מהטור שלי בשבועון בשבע

19.6.08

השיקול התקשורתי/ ישראל מידד

בשבועיים האחרונים, בגלל נסיבות מסוימות, מצאתי את עצמי עסוק בעניינים תקשורתיים במה שאפשר לקרוא הזירה הדיפלומטית. אישיות דיפלומטית בכירה התכוונה לעסוק בהתמקדות גדולה בסכסוך מקומי בשומרון בין יהודים וערבים, וביקשה שיועברו אליה תמונות, סרטי וידיאו וקטעי עיתונות. וכך מצאתי את עצמי טורח על מנת שהאמת תצא לאור. ואני מודה שהדבר לא היה קל, על אף שבסופו של דבר, חומר רב נמצא והגיע ליעדו.

למי שיאמר 'מה איכפת לנו?'. אספר שאחר כך קיבלתי טלפון מנציג של שגרירות אחרת, שהתעניין באותו נושא. בהמשך הטלפון שלי צלצל ועל הקו היה קצין פוליטי נוסף, אשר התעניין בטענות אחרות של הולכי על שתיים אשר הוכו ובעל-חיים על ארבע אשר נדקר. המסקנות שלי מריבוי החזיתות התקשורתיות: אם אתה מתקשה להסביר מעשה שאתה עומד לבצע, ונדמה לך שזה לא יצטלם טוב, תחשוב אם לא כדאי לעשות זאת אחרת. יש היום מצלמות בכל מקום.

כמובן, אם הצדק אתך ואין ברירה, אל תיקח את התקשורת בחשבון. אבל אם אולי קיים חשש שאת הציונות שלך תוכל להגשים ללא תקשורת עוינת, או יותר גרוע, שבמו ידיך תהפוך את התקשורת לעוינת יותר, אנא, תשקול פעם נוספת את המעשה.

-----------------------

הקרב על הכותרת הבאה/ ישראל מידד
בשבועות האחרונים מתנהלת מלחמה תקשורתית קטנה בין המשטרה ופרקליטות המדינה, לבין ראש הממשלה ועורכי-דינו. מהות המלחמה: מי מדליף ידיעות לתקשורת.

למען האמת, אין זו מלחמה חדשה. כבר שני עשורים מאז שהפכתי לצרכן תקשורת מקצועי, ראיתי ושמעתי הרבה הדלפות: החל מסרטי וידיאו מתוך חדרי חקירה, למסמכים ותעודות. עיקרון "החיסיון העיתונאי" דרוש בוודאי במקרים בהם המקור מאוים. זאת בתנאי שהמידע שהוא מוסר מסייע לחשיפת או שחיתות מוסרית-ציבורית.

השבוע פורסם סיכום דו"ח שהוזמן בידי ה"ניו-יורק טיימס" מבית הספר הגבוה לעיתונאות באוניברסיטת קולומביה על השימוש של העיתון במקורות אנונימיים. על פי הדו"ח, ב- 80% מהמקרים לא נמסר לקוראים שום דבר אודות המקור ולכן, צרכן התקשורת לא היה יכול לשפוט אם המקור הוא מנהל בכיר, השרת או אם הוא בכלל קיים במציאות. מניסיוני, המצב בארץ הרבה יותר גרוע.

ונשוב לפרשת אולמרט. העיתונים הרי יודעים מי מסר להם את תמלולי החקירה. ואם הם עדיין שומרים על זהות המקור, כנראה שגם הם משחקים אתנו. האם גם אנחנו רוצים להשתתף במשחק הזה?

-----------------------

התפכחות מאוחרת ויקרה/ ישראל מידד

עדיין מהדהדות באוזניי דברי היועצת המשפטית של רשות השידור כאשר באנו, נציגי אגודת 'לדעת', אל ישיבה של ועדת הכספים של הכנסת, על מנת להשתתף בדיוניה על תקציב רשות השידור. בלי להתבייש אמרה נציגת רשות השידור שאין זה מקומנו ושאין לנו כל זכות להתערב. רק התערבות יועצת הוועדה, שהגנה עלינו, מנעה רגע מביש ופוגע.

את כעסה יכולתי להבין. באנו עם נתונים וניתוחים שהוכיחו שאין לרשות השידור כל שליטה על משק הכספים שלה, שנעשים דברים שבוודאי אינם לפי הנהלים. לא נעים להיות מוצג כ'שלומפר', אם לא גרוע מזה. אבל חוסר הבנה בסיסי כל-כך של השיטה הדמוקרטית הדהים אותנו.

