קטעים ב"בשבע" 19.1.06

מרוב עצים

על פי דיווח מעמותה בשם "יש דין", במשך 2005 למעלה מ- 2200 עצי זית ביו"ש הושחתו. הנתון צוטט בכל אמצעי התקשורת. שר הבטחון ואף ממלא ראש הממשלה שחררו הודעות קשות בנדון והיועץ המשפטי לממשלה חילק הוראות לחקור.

כמעט בכל הסיקור של התופעה בשבועות האחרונים, תמיד הוזכרה האפשרות הסבירה, כביכול, שמתנחלים, או לפחות יהודים, הם הם המצבעים את פעולות הכריתה והגדיעה.

בעיתון "הארץ" מיום 8 בינואר 2006, מופיעה כתבה בנדון, מלווה בתמונה של אשה ערבייה המבכה את עציה. מלשון הכתיבה, ומפירוט העבודה שהמטע נמצא בקירבת מקום לשלוש התנחלויות בעוד הגישה אליו אסורה לפלסטינים, הרמיזה די ברורה. ה"אלמונים" המשחיתים הם יהודים. מעבר לדף ממש, מופיעה כתבה שניה שאף היא עוסקת בעץ, הפעם עץ מסטיק עתיק מעל צומת גולני. העץ, בן מאות בשנים, אשר נישא לגובה שבעה מטרים, נכרת לאחרונה. אשני הקק"ל אשר הגיעו למקום הביעו צער רב על מעשה הוונדליזם אך גם אופטימיות "יש סימני לבלוב", הם ציינו. "אנחנו מאמינים שהעץ ישוב למימדיו".

אך בניגוד לכתבה מהעבר השני בעמוד, שום גורם לא הואשם במעשה, לא בפירוש ולא ברמז. לא יהודי, לא ערבי, לא דרוזי ולא תייר. ההבדל היחידי הוא מיקומו הגיאורגפי-מדיני. בעוד עץ המסטיק הנכרת נמצא במדינת ישראל, עצי הזית הם בארץ ישראל.



ריבוי פרשנים מרבה איזון וגיוון

מתוך צפייה ממושכת בשידורי הערוץ הטלוויזיה והרדיו בעניין מחלתו של ראש הממשלה, יש רק לשבח את מערכות החדשות על שהביאו בפנינו מספר רב של פרופסורים ורופאים מומחים על מנת להבהיר לנו את רזי מצב בריאותו של מר אריאל שרון.
לעומת זאת, משך שנים, אנו עדים לקיבעון המנוגד לפתיחות הנוכחית הזו ובמיוחד, כוונתנו למעמד הבלבדי והבלעדי שמר משה נגבי רכש לעצמו בתחום הפרשנות המשפטית ברשות השידור ואת התואר, "פרשננו לענייני משפט", שכנראה לא יילקח ממנו לעולמים.
ויש רק להתפלא. הרי אם בתחום הרפואי כאשר האפשרויות לאבחנה, לחיזוי ולקביעה הם די מצומצמות יחסית, הרי בתחום המשפטי אנו יודעים שזה בדיוק הפוך. אין במשפטים "מדע" אלא השקפות, תחושות ובני אדם. אותו שופט יכול להרשיע והשני לשחרר. שופט אחר יכול לגזור שנתיים והשני 20 חודשים.
אבל לאורך השנים, מר נגבי, אדם המעיד על עצמו כבעל עמדות השקפתיות ברורות בתחומים שונים הנוגעים למשפט, ישוב לו באולפן ללא עוררין וללא מתחרים, אולי להוציא פעם או פעמיים על פי הכלל: החריג יעיד על הנורמה.
ולכן, על סמך ההצלחה המקצועית המרשימה במיוחד של רשות השידור לאתר ולהביא פרשנים רפואיים רבים ומגוונים שאפילו מתווכחים, בנימוס הראוי והמאופק, ביניהם, אין כל סיבה שנמשיך לראות את מר נגבי כפרשן בודד.

