שיר מאת הלל

חובר בסוכה של סבא וסבתא מידד בליל י"ט תשרי תשע"א

חידון שני

והשאלותת הן:

1.  מה זה ואיפה זה?

2.  מה לא בסדר בתמונה זו?

3.  מה ההשלכות?

חידון ראשון

והשאלות הן:

א.  מה אלו?

ב.  מה המשמעות של מיקומם?

ג.  מה צופן העתיד?

על היין מיקבי שילה

היינן שוקי ישוב והיינן עמיחי לוריא מהיקבים עגור ושילה בטעימות יין (ככה זה כשיש שניים)

היינן שוקי ישוב מיקב עגור והיינן עמיחי לוריא מיקב שילה - שני ייננים בעלי השכלה אוטו דידקטית שמאוד אוהבים בלנדים מיוחדים. שניהם נחשבים להרפתקנים בתעשיית היין כאשר חדר החביות שלהם צמוד למעבדה קטנה ובו נערכות הטעימות על מנת להחליט על הבלנדים. שניהם מלטפים את בקבוק היין שלהם כאילו זה היה גוזל רך שהם ממאנים לתת לו לנסוק מעלה מעלה. שני יקבים ללא תקציב יחסי ציבור גרנדיוזי, ללא השקות הוליוודיות. שני יקבים אשר עושים יין מאהבה. הם באמת מה שכולם מנסים להיות - "יקב בוטיק". השפה שהם מדברים תמיד בגובה העיניים, ליין יש את הכבוד הראוי לו ולא את האגו של מי שעשה אותו. בשקט בשקט שניהם מפיקים יין רוזה, שניהם מטילים מידי פעם פצצת בלנד מעניינת לשוק אשר מצליחה לרגש לא רק את המבקרים אלא גם את חובבי היין שמאסו קצת בקברנה סובניון זני ומרלו זני.

שוקי הג'ינג'י ייצר את בבואתו ברוזה בעל הגוון האפרסקי שעשוי מענבי קברנה פרנק וסובניון בלאן: טעמי פירות טריים ומענגים, חמאתיות שמעניקה איזון טוב לחומציות, מעט ארומת עץ משהייה קצרה בחבית מעניקה ליין גוף ועוצמה. ללא ספק בהכנת הרוזה הייתה מחשבה רבה והתייחסות ליין כיין ולא כמוצר עודף ביקב. יין הרוזה שמתאים לכל ארוחה ולכל מצב רוח, אפילו ליום שבת בבוקר. לשתות ולהנות.

עמיחי לוריא העניק לנו את הרוזה שעשוי ענבי ברברה וקברנה פרנק. בעל צבע אדום בהיר נאה למראה, ארומות של תותי שדה ופטל, חמיצות מאוזנת לצד יובש קליל מעלימים קצת את המתיקות שמקבלים באף. היין בעל גוף קל ומעניק תחושה נעימה בשתייה.

עוד יין שריגש אותי השנה מבית חצרו של עמיחי לוריא זה הרוג', בלנד ייחודי העשוי מענבי הסנג'ובזה, ברברה וקברנה סובניון. זהו יין עשיר בטעמים נפלאים של פירות בשלים המאוזנים בחומציות נעימה, היין ספג חבית למשך שנה וחצי והפעם החבית העניקה לענבי הסנג'ובזה גוף יציב וחסון.  היין חמאתי מאוד ובעל עפיצות נעימה מאוד. בכל לגימה משתחררים עוד ועוד טעמים מורכבים ועושה רושם כי זה יין שאוהב לרגש את הטועם אותו.

שוקי מעגור העניק לנו את הבלנד מבית קסם, המופק מקברנה-סובניון, מרלו, פטיט-וורדו וקברנה פרנק. היין בעל גוף חסון, צבעו אדום-עמוק, בעל ניחוחות של פירות אדומים רעננים ובשלים, מעט מרווה וניחוחות של בוקה גרנייה עשיר. בפה מורגשת עפיצות נעימה ובבליעה היין מאוד חמאתי.

לסיכום: 2 ייננים, 2 יקבי בוטיק, אהבה אחת משותפת. לא, לא ליין , לזה ששותה את היין, זו האהבה שלהם.