ומדוע אני נזכר באותו רגע מלפני כ-12 שנה? הנה, הידיעה הבאה שפורסמה השבוע מבהירה: "הוועד המנהל של רשות השידור שוקל להוריד את 'מבט שני', לקצץ בהפקות 'יומן' ו'רואים עולם', לשדר את 'יומן' בימי חמישי ולהפסיק את שידורי הרדיו החל בחצות; זאת, במסגרת המתווה של היו"ר משה גביש לקיצוץ 130 מיליון שקל מהתקציב".

ובכן, מה שלא רצו לעשות אז בקטן, אולי יצטרכו לעשות היום ובגדול. כנראה גם על התנשאות משלמים בסופו של דבר.

הילכות קסאמים

תוספתא:
אמר ר' בנימין בן ציון, תרי אהוד איכא בשוקא. חד אמר קודם נסוגין ואח"כ נלחמין וחד אמר קודם נלחמים ואח"כ נסוגין.
בתר דרובא פסקינן;
בלבנון- בתחילה ייצאו ואחר ייכנסו ושוב ייצאו. בין כך ובין כך ייצאו- כגנבים בלילה, וייכנסו- לאחר צחצוחי חרבות.
בסוריא- קודם ייכנסו ואחר ייצאו. בין כך ובין כך- ייצאו בלא כלום, לא בנפש, ולא בפדיון נפש.
בעזא- בתחילה ייכנסו, אחר יברחו, ומשרבו הקסאמים- ייכנסו וייצאו. בין כך ובין כך- ייצאו בנפש וללא פדיון נפש.
ואמר אריקא צמחא, בכל ישראל- ייכנסו בריש גליי וייצאו בריש גליי, ייכנסו בניצחון וייצאו בניצחון, יילחמו בגבורה וייצאו בגבורה ואין משגיחין בקסאמים, דמשמיה דשמעון (נשיא) תרחא שמעינן- דלקסאמים קרינן שמאסמים.
ומשרבו שבויים, יירבו נסיגות. ומשיירבו נסיגות יימעטו מתנחלים, ואמרו יושבי כרכין הסמוכין לימא, משיימעטו מתנחלים- יבוא שלום. ואין משגיחין בבת קול הבאה מדרום, לא בה ולא בחברתה, ולא בחברותיה, אפילו אלפין ורבבות כמוה- אין משגיחין בהן, דאין משגיחין בבת קול, ופסקינן בתר רובא, וברובא דיושבי המדינה עסקינן, בהן ובעסקניהן. איכא דאמרי- אפילו רובן גויים.
משמיה דשמולנאיה אמרינן- בתר רובא דהויי דמוקרטיא. ואי תימא- רובא דשמולנאיה- רובא, רובא דימינאיה- לא שמעינן ליה.


מ"ש:
ר' בנימין- ובמקום אחר שמיה- ביבי.
אריקא דצמחא- קודם דמתקרי צמחא הווי שרונא. וקודם דהווי שמולנאה הווי ימינאה.
שמעון תרחא- בתר שמיה דתרח- אבוה דאברהם. ואיכא דאמרי- טרחא- דהווי מטריח את ישראל בחזיונותיו.
שמולנאה- דהווי בשמאלה דא"י. ימינאה- כנ"ל בימין.