של מי המבוכה הזאת?

בבוקר של ה- 30 בדצ'מבר 2005, הדיווח הראשון של חדשות "קול ישראל" בשעה 10:00 התייחס להשתלטות של שוטרים פלסטינים על מעבר רפיח, וזאת, תוך ירי באוויר והברחת המשקיפים האירופיים.
האירוע הזה זכה לכינוי של מערכת החדשות כ"תקרית מביכה".

אם כל הכבוד לזכותו של עורך החדשות להפעיל שיקולי עריכה, יש לתמוה: את מי תקרית זו הביכה? האם את ישראל אשר הסכימה להפקיר, סליחה, להפקיד את בטחונה למערכת מפוקפקת כזו? האם היא הביכה את המשקיפים האירופיים אשר ברחו והוכיחו אומץ לב בלתי-ראוי לתפקידם? או האם את הרשות הפלסטינית, שותפנו לשלום, בלי או עם הסכמה, ובעצם המבוכה היא שאנו רואים ושומעים איך הרש"פ הופכת למשטר של אנדרלמוסיה וכאוס?
ברור לנו שבנקל יכול היה העורך שלא להצמיד תיאור כזה לתקרית אלא היה כותב עבור הקריינית טכסט אחר עם מלה אחרת כמו "תקרית קשה" או "תקרית מסוכנת" או אפילו "תקרית מכזיבה". אלא ששום מבוכה הייתה כאן מבחינה חדשותית אם כי, מבוכה לא נעימה מבחינת האתיקה המקצועית. כך מטים את החדשות וכך מטעים את הצבור.

האמצעים מקדשים את המטרה
בשבוע של חנוכה, נערך בקמפוס של אוניברסיטת נוטינגהם באנגליה כנס "לימוד". למעלה מ- 2000 משתתפים, מרביתם מאנגליה אבל גם מישראל, רוסיה, ארצות אירופה רבות וגם מצפון אמריקה היו שם. כ-700 הרצאות וסדנאות הועברו והוצגו. בין הבאים מישראל היו העיתונאים סול זינגר מהג'רוסלם פוסט, דוד לנדאו וגדעון לוי מ"הארץ".
דוד לנדאו, העורך של העיתון, התייצב ערב אחד מול כ- 250 איש ואישה להסביר את מדיניות העיתון ואת תמיכתה הנלהבת של אריאל שרון. בסיכומו של דבר, ציין לנדאו שהרוע נמצא בכיבוש והכיבוש מתקיים הודות להתנחלויות ואם שרון הוכיח שהוא יכול לסלק את ההתנחלויות, אז לנדאו והנהלת המערכת מוכנה לתת לו את כל האשראי העיתונאי האפשרי. "לא מפריעות לי," אמר לנדאו, "כל אותן פרשיות שלו." עבור לנדאו, כפי שאחד מן הקהל שאל-הצהיר, המטרה מקדשת את האמצעים ולכן, תדעו צרכני תקשורת וקוראי "הארץ", העיתון הזה הוא אמצעי תקשורתי מקודש למען אריאל שרון.

קטעים שהופיעו ב"בשבע" 29.12.05

והנה באים המראיינים

לעתים קרובות, סגנון הראיון לא רק קובע את מידת הצלחתו של המרואיין אלא יותר, מפאר את המראיין. מי לא מכיר את הקול הנמוך וקטיפי של רפי רשף? או את האיטיות המנומסת של יעקב אחמאיר? ואת הטק-טק של שלי יחימוביץ', או, להבדיל, איך היא ירדה על ח"כ מסכן אחד, רפי אלול, בגין נשיפיות קולו.

מראיין יכול להתנהג לגמרי בנייטרליות וסתם לשאול שאלות כדי להשיג מידע ודעות. הוא יכול להתנהג בכאסח' והוא יכול ללטף ולצחוק יחד עם מרואיינו. אבל בערוץ ראשון, ככל הנראה, מאמצים שיטה אחרת: הבעת זלזול וביטול מעמדו של הישוב מולם.

