הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 506, 17.8.2012

שידור ציבורי-אישי

להיות עיתונאי אינו עניין של מה בכך. בכל זאת, כמעט יום יום, ולפעמים פעמים רבות מדי ביום, עליו לספק סחורה עדכנית, מעניינת ואולי אפילו חשובה. הוא נמצא בין העורך שלו וראש צוות החדשות לבין הציבור. והוא גם נמצא בחזית ציבור הצרכנים שלו. לפעמים, אם הוא כתב מלחמות, חייו בסכנה ממש. רק השבוע נרצחו שני עיתונאים בסומליה, בסוריה שניים נהרגו בשבת שעברה, וזכורה מרי קולבין של הסאנדיי טיימס שנהרגה שם בפברואר. ובכל זאת, העיתונאים בדרך כלל מתגאים ומקבלים כמעט באהבה – ובלא מעט אגו – את התנאים, הקשיים והמעמד. הבעיה היא שאין הם מקבלים ביקורת או משמעת. האדם שהם מסרבים להתמודד איתו הוא האומבודסמן שמזכיר, לפחות בישראל לעיתים רחוקות בלבד, את החובות המקצועיות.

על מנת לחזק את תפקודו של מי שמשמש כנציב תלונות וממונה על קבילות, קיימים קודים. אבל בלי סולם עונשים, מהערה או נזיפה דרך השהיה ועד לפיטורין, מה יעזרו הכללים? לפני שבוע הושעה פאריד זכריה מעבודתו בשבועון 'טיים' וברשת סי.אן.אן. בעבר פוטר ג'ים דה-פיד מעיתון במיאמי לאחר שהקליט שיחה ללא רשות איש-שיחו, לכאורה עניין של לא-כלום בישראל. אבל יש גם גורמי פיקוח שמבקשים להחליש את היכולת לשמור על מקצועיות העיתונות ובמיוחד זו הציבורית. למשל, השופטת בדימוס, בלהה כהנא התנגדה בישיבת מליאת רשות השידור לאחרונה לצעדים שננקטו כדי לאזן את תוכניתה של קרן נויבך באומרה: "הפגיעה ב'סדר יום' היא סכנה לדמוקרטיה". כבר שנה שהיא דוחפת שינוי משמעותי בסדר היום התקשורתי כיו"ר ועדת האתיקה ברשות השידור. הוועדה בראשותה מקדמת מתן אישור של הבעת עמדה ואיזון בשידורי הרשות בידי עיתונאים בכירים שמנחים "תוכניות אישיות". לא רק שאין עונש, אלא שהמפרים את הכללים זוכים להיתר ולהקלות. החזון שלה לשידור הציבורי נראה מאוד אישי.

^

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 505 מיום 9.8.2012

חדשות הסאטירה

ביום רביעי, 4.7, דווח ב'מבט' בערוץ הראשון על יציאתו של האסיר יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, מבידוד לתא משותף עם אסירים אחרים. פעמיים, לפני הכתבה ובאמצעה, שודר קטע סאטירי ישן מהתוכנית 'החמישייה הקאמרית' על עמיר האומר ש"אתם יודעים שאני אשתחרר". חשבתי שגם אם יש לקטע קשר חזק לנושא, מכיוון שהוא נועד לנגח לא מתאים לכלול אותו דווקא בחדשות. זו מסגרת שבה יש לשמור על איזון ועל חוסר הטייה פוליטית או אישית (של העורך), והתלוננתי על הפרה של הקוד האתי המקצועי.

דדי מרקוביץ, הממונה על קבילות הציבור, השיב לי שהוא "פוסל על הסף" את תלונתי גם אם "בחלקה היא מוצדקת, שכן שיבוץ חומרי סאטירה בכתבת חדשות אינה מסתדרת עם כללי האתיקה". לדידו של דדי, יש גם מקרים יוצאים מן הכלל. והוא מסביר, ושימו לב להיגיון שלו: "הנוהג לשבץ בכתבות קטעי הומור וסאטירה התקבע, לטוב או לרע, בשידורי האקטואליה בכל ערוצי השידור, ברדיו ובטלוויזיה. כך, כמעט בכל כתבה על רשות השידור משובץ הקטע מתוכנית לול על 'לה-מרמור'". מה זאת אומרת, "לטוב ולרע"? ואם זה רע אז מתעלמים? ומרקוביץ ממשיך: "השימוש במערכון הטלוויזיוני משנת 1996 בו 'יגאל עמיר' מדבר על שחרורו 20 שנה אחרי הרצח, הוא שימוש נכון בחומרים העומדים לרשות החדשות, המשתמשת בסאטירה כמסמך תיעודי-חברתי המשקף (בצורה מוקצנת כדרכה של סאטירה) אווירה שנוצרה כאן מיד לאחר הרצח... כמובן, שיש לעשות שימוש כזה במשורה ובצורה ראויה, המציגה את הדברים בהקשרם. לפיכך, שיבוץ הקטע מחמישייה הקאמרית באייטם המדובר אינו חריג מפרקטיקה עיתונאית וגם אינו מנותק מהוויכוח הציבורי. בנוסף, גם אין לדעתי בשידור הקטע הסאטירי פגיעה בהפרת הקוד האתי".