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" של "בשבע" גליון 411 מיום 21.9.10

קול אמריקה / ישראל מידד

לא פעם דנתי בטור הזה בקשר הסימביוטי בין יכולתה של אליטה להמשיך ולשלוט לבין מעמדה בתקשורת. מספר התומכים בהשקפה מסוימת אינו משנה כל עוד אותה השקפה מוצאת חן בעיני התקשורת. אנשי 'סיבוב השערים' או אגודת היישוב היהודי בחברון יכולים לגייס אלפי ורבבות משתתפים, אבל זה לא יזכה אותם במחצית מזמן הסיקור העיתונאי של ארגון קיקיוני שתומך ב'שלום'. בישראל השליטה של ההשקפה הליברלית-מתקדמת-הומנית עדיין חזקה דיה כדי להדוף ביקורת וניסיונות של דרישות לשוויון, אך בארה"ב התמונה קצת שונה. הנה שתי דוגמאות:

בבחירות המקדימות למושב בסאנט ממדינת דלאווייר זכתה קריסטין או'דונל, נציגת הימין הרדיקלי. באחד הנאומים הראשונים שלה היא יצאה חוצץ נגד האליטות שם והכריזה: "לעולם תהיה לאליטות המילה האחרונה בנושא של חירות... המעמד השולט מוכתם באנטי-אמריקניזם, אלא שלנו יש יותר משיש להם". זהו שלב חדש במתקפת-הנגד של אזרחים, אשר מבקשים להתגונן מפני קבוצות-המיעוט שמצליחות לשלוט בניהול החיים הציבוריים בארה"ב.

מקרה שני, פחות מוצלח אבל אולי אף משמעותי יותר, הוא פיטוריו של כתב רדיו של רשת איי.בי.סי, דוג מק-קלווי. הוא נקלע לוויכוח סוער עם עורך החדשות שלו בתחנה, ולאחר דיון ממושך קיבל מכתב פיטורים. סיבת המחלוקת היתה עמידתו על האמת שלו: לפני כחודשיים, בדיווח על הפגנה בעניין דליפת-הנפט הענקית, ציין הכתב שמשתתפי ההפגנה, שממילא היתה קטנה ביותר, באו מהשמאל הקיצוני. הוא הוסיף שהפוליטיקאי אשר זכה לתרומה הגדולה ביותר מחברת BP, שאצלה אירעה האסון האקולוגי, הוא לא אחר מהנשיא אובמה. הרקע שהכתב ביקש ליצור לא הקנה לו נקודות חיוביות אצל מעסיקיו, מה גם שב-2001 הוא פרסם מאמר דעות שתקף את חוסר האיזון בדיווחי התחנה שלו. הפיטורים עשויים לעורר ביקורת קשה, ואולי תבוא גם תביעה משפטית שעשויה לגרום יותר נזק.

האם האופנה האמריקנית תגיע לישראל בפחות מהאיחור הרגיל של חמש עד עשר שנים?

מו"פ אזורי השומרון ובקעת הירדן מארח בחג

הודעה לעיתונות ספטמבר 2010

מו"פ אזורי השומרון ובקעת הירדן מארח בחג את כל המשפחה
הפעלות מדעיות לכל המשפחה, אירוח בכרמים ובמטעי הזיתים של
גוש שילה והצגת התמודדות עם סוגיות הלכתיות בחקלאות – אירועי
סוכות בשומרון במסגרת פסטיבל המדע הלאומי השני של משרד המדע
מו"פ אזורי השומרון ובקעת הירדן מארח גם השנה את כל המשפחה בחול המועד סוכות לפעילות מדעית
הפתוחה לציבור הרחב ללא תשלום. הפעם תתמקד הפעילות בגוש שילה ותכלול הפעלות מדעיות להכנת יין -
ביקב שילה, וכן סיורים בכרמים ובמטעי זיתים, המלווים בהסברים מדעיים-הלכתיים מצוות המו"פ - במשק אחיה
ובכרמי שילה. פעילות זו מתווספת לפעילויות אחרות המתקיימות ביוזמת מנהלת האתר של שילה הקדומה.
האירועים יתקיימו בחול המועד סוכות, ימים ראשון ושני בשבוע, 26 – 27 בספטמבר 2010.

יקב שילה, אזור התעשייה שילה
הדגמות וניסויים מרתקים הממחישים הכנת יין, תהליך תסיסה, המחשת האנרגיה שאצורה בסוכר, תכונותיו של
הפחמן דו-חמצני והשוואתו לגזים אחרים. מועדי פעילות: יום א: 10:00 – 14:00, יום ב: 10:00 – 16:00
(הפעילות - כל שעה עגולה)

תחנות הניסויים החקלאיים:
כרמי זיתי השמן של "משק אחיה"
האם יריעות פלסטיות ומתקני חיפוי קרקע אחרים מקטינים את האידוי מפני הקרקע ומשאיר יותר מים לזיתים.