לפני שבועיים, עלתה לאוויר תוכנית חדשה בשם "בחירות 2006" ובמשדר הראשון המנחים היו איילה חסון-נשר ובן כספי. הראיון המרכזי עם עמיר פרץ היה דוגמא להתדרדרות האתיקה המקצועית של עובדי רשות השידור ומהווה נסיון להטות את הבחירות ולפגוע פגיעה אנושה בדמוקרטיה הישראלית.
שני העיתונאים הציגו מופע בידורי של בדיחות, "ירידות", שיחות ידידות ביניהם כאילו מר פרץ אינו על המסך, צחקוקים בתגובה לתשובותיו ועוד. רמת הציניות והזלזול גדשה את הסאה. אפילו נושא כגון הפצצת ישראל בידי אירן זכה לטיפול לא רציני עד כדי כך שחסון וכספית התנצלו אבל מייד חידשו את הסגנון. פעם נוספת, בן כספית הגיע למסקנה שעליו להתנצל בפני מר פרץ על "יציאה" שלו (כדבריו) אך מייד המשיך כאילו "כאילו". ציניות וסרקאזם היו לדגלי הראיון. ללא בושה וללא כלימה, שני עיתונאים "בכירי" גנבו את המסך, קטעו את המרואיין, שמו אותו ללעז וביצעו "הוצאת להורג", רחמנא ליצלן.
למחרת היום, מנשה רז, מנחה "מסיבת עיתונאים" החרה-חזר על הסגנון הבוטה וכנראה שמשהו רעיל מחלחל לתוך האזניום והכבלים של הערוץ הראשון.
נ.ב. מדוע בכלל מר בן כספית, עובד עיתון פרטי "מעריב", מוצא מקום ליד שולחן ההגשה של השידור הציבורי? קודם ראינוהו ב"מסיבת עיתונאים" וב"פוליטיקה" ועכשיו ב"בחירות 2006". בעבר, יצאו עובדי רשות השידור למאבקים מקצועיים כולל שביתות, איומים והשבתות כשההנהלה מוציאה הפקה החוצה. והנה, הבאת פנימה של עובד זר אינו מעוררת שום תסיסה?
======================

בארה"ב, הם כבר יודעים

למעלה מעשור, לכל הביקורת ש"לדעת" מעלה לגבי ההטייה הקיימת בתקשורת הישראלית הייתה התשובה נחרצת: אנו מקצועיים וגם אם פה ושם יש טעויות, הרי לאורך זמן קיים איזון בין המחנות. עד כדי כך הטיעון הזה נשמע הגיוני שאף שופטי בית המשפט העליון חיזקו אותו וכללו הטיעון בפסקי-דין שלהם. אך המחקר האקדמי חושב אחרת אם כי צריך להדגיש: המחקר האקדמי האמריקאי.

לפני שבוע, אוניברסיטת קליפורניה, המקום שבו למדו גם אדיר זיק ז"ל וגם מוטי קירשנבאום, הודיעה שצוות הפועל מטעמה סיימה מחקר ומצאה כי אכן, קיימת הטייה תקשורתית (אפשר לקרוא את הדו"ח המקורי כאן: http://www.polisci.ucla.edu/faculty/groseclose/Media.Bias.pdf).

טים גרוסקלוב, ראש הצוות, אמר "לא ידעתי כמה מודגשת ההטייה לשמאל של התקשרות. כמעט כל ערוצי התקשורת האלקטרוניים נוטים שמאלה, באופן תכני וכמותי הייתה המסקנה המלומדת”. הצוות כלל 21 סטודנטים, בפיקוח פרופסורים, אשר חקרו את התקשורת בעשור האחרון במשך שלוש השנים האחרונות. מתוך 20 תוכניות חדשותיות מרכזיות (9 עיתונים גדולים, אתר אחד ו- 10 תוכניות טלוויזיה), 18 התייצבו בשמאל של הבעת דעות, הדבקת תווים וכינויים וגילויים של הטייה אידיאולוגית שמאלנית-ליברלית.