הלכה א': מאימתי נכנסים למקלטים? משיגיע שחר אדום. ר' יוחנן הגלילי אומר: משיכיר בין קטיושה לקסאם. ר' פרס השמעוני אומר: משיבחין ביו קסאם לשמסאם. אמר ר' אולמרט: אני משדרות אני בא ומעולם לא נפל עלי קסאם. אמרו לו: שוטה שבעולם! לא משדרות אתה בא אלא משדרות רוטשילד...הלכה ב': תקנו חכמים שלא ייקרא שחר אדום. ואמאי? דההוא זאטוט שנקרא שחר ולבש סודר אדום, ואמריה חבריה דאותו זאטוט: "תראו – שחר אדום", ויזעקו כולם זעקה גדולה ומרה ויקפצו למקלטיהם ולמרחביהם המוגנים ותחת כל משקוף רענן, והעיר שדרות נבוכה. אותה שעה תקנו חכמים שלא ייאמר שחר אדום אלא צבע אדום. הלכה ג': על מה קסאמים באים? על שום עוונות שרינו ויועצינו המתרברבים כי הם מוכנים להידבר עם מי שאינם רוצים לדבר ולעשות הודנא היא הבדיחה עם החמאס. וכל כך למה? משום שהיו שרינו שומעים בעצת יועציהם ומבצעים ספין הוא הגורל כדי שנשכח מבתי ועד של חכמים החוקרים הכיצד זה שבלבנון נתן הקב"ה רבים ביד מעטים, חזקים ביד חלשים ופלאזמות בידי לוחמי שטח פרימיטיביים. הלכה ד': תחילה נהגו ישראל עם בוא הקסאם לצאת מבתיהם להיכנס לרכביהם ולנסוע בשיירות לשדרות. משנפלו חללים בשדרות פסקו ישראל מלבוא, והחלו תושבי שדרות לצאת מבתיהם, להיכנס לרכביהם ולנסוע בשיירות אל מחוץ לשדרות. מעשה בר' עקיבא ור' טרפון שהיו נוסעים באוטובוס של גאידמק לאילת, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו הגיע זמן בחירות, ויאמרו להם: הצביעו גאידמק. הלכה ה': משפונה קטיף וניצח חמאס, החלו מחבלים לקצות בישראל ולשלח בהם את הקסאם. תקנו חכמים: אם נפל קסאם בשטח הפקר - מבליגים. אם נפל בתחום העיר ולא גרם נזקא כלל - שותקים. אם גרם נזקא לממונא – מצקצקים בלשונם. אם נפל קסאם וגרם נזקא לנפשא, הרי שאם קטל נפשא דעובדים זרים או מתנחלים – הרי זה כאילו נפל בשטח ההפקר ולא גרם נזקא כלל, ואם קטל נפשא דבני שדרות – מסכלים באופן ממוקד. אם קטל נפשא דבני הכרך הוא אשקלון, כובשים. ר' אולמרט אומר: ומייד מחזירים. הלכה ו': פדיון שבויים בכמה? אמר ר' אולמרט: בכלום. שמא ישבו מישראל עוד. ור' אולמרט אומר: ב 1,400 אסירים. שמא לא יחזירו כלל. ואם תאמר: קשיא דר' אולמרט על דר' אולמרט? אלא לא קשיא – דספין הווה, שקודם סברי בכלום, ויסובבנהו הספין, וסברי ב 1,400 אסירים. אמר ר' אשכנזי: אסירים המשוחררים חייבים בנטילת ידיים, שמא מלוכלכות ידיהם בדם...
קטן יעקב

פסק-דין בעתירה לבג"צ בעניינה של רבקה מאירציק

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 5045/08

בפני:
כבוד השופט א' א' לוי

כבוד השופטת ע' ארבל

כבוד השופט ח' מלצר

העותרת:
רבקה מאירצ'יק


נ ג ד

המשיבים:
1. השופטת ניצה מימון-שעשוע
בית משפט השלום בכפר סבא

2. מדינת ישראל

עתירת "הביאס קורפוס"

בשם העותרת:
עו"ד ויסולי אביעד

פסק-דין
השופט א' א' לוי:

בהליך שבפנינו – וכותרתו "עתירה מסוג הביאס קורפוס", משיגה העותרת על החלטתו של בית-משפט השלום בכפר-סבא להותירה במעצר, שתכליתו הבטחת התייצבותה לדיונים בהליך הפלילי המתקיים בענינה באותה ערכאה.

העותרת עומדת לדין בחשד לביצוע עבירות של הסגת גבול, תקיפת שוטר, הפרעה לשוטר וסירוב לנטילת אמצעי זיהוי. על-פי המיוחס לה, ביום כ"ו באדר ב' התשס"ח (2.4.08), תקפה העותרת בנשיכה ובמכות שוטרים שעסקו בפינויה מן המאחז שבות עמי בשומרון. לאחר שנעצרה היא סירבה להצטלם ולאפשר נטילתן של טביעות אצבע. מאז אותו אירוע היא מוחזקת במעצר, ממנו לא שוחררה הואיל וסירבה למלא אחר תנאי השחרור. בהחלטה מיום ד' בניסן התשס"ח (9.4.08), קבע בית-משפט השלום כי העותרת "מתחמקת באופן שיטתי להתייצב להליכים המתנהלים בעניינה, אינה משתפת פעולה בכל דרך עם הדיונים, מפירה החלטות שניתנו בענין תנאי שחרורה ובענין התייצבותה ומחבלת בניהולם התקין של ההליכים הפליליים". המעצר הוארך מעת לעת לפרקי זמן קצובים, עד שביום ט"ז בניסן התשס"ח (21.4.08) קבע בית-משפט השלום (כבוד השופטת ק' רג'יניאנו), כי אם לא יקוימו תנאי הערובה תישאר העותרת במעצר עד תום ההליכים.

