פסק-דין בעתירה לבג"צ בעניינה של רבקה מאירציק

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 5045/08

בפני:
כבוד השופט א' א' לוי

כבוד השופטת ע' ארבל

כבוד השופט ח' מלצר

העותרת:
רבקה מאירצ'יק


נ ג ד

המשיבים:
1. השופטת ניצה מימון-שעשוע
בית משפט השלום בכפר סבא

2. מדינת ישראל

עתירת "הביאס קורפוס"

בשם העותרת:
עו"ד ויסולי אביעד

פסק-דין
השופט א' א' לוי:

בהליך שבפנינו – וכותרתו "עתירה מסוג הביאס קורפוס", משיגה העותרת על החלטתו של בית-משפט השלום בכפר-סבא להותירה במעצר, שתכליתו הבטחת התייצבותה לדיונים בהליך הפלילי המתקיים בענינה באותה ערכאה.

העותרת עומדת לדין בחשד לביצוע עבירות של הסגת גבול, תקיפת שוטר, הפרעה לשוטר וסירוב לנטילת אמצעי זיהוי. על-פי המיוחס לה, ביום כ"ו באדר ב' התשס"ח (2.4.08), תקפה העותרת בנשיכה ובמכות שוטרים שעסקו בפינויה מן המאחז שבות עמי בשומרון. לאחר שנעצרה היא סירבה להצטלם ולאפשר נטילתן של טביעות אצבע. מאז אותו אירוע היא מוחזקת במעצר, ממנו לא שוחררה הואיל וסירבה למלא אחר תנאי השחרור. בהחלטה מיום ד' בניסן התשס"ח (9.4.08), קבע בית-משפט השלום כי העותרת "מתחמקת באופן שיטתי להתייצב להליכים המתנהלים בעניינה, אינה משתפת פעולה בכל דרך עם הדיונים, מפירה החלטות שניתנו בענין תנאי שחרורה ובענין התייצבותה ומחבלת בניהולם התקין של ההליכים הפליליים". המעצר הוארך מעת לעת לפרקי זמן קצובים, עד שביום ט"ז בניסן התשס"ח (21.4.08) קבע בית-משפט השלום (כבוד השופטת ק' רג'יניאנו), כי אם לא יקוימו תנאי הערובה תישאר העותרת במעצר עד תום ההליכים.

בתאריך ט"ו באייר התשס"ח (20.5.08) נדון בבית-המשפט המחוזי מרכז עררה של העותרת על המשך החזקתה במעצר. בית-המשפט קבע כי קיימת עילה למעצר עד תום ההליכים מכוח סעיף 21(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. עם זאת נקבע, כי לא מולאה דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק, לפיה לא יינתן צו מעצר קודם שהוצגו ראיות-לכאורה לאשמה. בית-משפט השלום נתבקש לפיכך לבחון בהקדם את התשתית הראיתית שלחובת העותרת.

מסיבות שונות, שמתקשה אני ליישבן עם הזכות היסודית לחירות ממעצר, התקיים הדיון בבית-משפט השלום רק בתאריך כ"ז באייר התשס"ח (1.6.08). לסופו נקבע כי ההחלטה תינתן היום, ב' בסיוון התשס"ח (5.6.08). אתמול הוגשה העתירה שבפנינו, ובה נטען כי בית-משפט השלום "מתעלם באורח סדרתי" מהוראותיו של חוק המעצרים.

דין העתירה להידחות על הסף, ולא משום שדומה כי בא-כוחה של העותרת נחפז להגישה על אף ההכרעה הצפויה בבית-משפט השלום, אלא הואיל ובית-משפט זה אינו הערכאה המתאימה לבירור הטענות. ככל שמבקשת העותרת להשיג על החלטות בנושא המעצרים, עליה לעשות זאת בדרך הקבועה בחוק, ועתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק לא תוכל להחליפה.

מטעם זה, אנו דוחים את העתירה.

ניתן היום, ב' בסיוון התשס"ח (05.06.08).

ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט

חופש הביטוי לפי בג"צ

כאן

להלן שתי ידעות אודות העתירה לבג"צ של שלום עכשיו בדרישה לקיים הפגנה בחברון

אבקש מכם לחשוב שבמקום חברון יהיה כתוב הר - הבית:

הראשונה מידיעות

לבג"ץ וטענה בעתירתה כי צה"ל נוהג באפליה, ומאפשר אך ורק למתנחלים ולתומכיהם לקיים אירועים במתחם חברון. לעומת זאת, כך נטען, אילו פעילי שמאל נאלצים להפגין מחוץ לעיר.