אז מעכשיו והלאה תגידו: הטייה תקשורתית, חיה וקיימת.

מכתבי שהתפרסם בהארץ

סיור עצוב בהר הבית

במדור "השבוע הבא" ("הארץ", 13.1) צוטטה ידיעה שפורסמה ב"הארץ" ב-9.1.1986, וכותרתה: קצין משטרה הזהיר את ח"כ גאולה כהן: "תזוזי מכאן, ישחטו אותנו".

בידיעה נכתב על ביקור חברי ועדת הפנים של הכנסת בהר הבית, אשר הסתיים בהתפרעות קשה של מוסלמים, שזרקו אבנים וניסו לפגוע פיסית בח"כים. מחברי הידיעה כתבו בין היתר, כי ל"סיור שהוגדר כסיור נימוסין נלווה כוח משטרתי קטן, שלדברי כהן לא היה חמוש".

כאחד המלווים לסיור וכעוזרה של ח"כ כהן באותה עת ברצוני להוסיף, כי הסיור נערך בעקבות דיווחים על הפרות חוק במקום על ידי עובדי הוואקף, עבודות שגם השחיתו ממצאים יהודיים עתיקים.

כיום, לאחר יצירת שני מסגדים תת-קרקעיים והוצאת טונות של עפר מתחומי ההר, עפר שהתגלו בו ממצאים מתקופת בית ראשון ובית שני, אפשר לראות כיצד הוחמצה האפשרות לעצור הכל אז, כשהפרופורציות היו שונות בהרבה.

חברי הוועדה הגיעו עד לחומה הדרומית מתחת לאל-אקצה וראו את הערך ההיסטורי והמדעי של המקום. אבל טענותינו נחשבו אז תרועה של מקהלת קיצונים. היום, אפילו המתונים שבינינו בוכים על הנזק הרב שנגרם.

ישראל מידד

שילה

אצ"ג לא שווה אזכור?

למעט פעם אחת בלבד, וזאת כאזכור סתמי ברשימה ארוכה של סופרים ומשוררים אשר פרופ' דן מירון ציין ככותבים אשר פגש ושוחח עמם, שמו של אורי צבי גרינברג ומפעלו חסר בשיחה בין מירון לבין דליה קרפל ("הקול הנובר", 13.1).

מירון עוסק זה למעלה מעשור על הוצאת מהדורה מדעית של כל כתבי אצ"ג אשר יצאו מתחת למכבש הדפוס 15 כרכים עד היום. הוא גם פירסם ספר בן כמעט 300 עמודים על אצ"ג, בשנת 2002
בשם "אקדמות לאצ"ג". ככל הנראה והנקרא, בהחלט יש למירון מה לומר על אצ"ג.

אך המראיינת דילגה מעל הנושא או, אולי, לא יכלה להגיע לגובה רוממותו של המשורר והעדיפה שלא לשאול שום שאלה המתייחסת אליו ואל עבודתו המסורה והחשובה של מירון כלפיו וחבל.

סיפור יפה אבל לא האמת

הנה מכתב ששלחתי אל הארץ לפרסום בתגובה לקטע קטן בעיתון של יום ששי האחרון


עורך המדור, רן שפירא, מציין שביקור חברי וועדת הפנים של הכנסת בהר-הבית, אשר הסתיים בהתפרעות קשה של מוסלמים הזורקים אבנים ומנסים לפגוע פיסית בח"כים, תואר כ"סיור שהוגדר כסיור נימוסין".

כאחד המלווים לסיור, כעוזרה של ח"כ כהן באותה עת, אבקש לתקן הדרוש תיקון. הסיור נערך בעקבות דיווחים של הפרות חוק במקום ע"י עובדי הוואקף, עבודות אשר גם השחיתו נממצאים יהודיים עתיקים. היום, לאחר יצירת שני מסגדים תת-קרקעיים והוצאת טונות של עפר מתחומי ההר, עפר שהתגלו בו ממצאים מתקופת בית ראשון ומבית שני, אנו רואים איך התפספסה האפשרות לעצור את הכול אז, עוד כשהפרופורציות היו שונות בהרבה.

