בבית המשפט העליון בג"ץ 07/
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בעניין: 1. טל בניה והשקעות קרני שומרון ח.פ 562402032
2. אגודת מחדשי הישוב היהודי בחברון ע.ר 590035319
שתיהן ע"י ב"כ עוה"ד נדב העצני ו/או שלום פוריס ו/או אמיר רוזנברג ו/או אורית יפת ו/או עדי ברנר ו/או עידן מילר ו/או אריאל קופילוביץ' ו/או עברי פיינגולד ו/או עופר אשכנזי ו/או קרן קלר ו/או יוסי אהרוני ו/או לידיה מנדלבאום-פלקוב ו/או מיטל אמנט-שטרמר
מרח' כנפי נשרים 15 ירושלים
טל': 6537777-02 ; פקס': 6537773-02
העותרות
- נ ג ד -
1. שר הביטחון, מר אהוד ברק
2. אלוף פיקוד המרכז
3. ראש המינהל האזרחי באיו"ש, תא"ל יואב (פולי) מרדכי
4. מפקד מחוז ש"י-משטרת ישראל
משיבים 1-4 ע"י ב"כ עו"ד גלעד שירמן
מפרקליטות המדינה, מחלקת הבג"צים
רח' צלאח א-דין 29, ירושלים
5. פאיז מחמד זאיד רגבי
ע"י ב"כ עוה"ד סאמר שחאדה ואח'
ת.ד. 18552 ירושלים
טל': 6277915-02 פס': 6271897-02
המשיבים
עתירה למתן צו על תנאי ולמתן צו ביניים
א. הסעדים המבוקשים
1. בית המשפט הנכבד מתבקש בזאת ליתן צו על תנאי, ולאחר שמיעת הצדדים להופכו למוחלט, המורה למשיבים או למי מהם לבוא ליתן טעם, כדלקמן:
א. מדוע לא תבוטל ההודעה מטעם המשיבים 1-4 (להלן: "המשיבים") מיום 28.11.07, לפיה בכוונת מי מהמשיבים לסייע בפינוי נציגי העותרים מהמבנה המצוי על תת חלקה 1, חלקה 51 בגוש עירוני מס' עירוני מס' 34427 באדמות חברון (להלן: "המבנה" או "הנכס");
ב. מדוע לא יחויבו המשיבים או מי מהם להמציא לעותרות את מלוא המסמכים והראיות שנאספו על ידם בנוגע לזכויות במבנה ו/או למחזיק במבנה ו/או לפלישה אל המבנה, להשיב על מלוא השאלות שנשאלו על ידי העותרות, וכן ליתן לעותרות אפשרות מלאה, הגונה וראויה לבחון ולהפריך את מלוא החומר הנ"ל, בטרם תגובש סופית החלטת המשיבים באשר לבקשת משיב 5 לקבלת סיוע, וזאת על מנת שהעותרות יוכלו להתגונן באופן שוויוני והוגן מפני החלטה זו בפני בית משפט נכבד זה;
ג. מדוע לא יחויבו המשיבים או מי מהם ליתן לעותרות הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהן ביחס למסמכים ולראיות הנ"ל בטרם תגובש עמדת המשיבים בנוגע לבקשת משיב 5 לקבלת סיוע לשם פינוי נציגי העותרות מן המבנה;
2. עד לקיום דיון בעתירה והוצאת הצווים המבוקשים כאמור, מתבקש בית המשפט הנכבד ליתן צו ביניים, האוסר על המשיבים או מי מהם לפנות ו/או לסלק את ידן של העותרות או מי מטעמן, מהמבנה.
3. כן מתבקש בית המשפט הנכבד לחייב את המשיבים בהוצאות הליך זה ובשכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כדין.
ב. תמצית העתירה
4. עסקינן בביטוי קיצוני בחומרתו להתנהלות פסולה של המשיבים או מי מהם. המשיבים כבר הביעו עמדתם בעבר, לפיה כניסת נציגי העותרות לנכס אינה מהווה "פלישה". עמדה זו הובעה גם במסגרת תגובה רשמית שהוגשה מטעם המשיבים לבית המשפט הנכבד בתשובה לעתירה שהגיש משיב 5 בנושא (בג"צ 3407/07).
5. עמדה זו של המשיבים נשענה על העובדות השרירות וקיימות, לפיהן משיב 5, הטוען לחזקה בנכס, מסר גרסאות שהוכחו כשקריות ועדיין טוען טענות שגם על פי המשיבים, הינן כוזבות או בלתי מבוססות. את גרסתו הכוזבת מסר משיב 5 בהודעות רשמיות שניתנו במשטרה, בתצהיר מטעמו שהוגש לבית המשפט במסגרת העתירה שהגיש בנושא (בג"צ 3407/07) וכן בתצהיר שהוא הגיש מטעם איש הקש – איוב ג'אבר. מנגד, העותרות תמכו את גרסתן בעשרות מסמכים וקלטות, ובין היתר הוכיחו כי איש הקש שפעל מטעמן לרכישת הנכס, שילם למשיב 5 לפחות כ-80% מהתמורה בגין רכישת הנכס, וכן סכום נוסף לשם ביצוע שיפוצים בנכס, לאחר השלמת הרכישה. כן הוצגה למשיבים קלטת המתעדת את הכניסה למבנה, אשר מוכיחה כי המבנה היה ריק, לא מושלם, פרוץ, וכי לא היה שימוש בכוח.
6. על אף שהמדינה לא חולקת על העובדות הנ"ל, שינו המשיבים את עמדתם – ללא כל נימוק ממשי. הם בחרו להעדיף את עמדת משיב 5 בדבר החזקה בנכס. זאת על אף שעל פי הממצאים שלהם, כל אחת מגרסאותיו השונות – כוזבות או בלתי מוכחות, ועל אף שברי כי הוא פועל תחת איומים לחייו מצד גורמי הרשות הפלשתינית ובין היתר היה עצור במשך חודשים ביריחו, בגין מכירת הנכס ליהודים.
7. לנוכח העמדה התלושה והבלתי סבירה של המשיבים, ובוודאי לנוכח המהפך הקיצוני בעמדת המשיבים, אי אפשר שלא להתרשם כי זו נובעת ממניעים זרים - פוליטיים. זאת בניגוד לדין, תוך פגיעה בזכויות יסוד של העותרות - לרבות זכות הקניין, תוך אפליה בוטה, שרירות ושימוש לרעה בכוח שלטוני. מסקנה זו נתמכת בהצהרה הפורמלית של משיב 3, לפיה פעולותיו לשלילת זכויות העותרת 1 בנכס נובעת מ"דירקטיבה מדינית".
8. כפי שיוכח להלן, לא זו בלבד שהעמדה החדשה של המשיבים אינה מבוססת על נימוק ממשי, אלא שהיא אינה עומדת במסגרת הנורמטיבית שקבעו החוק ובית משפט נכבד זה בנוגע לשימוש בכוח לשם פינוי העותרות מהנכס. כאמור, בנסיבות דנן היה על המשיבים לקבוע, נוכח הראיות שהוצגו בפניהם, כי המשיבות הוכיחו את זכות החזקה שלהן בנכס, ולמצער לקבוע כי אין בהירות ראייתית המאפשרת להסיק כי משיב 5 הוא המחזיק כדין בנכס. יתרה מכך, המועד הקבוע בחוק לשם סילוק "הפלישה" –30 ימים - חלף.
ג. הצדדים לעתירה
9. העותרת 1 הינה חברה ירדנית, שכל בעלי מניותיה הינם בעלי אזרחות ישראלית, המאוגדת אצל קמ"ט משפטים ביו"ש, מתוקף סמכותו כרשם החברות באזור יהודה והשומרון (להלן גם: "החברה"). כפי שיוסבר להלן בהרחבה, החברה רכשה כדין את מלוא הזכויות בנכס.
10. העותרת 2 הינה עמותה רשומה אצל רשם העמותות בישראל (להלן גם: "העמותה"). בעת מועד הגשת עתירה זו, ולפחות מאז ה-19.3.07, מחזיקה העמותה במבנה נשוא עתירה זו באמצעות נציגיה המתגוררים במבנה, וזאת על פי הרשאה בכתב מטעם החברה.
11. המשיב 1 הינו שר הביטחון ולמרותו סרים יתר המשיבים.
12. משיבים 2-3 נושאים מתוקף תפקידם באחריות לכל המתרחש בשטחי יהודה ושומרון בכלל, ובמרחב חברון בפרט.
13. משיב 4 נושא מתוקף תפקידו באחריות על שמירת החוק והסדר הציבורי במרחב חברון, והנו הרשות המוסמכת לסייע למחזיקים בעלי זכויות במקרקעין לסלק מן המקרקעין פולשים, במידה ומדובר ב"פלישה טרייה".
14. משיב 5 הינו פלסטיני תושב חברון, אשר בעבר היה הבעלים ו/או בעל הזכות להירשם כבעלים של הנכס, אך מכר את מלוא זכויותיו בנכס לידי צד ג' אשר פעל מטעם החברה ומכר לה אותן. חרף השלמת עסקת המכר, ולאור העובדה שהוא נעצר ונרדף על ידי גורמים ברשות הפלסטינית, הגיש משיב 5 תלונה כוזבת למשטרת ישראל ואף הגיש עתירה כוזבת לבית משפט נכבד זה (בג"צ 3407/07) בדרישה כי המשיבים יסייעו לו לפנות את נציגי העותרות היושבים במבנה. כמפורט להלן, המשיבים, בתגובתם כבר קבעו, לפחות במשתמע, כי תלונתו ועתירתו של משיב 5 היו כוזבות.
ד. המסכת העובדתית
זכויות הבעלות במבנה
15. הנכס נשוא עתירה זו הנו מבנה בן 4 קומות, המכונה "בית השלום" או "הבית החום", והמצוי על מגרש (תת חלקה מס' 1) שהנו חלק מחלקה 51 בגוש מס' 24427 באדמות חברון. המגרש נמצא בסמוך לקריית ארבע, לצד הכביש הראשי המחבר בין חברון לקריית ארבע, המסווג כשטח 2H, דהיינו – שטח שהנו באחריות ביטחונית מלאה של ישראל ואחריות אזרחית מעורבת של ישראל והרשות הפלסטינית.
16. חלקה 51 כולה רשומה בלשכת רישום המקרקעין באיו"ש ובמשרדי מס רכוש העירוני הפלסטיני ע"ש עיסא יוסף עבד אלקאדר ג'אבר (להלן: "הבעלים הרשום"). בסוף שנת 1995 נערך על ידי הבעלים הרשום הסכם לחלוקת החלקה ל-4 חלקים, ולהקצאת כל אחת מן החלקות הנ"ל לבני משפחה אחרים של הבעלים הרשום. חלקה 1 הוקצתה למצטפא ולאיוב יוסף עבדאלקאדר ג'אבר.
תוכנית המדידה במסגרתה בוצע הסכם החלוקה כאמור מצורפת ומסומנת כנספח א.
17. העותרת 1 רכשה כדין זכויות מלאות בנכס תוך תשלום התמורה המלאה בגין רכישת הזכויות. היות והסכם חלוקת החלקה והקצאתה ל-4 גורמים שונים לא נרשמה בפנקסי רישום המקרקעין באיו"ש ובפנקסי מס רכוש הפלסטיני, גם זכויותיהם של אותם בני משפחה להם הוקצתה חלקה 1, עליה בנוי המבנה, לא היתה רשומה. כך גם לא נרשמה העברת זכויות שביצעו בני משפחה אלה לבן משפחה נוסף - מוראד חאפז עבדאלקאדר ג'אבר.
בנסיבות אלה, כל שרשרת העברת הזכויות מאותם בני משפחה ועד לעותרת 1 לא נרשמה, אלא בוצעה באמצעות מתן ייפויי כוח נוטריונים להעברת הזכויות בנכס.
18. שרשרת העברת הזכויות בנכס מבני המשפחה של הבעלים הרשום ועד לעותרת 1 כוללת העברות כדלקמן:
א. מבני המשפחה של הבעלים הרשום למשיב 5 ולעבד אלקאדר שאוור במשותף.
ב. מהמשיב 5 ושותפו הנ"ל לאיוב יוסף עבד אלקאדר ג'אבר (ראה להלן).
ג. מאיוב עבד אלקאדר ג'אבר למר אסף נחמד כנאמן של עותרת 1.
רכישת הנכס על ידי משיב 5 ושותפו
19. בשנת 1996 או בסמוך לכך, רכש משיב 5 ביחד עם שותף נוסף - עבד אלקאדר שאוור (להלן: "שאוור" או "השותף"), גם הוא פלסטיני תושב חברון - את הזכויות בנכס ממוראד חאפז עבד אלקאדר ג'אבר.
לאחר שרכשו את הזכויות בנכס, החלו משיב 5 ושאוור בבניית המבנה נשוא העתירה, אך הפסיקו את הבניה לאחר סיום שלד הבניין.