לאחר הגשת העתירה דרש בג"ץ מהצבא לאפשר את קיומה של ההפגנה, ואולם מפקד חטיבת חברון טען בפני בית המשפט כי מתנחלי חברון יפרו את ההסדר ובעקבות ההפגנה עלולה להיווצר סכנת חיים למפגינים, כוחות צה"ל והמשטרה. בשלום עכשיו טענו בתגובה כי "לא ייתכן שיבקשו רשות להפגין מברוך מרזל ואיתמר בן-גביר".

שופטי בג"ץ הקשו ושאלו האם מיעוט של פורעי חוק יכול להטיל וטו על קיומה של הפגנה לגיטימית? לאחר התייעצויות הסכים לבסוף הצבא לדרישת שלום עכשיו, וההפגנה תתקיים בחניון המשאיות, סמוך למערכת המכפלה, בלב חברון.

השניה מהארץ

מנכ"ל שלום עכשיו, יריב אופנהיימר, אמר כי מצערת העובדה שבג"ץ נדרש להתערב על מנת לאפשר את מימוש הזכות לחופש הביטוי.

בדיון טען מפקד חטיבת חברון, אל"מ יהודה פוקס, כי ההפגנה תגרום להפרות סדר של המתנחלים, שיסכנו את חיי המפגינים, התושבים הפלשתינאים, חיילי צה"ל והשוטרים. השופט פוגלמן שאל בתגובה את המח"ט, אם יש להבין שהוא מרשה לפורעי חוק למנוע את ההפגנה, ואולם פוקס נמנע מלהשיב לשאלה.

התנועה עתרה לבג"ץ לאחר שאלוף הפיקוד אז, יאיר נוה, לא איפשר לה להפגין בעיר, אלא רק בכביש עוקף חלחול. בדיון הקודם הורו השופטים לצדדים להגיע להסכמה על מיקום ההפגנה. בעקבות הדיון הציע צה"ל למארגני ההפגנה לקיימה בפאתי העיר, ואולם הם סירבו.

עכשיו תסבירו לי אתם מדוע יהודי לא יכול להתפלל או לומר תהלים או לקרוא איכה בפינה כלשהי שבמתחם הר-הבית ולא רק זה אלחא הוואקף יכול להרוס ולהשחית ולפגוע בממצאים היסטוריים ודתיים ותרבותיים יהודיים?

יש לכם הסבר חוץ מהטענה שהר הבית ייחודי ויש לו רגישות יוצאת מגדר הרגיל?

איזה בג"צ זה

בבית המשפט העליון
בג"ץ 4091/07 - א'

בפני:
כבוד השופט י' אלון

העותרת:
תנועת נאמני הר הבית בישראל

נ ג ד

המשיבים:
1. מנחם מזוז
2. ניצב אילן פרנקו
3. תנועת שלום עכשיו

צו ביניים

בשם העותרת:
עו"ד נ' ורצברגר

החלטה

לתגובת המשיבים עד מחר, 10.5.07, בשעה 13:00.

ניתנה היום, כ"א באייר תשס"ז (9.5.2007).

ש ו פ ט

עתירת קרבן הפסח

בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בירושלים


העותרים: 1. תנועת נאמני הר הבית וארץ ישראל
באמצעות יו"ר התנועה גרשון סלומון

2. מנויי קרבן פסח תשס"ז,
באמצעות דובר הסנהדרין פרופ' הלל וייס, עו"ד

כולם ע"י ב"כ עוה"ד נ. ורצברגר ו/או ה. וייס
מרח' המעלות 6, ירושלים
טל: 6222388 פקס: 6222373

- נ ג ד –

המשיבים: 1. ממשלת ישראל
באמצעות רוה"מ אהוד אולמרט
הקריה, ירושלים

2. משטרת ישראל
באמצעות ממ"ז ירושלים – ניצב אילן פרנקו
מגרש הרוסים, ירושלים

3. היועץ המשפטי לממשלה
רח' צלח א-דין 29, ירושלים


עתירה דחופה לצו על תנאי


מוגשת בזאת עתירה לבית משפט נכבד זה, בה יתבקשו המשיבים להתייצב וליתן טעם, מדוע לא יאפשרו לעותרים לקיים את מצוות הקרבת קרבן פסח כהלכתו, ולאפשר לעותרים מילוי חובתם הדתית והלאומית עפ"י מורשת ישראל וההלכה היהודית לקיום הקרבן קרבן פסח וקיום סדר כהלכתו, בערב חג הפסח הקרוב, י"ד ניסן תשס"ז (2.4.07).
הואיל והמועד הקבוע למצוות החג יחול ביום ב' הקרוב (2.4.07) ועל מנת למנוע החמצת המועד, יתבקש ביהמ"ש לקבוע דיון דחוף בעתירה.