בתאריך ט"ו באייר התשס"ח (20.5.08) נדון בבית-המשפט המחוזי מרכז עררה של העותרת על המשך החזקתה במעצר. בית-המשפט קבע כי קיימת עילה למעצר עד תום ההליכים מכוח סעיף 21(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. עם זאת נקבע, כי לא מולאה דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק, לפיה לא יינתן צו מעצר קודם שהוצגו ראיות-לכאורה לאשמה. בית-משפט השלום נתבקש לפיכך לבחון בהקדם את התשתית הראיתית שלחובת העותרת.

מסיבות שונות, שמתקשה אני ליישבן עם הזכות היסודית לחירות ממעצר, התקיים הדיון בבית-משפט השלום רק בתאריך כ"ז באייר התשס"ח (1.6.08). לסופו נקבע כי ההחלטה תינתן היום, ב' בסיוון התשס"ח (5.6.08). אתמול הוגשה העתירה שבפנינו, ובה נטען כי בית-משפט השלום "מתעלם באורח סדרתי" מהוראותיו של חוק המעצרים.

דין העתירה להידחות על הסף, ולא משום שדומה כי בא-כוחה של העותרת נחפז להגישה על אף ההכרעה הצפויה בבית-משפט השלום, אלא הואיל ובית-משפט זה אינו הערכאה המתאימה לבירור הטענות. ככל שמבקשת העותרת להשיג על החלטות בנושא המעצרים, עליה לעשות זאת בדרך הקבועה בחוק, ועתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק לא תוכל להחליפה.

מטעם זה, אנו דוחים את העתירה.

ניתן היום, ב' בסיוון התשס"ח (05.06.08).

ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט

מכתב מאלישע שפיגלמן

מר מידד הנכבד.

בשיטה הקיימת כיום ברשות השידור אין מנהג של יחידת בקרה נפרדת . את הביקורת המקצועית על הנעשה ברשות מקיימים מנהלי המחלקות והחטיבות ואילו את הביקורת באשר לעמידה בתקנות ובכללים המנהליים עושה מבקרת הפנים. הביקורת החשובה ביותר מבחינת התוכן נעשית על ידי המאזינים עצמם. ואתה אחד מהחשובים שבהם, בכל מקרה של תקלה אתה מוזמן להביע את דעתך ולהצביע על תקלה שיצאה מתחת ידי השדרנים השונים. כנציב קבילות הציבור אני מחויב לבדוק כל קבילה כזאת ולהגיע למסקנה האם באמת היתה תקלה ואם כן כיצד לתקן אותה,

באשר לפרשנים משפטיים נוספים אלה מופיעים לעיתים שכיחות הן בערוץ אחד והן בתוכניות הרדיו השונותץ כולל תוכניתו של מר משה נגבי עצמו .

בברכה

אלישע שפיגלמן
נציב קבילות הציבור

בתשובה למכתבי זה

תודה על התייחסוך.

כמובן, אנו נשארים חלוקים אם באמת יש בדברי הפרשן המשפטי פרשנות מקצועית כל הזמן או אולי, מפעם לפעם, אולי היא איננה מקצועית כי היא איננה מבוססת על העובדות.
אם אין מעקב אחר דבריו של מר נגבי מתוך רשות השידור - ואני מציע לך להתרשם מהיקף העבודה של צוות הפיקוח בבי.בי.סי. הבריטי אשר מבצע מעקב רציף אחרי העבודה המקצועית של שדריה באופן קבוע - אזי צרכני התקשורת עצמם נדרשים למלא תפקיד אזרחי של הגנה על השידור הציבורי ואני שמח שאתה מקיים דו-שיח עמנו.