מכירת הנכס לאיש הקש איוב ג'אבר
20. ביום 24.3.04, נכרת הסכם בין משיב 5 ושאוור לבין שלוחם של העותרות (איש הקש) - איוב יוסף עבד אלקאדר ג'אבר (להלן: "איוב ג'אבר"), למכירת זכויותיהם של הראשונים בנכס לאחרון, וזאת בתמורה לתשלום בסך של 464,000 דינר ירדני. איוב ג'אבר היה אחד מבני המשפחה להם הקצה הבעלים הרשום את חלקה 1 (כמפורט לעיל) ואשר לאחר מכן מכר את החלקה. הלה טען בפני משיב 5 ושאוור כי ברצונו לגאול את אדמת משפחתו.
הסכם המכר מיום 24.3.04 מצורף ומסומן כנספח ב.
21. איוב ג'אבר נבחר על ידי נציגי העותרות לשמש כחוליה המקשרת להעברת הזכויות בנכס לעותרת 1, שכן אלה העריכו כי משיב 5 ושותפו יחששו למכור את זכויותיהם בנכס ישירות לחברה שבעלי מניותיה ישראלים-יהודים. זאת לאור עונש המוות שהטילו גורמי הרשות הפלשתינית על מוכרי קרקעות ליהודים.
22. במהלך ביצוע העסקה החלו משיב 5 ושותפו להביע חששות מביצוע העסקה ללא קבלת היתר מקדים מהרשות הפלסטינית (ככל הידוע עקב שמועות שהגיעו לאוזניהם כי איוב ג'אבר פועל מטעם יהודים). על מנת להפיס את חששותיהם של הנ"ל, קיבלה העסקה תפנית פרוצדוראלית (אך לא מהותית), וכדי להגן על המוכרים הוסכם כי הקונה הרשמי של הזכויות בנכס לא יהיה איוב ג'אבר, אלא אדם בשם שייח' מוסא רביע פרעון (להלן: "שייח' פרעון"), המזוהה עם החמאס. קונסטרוקציית הכיסוי עליה הוסכם היתה כי איוב ג'אבר ישמש כבא כוחו של שייח' פרעון.
הסכם העברת זכויות מיום 25.1.05 מצורף ומסומן כנספח ג.
23. היות והיה ברור לצדדים כי הקונה הינו איוב ג'אבר ולא שייח פרעון, משיב 5 ושותפו אישרו בכתב כי הזכויות בנכס שייכות לאיוב ג'אבר.
מכתבם של המוכרים מיום 3.2.05 מצורף ומסומן כנספח ד.
בנוסף, שייח' פרעון העביר לידי נציגו של איוב ג'אבר - חאלד מוחמד תאופיק אל נג'דאווי (להלן: נאג'דאווי"), ייפוי כוח בלתי חוזר לפעול בשמו לביצוע העברת הזכויות.
יפוי כוח מטעם שיח' פרעון לנג'דאווי מתאריך 9.2.05 מצורף ומסומן כנספח ה.
בהמשך העביר נאג'דאווי יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר לביצוע עסקת המכר, לידי נציגי העותרות- מר מרדכי זרביב ומר רונן כהן.
יפוי כוח בלתי חוזר מטעם נג'דאווי לנציגי העותרות מצורף ומסומן כנספח ו.
24. פעולות אלה לא הפיגו את חששותיו של שאוור והלה ביקש לצאת מן התמונה. לפיכך, לאחר קבלת חלקו בתמורה בגין עסקת המכר עם איוב ג'אבר, העביר הלה את זכויותיו בנכס למשיב 5.
25. עסקת המכר בין משיב 5 ושותפו לבין איוב ג'אבר (באמצעות שייח' פרעון כאמור) הושלמה לאחר ששולמה למשיב 5 ולשותפו מלוא התמורה שנקבעה בהסכם המכר. כנגדה נמסר לידי שייח פרעון ייפוי כוח בלתי חוזר על שמו, להעברת הזכויות בנכס.
ייפוי כוח ממשיב 5 ושותפו לשייח' פרעון מתאריך 9.2.05 מצורף ומסומןכנספח ז.
26. את קבלת התמורה אישרו משיב 5 ושותפו בחתימת ידם, הן בעת קבלת כל תשלום ותשלום והן במכתב מיום 10.2.05, המאשרת את קבלת מלוא התשלום בגין עסקת המכר. מסירה קודמת על סך של 100,000 דינר ירדני למשיב 5 ולשותפו, מתוך סכום התמורה, אף תועדה בווידאו.
קבלות תשלום חתומות בידי המוכרים מצורפות ומסומנות כנספח ח.
מכתבם של המוכרים מיום 10.2.05 מצורף ומסומן כנספח ט.
העתק תיעוד הווידיאו מצורף ומסומן כנספח י.
רכישת הנכס על ידי העותרת 1
27. היות שאיוב ג'אבר היה מלכתחילה שלוחן של העותרות, עוד באותו היום בו נחתם הסכם המכר בין המשיב 5 ושותפו לבין איוב ג'אבר, נערך הסכם בין איוב ג'אבר לבין מר אסף נחמד, בשמשו כנאמן של עותרת 1 להעברת הזכויות בנכס. זאת בתמורה לתשלום של 610,000 דינר ירדני, סכום השווה ערך לכ-4 מיליון ₪.
מסמכי הסכם העברת הזכויות מצורפים ומסומנים כנספח יא.
הסכם נאמנות בין אסף נחמד לעותרת 1 וייפוי כוח בלתי חוזר לטובת המשיבה מצורפים ומסומנים כנספחים יב.1, יב.2 בהתאמה.
28. על מנת להבטיח את זכויות העותרת 1 בנכס העביר איוב ג'אבר לנציגי החברה - מרדכי זרביב ורונן כהן, כתב העברת זכויות וייפוי כח בלתי חוזר, המסמיכים אותם להתקשר בשמו של איוב ג'אבר עם החברה, ובכלל זה להשכיר את הנכס לחברה.
ייפוי כח וכתב העברת זכויות בלתי חוזרים מצורפים ומסומנים כנספחים יג.1 ו- יג.2בהתאמה.
29. העותרת 1 שילמה לאיוב ג'אבר את מלוא התמורה המוסכמת על פי הסכם המכר בין הצדדים, והלה אישר בחתימת ידו כל אחד מן התשלומים ששולמו לו.
קבלות תשלום חתומות בידי איוב ג'אבר מצורפות ומסומנות כנספח יד.
30. מן המתואר לעיל עולה בבירור המסקנה כי :
א. משיב 5 אינו עוד בעל זכות כלשהי בנכס, שכן עסקת המכר בינו ובין איוב ג'אבר הושלמה, באופן שמשיב 5 קיבל את מלוא התמורה בגין מכירת הזכויות בנכס.
ב. העותרת 1 הנה בעלת זכויות בנכס, שכן היא רכשה אותו מבעל הזכויות בנכס ושילמה תמורתו את מלוא הסכום עליו הוסכם.
זכויות החזקה במבנה
31. בהסכם המכר שנערך בין משיב 5 ושותפו לבין איוב ג'אבר, בחודש מרץ 2004, נקבע כי החזקה בנכס מועברת באופן מיידי. במסגרת זו הורשה איוב ג'אבר לנעול את המבנה במנעול שהניח מטעמו ולהחזיק בידיו את מפתחות הכניסה למבנה.
32. בסמוך לקבלת החזקה במבנה והתקנת מנעולים אף צולם המבנה במצבו דאז.
העתק מדגמי של תמונות המבנה במצבו במועד מסירת החזקה במהלך שנת 2004 מצורף ומסומן כנספח טו.
33. במקביל, היות שאיוב ג'אבר היה שלוחן של העותרות ובהתאם להסכם המכר שנערך בינו לבין העותרת 1, מסר ג'אבר את מפתחות הנכס לידי נציג העותרת 1, מר אסף נחמד.
מפתחות המבנה שנמסרו לעותרת 1 עם קבלת החזקה בנכס, הוצגו על ידי נציגי העותרות למשטרה. ואולם, המנעולים שהוצבו על המבנה נפרצו והוסרו על ידי חיילי צה"ל, אשר נהגו להיכנס למבנה מפעם לפעם, כחלק מפעילות מבצעית שוטפת, לשם קיום תצפית לעבר הציר הסמוך למבנה.
34. בחודש אוקטובר 2006 או בסמוך לכך, החלה עותרת 1 בעריכת עבודות גמר למבנה. עבודות אלה בוצעו בידי משיב 5 עבור העותרת 1. לראיה, העותרת 1 מימנה את העבודות האמורות ואף קיבלה לידיה את הקבלות המקוריות בגין תשלומים ששולמו על ידי משיב 5 ושותפו לגורמים שונים, לרבות לרשויות, לצורך ביצוע העבודות. קבלות אלו נמסרו למשטרה על ידי נציגי העותרות. ויודגש, מדובר בקבלות מקוריות ששילם משיב 5 זמן רב לאחר השלמת עסקת המכר.
מקבץ מדגמי של העתקי קבלות לרשויות (הקבלות המקוריות נמסרו למשטרה) מצורפות ומסומנות כנספח טז.
אישורים על העברת כספים מנציגי העותרות לנציגי המשיב 5 מתאריכים 24.12.06, 10.1.07 ו-13.3.07 מצורפים ומסומנים כנספחים יז.1, יז.2 ו-יז.3.
35. בד בבד, נחתם הסכם שכירות בין איוב ג'אבר (באמצעות מיופי כוחו) לבין העותרת 1. יובהר כי הסכם השכירות נערך על מנת שישמש מקור נוסף להקניית זכויות בנכס לעותרת 1, על אף שהעותרת 1 כבר קיבלה את מלוא הזכויות בנכס, לרבות את זכות החזקה, זמן רב קודם לכן. בין היתר, נועד הסכם השכירות להוות מענה לטענה כי העותרת 1 אינה בעלת זכויות בנכס משום שרכישת הנכס מאיוב ג'אבר לא קיבלה היתר של מי מהמשיבים.
הסכם שכירות מאוקטובר 2006 מצורף ומסומן כנספח יח.
כניסת נציגי העותרות למבנה
36. כאשר גברו לחצי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית על משיב 5 – אשר חשדו זה זמן כי הנכס נמכר ליהודים, ולנוכח החשש כי אלו ישתלטו על המבנה, כפי שטען משיב 5 באוזניי איוב ג'אבר, החליטה החברה לאכלס את המבנה. היא עשתה זאת באמצעות שלוחיה - נציגי העותרת 2.
העתק כתב הרשאה לתפיסת החזקה בפועל במבנה מאת העותרת 1 לעותרת 2 מצורף ומסומן כנספח יט.
37. ביום 19.3.07 בשעה 18:30 או בסמוך לכך, נכנסו שלוחי החברה - נציגי העותרת 2 למבנה. קודם לכניסה זו ובעת עריכתה היה המבנה פרוץ וריק מאדם. ממילא, כניסת נציגי העותרות לא לוותה בכל גילוי של אלימות ו/או או שימוש בכוח ו/או בהתנגדות של מאן דהוא, לרבות משיב 5. כניסת נציגי העותרות למבנה תועדה בצילומי וידאו וצפייה בהם מלמדת כי לא נפרצו מנעולים ולא נעשה כל שימוש בכוח. כאמור, תיעוד הווידאו נמסר גם לנציגי המשיבים.
העתק תיעוד הווידיאו של כניסת נציגי העותרות אל הנכס מצורף ומסומן כנספח כ.
38. בתיעוד זה ניתן גם להיווכח כי המבנה היה ריק מאדם ומחפץ, ללא חלונות, ללא גימור, ובוודאי מבלי שמישהו התגורר בו.
הגשת התלונה במשטרה - התכחשות משיב 5 לעצם מכירת הנכס
39. והנה, מייד לאחר היוודע דבר כניסת העותרות לנכס, טען משיב 5 כי מעולם לא מכר את הנכס וכי נציגי העותרות פלשו לנכס.
40. בסמוך לכך נעצרו משיב 5 ושותפו - שאוור על ידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, בשל מכירת הנכס ליהודים. גם איוב ג'אבר נעצר ונחקר על ידי שירותי הביטחון הירדניים. משיב 5 הוחזק במשך חודשים במעצר, ככל הידוע ביריחו, גם בעת שהוגשה לכאורה בשמו עתירה לבג"צ בעניין נשוא עתירה זו.
כאמור לעיל, דבר חשדות ואיומי שלוחי הרש"פ על משיב 5 היה ידוע לו זה זמן.
41. על רקע זה משיב 5 אף הגיש תלונה למשטרת חברון בגין פלישה לנכס. יודגש כי בתלונתו ובגרסתו הראשונית במשטרה לא הזכיר הלה את הסכם המכר שנערך בינו לבין איוב ג'אבר, וטען בתוקף כי הוא בעל מלוא הזכויות בנכס. עובדה זו אושרה על ידי נציגי המשיבים במספר הזדמנויות, גם בכתב, לרבות בבית משפט נכבד זה.
42. בעקבות תלונתו של משיב 5, נחקרו נציגי העותרות במשטרה. הללו שיתפו פעולה עם המשטרה ומסרו לה מסמכים רבים, חלקם מקוריים, המוכיחים את שרשרת העברת הבעלות בנכס מהמשיב 5 לעותרת 1.
במסמכים ובעדויות של נציגי המשיבים, שיפורטו להלן, צויין כי לאחר שהוצגה למשיב 5 קלטת הווידאו המתעדת את מכירת הנכס לאיוב ג'אבר, הוא שינה את גרסתו וממועד זה הודה כי אכן מכר את הנכס, אולם החל לטעון כי ביטל את עסקת המכירה בסמוך לכריתתה.