כיצד יודעים כמה הזית צמא? באתר יודגמו שיטות פיזיולוגיות הנבחנות במחקר. מועדי הפעילות - יום א: 12:00 , 14:00, יום ב: 10:00 – 16:00 (הפעילות - כל שעה עגולה)

כרמי שילה
השפעת ההשקיה במי קולחין מטוהרים על חיוניות הגפנים ועל איכות היין: אין לנו מים בכלל, ובאזור ההר
בפרט. מה עושים ? כיצד המחקר מנסה לסייע לחקלאים להשתמש ביתר יעילות במנות המים העומדות
לרשותם.

ההשפעות הכלכליות של צורות זמירה המותרות הלכתית בשנת שמיטה. פעילות: יום א': 11:00, 13:00. יום ב: 10:00 – 16:00, (כל שעה עגולה. משך הפעילות: כ- 45 דקות)

לפרטים: מרכז המבקרים של תל שילה - 02-9944019, www.ariel.ac.il

לפרטים נוספים: רינת שגיא, דוברת, 054-7740207, rinatsa@ariel.ac.il

הטור שלי בשבועון "בשבע" גליון 410 מיום 16.9.10

גם הקוראים כותבים / ישראל מידד

אי שם, לפני כשלושה עשורים ויותר, שמעתי בהרצאה שעל פי סקר שבוצע, המדור שרוב קוראי העיתון פונים אליו ראשון הוא 'מכתבים למערכת'. יש מי שרוצה לראות מה דעתו של 'הציבור', אחר רוצה לדעת אם מכתבו פורסם, ויש אנשים שתמיד מעדיפים לקרוא לא יותר מ-150 מלים. על פי המלצתי, הארגון CAMERA אימץ רעיון לפרסם דוגמאות של מכתבים למערכת אשר הצליחו להתפרסם, בנושאים של ישראל, הסכסוך ועוד. זאת על מנת ללמוד את הטכניקה של כתיבת מכתב טוב. בשנים האחרונות הארגון אפילו מעניק פרס למי שהצליח לפרסם את המספר הרב ביותר של מכתבים.

מאמר אקדמי שעסק במחקר על אמות המידה שעל פיהן נבחרו מכתבים למערכת בעיתון בסן-פרנציסקו, חילק את המכתבים לשלושה סוגים: פרסום של 'הצגה' - דהיינו קידום אישי של הכותב; פרסום של 'דו-שיח' - הרצון לגרום לדיון ציבורי למען החברה; ופרסום של אקטיביזם, כלומר ניתוב הציבור לנקוט בקו פוליטי או חברתי מסוים. על הבסיס התיאורטי הזה, החוקר ניסה לבחון מה חלקם של עורכי המדור, מתוך הנחה שלכל עורך יש דעות והשקפות המשפיעות על בחירתו, ושיש העדפה לתוכן רגשי ואמוציונלי. החוקר גילה שהעורכים נוטים במידה רבה ללכת עם התובנה של 'פרסום של הצגה', וגם הם מחפשים את השמות או הארגונים כאילו היה המדור טור רכילותי.

בסופו של דבר, גם אם המגיבים באתרי אינטרנט נותנים היום את הטון, אין להזניח את העיסוק בכתיבת מכתבים למערכת. בעצם, התחום הזה הוא אולי המבצר האחרון, במגבלות גוברות של צנזורה או העדפה אישית, של ההשתקפות של חופש העיתונות.

הטור שלי במדור מיקרוסקופ של "בשבע", גליון 409 מיום 9.9.10

ביקורת עצמית עצמאית

המוטו של השבועון 'העולם הזה' (כלי תקשורת שהוציא הרבה אנשים, לטוב ולרע, מהעולם הבא), היה "בלי מורא, בלי משוא פנים". אז נכון, העיתונאי הטוב הוא זה שמתמסר אך ורק לאמת כפי שהוא מבין אותה. אך מי מפקח עליו? התשובה הסבירה היא העורך שלו. אך גם שיקולי עריכה יכולים להיות לא-מוסריים ולא בהתאם לכללים של האתיקה המקצועית. בעולם מתרבה התופעה הברוכה של מינוי 'עורך מטעם הציבור', שאינו מייצג את העיתון ואת עובדיו אלא את הצרכנים. בלוס-אנג'לס טיימס ובניו-יורק טיימס, שמחזיקים עורך כזה, מתקבלות ביום רגיל עד 300 פניות אליהם. לעומת זאת, ברשות השידור הממונה בא משורות עובדי הרשות, על תקן שבין עובד לגימלאי. כך הדבר גם ברשות השנייה. בגלי צה"ל התפקיד מוטל על אחד העובדים הפעילים. מידת המורא שלהם לא בדיוק חופשית לגמרי.