ואלה נימוקי העתירה:

1. העותרים בעתירה דנן, חוברים בעתירה זו, ומבקשים לאפשר להם מילוי חובה דתית ולאומית של הקרבת קרבן פסח בהר הבית וסדר פסח כהלכתו שבו נאכל הקורבן למנוייו בגבולות ירושלים המקודשת בחומות הבית הראשון במה שהתיר עזרא הסופר, בחג הפסח הקרוב, בהר הבית, תוך חידוש המסורת היהודית של הקרבת קרבן פסח וסדר פסח בליל התקדש מועד, מאז יסודו על עם ישראל עם יציאתו ממצרים ועד לחורבן בית המקדש בידי הרומאים והגליית העם היהודי לארבע כנפות תבל.
העותרים יטענו כי הקמת מדינת ישראל, כמו גם שחרור ירושלים ומקום המקדש והשבתם לריבונות ישראל, מחייבת השבת עטרה ליושנה, על דרך מתן אפשרות להקרבת קרבן פסח לחפצים בכך, כאשר המשיבים מסכלים אפשרות זו יש במעשיהם משום פגיעה קשה ובלתי מידתית בחופש הפולחן של העותרים בדרך המחייבת התערבותו של בית המשפט הנכבד, גם על מנת לשמור על אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית – דמוקרטית, וגם כדי לשמור על אופיה של המדינה כמדינת חוק.

2. בשבוע הבא יחוג עם ישראל את חג הפסח, חג זה זכר ליציאת מצרים, הינו נקודת ציון שנתית ליסוד החירות שמורשת ישראל דוגלת בה, מאז היה העם היהודי לעם.
ליל הסדר עצמו עבר תהפוכות כעם היהודי עצמו, ואפיו פשט ולבש צורה במהלך הדורות – כאשר עם חורבן הבית והגלות נאלץ העם היהודי לחדול ממצוות החג המקורית של הקרבת שה בהר הבית ואכילתו למנוייו, והסתפק בתחליף של זכר לקרבן הפסח – כאשר ליל הסדר כולו רצוף מאמרים ומעשים סמליים שתכליתם רק כדי להזכיר את המקור עת היה בית המקדש קיים.

3. העותרים סבורים כי עם תקומת מדינת ישראל, עם השבת נדחי העם לארץ, עם שחרורה של ירושלים והר הבית מקום המקדש – הגיעה העת לשוב למקור ולחדש את הקרבן קרבן פסח במקום המקדש בירושלים.
הסנהדרין, שהעותרים מס. 2 אורגנו על ידו, (במועד כתיבת עתירה זו נרשמו כחמש מאות מנויים וכל העת מתווספים אליה יהודים נוספים החפצים להמנות על הקרבן) והוא בנשיאות הרה"ג עדין שטיינזלץ, חתן פרס ישראל, קיים במהלך השנה האחרונה דיון מעמיק בסוגיה מהיבטה ההלכתי, כאשר אף שאין ביהמ"ש נכבד זה הסמכות להכריע להיבט זה של הסוגיה, נציין בקצרה את המקורות אשר הביאו את העותרים למסקנה כי עפ"י ההלכה במצב הקיים קיימת ועומדת החובה ההלכתית להקרבת קרבן פסח במקום המקדש, ולמרות אי קיומו של בית מקדש בהר, כאשר לכל סימני השאלה ההלכתיים נתנו פוסקי ההלכה פתרונות מעשיים.