עמדתה הראשונית של המדינה – הכניסה למבנה אינה מהווה "פלישה טרייה"
43. מייד עם היוודע דבר כניסת נציגי העותרות למבנה, התבטאו שר הביטחון ומקורביו בגלוי, כי הם לא יתירו את ישיבת העותרות בנכס, ללא קשר לשאלת זכויותיהם. משיקולים פוליטיים-זרים וללא קשר לחקירת המשטרה, הורה שר הביטחון דאז, מר עמיר פרץ, לגורמים הכפופים לו לספק את התואנות המתאימות לפינוי נציגי העותרות מן המבנה.
44. אלא שעל פי הודעה לעיתונות שמצא דובר משרד המשפטים לפרסם ביום 11.4.07, בדיונים שקיים היועץ המשפטי לממשלה בהשתתפות גורמים ממשרד הביטחון, גורמים בכירים בפרקליטות, אנשי מחוז ש"י ואנשי הלשכה המשפטית במשטרה נקבע כי "נוכח נסיבות העניין והשאלות שהתעוררו לגבי הבעלות בבניין לא ניתן להגדיר את הכניסה אליו כפלישה ולהשתמש בצו המאפשר פינוי מיידי של הפולשים".
הודעה לעיתונות מטעם לשכת הדובר של משרד המשפטים מיום 11.4.07, המתארת את עמדת המדינה כאמור, מצורפת ומסומנת כנספח כא.
45. בין היתר, בוססה עמדת המדינה על העובדה שגרסתו של משיב 5 כפי שהוצגה בתלונתו למשטרה נמצאה שקרית. לעניין זה ראו את הודעתו של מר יצחק רחמים - קצין אגף החקירות והמודיעין במחוז ש"י, בעת הופעתו בפני ועדת הפנים של הכנסת ביום 9.5.07, כאשר הבהיר כדלקמן:
"בעל הנכס הפלסטיני נחקר מספר פעמים במשטרת חברון.בגרסה הראשונה הוא הסתיר המון פרטים מהמשטרה. הוא לא דיבר על העסקה, אלא רק על הפלישה ועל סעד משטרתי שהוא מצא בכל הקשור לסיוע בפינוי התושבים. מהחקירה של רוכשי הנכס הישראלים, התברר שיש להם לא רק מסמכים לגבי אופן רכישה, אלא גם לגבי חלק מהתיעוד של מתן הכסף בין ג'בר לבין הפלסטינים. כתוצאה מזה הוא נחקר פעם נוספת, ואז הוא מסר את הגרסה לגבי כל העסקה הזאת, כלומר:הוא הסתיר אותה בשלבים הראשונים, ולאחר מכן הוא מסר יותר פרטים.
(עמ' 5 לפרוטוקול הדיון; ההדגשות אינן במקור).
עוד הוסיף איש המשטרה רחמים:
"מרבית המסמכים סביב העסקה הם כשרים למעט מסמך מסויים, שבו טוען בעל הנכס הפלסטיני לעניין קבלת מלוא התמורה, שזו לא חתימתו...נכון להיום חוות הדעת הראשונית היא שכנראה זו החתימה של הפלסטיני, שהוא רק שינה את צורתה.."
העמודים הרלבנטיים בפרוטוקול דיון בועדת הפנים של הכנסת מיום 9.5.07 מצורפים ומסומנים כנספח כב.
46. בנסיבות אלה, נוכח עמדת משיב 1 כי יש לפנות את העותרות מהמבנה, החליטו המשיבים לעשות שימוש באמצעי חדש, יוצא דופן ובלתי מתאים, על מנת לנסות לשלול מהעותרות את זכויותיהן ולפנותן מהמבנה. זאת מכח צו בדבר מקרקעין (שימוש מפריע במקרקעין פרטיים) (מס. 1586), התשס"ז-2007 (להלן: "הצו בדבר שימוש מפריע"). מדובר בצו חדש שנועד לתכלית שונה והעותרות "זכו" להיות הראשונות נגדן יופעל הצו לשם סילוקן מן הנכס.
47. לשם כך ומאותם שיקולים פוליטיים - זרים נדחתה על הסף בקשת העותרות לקבלת היתר עסקה, בהתאם להוראות צו בדבר עסקאות במקרקעין (אזור הגדה מהערבית) (מס. 25), התשכ"ז-1967 (להלן:" צו עסקאות מקרקעין"). הנימוק אותו ציין משיב 3 לסירוב זה היה בוטה וגלוי: "דירקטיבה מדינית" שהוא קיבל ממשיב 1.
48. על החלטת המינהל לפנות את העותרות מכוח הצו בדבר שימוש מפריע הוגש ערר מטעם העותרות (ערר 15/07) אשר נכון למועד הגשת עתירה זו עדיין תלוי ועומד. בערר זה תלוי ועומד גם צו מניעה המונע כל שינוי בסטאטוס קוו.
העתק צו המניעה הזמני מיום 28.5.07 מצורף ומסומן כנספח כג.
תשובת המדינה לעתירת משיב 5 – הכניסה למבנה אינה "פלישה טרייה"
49. נוכח סירובה של המשטרה להירתם לעזרת משיב 5 לשם סילוק נציגי העותרות מהמבנה, הגיש משיב 5 עתירה "דחופה" למתן צו על תנאי, אשר יורה למשיבים לסייע בידו בפינוי נציגי העותרות מהמבנה – בג"צ 3407/07 (להלן גם: "עתירת משיב 5").
50. עתירת משיב 5 הוגשה ביום 17.4.07 – 29 ימים מאז כניסת נציגי העותרת ולמבנה, ו-24 שעות בלבד לפני המועד האחרון הקבוע בחוק לעשיית דין עצמית לשם סילוק ה"פלישה". לעתירתו צירף משיב 5 מסמך הנחזה להיות תצהיר של איוב ג'אבר המאשר לכאורה את גרסת משיב 5, לפיה עסקת המכר בינו ובין איוב ג'אבר בוטלה עוד ב-2004 ומלוא הסכום ששולם על חשבון העסקה הוחזר לאיוב ג'אבר.
העתק עתירת משיב 5 (בג"צ 3407/07) מיום 17.4.07 מצורפת ומסומנת כנספח כד.
51. גם בעתירתו טען משיב 5 כי הינו הבעלים של הנכס. הוא הטעים מחד, כי טענת העותרת 1 לפיה רכשה את הזכויות בנכס נפלה עליו "כרעם ביום בהיר". מאידך, הודה כי "ניהל משא ומתן לביצוע עסקה בשנת 2004 וכי נחתם הסכם ראשוני בינו לבין איוב ג'אבר". אלא שגם בעתירה זו העמיד משיב 5 גרסה, שאף היא על פי עמדתם הנוכחית של המשיבים הינה כוזבת ומופרכת, לפיה "עסקה זו בוטלה ולא יצאה לפועל בשל העובדה שמר איוב ג'אבר לא מילא אחר התחייבויותיו ולא שילם את יתרת התמורה בסך 395,500 דינר ירדני" (סעיף 10 לעתירה).
52. בתגובת המשיבים לעתירה, שהוגשה ביום 14.5.07, טענו אלו כי דין העתירה להידחות, שכן לא התקיימו הנסיבות העונות לפרמטרים שהציב בג"צ, על מנת שניתן יהיה לפעול על פי נוהל פלישה טרייה. התגובה הנ"ל, המשתרעת על פני 12 עמודים, סוקרת את עיקרי טענות הצדדים ואת המסמכים שהוגשו למשטרה, ובוחנת אותם לאור ההלכות המשפטיות הרלוונטיות.
תגובת המדינה בבג"צ 3407/07 מיום 14.5.07 מצורפת ומסומנת כנספח כה.
53. בתגובה זו צוין מפורשות כי משיב 5 "מסתבך בגרסאותיו, שכן חלק מהטענות העובדתיות הרלוונטיות לעניין לא הועלו על ידיו בהודעתו הראשונה במשטרה וחלקן אף לא בהודעתו השניה". משפט זה מתייחס בעיקר לעובדה כי בתלונתו הראשונית למשטרה, לא ציין כי ערך עסקת מכר כלשהי בנוגע לנכס עם איוב ג'אבר. רק לאחר שהוצגו לו טענות נציגי העותרות ורק לאחר שהוצגה לו הקלטת שסיפקו נציגי העותרות למשטרה, המתעדת קבלת תמורה במסגרת עסקת המכר, שינה משיב 5 את גרסתו והודה לפתע בעובדה שמכר את הנכס במועד הנטען על ידי העותרות, אולם עתה טען כי העסקה בוטלה בסמוך לאחר מכן וכי הכסף ששולם הוחזר לאיוב ג'אבר.
המשיבים אף הדגישו בתגובה הנ"ל (סעיף 21), כי משיב 5 לא "מביא תימוכין כלשהם לדבר הביטול".
54. טענה נוספת אותה לא טען משיב 5 בתלונותיו למשטרה ואשר הועלתה על ידו לראשונה בעתירה, הנה הטענה לפיה כניסת נציגי העותרות לנכס בוצעה בכוח, תוך שימוש בכלי פריצה (ס' 6 לתגובת המדינה מיום 14.5.07). גם מטעם זה קבעו המשיבים בתגובתם הנ"ל כי משיב 5 "מסתבך בגרסאותיו".
שינוי ראשון בעמדת המדינה
55. והנה, בתאריך 3.7.07 (פחות מ-24 שעות לפני מועד הדיון בעתירת משיב 5) הוגשה הודעה מעדכנת מטעם המשיבים, בה נטען כי בבדיקת מז"פ שנערכה ביחס למסמכים מסוימים (שלא פורטו בהודעה), נמצאו מסמכים מזויפים או כאלה שקיים ספק לגבי האותנטיות שלהם.
יחד עם זאת צוין כי קיימים עדיין ספקות של ממש במספר סוגיות מהותיות. בין היתר, העובדה שהעותר מודה כי התקשר בעסקה אם איוב ג'אבר, אך איננו מציג כל מסמך המגבה באופן ממשי את טענתו כי העסקה בוטלה, העובדה כי העותר הסתבך בגרסאותיו, העדר הוכחה כי הכניסה למבנה לוותה באלימות ועוד.
העתק הודעה מעדכנת מטעם המשיבים מיום 3.7.07 מצורפת ומסומנת כנספח כו.
56. בעקבות הודעה מעדכנת זו הורה בית המשפט הנכבד למשיבים למסור עמדה עדכנית לאחר השלמת חקירת המשטרה.
57. בד בבד, פנו העותרות מיוזמתן למשטרת ישראל וביקשו להציג מסמכים וראיות נוספות, המחזקים את עמדתם בנוגע לתקפות עסקת רכישת הנכס ובנוגע לתפיסת חזקה כדין בנכס עוד בשנת 2004.
העתק מכתביהם של ב"כ העותרות מתאריכים 30.7.07 ו-10.9.07 מצורפים ומסומנים כנספח כז..1 ו-כז..2.
ראיות מחזקות נוספות שנמסרו על ידי העותרות
58. העותרות הוסיפו והמציאו למשטרה ולפרקליטות, בשלב זה, מסמכים רבים וכן הציגו בפניהם נימוקים משפטיים המחייבים את המסקנה לפיה לא ניתן לפעיל כנגד העותרות נוהל סילוק פלישה טרייה, גם בהנחה שחלק מן המסמכים שהוגשו למשטרה (שזהותם לא היתה ידועה בשלב זה לעותרות) אינם אותנטיים.
59. בין היתר הומצאו למשטרה תוכניות הבניה המקוריות של המבנה. תוכניות אלה נמסרו על ידי משיב 5 לידי איוב ג'אבר בסמוך לקבלת יתרת התמורה וכביטוי נוסף לביצוע העסקה. מאיוב ג'אבר הועברו התוכניות לידי נציג העותרת 1. ראיות אלה הצטרפו לייפוי כוח בלתי חוזרים מקוריים המאשרים את זכויותיהם של משיב 5 ושותפו בנכס, אשר הוגשו עוד קודם לכן למשטרה על ידי נציגי העותרות.
יצוין כי תוכניות מקוריות וייפויי כוח בלתי חוזרים, המעידים על זכות המוכר בנכס אינן מועברות, ברגיל, קודם להשתכללות העסקה ומסירת החזקה. מסירת ייפוי הכוח הבלתי חוזרים המעידים על זכות המוכר בנכס אף משמשים כביטוי להשלמת העסקה.
60. כמו כן, מסרו נציג העותרת 1 תמלילי שיחות, שנערכו בין איוב ג'אבר לבין משיב 5 והשייח' פרעון, המאשרים כי השיפוצים במבנה בוצעו מטעם העותרות וכי נכון למועד השיחות (סוף שנת 2006) היתה עסקת המכר שרירה וקיימת.
61. עוד נמסרו קבלות מקוריות של תשלומים ששילם משיב 5, כשנתיים ואף יותר לאחר מועד החתימה על הסכם המכר. קבלות אלו נמסרו לאיוב ג'אבר ונמסרו לעותרות, מתוקף העובדה שהעותרת 1 היתה צריכה לכסות תשלומים אלו בהיותה בעלת הנכס ומחזיקה בנכס. ואכן, תשלומים לכיסוי הוצאות אלו הועברו מהעותרות למשיב 5, באמצעות אנשי ביניים.