לאחרונה התמנה בניו-יורק טיימס עורך חדש מטעם הציבור, ארתור בריזביין. בטור פותח, הוא מתוודה שהוא רואה בתפקיד שלו מין מעבדה לזיהוי פלילי בתקשורת, בדומה לסדרת הדרמה CSI. בטיימס לוקחים את הטעויות שלהם ברצינות. כל יום, בעמוד שתיים למטה, מופיעה משבצת עם תיקוני איות, תחביר ועובדות. אין שם בושה להודות בטעות. משום מה, הנוהג הזה אינו משתרש במדינת ישראל. אם תפתחו עיתון, לא תמצאו במסגרת המציגה את נושאי המשרות את שמו של הממונה על הביקורת הפנימית, זה שמשרת את הציבור שקונה את העיתון. אחריות? יחס של כבוד לרוכשים את המוצר? כל אלה רחוקים מאתנו בישראל. בריזביין מודה שלפעמים מול מתקפות רבות וארסיות, קשה לקבל ביקורת. אך אין הוא מתעלם מהצורך של העיתון, גם במציאות המודרנית של אינטרנט, בלוגים וטוויטר, שלא להוריד את הסטנדרטים של תקשורת טובה. התגובה, הוא קובע, צריכה להיות יותר שקיפות, יותר נשיאה באחריות וגם יותר צניעות. אם זה טוב בשביל אמצעי תקשורת מהמכובדים בעולם, אולי כדאי שנאמץ זאת גם בארצנו הקטנה?

ישראל מידד

שלא תלכו לאיבוד - בואו לשילה

סימנתי את שילה.

תבואו.

- - -

מה שהיה ב- 1936 הוא שישנו היום

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" של "בשבע" גליוןם 408 מיום 2.9.2010

צחוק מהעבודה / ישראל מידד

חברה דמוקרטית זקוקה לתקשורת חופשית, מגוונת ומבקרת. אלא שלנוכח המציאות של הרבה ידיעות, התקשורת נאלצת לבחור מה יפורסם, ומתפקדת למעשה כסוכנת של חדשות. הידיעות שצרכן התקשורת מקבל עוברות סינון בשתי דרכים: העורך מפעיל את שיקוליו, או מוסיף פרשנות. הדבר שונה כשמדברים על הומור או על סאטירה, שהיא בעצם הומור פוליטי מובהק.

להומור קיים מימד נוסף של בידור. המידע שמועבר לצופה ולמאזין הופך במקרה כזה למשהו אחר לגמרי, ובכך הסכנה. כשאתה צוחק, אפילו על דבר שטותי או על 'בדיחה שחורה', אין לך כמעט שליטה על הרגשות שלך. שתי דוגמאות: בתוכנית 'מועדון לילה', יובל סמו אמר שהציע חברות בפייסבוק לאסתר פולארד, בגלל שהיא מאבדת את השנים הכי יפות שלה. זה זול ומעורר שאת נפש. נציג הקבילות גיורא רוזן נאלץ לפסוק שאין לעבור על נושא זה לסדר היום. "מה שהיה - רע הוא", כתב וקבע שזו היתה חריגה מגבולות האתיקה.

דוגמה שנייה: רשימה של "שבעה דברים שהשב"כ פישל בהם" במוסף הארץ. בנוסף לפרשת פרלמן, איתור גלעד שליט ואבטחת יצחק רבין, היה אפשר למצוא גם "הפעלת אתר לאטמה" ו"אביגדור ליברמן". לגבי לאטמה, אולי יש כאן גם קורטוב של קנאה, אבל מה הבדיחה על שר החוץ? לא מספיק מה שעשו לו בתערוכה בבית ברל?

כשהאמנות מגויסת במסגרת ניצול משאבי החברה והמדינה - קרי: רצועות שידור שהן רכוש ממלכתי - לקידום אג'נדה רעיונית ופוליטית, לא רק שזה אינו הוגן, זוהי עבירה מקצועית ולפעמים אפילו חוקית. אבל מחנה השמאל, ודוגמה לכך ראינו גם השבוע, מצליח שוב ושוב לעשות צחוק מהצורך למלא אחר הנחיות וכללים.