אני מקווה שאין צורך בתוספת פירוש רש"י, אבל אם הבנתי נכון, נוהג לא כל כך אתי הופך להיות בסדר מכיוון שהוא התקבע. ואם כך, גם לאזן את הסאטירה לא חשוב, כי למה לנתק את השידור הציבורי מהוויכוח הציבורי ומדוע לאפשר הוגנות ואיזון ולשמור על שידור ערכי בשביל צרכני התקשורת? הרי בשביל זה יש ממונה על קבילות הציבור, לא?

ישראל מידד

איך ידע שמעון פרס על הפצצת הכור הגרעיני ב- 1981?

מישראל הים של 6 באוגוסט 2012:

^

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" שב"בשבע" גליון 504 מיום 2.8.2012

בסבך של קרן

מפי מי יצאו דברים אלה: "אם מנהל לא רוצה אותך בתפקיד מסוים, הוא לא רוצה, וזה לא משנה מה השיקולים שלו. לנהל על זה קרב זה מיותר בעיניי... אני לא מבזבזת אנרגיה על קרבות מיותרים"? זו היתה קרן נויבך בראיון ל'מעריב' ביום 29.11.2008, הרבה אחרי שיוסף בראל סיים את תפקידה בטלוויזיה, אבל לפני שהודחה מהגשת 'מבט שני'.

זו אותה אישה שבצום תשעה באב כ-20 פעילים חברתיים ועיתונאים הפגינו בעדה, כלומר נגד החלטת ההנהלה לשמור על איזון בשידור, ואף הבעירו צמיגים בכניסה לשערי האולפנים בתל אביב. כנראה שהאג'נדה האישית של נויבך השתנתה מאז ועד היום. לא רק שכל המגזר שהיא קידמה בשנים האחרונות דרך התוכנית שלה בא לעזרתה כדי להדוף את המהלכים של הנהלת 'קול ישראל', היא גם הצליחה לנגוס במחנה שכנגד.

מנחם בן עצמו ציין דבר שידוע לכל: על אף מגוריו בהתנחלות, מבחינה חברתית הוא דווקא שמאל. גם ד"ר מוטי קידר הסתייג משיבוצו לצידה של נויבך ואמר: "נפלתי שלא בטובתי לתוך מאבק בין הנהלת רשות השידור לבין שדרניה... הבהרתי להנהלה שהם עשו פה מעשה מגונה... אני איש מקצוע, אקדמאי, אינני כדור בידי אף אחד".

הבעיה היא שגב' נויבך לא כל כך שומרת על רמה אתית מחייבת של מקצועיות על פי הכללים ברשות השידור. נכון, לא נעים להיתפש כאילו עושים בך שימוש ככלי ניגוח, אבל לפעמים זה מה שדרוש על מנת לשמור על שידור ציבורי, שהוא באמת ציבורי ולא אישי.

ישראל מידד

והיה קטע נוסף שלא נכנס:-

ואם רוצים להיות במועדון של אבירי הפמיניזם, מומלץ ספרו של זאב ז'בוטינסקי, "דמות האשה בעיני ז'בוטינסקי
" במהדורתו החדשה, שאפילו ענת סרגוסטי, מעמותת "אג'נדה", התלהבה ממנו בביקורת שכתבה ב"מוסף ספרים" של "הארץ". היא חושבת שז'בוטינסקי "גיבש עמדה מנומקת ומתקדמת - גם במונחים של ימינו - על מקומה של האשה, כוחה ויכולותיה...(הוא) הבין לעומק כבר בראשית המאה ה–20 את רעיון השוויון המגדרי, כמעט כאילו נכתבו הדברים היום...תורתו של ז'בוטינסקי ממשיכה להדהד בקרב חוגים רבים גם היום, במאה ה–21." ונשאר לי רק להוסיף, איפה היינו היום אם ענת והדומים לה היו קוראים את הספר כבר לפני כמעט 50 שנה ומשתכנעים מתבונתו אז?