גלעד נתן, דוקטורנט להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית, פירסם את מאמר הדעות הבא ב-
YNET
נו, מה לעשות?
ז'בוטינסקי היה מצביע מרצאנשי הימין שמנכסים לעצמם את תורת ז'בוטינקי, שוכחים שמורשתו כללה גם התנגדות לגירוש ולדיכוי ערביי הארץ משרד ראש הממשלה סירב להדפיס מודעות ובהן ציטוטים של ז'בוטינסקי שבחרו אנשי המכון למורשתו, ולפיהם לעם היהודי זכות על הארץ כולה ואין לוותר על זכות זו. הדיון על הנושא ירד מסדר היום במהירות שמעידה על הניתוק הקיים בין הוגי הדעות של הציונות ובין סדר היום הלאומי כיום.
אנשי ימין ניצלו את אי הפרסום כדי לנגח את ראש הממשלה, ובפולמוס הקטן שהתעורר על שימוש ואי שימוש בסמלי ימין מסורתיים, נשכח כרגיל החשוב מכל בבואנו לדיון היסטורי: העובדות, הניתוח של עמדות ז'בוטינסקי כלפי הסכסוך הישראלי ערבי בארץ ישראל ותפיסותיו לגבי נושא הזכויות הלאומיות בשטח שבין הירדן והים.
אנשי הימין אוהבים להתהדר באינטלקטואל היהודי האירופאי המבריק, אולם מעולם לא טרחו ליישם את תורתו הלכה למעשה. כל איש ימין בארץ יודע לדבר על "קיר הברזל" אולם רק מעטים טרחו כנראה לקרוא את המאמר המפורסם. כי ב"קיר הברזל" קבע ז'בוטינסקי שאין לוותר על זכותנו על הארץ וכל עוד יהיה בקרב ערביי ארץ ישראל אפילו שביב של שאיפה לסילוק היהודים ממנה, יש להפגין כלפיהם נחישות במאבק. כל זאת כמובן עד שערביי הארץ יכירו בזכותנו בארץ וקיומנו בה.
אך משום מה בהצעות של אנשי הימין לציטוטי ז'בוטינסקי נשכחים פעם אחר פעם דבריו בפתיחה של "קיר הברזל": "מבחינה פוליטית נקבע יחסי על סמך שני עקרונות. האחד, גירושם של הערבים מארץ-ישראל באיזו צורה שהיא נחשב בעיני לבלתי-אפשרי בהחלט; בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים ... ככל היהודים מוכן אני להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם לא נפר שיווי-זכויות זה ולא נעשה ניסיון לגירוש או לדיכוי. כפי שרואה הקורא, הרי זה 'אני מאמין' האומר כולו שלום. ואולם במישור אחר לחלוטין מתייצבת השאלה, אם אפשר להגיע להגשמת מחשבות של שלום בדרכי שלום. כי הרי דבר זה תלוי לא ביחסנו אל הערבים, אלא אך ורק ביחסם של הערבים אל הציונות".
כמובן שאנשי הימין שוחרי המלחמות והגבעות לא יציעו לעולם לצטט את דבריו אלו של ז'בוטינסקי, בטח לא כשכל אוויל יודע שהערבים ממרוקו שלחופי האוקיאנוס האטלנטי דרך ערביי ישראל והפלסטינים ועד לערביי המפרץ הפרסי, הפנימו את דבר קיומה של מדינת ישראל.
הערבים מכירים כיום בציונות ובזכות הקיום של המדינה. גם ז'בוטינסקי היה מכיר בשלב זה בבואם של ימי השלום של אחרי המאבק. המטרה הושגה, הציונות השיגה את קיום הבית היהודי. יותר מכך, המשך מדיניות "קיר הברזל" הוא שמסכן היום את קיומה של המדינה ולא מגן עליה.
אך הרבה יותר קל להתלות בסמלים מאשר להתייחס ברצינות לדברים שאנשים אמרו ועשו.
אם היה קם ז'בוטינסקי מקברו וחוזר לפעילות ציבורית, היה יכול למצוא את עצמו בקלות במרצ. לא ברור מה יכול היה האיש שראה את חובת המדינה בהבטחת חמשת המ"מים החברתיים לחפש בימין הניאו-ליברלי שהפשיט מהמוני עובדים בישראל את היכולת להבטיח לעצמם קיום בכבוד ונגישות למזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. לא ברור מה היה עושה האיש שהכיר בזכותם של ערביי ארץ ישראל על הארץ במקביל לזכותם של היהודים עליה, במחיצתם של שוחרי הטרנספר, חסידי גזל האדמות והכיבוש הנצחי.
קל לשיר את "שתי גדות לירדן" ולדבר על מורשת, אך קשה הרבה יותר להיאבק בממסד צבאי, בגזענות, בפאשיזם בפקידי האוצר ובעיקר בבורות. מוטב לאלו שטוענים כי הם חסידי ז'בוטינסקי להתעמק בכתביו ולהפנים את רעיונותיו, ולא לנופף בתמונתו ובמספר קלישאות חבוטות שבינן ובין האיש מפריד קיר ברזל של עובדות.