חברי הוועדה הגיעו עד לחומה הדרומית מבפנים ומתחת לאל-אקצה וראו את הערך ההיסטורי והמדעי של המקום. אבל טענותינו נחשבו כתרועה של מקהלה של קיצונים אז והיום, אפילו המתונים שביננו בוכים על הנזק הרב שנגרם .

קאופמן סותר את עצמו

פרופ' ארש קאופמן פירסם מכתב היום בהארץ על פתרונות אפשריים לעניין הר הבית ובין היתר מצטט ח'אדית יודע על איך קבעו איפה ייבה מסגד אל-אקצה. אבל הוא סותר את עצמו בנדון.

הנה קטע מתוך המכתב

חצר המקדש חצי חצי

בתגובה על "פתרון רומא בירושלים" מאת משה ששון ("הארץ" 11.1)

ד"ר ע' לבנה, בחיבורו לקבלת תואר דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית בשנת 1985, הביא מובאה מכתב יד של אבן אל-מרג'א במאה ה-11, שתורגמה מערבית: "ואמר עמר לכעב (יהודי שהתאסלם): היכן סבור אתה שנקים את המסגד. אמר: הקם אותו מאחורי הסלע (בכיפת הסלע, כלומר מצפונו) ואז תאחד את שתי הקבלות (מקומות תפילה), הקבלה של משה והקבלה של מחמד, תפלות אללה עליהם".

בסוף לא שמע עמר לעצת כעב והקים את המסגד מדרום לסלע כלפי מכה.

מחקרי על מיקום בית המקדש תואם בדיוק לסיפור זה. מקום קודש הקודשים מסומן כיום על ידי כיפת הרוחות או הלוחות הנמצאת כ-100 מטר מצפון לכיפת הסלע.
עד כאן קאופמן.

אבל איך יכול להיות פתרון שבית המקדש היה מצפון לאבן השתיה מתחת לכיפת הסלע אם אותו יהודי מומר כעב ביקש למקם את כיפת הסלע מצפון לסלע?

בית המקדש בהכרח היה חייב להיות מדרום לסלע לא?
כי אחרת, מדוע ביקש כעב להיות מצפון לו?

ראיון עמי בערוץ 7 בנושא הטיפול התקשורתי מסביב לראש הממשלה

סגן אגודת ´לדעת´: התייחסות התקשורת לשרון מזכירה ההתייחסות למאו

הטיפול בשרון והסיקור התקשורתי - סביר?

מונחים בלתי מוכרים הופכים לשיגרה, עיסוק טוטאלי בטיפול הרפואי והזנחת עניינים אחרים, ריבוי מומחים, סגידה תקשורתית המזכירה תקשורת משלטון אחר. ישראל מידד, סגן יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת בראיון.

ישראל מידד, סגן יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת מבקר ביומן הצהרים של ערוץ 7 את התנהלות התקשורת מול מצבו הרפואי של ראש הממשלה שרון.

מידד מציין שבנושאים חשובים אחרים מוצאת התקשורת לנכון להתייחס רק על ידי מומחה אחד, מעין מומחה הבית של כלי התקשורת, כדוגמת משה נגבי, המומחה המשפטי. זאת לעומת הטיפול במצבו הרפואי של שרון, שבנושא זה רבו המומחים המרואיינים. מידד מקווה שיהיה באירוע הנוכחי אות לבאות ובעתיד תמצא התקשורת מקום להשמיע את דעתם של מומחים רבים בכל נושא ונושא.