4. בר"ח ניסן השנה (20.3.07 ) שלח עו"ד ברוך בן יוסף מזכיר הסנהדרין למשיב מס. 1 את המכתב שהעתקו מצ"ב ומסומן באות א' בו ביקש בשם העותרים לאפשר להם ביום י"ד ניסן הקרוב עליה להר וקיום מצוות הקרבת קרבן פסח.
למכתב זה לא באה כל תשובה.
עוד קודם לכן ביום 18.3.07 הוגשה למשיבה 2 בקשה מעשית מפורטת ע"י הרב דב שטיין לקיום מעמד הקרבת קרבן פסח, לפניה זו הגיעה אתמול תשובה חתומה בידי נצ"מ פרינטי שהעתקה מצ"ב ומסומן באות ב'.
במכתב דוחה המשטרה את הבקשה מטעמים של שמירה על הסדר הציבורי ופגיעה חמורה בשלום הציבור ועפ"י המדיניות של הדרג המדיני.
יאמר כבר כעת, העותרים סבורים כי מימוש זכותם לחופש פולחן, אין בו כל פגיעה בסדר הציבורי, אלא אם הכוונה לרצות גורמי אוייב המאיימים על שלום הציבור, שאז הלכה פסוקה היא כי אין לפגוע באזרח ובשלומו וליתן למאיים זכות ווטו על סדרי החיים במדינה.
החלופות לקיום האירוע כאמור בסיפא למכתבו של נצ"מ פרינטי אינן קיימות כלל כיוון שאין המדובר בהפגנה גרידא אלא באירוע דתי המחייב קיומו בזמן ובמקום המקדש ואין לו חלופה כלל.

5. במקביל פנתה העותרת מס. 1 למשיבה וביקשה כי חבריה יכלו לקיים את מצוות החג בהר לרבות הקרבת קרבן פסח וסדר פסח, הח"מ אף שלח ביום 21.3.07 מכתב למשיב מס. 2 ובו ביקש תשובה לבקשת העותרת מס. 1 לכאן או לכאן, מצ"ב מכתבו של הח"מ אשר יסומן באות ג'.
לפניית העותרת מס. 1 כמו גם למכתבו של הח"מ לא נתקבלה כל תגובה.

6. העותרים יטענו כי קרבן פסח שונה מכל הקרבנות שבדת היהודית הצריכים מקדש על מכונו, כאשר בדורות האחרונים הכריע הרב משה סופר ( 1839 - 1762 ) החתם סופר, בספרו שו"ת "חתם סופר" יו"ד סימן רל"ו, כי יש להקריב בזמן הזה קרבן פסח, עמדה הלכתית זו שלא ניתן להתעלם הימנה, עומדת ביסוד ההכרעה כי יש להשתדל ולעשות את כל הניתן על מנת להקריב קרבן פסח ולקיים את המעמד כהלכתו.
לעמדה זו הלכה למעשה הצטרפו גדולי הפוסקים רבי יעקב עמדין בשו"ת שאלת יעבץ ח"א סימן פ"ט , והרב צבי הירש קלישר (על שמו הקיבוץ טירת צבי, מחובבי ציון הראשונים) שאף חיבר חיבור מיוחד בשם "דרישת ציון" הקובע את חובת חידוש הקרבת קרבן פסח אף שהמקדש טרם נבנה, עוד בתקופה בה היתה ירושלים נתונה לשלטון זרים.
יצויין כי הסטורית מצויים עדויות הסטוריות לכך כי קרבן הפסח הוקרב דם לאחר חורבן הבית בהר הבית ופסק בעקבות איסור שהטיל הקיסר יוסטיניאנוס, מקורות המראים כי גם לאחר החורבן עשו יהודים מאמץ לעלות להר ולהקריב קרבן פסח – מקורות אשר שימשו יסוד לפסיקת ההלכה ע"י הפוסקים כאמור.

7. העותרים יוסיפו ויטענו, כי הקמת מדינת ישראל ושחרור ירושלים, יצרו מצב חדש שלא היה בימיו של החתם סופר, וכיום כאשר מקום המקדש תחת ריבונות ישראל החיוב בהקרבת קרבן פסח, הפך מעשי ומחייב, ואין הוא תלוי עוד ברצונם הטוב וברשיון אומות העולם.
העותרים מאמינים כי מצוות קרבן פסח אינה נובעת רק מהזכות החוקתית לחופש הפולחן אלא מהידיעה והאמונה של העותרים וכמוהם הכרתם ואמונתם של אלפי בית ישראל שמניעתה של קיום המצווה היא שורש החורבן והגלות היא המחזקת את זהותו ונבדלותו של העם היהודי כמו אי קיום מצוות המילה.
מצוות קרבן פסח היא מצוות יסוד, תנאי הכניסה לארץ ישראל כך בפרשת בוא פעמיים ובפרשות אחרות בבואכם אל הארץ ושמרתם את העבודה הזו לפי אמונת העותרים אי אפשר להתקיים כיהודי ריבוני בארץ ישראל ללא קיומה בפועל של המצווה. כך עשו המלכים חזקיהו ויאשיהו כאשר עצרו התדרדרות וניוון לאומי חמור באמצעות הקרבן קרבן פסח וקיום סדר המוני בירושלים ואפילו בטומאה.
מניעת המצוות היא איתות לאומות העולם ולכל שונאי ישראל כי ליהודים אין כוונה להאבק ולממש זכויותיהם ההיסטוריות והדתיות בהר הבית ולכן מניעת הקרבן היא מניעה של זכות קיומית שקודמת לזכויות פולחן רגילות.