62. כן נמסר תיעוד וידאו של כניסת נציגי העותרות למבנה (נספח י' לעתירה זו), ממנה ברי כי לא היתה כל פלישה למבנה. זאת בין היתר מאחר שבאותה עת לא היתה חזקה נוגדת של משיב 5 במבנה וכי הכניסה למבנה לא לוותה בשימוש כלשהו בכוח.
63. בנוסף, הועברה לפרקליטות המדינה הקלטת שיחה שנערכה בין נציג העותרות לבין איוב ג'אבר – איש הקש, יום לאחר הגשת העתירה של משיב 5 (18.4.07). בשיחה זו הודה ג'אבר שנאלץ לחתום על תצהיר כוזב זה, עקב לחצים שהופעלו עליו בירדן, הוא אישר את תקפות העסקה והשמיט את הקרקע מתחת לעתירת משיב 5.
העתק הקלטת השיחה מיום 18.4.07 ותמליל שיחה מצורפים ומסומנים כנספחים כז.3 ו-כז.4.
נציגי העותרות גם מסרו למשיבים חוות דעת של מומחית קול, גב' סימה שגב ששימשה כראש מעבדת הקול של מטא"ר. חוות דעת זו אישרה את ההתאמהשבין קולו של איוב ג'אבר בהקלטה שנערכה יום אחרי הגשת העתירה, לקולו בקלטת הווידאו המתעדת את מעמד חתימת הסכם המכר דלעיל, משנת 2004.
חוות הדעת של מומחית הקול מיום 9.9.07 מצורפת ומסומנת כנספח כח.
גם קלטת זו הוכיחה שמשיב 5 מנסה להונות את בית המשפט הנכבד בעתירתו, לאחר שניסה לרמות את חוקרי המשטרה. הקלטת החדשה השמיטה את הקרקע מתחת לעתירתו ומלוא גרסותיו המופרכות.
הפיכת עמדת המדינה ומחיקת העתירה של משיב 5
64. למרות כל זאת, ביום 18.11.07 הוגשה מטעם המשיבים הודעה מעדכנת נוספת. בהודעה זו נטען באופן לאקוני וללא כל פירוט והנמקה, כי המשיבים גיבשו עמדה חדשה בסוגיה והגיעו למסקנה כי מדובר ב"פלישה טרייה". ההודעה אינה מפרטת כאמור, את הסיבות בגינן התגבשה עמדה זו ואף לא מציינת מהן העובדות עליהן נשענת העמדה החדשה. וכך מצוין בהודעה מיום 18.11.07:
"לאחר שהושלמה חקירת המשטרה, ולאחר שהראיות הנוגעות לסוגיית הפלישה הטרייה הוצגו על ידי המשטרה לפרקליטות הצבאית, למנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות, למשנה ליועץ המשפטי לממשלה ולגורמים נוספים במשרד המשפטים, הוחלט, על דעת היועץ המשפטי לממשלה לסייע בפינוי הפלישה הטרייה למבנה".
הודעה מעדכנת מטעם המשיבים מיום 18.11.07 מצורפת ומסומנת כנספח כט.
65. מיד עם קבלת הודעה זו פנה ב"כ העותרות למשיבים בדרישה לקבל את הנימוקים המונחים בבסיס שינוי העמדה וכן לקבל כל מסמך או ראיה אשר שימשו בסיס לשינוי בעמדתה בליווי הסבר כיצד יש בכל מסמך או ראיה כאמור כדי לסתור את גרסת העותרות. עוד התבקשו פרטים לגבי חקירת המשטרה, אופן עריכתה, מי נחקר ומי לא נחקר על אף שהיה צורך בחקירתו ועוד.
העתק מכתבו של ב"כ העותרות מיום 20.11.07 מצורף ומסומן כנספח ל.
66. בעקבות ההודעה המעדכנת מיום 18.11.07 הודיע משיב 5 על מחיקת העתירה נשוא בג"צ 3407/07, וכתוצאה מכך נמחקה העתירה ביום 26.11.06.
העתק הודעה העותר מיום 25.11.07 מצורפת ומסומנת כנספח לא.
העתק החלטת בית המשפט הנכבד מיום 26.11.07 המורה על מחיקת העתירה מצורף ומסומן כנספח לב.
67. ביום 28.11.07 בשעת ערב, הומצאה לב"כ העותרות מאת ב"כ משיב 3 "התראה לפני סיוע לסילוק פלישה". בהתראה זו הודיעה ב"כ משיב 3, כי בכוונת "רשויות האזור" לסייע בידי משיב 5 לסלק את הפלישה (לטענתה) שבוצעה על ידי העותרות או מי מטעמן. כן נמסר בהתראה הנ"ל כי לאור הודעת ב"כ העותרות על כוונתו לעתור לבג"צ כנגד עמדת המדינה – יושהו הליכי הפינוי עד ליום 2.12.07.
העתק ההתראה לפני סיוע לסילוק פלישה מצורף ומסומן כנספח לג.
68. לאור דרישתו של ב"כ העותרות, במכתבו מיום 20.11.07, לספק הנמקות ואסמכתאות לשינוי העמדה, כוללת ההתראה הנ"ל הסבר כוללני לעמדה החדשה שאימצו המשיבים בדבר סיוע למשיב 5. יחד עם זאת מודגש כי אין בהסבר כדי למצות את טענותיהם ונימוקיהם של המשיבים ביחס לעמדה החדשה.
הנימוקים הנטענים לשינוי העמדה
69. להלן תמצית ממצאי ונימוקי המשיבים כפי שהוצגו בהתראה מיום 28.11.07:
א. משיב 5 התקשר במהלך שנת 2004 עם איוב ג'אבר למכירת הנכס.
ב. שולמו למשיב 5 בגין עסקת המכר סך כולל של כ-360,000 דינר ירדני (המהווים כ-80% מהתמורה שננקבה בהסכם המכר).
ג. ייפויי כוח בלתי חוזרים (לא מצוין אלו מתוך כל ייפויי הכוח שהוגשו על ידי העותרות) ואישור של משיב 5 לפיה קיבל את יתרת התמורה, אשר הוצגו למשטרה על ידי נציגי העותרות, נמצאו כמזויפים.
ד. העותר החזיק בנכס בכל המועדים הרלבנטיים, ובכלל זה ביום הכניסה למבנה.
ה. אין תיעוד שהשיפוצים בוצעו על ידי משיב 5 כ"קבלן" של העותרת 1 ולא כ"בעלים" של המבנה. בתוך כך נקבע כי החתימה על אחד מהאישורים של משיב 5, שהוצגו כראיה לביצוע השיפוצים עבור העותרות, אינה תואמת את כתב ידו של משיב 5.
ו. תפיסת החזקה בנכס על ידי נציגי העותרות נעשתה "תוך שימוש בכוח".
בהתראה נטען כי נוכח ממצאים אלה ניתן להסיק כי המשיב 5 החזיק בנכס כדין עובר ליום 19.3.07 והעותרת 1 לא הוכיחה את זכותה לתפוס חזקה בנכס באופן חד צדדי.
70. בתגובה להתראה הנ"ל פנה ב"כ העותרות אל נציגי המדינה בדרישה כי אלה יפרטו את מלוא הנימוקים להחלטה וימסרו לעיון העותרות את מלוא הראיות עליהן מתבססת ההחלטה. בפניה זו אף נטען כי דין ההחלטה להתבטל מנימוקים שונים (בין היתר אלה שיפורטו להלן בהרחבה), וכן לא היה מקום לקבלה שכן היא סותרת צו מניעה תלוי ועומד. יחד עם זאת הובהר כי אם, חרף האמור, תיוותר עמדת המדינה בעינה – עומדות העותרות על זכותן לקיום שימוע הוגן בטרם יינקטו הליכים כלשהם לפינוי העותרות.
מכתבו של בא-כוח העותרות מיום 29.11.07 מצורף ומסומן מצורף ומסומן כנספח לד.
71. ביום 2.12.07 בסביבות השעה 21:00, התקבלה תשובה מאת ב"כ משיב 3. בתשובה זו דוחים המשיבים את טענות העותרות, לרבות את הטענה בדבר חלוף המועד לפינוי העותרות מכוח הצו בדבר סילוק פולשים. אך, עם זאת, מציינים כי אינם מוצאים לנכון לפרט את נימוקיהם בשלב זה.
בתשובה לטענת העותרות לפיה ההחלטה מיום 28.11.07 עומדת בסתירה לצו המניעה הזמני שהוצא לבקשת העותרות על ידי ועדת הערר, צורפה למכתב מיום 2.12.07 בקשה מטעם משיב 3 לוועדת הערר להותיר את צו המניעה הזמני על כנו, אך לצמצמו באופן שלא ימנע מהמשיבים לפנות את העותרות מכוח הצו בדבר סילוק פולשים.
בקשה זו חושפת במלוא העוז את חוסר תום הלב הקיצוני של המשיבים. שכן המשמעות המעשית של הבקשה הנה כי המשיבים יוכלו לשנות את הסטאטוס קוו הקיים ביחס לנכס, בעוד העותרות – מבקשות הצו, תהיינה מנועות מלעשות כל פעולה המשנה את המצב הקיים ביחס לנכס, לרבות ביצוע עבודות חיוניות בנכס.
יתר על כן, בקשת משיב 3 לצמצום צו המניעה הזמני מעידה כי המשיבים מקבלים את עמדת העותרות לפיה ההחלטה מיום 28.11.07 עומדת בסתירה לצו שיפוטי. אלא שבלהיטותם לפנות את העותרות, מתעקשים המשיבים על פעולה בשתי דרכים נפרדות במקביל.
מכתבה של ב"כ משיב 3 מיום 3.12.07 והבקשה הדחופה לצמצום צו המניעה הזמני שצורפה לו מצורפים ומסומנים כנספחים לד.1 ו-לד.2 בהתאמה.
ה. הטיעון המשפטי
72. החלטת המשיבים על סיוע למשיב 5 בסילוק העותרות או מי מטעמן מהמבנה בטלה ו/או ראויה להתבטל מכל אחד מן הנימוקים שיוצגו להלן בהרחבה, ובוודאי נוכח הצטברותם.
המועד לסילוק העותרות מכוח צו בדבר סילוק פולשים חלף
73. סעיף 3 לצו בדבר סילוק פולשים קובע כי:
"תפס אדם מקרקעין שלא כדין, רשאי המחזיק בהם כדין, להוציאו מן המקרקעין ולסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה לשימוש בו, תוך שלושים ימים מיום התפיסה, לשם כך יהיה רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה."
74. יובהר כי לשון הסעיף מתייחסת לזכותו של ה"מחזיק כדין" לסלק את הפלישה, אך אין מחלוקת כי סמכות המשיבים לסייע בסילוק הפלישה מכוח צו זה מותנית בזכותו של המחזיק לסלק את הפלישה.
השוו: פרופ' מ. דויטש, "קניין" (כרך א'), 418, בר"ע (מחוזי- ב"ש) 768/02 מ"י נ' אבו מדיעם, תק-מח 2003(3), 337.
75. במקרה דנן, אין מחלוקת כי תפיסת הנכס על ידי העותרות באמצעות כניסת נציגיהן למבנה (מבלי לגרוע מטענת העותרות כי החזקה בנכס נמסרה להם זמן רב קודם לכן) נעשתה ביום 19.3.07, וכי המשיב 5 היה מודע לתפיסה עוד באותו היום.
76. אין גם מחלוקת כי עתירת משיב 5 נשוא בג"צ 3407/07 הוגשה ביום 17.4.07, דהיינו בחלוף 29 ימים ממועד תפיסת הנכס.
77. על פי ההלכה הפסוקה הגשת עתירה כנגד החלטת המדינה שלא לסייע בסילוק הפלישה עוצרת את מרוץ הזמנים ביחס למועד הקבוע בסעיף 3 לצו בדבר סילוק פולשים. זאת, באופן בו פרק הזמן שמאז הגשת העתירה וכל עוד היא תלויה ועומדת אינו מובא במניין הימים הנ"ל (בג"ץ 477/81 בן ישראל נ' המפקח הכללי של המשטרה, פד"י לו(4) 349; בג"ץ 3713/06 טל השקעות בנין בע"מ נ' מפקד פיקוד מרכז (פורסם באתר נבו- פסקה 19 לפסק דינה של כבוד השופטת מ' נאור).
78. ביום 26.11.07, בעקבות בקשת משיב 5, נמחקה עתירת משיב 5.
79. מחיקת העתירה חידשה את מרוץ הזמנים העומד לזכות משיב 5 והמשיבים לשם סילוק הפלישה, ולאור האמור לעיל לא יכולה להיות מחלוקת כי נותרו למשיבים בסה"כ 24 שעות עד לחלוף המועד הקבוע בסעיף 3 לצו בדבר סילוק פולשים, לביצוע בפועל של פעולת הפינוי, קרי עד ליום 27.11.08.
80. אלא שהודעת המשיבים לעותרות בדבר הכוונה לפעול לסילוקן מן הנכס מכוח הצו בדבר סילוק פולשים נכתבה ונמסרה לב"כ העותרות רק ביום 28.11.07, בשעות הערב.