פרט נוסף אותו מבקר מידד הוא התייחסות המזכיר לו את ההתייחסות הסינית למאו צה-טונג הדיקטאטור הסיני. לדבריו נזכר בדמותו של צה-טונג כשראה ילדים שרים בהופעה טלוויזיונית לרפואתו של שרון וברכותיהם להחלמת שרון מצוטטות בתכנית מרכזית בטלוויזיה. מידד מרמז לתכנית אותה הנחה דודו טופז אמש בערוץ השני של הטלוויזיה, שם הובאו ילדי בית ספרו של אריאל שרון לשיר, והוקראו ברכות שנוסחו על ידי ילדי בית הספר ורוכזו באוגדן מיוחד. לדברי מידד גם כשהמנהיג הסיני היה חולה הובאו ילדי בית ספר וגן בפני הציבור כדי להקרין חום כלפי המנהיג.

מידד מדגיש שאינו משווה את שרון למאו צה-טונג, אלא את פולחן האישיות שבוצע אז לזה שמבוצע היום. "התקשורת צריכה לקחת צעד אחד אחורה ולהיכנס לפרופורציה", הוא אומר.

באשר לנפח ההתייחסות התקשורתית אומר מידד כי לא ניתן להתנער מהמציאות החדשותית המלווה את החיים בישראל ללא הרף. בעבר, הוא מזכיר, היינו רגילים לחדשות אחת לשעה, לאחר מכן אחת למחצית השעה, ואולם כעת מדובר בחדשות סביב השעון. עם זאת לדבריו "מינון החדשות סביב ראש הממשלה ממרכז אותנו סביב העניין הזה ולא סביב הקסאמים, אל-קעידה וכיוצא באלה".

באשר למונחים המקצועיים בהם משתמשת התקשורת לנוכח הסוגיות הרפואיות בהן היא עוסקת כעת, אומר מידד כי על אף שמדובר במונחים שהציבור אינו משתמש בהם ביומיום הרי שהציבור בישראל "אם רק ישמיעו לו את המונחים 10 פעמים היא כבר יהיה מומחה בזה. לדעתי הציבור בישראל הפך לעם המומחה ביותר בעולם לנוירולוגיה בחודש האחרון..."

הערך של כסף

הערך של כסף

לאחרונה, הסניף של הבנק המחזיק את כספי בחשבונות שונים הודיעני כי אני עובר לסניף אחר בעקבות שינויים מנהליים. למזלי, הסניף החדש לא היה רחוק מדי מהקודם ובבוקר אחד, נכנסתי לסדר כמה עניינים וביקשתי גם להוציא סכום במטבע חוץ בסך 53 פאונד שטרלינג.

אותו סכום הופקד מלפני שנים וכעת אני אפילו לא יודע איך הגיע, אולי בתשלום להרצאה או דבר דומה. אך מכיוון שאני מתכנן נסיעה לאנגליה בקרוב, חשבתי שזאת ההזדמנות להוציא את הסכום. אך בסניף החדש לא היה בקופה כלל לירות שטרלינג. ולא עזר לי שמילאתי טפסים וכו', וכו'. התבקשתי לסור לסניף הקודם, סניף יותר גדול, ובטח שם אשיג את מבוקשי.

לא יכולתי באותו זמן לגשת ולכן, אחרי כשבועיים הזדמן לי לעבור לידו ונכנסתי. נגשתי לדלפק אחד והסברתי את מטרת בואי. מייד הופניתי לממונה אחת. התיישבתי ושוב סיפרתי את עיקרי הסיפור. כנראה שלא הבהרתי את עצמי מספיק טוב ובצר לי, הוצאתי את הטלפון הנייד, טלפנתי לפקידה בסניף החדש ומסרתי לממונה בסניף הישן את הנייד כדי שהיא תבין במדוייק מה הבעיה שלי.

זה עבד ומייד הממונה התחילה לרשום פרטים על טופס, הסריה לי שאת דמי העמלה היא תוריד מהחשבון העובר-ושב. והחתימה אותי על הטופס לאחר שבדקה את תעודת הזהות שלי.