אם במקרה יש בידיך את הנתונים אודות פרשני משפט אחרים אזר זכו להביע דעה ברדיו קול ישראל אשמח להכיר אותם.

הסטיקר החדש

תלונה, תשובה, המשך

תלונה

בשעה 18:00 ביום שני, 26.5 במסגרת שידור החדשות ברשת ב', דווח על הצהרתו של ח"כ
פרופ' אריה אלדד שיש להעמיד לדין את אהוד אולמרט בגים עוון של בגידה על פי חוק העונשין. בדיווח, נכללו גם דבריו של משה נגבי, הפרשן המשפטי אשר צוטט אומר שבג"צ כבר דן בנושא משפטי זה ופסק שאין לדון על פי סעיף זה בחוק והוא אינו חל של החלטות הממשלה.

ואולם, להבנתי, מר נגבי, על אף היותו מרצה אדקמי, אולי טעה בנקודה זו. כי הרי הממשלה לא החליטה ולכן, אין כל החלטה ממשלתית כאן. המציאות היא שמר אהוד אולמרט קידם שיחות מו"מ עם סוריה מבלי להזדקק לאישור ממשלתי ואף הצהיר קבל עם ועדה שהוא הסתיר את הדבר.

אם כך הדבר, הציטטה מפי מר נגבי הייתה הטעייה, במקרה הטוב ביותר ואולי אפילו הבעת דעה אישית אבל בוודאי לא מקצועית.

על סמך האמור, אני מתלונן על הפריבילגיה המעונקת לאדם אחד, משה נגבי, לשמש פרשן משפטי בלבדי בענייני משפט, תחום שידוע שהוא מתפרש לכאן ולכאן, ולפעמים גם ע"י אותו שופט או עורך דין עצמו. תחום זה פרוץ ויש לאזן את דעותיו האישיות של מר נגבי, תמיד.

אודה לך על התייחסותך.

תשובה

מר מידד הנכבד,

מר נגבי הוא הפרשן לענייני משפט של רשות השידור ומתוקף תפקידו הוא מביע דעה מקצועית. כמובן שיש מקום גם לפרשנות אחרת וזו
ניתנת מפעם לפעם. אבל הפרשנות המהירה והמיידית לארועים תמיד תהיה של פרשן "הבית".

בברכה,
אלישע שפיגלמן
נציב קבילות הציבור

העתק: משה גביש, יו"ר
מרדכי שקלאר, מנכ"ל ומנהל הרדיו
אריה שקד, מנהל רשת ב'
משה נגבי
האגודה לזכות הציבור לדעת

המשך

תודה על התייחסוך.

כמובן, אנו נשארים חלוקים אם באמת יש בדברי הפרשן המשפטי פרשנות מקצועית כל הזמן או אולי, מפעם לפעם, אולי היא איננה מקצועית כי היא איננה מבוססת על העובדות.
אם אין מעקב אחר דבריו של מר נגבי מתוך רשות השידור - ואני מציע לך להתרשם מהיקף העבודה של צוות הפיקוח בבי.בי.סי. הבריטי אשר מבצע מעקב רציף אחרי העבודה המקצועית של שדריה באופן קבוע - אזי צרכני התקשורת עצמם נדרשים למלא תפקיד אזרחי של הגנה על השידור הציבורי ואני שמח שאתה מקיים דו-שיח עמנו.

אם במקרה יש בידיך את הנתונים אודות פרשני משפט אחרים אזר זכו להביע דעה ברדיו קול ישראל אשמח להכיר אותם.

כשגנדי לא בדיוק תמך בהתנחלויות

חיפשתי את התמונות ואת הכתבה הזאת הרבה זמן.
אצלי הם הלכו לאיבוד אבל פתאום בא לידי גליון ספטמבר, מס' 17, של עיתון הנוער מעוז של בית"ר ארץ ישראל.

הבית"רים התנחלו וגנדי שרף להם את האוהלים.

היו זמנים.

שכתוב היסטוריוגרפי

יצא ספר חדש מטעם משרד הבטחון:



אבל יש בעיה, במיוחד בעמ' 48



כפי שאתם יכולים לקרוא בעצמכם יש כאן כתיבה סובייטית באופי של איך להעלים היסטוריה

עמ' 48 מוקדש כולו להפלמ"ח ומצורף השיר "רבותי ההיסטוריה חוזרת" בו מופיעים משפטים על הפלמ"ח ויש לשים לב במיוחד לבית השני מהסוף, המזכיר את תפקידו של הפלמ"ח ב"סיזון" כשבטכסט של הספר אין אזכור לחלק זה ברזומה של הפלמ"ח אם כי כתוב שם שהאצ"ל נרדף קשות על-ידי...הבריטים!.