81. נמצא אם כן כי המשיבים איבדו את זכותם (ככל שהיתה להם זכות כזו לכתחילה, דבר המוכחש מכל וכל) לסילוק העותרות או מי מטעמן מן הנכס מכוח הצו בדבר סילוק פולשים.
82. מכאן, ההודעה הנ"ל הוצאה שלא כדין ודינה להתבטל.
ההחלטה סותרת צו שיפוטי
83. במסגרת הערר שהגישו העותרות כנגד החלטת המשיבים לפנות את נציגי העותרות מהמבנה מכוח הצו בדבר שימוש מפריע (ערר 15/07), ניתן ביום 28.5.07 על ידי ועדת הערר צו מניעה זמני, האוסר על שני הצדדים לשנות את הסטאטוס קוו במבנה, שהיה קיים ערב הגשת הערר. בכלל זה אוסר צו המניעה הזמני על "המשיב או מי מטעמו לפנות/לסלק את ידן של העוררות מהנכס נשוא הערר, עד שתינתן החלטה אחרת על ידי ועדת העררים".
84. יודגש כי ביום 27.11.07, לאחר שהוגשה כבר הודעת המדינה במסגרת עתירת משיב 5, לפיה בכוונתה לסייע למשיב 5 לפנות את נציגי העותרות מן המבנה, ולאחר שבעקבות הודעה זו כבר ביקש משיב 5 למחוק את העתירה ובית המשפט הנכבד נעתר לבקשה, התקיים דיון בוועדת העררים של איו"ש בערר 15/07.
85. במסגרת הדיון הנ"ל נדונה בקשת העותרות להשהיית ההליכים עד להחלטה בדבר חוקיות עמדתה החדשה של המדינה לעשות שימוש בצו בדבר סילוק פולשים. חברי הוועדה הציעו, לאור הודעת המדינה על כוונתה לעשות שימוש בצו בדבר סילוק פולשים, כי הצו נשוא הערר (צו בדבר שימוש מפריע) יבוטל, הערר יימחק, והכל תוך שמירת זכויות הצדדים.
86. בתגובה הודיעה נציגת המשיב 3 כי היא עומדת על קידום בירור הערר, לרבות הכרעה בבקשות ביניים שהוגשו מטעם העותרות.
פרוטוקול הדיון בוועדת העררים בערר 15/07 מיום 27.11.07 מצורף ומסומן כנספח לה.
87. בנסיבות אלה ברי כי צו המניעה הזמני מיום 28.5.07 עומד בתוקפו.
88. לאור לשון צו המניעה הזמני ברי גם כי כל הודעה על פינוי נציגי העותרת מהמבנה, לא כל שכן נקיטת פעולות לשם פינויים בפועל, עומדות בסתירה מוחלטת להוראות צו המניעה הזמני ומהוות הפרה בוטה שלו.
89. ממילא, יש להורות על בטלות ו/או ביטול החלטת המשיבים על סיוע למשיב בסילוק העותרות מהמבנה בשל כך שהיא עומדת בסתירה לצו שיפוטי תקף.
90. כאמור לעיל, הבקשה שהוגשה מטעם משיב 3 לוועדת הערר לצמצום צו המניעה הזמני מעידה כי אף לשיטת המשיבים קיים פגם של ממש בהחלטה מיום 28.11.07, מחמת היות עומדת בסתירה לצו שיפוטי תקף. אלא שבמקום לבטל את ההחלטה, פועלים המשיבים בחוסר תום לב קיצוני לצמצם את הצו המניעה הזמני. הכל מתוך להיטות לממש את ה"דירקטיבה המדינית" המבקשת לפנות את העותרות מהנכס.
ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני
91. כאמור לעיל, המשיבים לא המציאו לעותרות את הראיות החדשות עליהן מבוססת ההחלטה החדשה לסייע בפינוי העותרות מהמבנה, ובמיוחד לא את חוות הדעת המתייחסת לאותנטיות של מסמכים שונים שהוגשו למשטרה על ידי העותרות.
92. בנסיבות אלה, נמנעת מהעותרות האפשרות לתקוף ראיות אלה ולהוכיח כי אין בהן די כדי להצדיק את החלטת המדינה.
93. העותרות משוכנעות כי אין ממש בטענות לפיהן מסמכים מסוימים מזויפים, והן ישמחו להביא את השאלות הללו למבחן משפטי, כמקובל. ובמסגרתו, בין היתר, לחקור את עורכי חוות הדעת, להגיש חוות דעת נגדיות ולקבל את הכרעת בית המשפט, לאחר שזה ייכנס לעובי הקורה.
94. ואולם, גם אם נצא מנקודת הנחה כי יש ממש בראיות החדשות שבידי המשטרה, עדיין יש לקבוע כי אין שחר למסקנת המשיבים וכי החלטתם חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות. וזאת, בין אם בשל התעלמות של המשיבים משיקולים ענייניים בסיסיים וממסקנות מתבקשות, ובין אם בשל איזון מעוות בין השיקולים הרלבנטיים לסוגיה זו.
95. כפי שיוכח להלן, מעיון בנימוקי ההחלטה עולה שהמשיבים התעלמו לגמרי מראיות מהותיות שהוצגו בפניהם ולא הביאו אותם בחשבון בשקלול הראיות, נמנעו מלחקור עדים רלבנטיים וכן ייחסו לראיות אחרות שנלקחו בחשבון על ידם משמעות שכלל לא עולה מתוך אותן ראיות.
הכשל היסודי בעמדת המשיבים – אין להאמין לאף גרסה של משיב 5
96. קודם להעמדת המסגרת הנורמטיבית ושיבוץ הנתונים הרלוונטיים במאפייניה השונים, יש להצביע על מהות הכשל החמור והיסודי שבעמדת המשיבים.
97. המשיבים, בהודעה המצביעה (באופן לא מספק) על מרכיבי עמדתם החדשה, מנתצים למעשה את שלל גרסאותיו של משיב 5. הם מציבים מסכת עובדתית הקובעת כי אכן העותרת 1 רכשה את המבנה במועדים הנטענים על ידה והוכיחה כי היא שילמה למשיב 5 לפחות 80 אחוזים מהתמורה (סע' 7.ב. למכתב המשיבים מיום 28.11.07- נספח לג' לעתירה זו).
כן, הם קובעים (במשתמע) כי העותרת הוכיחה ששילמה למשיב 5, בנוסף, לפחות 30,000 ₪, וכי העותרת הוכיחה כי הקבלה, המאשרת בחתימת ידו של משיב 5 קבלת הסכום הנ"ל בעבור ביצוע שיפוצים על ידי משיב 5, הינה אותנטית.
98. משמעות קביעות אלו הינה כי שלל עמדותיו וגרסאותיו השונות של משיב 5 הוכחו כשקריות. מכאן – על פי עמדת המשיבים – משיב 5 הגיש תלונה כוזבת למשטרה, לאחר שעומת עם תיעוד הווידאו של מעמד קבלת תמורה במסגרת הסכם המכר שינה גרסה והעמיד גרסה כוזבת שניה, לאחר מכן הגיש עתירה כוזבת לבג"צ, הגיש תצהיר כוזב החתום על ידו לבג"צ, הוציא באמצעים פסולים תצהיר כוזב מאיש הקש ג'אבר והגיש גם אותו לבג"צ.
99. המשיבים יוצרים, יש מאין, גרסה נוספת למשיב 5 – לפיה העסקה לא בוטלה אך גם לא הושלמה לאחר ששולמו כ-80% מהתמורה. אלא שגרסה זו סותרת באופן מהותי ורחב היקף כל אחת מגרסותיו השונות של משיב 5. גם גרסה זו של המשיבים, מפריכה את עמדות משיב 5 ומעמידה באור כוזב את טענותיו הבסיסיות ביותר.
100. והנה, על אף זאת, המשיבים מאמצים דווקא את גרסת משיב 5 לגבי השאלה בידי מי היתה החזקה במבנה, ערב כניסת נציגי העותרות אליו. כן הם מתעלמים ממשמעות השמטת הקרקע מתחת לגרסאות משיב 5, ביחס לשאלה האם היתה חזקתו בנכס, אם היתה, היתה כדין.
101. המשיבים מתמידים בעמדה תלושה ומגמתית זו על אף שהעותרות מסרו למשטרה את הקלטת המתעדת את כניסתן למבנה, ממנה מוכח שהמבנה היה ריק, לא גמור, פרוץ, לא היתה פלישה ולא היתה חזקה פיזית ברורה.
102. עמדה זו מוצבת ללא פשר, על אף שהעותרות העבירו למשטרה שורה ארוכה של ראיות המוכיחות כי יש להעדיף את גרסתן על פני גרסת משיב 5. לרבות קבלות בכתב ידו, הוכחה בדבר ביצוע השיפוצים על ידי משיב 5 מטעמן של העותרות ואיש הקש שהפעילו, הקלטות שונות ועוד. לכל אלו המשיבים כלל אינם מתייחסים.
סילוק "פלישה טרייה" – המסגרת הנורמטיבית
103. על מנת להבין את חוסר הסבירות בהחלטת המשיבים כאמור, יש לבדוק את הכללים שקבעה הפסיקה בנוגע לאפשרות לסלק פלישה טרייה מכוח הצו בדבר סילוק פולשים. כפי שיובהר להלן, רק מתוך המסמכים והעובדות הידועים לעותרות לבדם, ניתן לקבוע חד משמעית כי העובדות במקרה דנן אינן ממלאות אחר דרישות הפסיקה, ההכרחיות לשם סיוע של הרשות בעניין זה.
104. עיון בסעיף 3 לצו בדבר סילוק פולשים, הדומה מאד בנוסחו לסעיף 18 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, מלמד כי על מנת שניתן יהיה לסלק פלישה מכוח סעיף זה, צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים:
א. מי שמבקש לפנות את הפולשים הנו מחזיק כדין.
ב. מי שנכנס לנכס תפס אותו שלא כדין.
ג. הפינוי צריך להיעשות בתוך 30 ימים מיום הפלישה.
105. כאמור לעיל, במקרה דנן אין עוררין כי לא מתקיים התנאי השלישי – ודי בכך על מנת לקבל את העתירה ולהורות על ביטול החלטת המשיבים מיום 28.11.07.
106. ואולם, גם יתר התנאים של הסעיף אינם מתקיימים בענייננו.
הדרישה לבהירות עובדתית כתנאי לשימוש בצו בדבר סילוק פולשים
107. הלכה פסוקה היא כי התערבות הרשויות באמצעות סיוע לטוען לחזקה, בהפעלת זכותו לסילוק הפלישה, מותנית בקיומה של בהירות עובדתית שאינה משתמעת לשתי פנים בנוגע להתקיימותם של התנאים לעשיית דין עצמית לשם סילוק "פלישה טרייה".
לעניין זה ראו למשל בג"ץ 37/49 גולדשטיין נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד ב 716:
"כמובן, במקרים אלה, שמבחינת החוק הינם יוצאים מן הכלל, תערב המשטרה אך ורק אם יתגלה לה, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאמנם קיימות העובדות המשתייכות לאחד משני הסוגים האמורים, והיא לא תעשה זאת אם יתברר לה שנוצר סכסוך זכויות אזרחי אמיתי".
כן ראו בג"ץ 6735/04 סוכובולסקי נ' השר לענייני ביטחון פנים, פ"ד נט(1) 331, 334:
"המשטרה תסייע למבקש בהפעלת זכות העזרה העצמית רק אם יוכח, ברמת שכנוע גבוהה, דבר התקיימותם של התנאים המקימים למבקש זכות לעזרה עצמית מכוח החוק".
108. בכל מקרה בו אין בהירות עובדתית, דהיינו כאשר קיימות גרסאות עובדתיות סותרות, אשר כל אחת מהן נתמכת בראיות כלשהן – המשטרה אינה רשאית להתערב בסכסוך, ובוודאי לא לסייע למי שטוען לחזקה. בנסיבות כאלו על הצדדים להתדיין בערכאה השיפוטית הרלבנטית, אשר רק היא מוסמכת להכריע בין הגרסאות הסותרות ולקבוע מסמרות בשאלת הבעלות והחזקה במקרקעין.
ראו: רע"א 4311/00 מ"י נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827, בג"ץ 6415/01 הלה הנדסה ואדריכלות בע"מ נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל (פורסם באתר נבו).
109. כפי שיוכח להלן, במקרה דנן קיימות ראיות חזקות, שאינן שנויות במחלוקת, המוכיחות את גרסת העותרות, ראיות שהמשיבים התעלמו מהן או עיוותו את תוכנן. העותרות סבורות כי ראיות אלו מכריעות, אולם לכל הפחות, הן מטשטשות בצורה משמעותית את התמונה ואינן מאפשרות להשיג את הבהירות הראייתית הנדרשת על מנת שלמשיבים תוקנה סמכות להתערב בסכסוך. ומכאן מתחייב ביטול ההחלטה מיום 28.11.07.
לא ניתן לקבוע כי משיב 5 הינו מחזיק כדין
110. בהחלטה מיום 28.11.07 נקבע כי משיב 5 היה עובר ליום 19.3.07 "מחזיק כדין".