חזרתי לפקידה ואז התברר לי שאוכל לקבל לידיי רק סך 50 שטרלינג. אין הבנק כלל עובד עם מטבעות ולכן, מתחת לסכום של 5 שטרלינג אין מה לשעות. מכיוון שחוייבתי כמעט ב- 7 ₪ כדמי עמלה, שאלתי לתומי אם העמלה הזאת יכולה להיות משולמת ע"י אותם 3 לירות שטרלינג. אך הדבר לא היה אפשרי. הפקידה הסבירה לי שזאת כאילו שאין ערך ל- 3 לירות.


ואז שאלתי האם אותם 3 לירות שטרלינג תשארנה לעולמי עד בחשבון, וזכיתי בתשובה חיובית. לאחר שניה של מחשבה, שאלתי האם עלי לחזור מאנגליה ולהפקיד בחשבון שלי עוד 2 לירות שטרלינג כדי ליצור סך של 5 ואז, ורק אז, אוכל לקבל בחזרה 5 שטרלינג? הפקידה השיבה לי שכנראה שזה הפתרון .

ואז אמרתי לה שהדבר מאוד מוזר בעיני. ל- 3 לירות אין ערך אבל ל- 2 לירות יש ויצאתי. אלא שלא חשבתי על משהו. באם אפקיד 2 לירות שטרלינג בחשבון ולאחר מכן, אוציא 5, כמה דמי עמלה אצטרך לשלם על שתי הפעולות האלה והאם אוכל לבצע את הסידור הזה באופן מיידי?

תגובה לרב ליכטנשטיין שהופיעה בהצפה

הר הבית לידינו
ישראל מידד

יש להודות לרב משה ליכטנשטיין על שפטר אותי ומשיגים אחרים מהחובה להשיב על פי ההלכה הצרופה לסוגיות הסבוכות שהוא מציין אך מדלג עליהן. טוב שהוא מתמקד אך ורק בסוגיה של "משמעות העלייה להר על זיקתו של כלל הציבור למקום המקדש" ("הר הבית בידינו ובלבנו", הצפה, 26.6.05). ולא בגלל שאין לתומכי העליה בפועל להר-הבית תשובות לכל העניינים והנושאים שהוא מונה, שכאילו ברמיזא הוא מבקש מקוראיו להאמין שאין לנו תשובות עליהם. אלא שאכן, הוא צודק: המאבק חייב להיות בשדה הציבורי-פוליטי.

ונתחיל עם טענתו שטעות היא "שהציונות הדתית הפכה את העלייה להר הבית לדגל שהיא מניפה באופן בלעדי". הלוואי וזה היה נכון. ראשית כל, עד לפני כ- 15 שנה, רובו ככולו של מחנה המאבק על הר-הבית, שלא היה גדול במיוחד, היה או חילוני ביסודו, או חרדי או אמוני. גם כעת, החוג הרציני ביותר הוא הוועד נגד הריסת עתיקות הר-הבית שדתיים כמעט ואינם שם כלל. הרי אם הרב ליכטנשטיין סופר ראשים, הבה נזכור כי הסובבים את שערי ההר באלפיהם אינם עולים להר הבית כ"ציבור" אלא חלקם בלבד וב"יחידים".

כמו כן, הרב היחיד מקרב "הציונות הדתית" אשר דגל בכניסה להר הבית באותם ימים ראשוניים היה הרב יהודה עמיטל דווקא, הרבה לפני רבנים אחרים. הרבנים שניסו לפעול במסגרת הרבנות הראשית, ואפילו זכו לפני עשור, להקים וועדה לליבון הנושא, עד אז בעצמם לא עלו להר וגם לא הצליחו לקדם שום דבר במסגרת הרבנות הראשית, מוסד די מרכזי ב"ציונות הדתית".