הפלמ"ח מוזכר בעוד כמה עומדים ומשום מה, שני הארגונים האחרים נעלמו

עמ' 50 מוקדש לשחרור צפת על ידי הפלמ"ח.
עמ' 52 מוקדש לפעילות של המטה הכללי של ההגנה המרכז כוחות ופורץ את הדרך לירושלים תמונות של משוריינים שרופים והשיר באב אל ואד.
עמ' 60 המוקדש ללהקות הצבאיות של צה"ל פותח בהיסטוריה של הציזבטרון כיחידה שהוקמה על ידי הפלמ"ח והיוותה את הבסיס ללהקות הצבאיות.


בנוסף לפרק זה ניתן עוד למצוא שלל התייחסויות לפלמ"ח גם בפרקים נוספים. בפרק העוסק ב"אהבת הנוף, הצומח והחי" ניתן למצוא את ההתייחסויות הבאות:

בעמ' 100 מובא הסיפור ההירואי כיצד הפלמ"ח פורץ למחנה מעפילים בעתלית כופת את השומרים הערבים ומבריח את המעפילים שנעצרו.
בעמ' 101 איש הפלמ"ח חיימקה לבקוב מספר על שליחות חשאית מטעם המוסד בעירק עם הקשר לכורדים.
בפרק העוסק ב"תפילה תקווה זיכרון וגעגוע בהוויה הישראלית" מופיע שיר הרעות (עמ' 200) ובו מסופר כיצד המחבר חיים גורי איש הפלמ"ח כתב את השיר כי רצה לתאר את הצבר האופייני.

עם כל הכבוד, ויש לי, לפלמ"ח, עוד כמה דברים בוצעו כאן אשר תרמו לגיורש הבריטים מן הארץ ואף בתקופה שהייתה תנועת המרי העברי כשכל שלשת ארגוני המחתרת פעלו בתאיום יחד.

מי שמחפש את ההתייחסות לאצ"ל ולח"י בספר ימצא אותה בעמ' 48 הנ"ל בה המחבר מספר על כל ארגון בשני משפטים בלבד וקובע כי "האצ"ל פעל כאירגון טרור והוציא להורג חיילים בריטים". על הלח"י נכתב "היה קיצוני בפעולותיו אף יותר מהאצ"ל. ביצע מעשי רצח של שוטרים, וחיילים ובכירים בריטים". מעניין לקרוא כי כאשר המחבר מספר על חיסולו של יאיר שטרן בידי הבריטים לאחר שנתפס על ידם הוא משתמש במונח "הרגו אותו" ולא רצח כפי שהוא מתאר את פעילות הלח"י והאצ"ל כלפי הבריטים.

בנוגע לזיהוי הפוליטי הרי שבעוד ההגנה "היה כפוף למוסדות הפוליטיים המרכזיים ובעיקר לתנועת העבודה" (מונחים מאד ניטרליים) הרי שהאצ"ל "היה כפוף לתנועה הרביזיוניסטית" ומדגיש "הימנית". יש לזכור שבין השנים 1934 עד 1937, בעצם היה זה ארגון ה"הגנה" שהיה מחתרת סקטוראלית בעוד על האצ"ל מונה מועצה ציבורית שכללה מזרחי, הציונים הכללים, המחנה האזרחי והתימנים.

כל הפרק כמובן מספר בעיקר על ההגנה שבה היו "רבבות אנשים" בתוך הפרק כמובן מסופר על הפלמ"ח כיצד איבד 20 אחוז מחייליו במלחמת העצמאות וכמה מפקדיו היו התשתית הצבאית של צה"ל והפכו למפקדיו כמו: רבין, רפול, בר לב, מוטה גור ועוד'. וכמובן שמי שלא מבין את חשיבות הפלמ"ח ממהר המחבר להבהיר כי "כאשר הוקם צה"ל הכח הגדול ביותר היה הפלמ"ח.


ואין שום מקום בספר לאזכור של מנחם בגין כתור מפקד האצ"ל.


ותודה למ.פ-ש.