111. המשיבים מבססים מסקנה זו על העובדות המרכזיות הבאות: האחת, לטענתם לא הוכח כי משיב 5 העביר לאיוב ג'אבר את זכויותיו בנכס, שכן לגרסתם אין הוכחה לתשלום מלוא התמורה, קיימת הוכחה רק לתשלום כ- 80 אחוזים מהתמורה; השניה, משיב 5 החזיק פיזית בנכס ואף ביצע בו שיפוצים.
112. סעיף 1(א) לצו בדבר סילוק פולשים מגדיר "מחזיק" גם כ"מי שבידו השליטה במקרקעין בצורה כלשהי, במישרין או בעקיפין, בידיו או בידי אדם המחזיק מטעמו".
113. הלכה היא כי לצורך עמידה בקריטריון של "חזקה בדין", על המבקש להפעיל סעד עצמי להוכיח לא רק זכות חזקה, אלא גם יסוד פיזי של שליטה במבנה "על-ידי מניעתו מאחרים" (ראה י' ויסמן "החזקה" מחקרי משפט טו [תשנ"ט-תש"ס], 10), שיש בה כדי לבסס חזקה בפועל. (רע"א 4311/00 בג"ץ 6735/04 סוכובולסקי נ' השר לענייני ביטחון פנים, פ"ד נט(1) 331, 334-335; מ' דויטש קניין [כרך א, תשנ"ז], 325, 328;
ראו גם האמור ברע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח (1) 827, 839:
"ההכרה בעשיית הדין העצמית מוגבלת ומתוחמת לגדרות צרים בלבד. היא מצטמצמת למי שמחזיק בפועל וכדין בקרקע שנושל מחזקתה. מחזיק שלא כדין אינו רשאי כלל להיזקק לכוח כדי להחזיר אליו את החזקה, ולשם כך עליו לפנות לערכאות המשפט ולקבל סעד משפטי. גם הזכאי להחזיק בקרקע אשר לא החזיק בה בפועל לא יהא רשאי לעשות דין לעצמו..."
114. לאור הראיות המצויות בתיק החקירה והידועות לעותרות, לא ניתן לקבוע, ודאי שלא ברמת הוודאות הנדרשת לצורך שימוש בצו בדבר סילוק פולשים, כי משיב 5 החזיק בנכס. כל זאת מן הנימוקים המפורטים להלן.
115. מעיון במכתב ההנמקה (החסר) של המשיבים, עולה כי הראיה היחידה עליה הם מסתמכים לצורך גיבוש עמדתם הינה חוות הדעת של מז"פ – אשר לא הוצגה לעיון העותרות על אף דרישתן. על פי הנטען על ידי המשיבים, חוות הדעת קובעת כי אישור של משיב 5 ושותפו מפברואר 2005 וכן ייפויי כוח בלתי חוזרים שנמסרו במסגרת העסקה האמורה (לא מצוין לאלו מבין ייפויי הכוח הרבים שנמסרו הכוונה) - מזויפים.
116. אף ללא שימוש במסמכים הנ"ל לשם הוכחת זכות העותרות (על אף שכל עוד לא הומצאה לעותרות חוות הדעת של מז"פ אין הן יכולות לתקוף אותה לגופה), קיימות ראיות נוספות שכלל לא הובאו בחשבון על ידי המשיבים, שמבססות את טענת העותרות בדבר השלמת עסקת המכר.
117. ראשית, אין בהחלטת המשיבים מיום 28.11.07 כל התייחסות לגרסת הנגד – גרסתו של משיב 5, שהמשיבים עצמם כבר קבעו כי היא כבושה וחסרת ביסוס. מכאן, גרסת משיב 5 כוזבת גם לשיטת המשיבים. במצב דברים זה העובדה שהעותרות לא הצליחו, לשיטת המשיבים להוכיח את השלמת עסקת המכר, אין די בה על מנת לקבל את הגרסה הנגדית או על מנת לדחות את גרסתה.
גרסת משיב 5 הוכחה ככוזבת
118. כאמור, טענת משיב 5 לפיה עסקת המכר הנ"ל בוטלה בגין אי תשלום מלוא התמורה הנה גרסה כבושה, אשר הועלתה על ידו רק לאחר שהוצגו בפניו ראיות חותכות לקיומו של הסכם המכר ממרץ 2004. העובדה שמשיב 5 נחקר פעמיים לפני ש"נזכר" לספר למשטרה כי אכן התקשר עם איוב ג'אבר בעסקת מכר, וכי קודם לכן מסר גרסה אחרת – סותרת לחלוטין, כבר היא מעידה כי לא ניתן לייחס למשיב 5 מהימנות כלשהי ולא ניתן לבסס על עדותו ממצא כלשהו.
119. עובדה זו, ששימשה אחד הטעמים המרכזיים לעמדה הראשונית של המשיבים, כלל לא מקבלת ביטוי בהחלטת המשיבים מיום 28.11.07 ונראה כי לא ניתן לה כל משקל.
120. יתר על כן, גרסת משיב 5 הינה גרסה סתמית שעוד בתגובה המקדמית שהוגשה מטעם המשיבים ביום 14.5.07 במסגרת עתירת משיב 5 צוין כי לא הובאו לה כל תימוכין. כך למשל, משיב 5 לא הציג הודעת ביטול שנשלחה לאיוב ג'אבר, ולא הוכיח כי השיב לאיוב ג'אבר את הכסף שמוסכם על המשיבים כי קיבל מכוח הסכם המכר. עובדה חשובה זו הוצנעה בהחלטת המשיבים, ולמעשה העמדה החדשה של המשיבים התעלמה ממנה.
121. בהחלטת המשיבים מיום 28.11.07 לא נזכרת כל ראיה חדשה שהציג משיב 5 לשם הוכחת טענתו בדבר ביטול ההסכם.
122. הראיה היחידה שהציג משיב 5 התומכת לכאורה בגרסתו, הינה מסמך הנחזה להיות "תצהיר" של איוב ג'אבר ואשר צורף לעתירת משיב 5 לבג"צ. תצהיר זה נחתם בירדן, במעמד ב"כ משיב 5 ומנגנוני הרשות הפלסטינית. בתצהיר זה טוען איוב ג'אבר כי עסקת המכר בינו ובין משיב 5 ושאוור בוטלה עוד ב-2004.
מאחר וה"תצהיר" נערך בחו"ל ולא אושר בידי קונסול, מובן כי אינו יכול לשמש ראיה קבילה או תקפה. לא בכדי, על אף צירוף "תצהיר" זה לעתירת משיב 5 והגשתו למשטרה, טענה המדינה בתגובתה המקדמית לעתירת משיב 5 כי לא הובאו כל תימוכין לגרסת משיב 5 לפיה העסקה בוטלה.
123. כאמור לעיל, העותרות הגישו למשטרה קלטת בה מוקלט איוב ג'אבר כשהוא מודה כי אין שחר לטענת משיב 5 כאילו העסקה בוטלה, וכן הגישו חוו"ד המאשרת כי הדובר בשיחה הנו איוב ג'אבר (ראה סעיף 63 לעיל). יודגש כי המשיבים בנימוקיהם להחלטה לא כפרו באותנטיות ואמיתות השיחה וכלל לא התייחסו אליה.
124. לא זו בלבד שלשיטת המשיבים מתחייבת המסקנה כי גרסת משיב 5 כוזבת, אלא שהעותרות אף הציגו מניע סביר ומתקבל על הדעת להתכחשות משיב 5 לעסקת המכר. הוכח כי משיב 5 נעצר והוחזק במשך חודשים בידי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, באשמת מכירת הנכס ליהודים.
125. כן הציגו העותרות ראיות לכך שהעתירה עצמה הוגשה בתיאום עם הרשות הפלסטינית. כך למשל, לעתירת משיב 5 צורף כנספח ו' נסח רישום של המבנה שהונפק ביום 21.3.07 על ידי לשכת רישום המקרקעין בחברון, כאשר בגוף הנסח מצוין במפורש כי הונפק לבקשת "מנהלת המודיעין הכללי בחברון".
בגוף המסמך מצוין בערבית- "לשימוש רשמי אצל מנהלת המודיעין בחברון בלבד ע"פ מכתב מספר 1053 / ח' / 121", וכן - "ניתן על פי בקשת מר מנהלת המודיעין הכללי בחברון".
126. ברי כי מסמך שכזה לא יכול היה העותר להשיג בכוחות עצמו וכי שולחיו הם שציידו אותו במסמך מרשיע זה, מבלי ששמו לב כי הותירו את סימניהם עליו.
127. במצב דברים זה בו הוכח כי הטוען לחזקה והמבקש סיוע מהרשויות שיקר לגורמים אשר את הסיוע שלהם הוא מבקש, כלל אין צורך להידרש לבחינת גרסת העותרת, ודי בכך על מנת לדחות את בקשתו של משיב 5 לסיוע מכל וכל.
128. ואולם, למעלה מן הצורך – הוכיחו העותרות את גרסתן בהמציאן עשרות ראיות התומכות בגרסתן. כפי שיפורט להלן, גם בהתעלם מן הראיות שלשיטת המשיבים אינן אותנטיות, הוכיחו העותרות את גרסתן במידה הנדרשת.
די בראיות שהמשיבים לא כופרים באותנטיות שלהן על מנת להוכיח את גרסת העותרות
129. העותרות מצידן הציגו ראיות, שהמשיבים לא חלקו על תקפותן ומהימנותן ואף לא טענו שישנה חוו"ד המטילה ספק בהן, לכך שעסקת המכר בין משיב 5 ושאוור לבין איוב ג'אבר ובמקביל עסקת המכר בין איוב ג'אבר לבין העותרת 1 תקפות, ובין היתר את הראיות הבאות:
א. קבלות המעידות על תשלום כ-80% מן התמורה שנקבעה בהסכם המכר בין משיב 5 ושותפו לבין איוב ג'אבר. הקבלות הנ"ל מעידות על תשלומים שבוצעו במהלך השנים 2004-2005, ודי בהן כדי להפריך את טענת משיב 5 כאילו עסקת המכר בוטלה עוד בשנת 2004.
ב. קבלות המעידות על תשלום מלוא התמורה שנקבעה בהסכם המכר בין איוב ג'אבר לבין העותרת 1.
ג. הקלטות ותמלילים של שיחות בין משיב 5 לבין איוב ג'אבר המעידים כי עסקת המכר לא בוטלה בשנת 2004, כי ב-2007 היא עדיין שרירה וקיימת, וכי העברת הזכויות, לרבות החזקה, בנכס הועברו לאיוב ג'אבר.
ד. תוכניות הבניה המקוריות של המבנה ויפויי כוח מקוריים המבססים את זכויות משיב 5 ושותפו במבנה, אשר מועברים ברגיל, ברחבי יו"ש, רק לאחר השלמת עם עסקת מכר ומהווים אינדיקציה לתקפותה.
ה. קלטת בה נשמע איוב ג'אבר מאשר כי עסקת המכר הושלמה.
130. ממכלול הראיות שהונחו בפני המשיבים והמתוארות לעיל, לא ניתן שלא לקבוע כי עסקת המכר בין משיב 5 ושותפו לבין איוב ג'אבר לא בוטלה מעולם ואף בוצעה במלואה. זאת, גם בהתעלם לגמרי מן המסמכים שלטענת המשיבים (המוכחשת כשלעצמה) אינם אותנטיים.
131. ממילא, מתחייבת המסקנה כי משיב 5 העביר את החזקה לאיוב ג'אבר. שכן, הוראות הסכם המכר ממרץ 2004 – שכאמור גם המשיבים לא טוענים כי ישנה ראיה לכך שהוא בוטל – קבעו שהחזקה בנכס עוברת לידי איוב ג'אבר במעמד החתימה. העותרות גם הוכיחו שההוראה הנ"ל יושמה בפועל, בין היתר בכך שאיוב ג'אבר הורשה להתקין מנעולים לשם נעילת הנכס ולהחזיק את המפתחות ברשותו, וכך אכן עשה.
132. כאמור לעיל, המשיבים הסתמכו על העובדה שבפועל, בתקופה שקדמה לכניסת נציגי העותרות לנכס, משיב 5 ביצע בנכס עבודות שיפוץ. ואולם, העותרות הציגו הסבר מבוסס ומגובה בהקלטות ולפחות במסמך בלתי מוכחש ובלתי שנוי במחלוקת אחד לעובדת ביצוע השיפוצים על ידי משיב 5 (נספח יז.2 לעתירה זו). הסבר מבוסס זה שולל את חזקתו ושליטתו של משיב 5 בנכס ומעיד על שליטתה של העותרת בנכס. כאמור, העותרות תמכו הסבר זה בראיות שתקפותן אינה שנויה במחלוקת.
ראיות להחזקתה של העותרת 1 במבנה – שאינן שנויות במחלוקת
133. כאמור, לטענת העותרות שהה משיב 5 בנכס בהוראת העותרות וביצע עבודות בנכס עבור העותרות. לשם אימות טענה זו הובאו, בין היתר, ראיות כדלקמן:
א. מסמך ממרץ 2007 (נספח יז.3 לעתירה זו), אשר נשלח באמצעות מכשיר פקסימליה, חתום בידי משיב 5 בו הוא מפרט את מלוא היקף השיפוצים עבור נציגי העותרות ואת סכומם. בהודעת המשיבים מיום 28.11.07 נטען כי חתימת משיב 5 על מסמך זה איננה תואמת את כתב ידו של המשיב. אך זאת בלי שהוצגה ראיה כלשהי לחוסר האותנטיות הנטענת. גם אם נניח, לצורך הדיון בלבד, כי אכן אין מדובר במסמך אותנטי, הוצגו קבלות ואישורים נוספים שלא הוטל ספק על ידי המשיבים באמיתותם.
