמה יזומה תוקפנית למחרת ה- 29 בנובמבר 1947 וכתוצאה ממלחמה תוקפנית אחרת של ירדן ביוני 1967 העובדה שבמקום לזכות ב- 65% מהשטח, נשאר בידיהם של ערביי ארץ-ישראל "רק 22%" מהווה "ויתור". יהיו אחרים, כמובן, שיחשבו שאותם תוקפים צריכים להיות שמחים בחלקם שבכלל נשאר להם משהו, אם כי רוב האוכלוסיה יושבת עדיין בתחום שטח פלסטין.

אך יש עוד היבט והוא, שפעם היה שטח ירדן נכלל במנדט ואוכלוסייתה היום היא כ- 70% פלשתינאי כך שהסכמתה של ישראל, כפי שמשתמע של ביין, להקמת מדינה פלסטינית תהווה ויתור עצום כי ממנדט אחד יוצאות שתי מדינות ערביות ואחת יהודית. ובגבולות 67' המדינה היהודית הזאת תהיה מדינה ללא בטחון, עם מקורות מים מוגבלים ומאוימת ע"י מדינה הנשלטת בידי חמאס (לא ששלטון אש"ף יהיה מטיב יותר).

כנראה, שטות כל אחד יכול לעשות.

ישראל מידד
שילה