הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 500 מיום 5.7.2012
ביום חמישי לפני שבועיים הופיע רזי ברקאי ב'תיק תקשורת' והיה גלוי-פה: "חלק מהתקשורת קשרה קשר נגד נתניהו ואינה סובלת אותו". רזי המשיך: "בואו נודה על האמת... אפשר להגיד את זה היום אחרי שלוש שנות קדנציה של ראש הממשלה. חלק בגלל היעלבויות אישיות, חלק בכלל השקפת עולם. בנימין יכול בצדק להרגיש על ידי חלק מהתקשורת הישראלית רדוף". ברקאי גם פרסם במוסף 'הארץ' לפני שבועיים מכתב ובו ביקר אותם קשות על שבאחד המדורים הופיע עיבוד מחשב לגרפיטי על הגבס שעל רגלו של נתניהו עם הכתובת "ליוני זה לא היה קורה". ברקאי כינה זאת מעשה "נאלח" והוסיף: "אני מנסה לחשוב איזו מהומה היתה פורצת אילו מישהו מזבי-העט בתקשורת היה מעז לרמוז שדוד גרוסמן מייחצן את השכול האישי שלו דרך 'אישה בורחת מבשורה'. אבל את ביבי מותר לשפד עד – ובכלל – יוני". ולבסוף, הוא מטיח ב'הארץ', "אתם מבינים... למה בזמן האחרון נעשיתם קצת יותר מדי בלתי נסבלים?"ביום א' השבוע פתחה גאולה אבן את משדר התוכנית 'מוסף' בסדרה ארוכה של שאלות נוקבות על התנהלותו של יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, בעקבות הדחתה של גילה אדרעי מראשות ועד עובדי הרכבת. השאלות היו במקומן, אמיתיות ודורשות התייחסות. אלא מאי? לא היו תשובות. וזאת כי עיני, שהושב על ספסל הנאשמים והוטחו בו רמזים המחשידים אותו במעשים שאולי שלטונות החוק צריכים להתעניין בהם, לא היה באולפן. לשאול שאלות כאלה הוא דבר נכון, ורצוי עימות בין מראיינת ומרואיין, אבל אם ה'אשם' איננו נוכח ולא מקבל את זכות התגובה, איזו עיתונאות מקצועית זו? למעשה, אבן ניצלה את הבמה שלה בשידור הציבורי לשחק עם גורלו של איש ציבור בלא מתן אפשרות של תגובה ובלא שיוכל להגן על עצמו. לא יפה ולא יאה שכך תתנהג עובדת רשות השידור, מן המניין או מחוץ למניין, בחוזה רגיל או בחוזה אישי.
תוויות: ביקורת תקשורת, גאולה אבן, רזי ברקאי