ב. קבלה החתומה על ידי משיב 5, לאישור קבלת 30000 ₪ משלוחן של העותרות, בגין עריכת שיפוצים בנכס מטעמו. הקבלה הנה מינואר 2007 – קרי: כשנתיים לאחר העת בו טוען משיב 5 כי העסקה בוטלה (נספח יז.2 לעתירה זו).
בנימוקי החלטת המשיבים מיום 28.11.07 נטען כי אין במסמך הנ"ל אישור כי עבודות השיפוץ בוצעו על ידי משיב 5 כקבלן מטעם איוב ג'אבר והעותרות, ולא ברור בגין מה נמסר התשלום הנזכר במסמך. ואולם, טענה זו מעידה על עיוות מגמתי מצד המשיבים לגבי תוכנו של מסמך זה, או על רשלנות בבדיקת תוכנו. שכן, במסמך מצוין מפורשות כי התשלום נועד לעבודות שיפוץ בנכס. וכי מדוע שאיוב ג'אבר ישלם בשנת 2007 (שנתיים וחצי לאחר שלטענת משיב 5 בוטלה העסקה!!!) תשלום למשיב 5 בגין שיפוץ הנכס, אם עסקת המכר בוטלה ואם החזקה בנכס לא הועברה לאיוב ג'אבר ולעותרות?!
המשיבים לא מנסים להתמודד עם פרכה זו.
ג. קבלות מקוריות שניתנו על ידי רשויות שונות וגופים שונים הקשורים בעבודות השיפוץ, והמאשרות תשלומים ששולמו לצורך ביצוע עבודות השיפוץ במבנה. קבלות אלו הינן ממועדים של שנה ושנתיים לאחר המועד הנטען על ידי משיב 5 לביטול עסקת המכר. מכאן, אם משיב 5 ביצע את השיפוץ במבנה כ"בעלים ומחזיק" של הנכס ולא כ"קבלן" מטעם העותרות – כיצד זה הגיעו לידי העותרת קבלות מקוריות אלו?! גם עם פרכה זו המשיבים אינם טורחים להתמודד.
ד. קלטות ותמלילים המתעדים שיחות שהתקיימו בין משיב 5 או שייח' פרעון לאיוב ג'אבר, מהן עולה כי בשנת 2006 ביצע משיב 5 עבודות שיפוץ עבור איוב ג'אבר. באחת השיחות, מיום 30.11.06, מעדכן משיב 5 את איוב ג'אבר בהתקדמות העבודות ודורש תשלום עבור הוצאותיו. איוב ג'אבר מוסר מצידו הנחיות למשיב 5 בדבר סגירת המבנה ומסירת המפתחות לשייח' פרעון.
תמלילי שיחות מתאריכים 12.10.6, 23.11.06, 29.11.06 ו- 30.11.06 מצורפים כנספחים לו.1-4.
לא ניתן לקבוע כי העותרות תפסו את הנכס שלא כדין
134. מתוך הראיות שפורטו לעיל, ואף אם נקבל את עמדת המדינה ביחס לבעייתיות באותנטיות של מספר מסמכים אשר הוגשו על ידי העותרות (המפורטים לעיל), מתחייבת, כאמור, המסקנה כי העותרת 1 היתה, עובר ליום 19.3.07, בעלת הזכויות בנכס, לרבות החזקה בנכס. זאת לאחר שזכויות אלה עברו אליה מאיוב ג'אבר שקיבלן ממשיב 5 ושותפו (באמצעות שייח' פרעון).
135. בהקשר לזכויות העותרת 1 בנכס יצויין כי זכויותיה אינן רק מכוח הסכם מכר תקף בינה לבין איוב ג'אבר, אלא גם מכוח הסכם שכירות בינה לבין איוב ג'אבר ומכוח זכויות שביושר. היות והמשיבים כלל לא נדרשו לטענות אלה משום שקבעו כי עסקת המכר בין משיב 5 לבין איוב ג'אבר לא הושלמה, אין העותרות רואות צורך, בשלב זה, להרחיב בעניין זה.
136. מכאן, לא ניתן לקבוע כי בכניסת נציגי העותרת 2 למבנה ביום 19.3.07, ביצעה עותרת 1 תפיסה של המבנה, שכן המבנה היה תפוס ונשלט על ידה עוד קודם לכן.
137. כמו כן, לא ניתן לקבוע כי הכניסה למבנה נעשתה תוך שימוש בכוח. בהקשר זה יושם אל לב כי בהודעה מעדכנת מיום 3.7.07 מטעם המדינה, שהוגשה במסגרת עתירת משיב 5 נטען כי לא הוצגו למשטרה ראיות כי כניסת נציגי העותרות לנכס בוצעה תוך הפעלת אלימות או שימוש בכוח.
138. המדינה גם ציינה בהודעתה מיום 28.11.07 אין בידיה עדויות ממקור ראשון לכניסת נציגי העותרות אל הנכס. זאת למרות שתיעוד ווידיאו של הכניסה ללא שימוש בכח או פריצת מנעולים הועבר למשטרה על ידי העותרות (ולבית המשפט הנכבד במסגרת הדיון בעתירת משיב 5).
139. והנה, חרף ראיות מצולמות ברורות, היעדרם של מקורות נוספים ומבלי שהובאה כל ראיה חדשה בעניין זה – שינתה המדינה את עמדתה ובהודעתה מיום 28.11.07 נטען ללא כל ביסוס כי תפיסת הנכס על ידי העותרות נעשתה בכוח.
140. בהעדר ראיות אחרות, מבקשים המשיבים להיבנות מהכרעת בית המשפט בפרשה אחרת- בבג"צ 3713/06 טל השקעות ובנין בע"מ נ' מפקד פיקוד מרכז, הנסובה סביב תפיסת חזקה במבנה הידוע בכינויו "בית שפירא" (להלן:"פרשת בית שפירא"). בפרשה זו נקבע כי תפיסת החזקה בנכס נעשתה שלא כדין תוך שימוש בכח.
מאחר שלטענת המשיבים בפרשת בית שפירא והפרשה נשואת עתירה זו מעורבים אותם "שחקנים" הפועלים ב"שיטת פעולה דומה" (סע' 18 להחלטת המשיבים)– לא ניתן אלא להסיק כי גם בכניסת העותרות למבנה נשוא עתירה זו נעשה שימוש בכוח. ברי כי טענה זו אינה יכולה לעמוד, ולו מן הטעם שבפרשת "בית שפירא" הפלישה בכוח לא היתה שנויה במחלוקת והסתמכה על עדויות של חיילים שהיו מוצבים בעמדה סמוכה. כאמור, במקרה דנן, הראיות היחידות המתייחסות לכניסת העותרות (צילומי וידאו המתעדים את הכניסה) דווקא מעידות כי לא נעשה שימוש בכוח בעת הכניסה למבנה.
141. ממצבור ראיות אלה מתחייבת המסקנה כי מי שהחזיק כדין בנכס עובר ליום 19.3.07 ומי ששלט בפועל בנכס היתה העותרת 1 ולא משיב 5. בכל מקרה, על פי הראיות לא ניתן להגיע למסקנה הסבירה כי הכניסה למבנה נעשתה בכח.
התעלמות משיקולים רלבנטיים ואיזון מעוות בין השיקולים
142. כמעט כל הראיות המצוינות לעיל לא זכו להתייחסות המשיבים ולא ניכר מתוך ההחלטה מיום 28.11.07 כי הובאו בחשבון בקבלת ההחלטה. אין ספק כי מדובר בראיות רלבנטיות, ומשכך – אי שקילתן לצורך קבלת ההחלטה, די בה כדי להביא לביטול ההחלטה.
143. ואולם, גם אם ראיות אלה נשקלו על ידי המשיבים, מבלי שהדבר קיבל ביטוי בהחלטה מיום 28.11.07, ברי כי ניתן להן משקל כה נמוך עד כי יש לקבוע כי שקלול הראיות מעוות וחורג ממתחם הסבירות.
144. אי שקילת הראיות, עיוותן, הוצאת מהקשר, ההתעלמות ממרביתן וכיו"ב מבססים גם עילות נוספות לביטול החלטת המשיבים. יש בהתנהלות זו הוכחה לקיומו של שיקול זר, אפליה ופגיעה בכללי הצדק הטבעי.
גם אם מסקנת המדינה בדבר המחזיק כדין סבירה – החלטתה אינה סבירה
145. גם אם מסקנת המדינה לפיה המשיב היה המחזיק כדין עובר ליום 19.3.07 נכנסת בגדר מתחם הסבירות, הרי שגם עמדת העותרות לפיה הן שהחזיקו בנכס במועדים הרלבנטיים סבירה גם היא ולא הופרכה כליל.
146. כמובא לעיל, הפסיקה קובעת מפורשות כי המדינה רשאית להתערב בסכסוך מעין זה ולסייע בידי מי שטוען לחזקה בנכס רק אם קיימת בהירות עובדתית שאינה משתמעת לשתי פנים, בנוגע לקיום התנאים הנדרשים לשם סילוק "פלישה טרייה".
147. במצב בו גרסת משיב 5 מסתברת (לשיטת המשיבים) וגם גרסת העותרות מסתברת (וכמוכח לעיל לא ניתן להפריכה) – אין למדינה סמכות להתערב באמצעות סיוע לסילוק הפלישה, ובית המשפט (המתאים) לבדו, הוא המוסמך לקבוע ממצאים ביחס לגרסאות הצדדים ולהכריע בסכסוך.
148. ולא למותר לציין כי העובדה שהמשטרה מנהלת מזה למעלה מ-4 חודשים חקירה אינטנסיבית במסגרתה נאספו עשרות מסמכים וראיות, היא כשלעצמה מעידה כי הסכסוך דנן מחייב הכרעה של בית המשפט המוסמך ואינו יכול להקנות למשיבים סמכות לסייע למשיב 5.
149. אשר על כן, גם מטעם זה חורגת החלטת המשיבים ממתחם הסבירות ודינה להתבטל.
שיקולים זרים
150. נוכח התנהלות המשיבים בפרשה, ובכלל זה התעלמות מראיות מהותיות, שינוי עמדה קיצוני ללא הסבר מספיק, פגיעה בזכות העיון והשימוע של העותרות ועוד, עולה חשש כבד כי שיקולים זרים עומדים בבסיס ההחלטה.
151. אין כל ספק כי נוכחותן של העותרות במבנה אינה רצויה למשיב 1 מטעמים פוליטיים. המשיבים כלל לא מסתירים זאת, כאשר את הנימוק לסירוב ליתן לעותרת 1 היתר עסקה הם תלו באופן פורמלי ב"דירקטיבה מדינית".
152. קשה שלא להניח כי השיקולים הפוליטיים הם שעומדים בבסיס ההתנהלות החמורה של המשיבים כלפי העותרות. ברי כי הניסיונות לפינוי העותרות מהמבנה רק התחזקו, לאור התחייבויות הממשלה לקראת ובמסגרת ועידת אנאפוליס. קשה גם שלא להתרשם מסמיכות הזמנים שבין שינוי עמדת המדינה לבין הגברת הלחץ החיצוני והממשלתי, כנגד כל הרחבה של ההתיישבות היהודית ביו"ש.
153. הנה כי כן, המדינה סימנה את המטרה, ורק לאחר מכן גיבשה את העיגון המשפטי למימושה. לא לחינם הודעת המדינה לבג"צ מיום 18.11.07, במסגרתה הודיעה המשיבה לראשונה על כוונתה לסייע בידי משיב 5 לפנות את העותרות, לא כללה כל נימוקים להחלטה. אלה הוצגו כאמור רק 10 ימים לאחר מכן, בהחלטת המשיבים.
154. ביטוי נוסף להתנהלות המדינה ניתן למצוא בנימוקי ההחלטה. שם מתבססת המדינה גם על טענות משפטיות שעומדות לכאורה למשיב 5 ואשר כלל לא נטענו על ידו. יתרה מכך, משיב 5 אף לא טען לעובדות החיוניות לשם הקמת הטענות הללו. כך למשל, טענה המדינה כי יכול ועומדת למשיב 5 זכות עיכבון, זאת שעה שמשיב 5 כלל לא טען לכך, ואפילו לא טען לקיומו של חוב בגין עבודות השיפוץ.
אי עמידה בחובת ההנמקה במובנה המהותי ובזכות השימוע
155. חובת ההנמקה של רשות מינהלית מעוגנת מזה שנים רבות בפסיקה (ראו למשל בג"צ 143/56 אחג'יג' נ' המפקח על התעבורה, פ"ד יא, 370) ומאז 1958 גם בחקיקה, באמצעות החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958.
156. חובת ההנמקה נועדה לשרת מספר תכליות, בין היתר הבטחת עקביות ואחידות בהפעלת הסמכות ומניעת החלטות שרירותיות. אך, בעיקר היא נועדה לאפשר לאדם הנפגע מן ההחלטה לשקול אם זו עומדת במבחן הדין ואם יש מקום להעמיד אותה לביקורת שיפוטית (י' זמיר, הסמכות המינהלית, נבו הוצאה לאור (1996), כרך ב', 897-898).