8. עוד יטענו העותרים כי חופש הפולחן הינו אחת מחירויות היסוד המרכזיות עליהן מושתתת קיומה של מדינת ישראל.
הן במגילת העצמאות והן בחקיקת הכנסת מובטח חופש הפולחן לבני העם היהודי.
פועל יוצא של חופש הפולחן זה מחייב מתן אפשרות לבני העם היהודי החפצים בכך, לקיים את מצוות דתם ולהקריב קרבן פסח כהלכתו, ואין המשיבים כמו גם בית המשפט בני חורין לעצום עיניהם, ולהמנע ממימוש חופש הפולחן לבני העם היהודי במקום המקדש.

9. העותרים יטענו כי חופש הפולחן כזכות יסוד, עומד מעל שיקולים מדיניים ופוליטיים, וכי הפגיעה בחופש זה עד כדי התעלמות הימנה, ושלילה מוחלטת שלה, הינה בלתי מידתית ופסולה בהיותה בלתי סבירה באורח קצוני.
העותרים יוסיפו ויטענו כי אין המשיבים מוסמכים לדחוק את בני העם היהודי מהר הבית, ולמנוע מהם פולחן לגיטימי בהר, תוך מתן מונופול מוחלט למוסלמים, עמדה מעין זו הינה בלתי מאוזנת ופוגעת בקדושת ההר לבני העם היהודי תוך מניעת קיום מצוות הדת היהודית כהלכתן.
כניעה שכזו, והכפפת חופש הפולחן בהר הבית לשיקול מדיני, עומדת בניגוד לעמדת המחוקק בחוק יסוד ירושלים בירת ישראל ולפרשנות ראויה לחוק זה המונעת התנערות המדינה מסמכויותיה וחובותיה ומסירתן לגורמים זרים.

10. עוד יטענו העותרים כי השנה, שנת הארבעים לשחרורה של ירושלים, הגיעה העת ליצוק תוכן ומשמעות להיותה של ירושלים בירת ישראל, ולהיות מדינת ישראל מדינה יהודית דמוקרטית, על דרך מתן אפשרות להקרבת קרבן פסח וקיום סדר פסח כהלכתו בהר.
העותרים יטענו כי המדובר בסוגיה הנוגעת לציפור נפשה של מדינת ישראל כמו גם לחירויות יסוד של אזרחיה, וכי דבר המלך במועצה המקומות הקדושים – 1924, ככל שעודנו תלוי ועומד, אינו ראוי כי ימנע את שפיטות הסוגיה ואת שמירת זכויות היסוד של אזרחי ישראל מפני פגיעה שלטונית המנוגדת לחוק.

11. העותרים יטענו כי התערבותו של בית משפט נכבד זה דרושה למען הצדק, העותרים יוסיפו ויאבחנו עתירה זו מהדיון בשעתו בבג"ץ 33/92 בן יוסף נ. השר לענייני דתות פד"י מ"ו(1) 855, שלכאורה עלתה בו שאלת הקרבת קרבן פסח, ברם בעתירה ההיא שחלפו הימנה שנות דור, ומעמדן של חרויות היסוד נתחזק ועוגן, היתה עתירת יחיד כאשר העתירה דנן הינה ציבורית והמבקשים את מימוש זכותם הדתית במסגרת זו הינו ציבור רחב, שהעותרים הם רק נחשון של ציבור זה.
זאת ועוד, המסגרת הדיונית בעתירה זו שונה באשר לדעת הח"מ מימוש החופש לפולחן ומתן אפשרות להקרבת קרבן פסח וקיום סדר פסח אינו מצריך התקנת תקנות ואין בהמנעות הרשות המבצעת מהתקנת תקנות כדי למנוע את מימוש הזכויות המתבקשת בעתירה זו.

אשר על כן, יתבקש כב' ביהמ"ש ליתן את הצו כאמור ברישא לעתירה תוך קיום דחוף של הדיון בעתירה.







___________________

נ. ורצברגר, עו"ד
ב"כ העותרים