157. על מנת לקבוע כי רשות מינהלית עמדה בחובת ההנמקה יש לוודא כי החלטתה מבהירה את הטעם, או את הטעמים, העיקריים, להחלטה, באופן שיאפשר גם לברר אם היא חוקית (זמיר, 909). היקף ההנמקה ועומקה תלויים בנסיבות המקרה (שם, 908).
158. כך, עוד בע"א 30/56 בן חרוש נ' קצין התגמולים, פ"ד י', 931 נקבע כי –
"עניין שהעדויות בו מועטות, העובדות ברורות, ושאלות החוק אינן מסובכות, אין מן ההכרח להרחיב עליו את הדיבור, וועדת ערעור יוצאת ידי חובתה בהסבירה קצרות שאין היא משוכנעת באמיתות גרסתו של המערער או המשיב. אך לא כך הדבר כשעצם אי השכנוע טעון הנמקה".
159. במקרה דנן, אמנם ניתן הסבר להחלטת המדינה בדבר סילוק העותרות מן המבנה מכוח צו בדבר סילוק פולשים. ואולם, הסבר זה לוקה בשניים. ראשית, נטען מפורשות כי הסבר זה אינו ממצה את טענות המשיבים ואכן הוא רחוק מלספק הסבר ממשי לעמדה החדשה של המשיבים ולשינוי העמדה. שנית, הוא מתייחס לראיות חדשות שהגיעו למשטרה שלא צורפו לנימוקי ההחלטה ואף לא פורט תוכנן. כל שצוין בנימוקי המדינה הוא המסקנה שהמשיבים הסיקו מאותן ראיות.
160. לאור המתואר בפרק העובדתי לעיל ברי כי מדובר בעניין סבוך, הכולל עובדות רבות ומסמכים למכביר. בנסיבות אלה, על מנת שלעותרות יהיו כלים מספיקים לבחינת חוקיותה וסבירותה של החלטת המשיבים ולתקיפתה, יש לקיים את חובת ההנמקה במובנה הרחב. קרי: יש לספק לעותרות את מלוא הנימוקים להחלטה. כמו כן, יש לספק לעותרות את המסמכים שביססו את מסקנות המשיבים, לרבות חוות הדעת הנזכרות בהודעת המשיבים.
161. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה כי במקרה דנן מדובר בשינוי עמדת המדינה ולא בגיבוש עמדה בפעם הראשונה. במצב דברים זה מוטלת על המשיבים חובת הנמקה מוגברת.
162. יודגש כי המדינה אינה יכולה להישמע בטענה, לפיה נמנעה מלפרט את הראיות והטעמים עליהם מתבססת ההחלטה משום שמדובר בחומר חקירה שאינו ניתן לגילוי. שכן, על פי הודעת המדינה עולה כי חקירת המשטרה הסתיימה, וממילא אין עוד חשש לשיבוש החקירה עקב גילוי חומר החקירה או חלקו.
163. זאת ועוד, לאור מסקנת המדינה ולאור תוצאותיה האופרטיביות - פינוי העותרות מהמבנה תוך פגיעה החמורה בזכויותיהן הקנייניות, יש לקבוע כי העותרות זכאיות לעיין בחומר החקירה כפי שנאשם המוגש נגדו כתב אישום זכאי לעיין בחומר החקירה.
164. אך לא די בכך. יש לאפשר לעותרות הזדמנות ראויה להפריך את הראיות והטענות החדשות עליהן מבוססת החלטת המשיבים. יודגש כי מלבד חוות הדעת של מז"פ בדבר האותנטיות של מסמכים שונים מבוססת ההחלטה על ראיות נוספות שלעותרות אין כל מידע לגבי לטיבן, לא כל שכן תוכנן. זאת ניתן ללמוד מן העובדה שחוות הדעת של מז"פ היו מונחות בפני המשיבים כבר ביולי 2007, ועדיין לא היה בהן, לשיטת המשיבים, כדי להכריע לטובת משיב 5.
165. חובת המשיבים ליתן לעותרות הזדמנות ראויה להתייחס לראיות החדשות לאחר שאלה ייבחנו על ידן, תקפה שבעתיים שעה שהמשיבים איפשרו למשיב 5 "לתקן את גרסתו" באמצעות עימותו עם ראיות העותרות.
166. על חובתה של רשות ציבורית במתן זכות שימוע טרם פגיעה במעמדו של אדם במסגרת חובת ההגינות המינהלית ראו לדוגמא: בג"צ 113/52 זקס נ' שר המסחר והתעשיה, פד"י ו 696, 703, בג"צ 3/58 ברמן נ' שר הפנים, פד"י יב 1493, 1511, בג"צ 654/78 גרינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י לה (2) 649, 654.
פגיעה בזכויות יסוד ובכללי הצדק הטבעי
167. החלטת המשיבים על פינוי העותרות מהמבנה פוגעת פגיעה חמורה ובלתי הפיכה בזכויות הקניין של העותרות. זאת, על אף שגרסת הטוען לזכות הוכחה ככוזבת, על אף שלא ניתנה לעותרות – למרות דרישות חוזרות ונשנות – אפשרות לעיין בחומר הראיות הנוגע לסכסוך נשוא העתירה, ועל אף שלא ניתנה לעותרות הזדמנות הוגנת להפריך את הראיות עליהן מתבססת החלטת המשיבים.
168. בנסיבות אלה יש לקבוע כי הפגיעה בזכויות הקניין של העותרות אינה מידתית, וכי בשל כך דין ההחלטה להתבטל.
169. התנהלות זו של המשיבים גם מלמדת על כך כי הליך קבלת ההחלטות של המדינה היה פגום ופגע פגיעה ממשית בזכויות יסוד של העותרת, שלא לא ניתנה לה הזדמנות הוגנת להשמיע את טענותיה על הראיות החדשות עליהן מסתמכת המדינה.
אפליה פסולה
170. התנהלות המדינה בפרשה זו מעידה על אפליה לרעה של העותרת ביחס למקרים אחרים של "פלישה טריה". ככל הידוע לעותרת, נוכח הפסיקה ביחס להתערבות הרשויות בהליך של עזרה עצמית, כמעט ואין מקרים בהם תלונה על פלישה נחקרה במשך חודשים רבים כ"כ, כאשר המשטרה יורדת לפרטי כל אחת מן הראיות ומנסה להפריכן, והכל מתוך מגמה לתת הכשר משפטי למטרה שסומנה מלכתחילה – פינוי העותרות מן הנכס.
171. בהתנהלותם כאמור הפלו המשיבים את העותרות לרעה גם ביחס למשיב 5. בעוד הלה קיבל הזדמנות להשיב לראיות העותרות (כזכור הוצגה לו קלטת הוידאו המתעדת תשלום תמורה במסגרת עסקת המכר), לא ניתנה לעותרות הזדמנות להשיב לראיות החדשות עליהן מתבססת החלטת המשיבים.
ניהול כפל הליכים במקביל
172. לשם מימוש מטרת המשיבים – פינוי העותרת משיקולים פוליטיים, נקטו המשיבים בשתי דרכים.
173. עוד בשלב בו עמדת המדינה היתה כי לא ניתן לסלק את העותרות מהמבנה מכוח הצו בדבר סילוק פולשים, ניתנה הודעת לעותרות פינוי מכוח הצו בדבר שימוש מפריע. למיטב ידיעת העותרות, מקרה זה הנו הפעם הראשונה בה הופעל צו זה.
174. והנה, גם לאחר שינוי עמדת המדינה והחלטתה לסייע למשיב 5 בסילוק העותרות מכוח הצו בדבר סילוק פולשים, עומדים המשיבים על הודעת הפינוי גם מכוח הצו בדבר שימוש מפריע ועל בירור הערר שהוגש מטעם העותרות כנגד הודעה זו (ערר 15/07).
175. הלכה ידועה היא כי קיומם של שני הליכים במקביל איננה דרך מקובלת וראויה (בג"ץ 4365/97 עודד טור סיני נ' שר החוץ, פד"י נג(3), 673).
176. זאת ועוד, הותרת הבירור המשפטי בשני ההליכים במקביל, צפויה להביא לבזבוז זמן שיפוטי יקר ולהכבדה המיותרת על העותרות כפועל יוצא מניהול הליכים חופפים במקביל (ראה בשינויים המחויבים- ע"א 9/75 אל עוקבי נ' מנהל מקרקעי ישראל, פד"י כט (2) 477).
177. יוזכר כי קיומו של הליך משפטי תלוי ועומד על פי החלטת המשיב 3, בהתאם לסמכותו על פי צו שימוש מפריע, שימש את המשיבים בתגובתם המקדמית לעתירה של המשיב 5 כנימוק מדוע אין לנקוט בנוהל סילוק פלישה טריה כנגד העותרות (סע' 34 לתגובה המקדמית מיום 14.5.07).
178. כאמור לעיל, גם לאחר שנמסרה לעותרות ההחלטה מיום 28.11.07 בדבר סיוע למשיב 5 בפינוי העותרות, עומדים המשיבים על המשך ניהול ההליך בוועדת הערר ואף מבקשים להאיץ את ההכרעה בו.
179. שיאו של חוסר תום הלב בניהול ההליכים במקביל בא לידי ביטוי בבקשת המשיבים לצמצום צו המניעה, כך שלמעשה לא יחול על המשיבים אלא רק על העותרות – מבקשות הצו!!!
ח. הצורך הצו ביניים
180. בהחלטת המשיבים מיום 28.11.07 נטען כי המשיבים מוכנים להשהות את הליכי הפינוי רק עד ליום 2.12.07.
181. מן האמור לעיל ומן הראיות הבלתי שנויות במחלוקת שהוצגו בפני בית המשפט הנכבד, עולה כי לעותרת זכויות בנכס ו/או זכות לשבת בנכס. למצער, לא ניתן לחלוק על העובדה כי קיימים פגמים רבים ופרכות רבות בהחלטת המשיבים המצדיקה הוצאת צו על תנאי כמבוקש בעתירה זו.
182. מתן צו הביניים המבוקש נועד לשמר את ה"סטאטוס קוו", שכן אין מחלוקת כי עובר להגשת העתירה ולפחות מאז 19.3.07 נציגי העותרות יושבים בפועל במבנה.
183. אי מתן הצו המבוקש יגרום לעותרת נזק כבד שאין לו תקנה. קיימים סיכויים גבוהים ביותר כי אם ייפנו המשיבים את נציגי העותרות מהנכס, הוא ייתפס במהרה על ידי גורמים אחרים. במקרה טוב, על ידי משיב 5 ומשפחתו המורחבת (למעלה מ-20) נפשות, שיבקש להוכיח לרשות הפלסטינית כי לא מכר את הנכס ליהודים והוא המחזיק כדין בנכס. ובמקרה הרע, על ידי אנשי הרשות הפלסטינית. כזכור, מלכתחילה הוכנסו נציגי העותרות למבנה לאחר שהגיעו לידי העותרות ידיעות על כוונת מנגנוני הביטחון הפלסטיני להשתלט על הנכס.
184. גם אם הנכס ייתפס על ידי צה"ל לאחר פינויו מנציגי העותרות, יהיה קשה עד בלתי אפשרית מבחינת העותרות לקבל בחזרה את החזקה בנכס. שכן, אין חולק כי מדיניות המשיבים הנה למנוע מהעותרות זכויות או חזקה בנכס. מטעם זה גם לא ניתן לעותרות היתר עסקה ומטעם זה גם נעשה שימוש בצו בדבר שימוש מפריע לשם פינוי העותרות. סיכויי העותרות לקבל את הנכס בחזרה לידיה הופכים אפסיים נוכח הלחץ הבינלאומי המופעל על ישראל למניעת הרחבת כל התיישבות ביו"ש.
185. למשיב 5, לעומת זאת, לא ייגרם נזק של ממש ממתן צו הביניים המבוקש. שכן, אין חולק כי משיב 5 לא התגורר בנכס עובר ליום 19.3.07 ולא עשה בו שימוש כלשהו.
186. יודגש כי ישיבת נציגי העותרות בנכס מזה למעלה מ-8 חודשים לא גרמה כל בעיה ביטחונית. גם עמדת צה"ל, כפי שבוטאה בהודעת היועץ המשפטי לממשלה מיום 11.4.07, היתה כי אין בישיבת העותרות בנכס כדי להוות איום ביטחוני.
187. ידי העותרות בפנותן לבית משפט נכבד זה נקיות. לעומת זאת, התנהלות המשיבים לאורך כל הדרך מעידה על חוסר תום לב קיצוני, על שרירות ועל שיקולים זרים.
188. מכל האמור לעיל עולה כי מתקיימים במקרה דנן כל הפרמטרים המצדיקים מתן צו ביניים כמבוקש.
189. התצהירים המצורפים לעתירה זו תומכים אף בבקשה לצו ביניים.
ט. סוף דבר
190. אשר על כן, ומן הנימוקים המפורטים לעיל, מתבקש בית המשפט הנכבד להורות כברישא לעתירה זו.
__________________
נדב העצני, עורך-דין
__________________
אורית יפת, עורכת-דין
__________________
עידן מילר, עורך-דין
פוריס העצני רוזנברג ושות'
ב"כ העותרות