אבל הבה נתייחס לשתי הנחות יסוד לגישתו של הרב ליכטנשטיין. ראשית, הוא כותב כי ההתייחסות להר הפכה לעניין סקטוראלי בכך שרק קבוצה מסוימת, דהיינו "דתיים", פועלת בשטח וזה מחליש את זיקת שאר הקבוצות האחרות אל ההר. ואם, כמו באירופה, אוסרים שחיטה, על הדתיים להימנע מפעולה עד שתהיה להם חזית רחבה ביותר, כולל אוכלי נבלות, כדי לתקן את המצב? וידו של הרב ליכטנשטיין על ליבו, עד עכשיו, כשחלק גדול מנושא הר-הבית הוא בעצם "לא דתי", למשל, בניית מסגד שלישי ורביעי במקום, הרס והשחתה של עתיקות, פגיעה בארכיאולוגיה וכיו"ב, כמה אנשים "לא דתיים" באמת מעורבים ופעילים?

ההנחה השניה שלו היא שסדר יומה של הציונות הדתית נתפס ע"י הציבור הכללי כמאיים על סדר יומו שלו. גם אם אני, באופן אישי, מעדיף הפרדה בין התביעה ל"בית" והדרישה ל"הר", דבר שהיה מקל על גיוס תומכים רבים יותר (ואין כאן המקום להרחיב), הרי טיעון זה איננו הגיוני. קודם כל, נכון, חובה עלינו להסביר לצבור ה"אחר" כמה חשוב הר-הבית מבחינה היסטורית ולאומית וגם מן ההיבט המשפטי של הפרות זכויותינו ומכה נזק נגרם בחוסר הטיפול הנאות באתר. אלא שאני רוצה לקוות שהרב ליכטנשטיין מאמין בבניית בית המקדש. ואם כן, חובה עליו להסביר לנו איך הוא ישכנע את אותו "מחנה אחר" להצטרף אליו בבוא העת להקריב קרבן פסח, לכל הפחות. ואם הוא חושב שהדבר יהיה קשה עליו, לא ניגש לעבודת המקדש?

לבסוף, מעמיד לפנינו הרב ליכטנשטיין שתי ברירות: או הר הבית בידינו אך רחוק מלבבנו, או הר הבית בלבבנו אך לא בידינו. נטייתו היא שעדיפים געגועי הלב למציאות שאיננה מאשר הניכור למציאות קיימת. והוא ממשיל מצב זה למציאות שחז"ל כינוה "גרושת הלב" כאילו זה שרחוק מאשתו אך אוהב אותה או זה הקרוב לאשתו אך האהבה כבתה. אלא שאנו בתקופה של קיום מצות פרו ורבו והריחוק אינו מאפשר התגשמות המטרה.

נכון, חז"ל הסכימו להסדרים של ויתורים משמעותיים כדי שהעיסוק במקדש ייתפס כשייך לכלל העם. אבל העבודה האמיתית בדור שלנו, מול הנסיון הנואל של המוסלמים לשלול עצם היות הר-הבית שטח יהודי ומול רפיון המוח והידיים של ראשי העם ושופטיו אשר מגלים הבנה ל"רגישות" מוסלמית להר ושוללים כל מעשה של הזדהות יהודית עם ההר, היא לחזק את הקשר האמיתי עם הר-הבית מבחינת כיבוש ברגליים לפי משמעות "והתהלך". בריבוי רגליים נמצא רוחב הלב אשר יגשר בין כל מחנות ישראל.

רשימה על הר הבית שהופיעה במקור ראשון

לראות, להיראות וליראה

הכותב משמש כמזכיר אגודת "אל הר ה'" שנוסדה בתשל"א בנשיאות הרב משה צבי סגל הלוי זצ"ל

"שלוש מצוות עשה נצטוו ישראל בכל רגל...ואלו הן: הראייה, שנ' 'יראה כל זכורך' ...שיראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון...כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית אביו חייב להעלותו ולהראות בו כדי לחנכו במצוות",
רמב"ם, ספר קרבנות, הלכות חגיגה, פ"א, א; פ"ב, ג

שלוש מצוות עשה (הבאת קרבן חגיגה, השמחה והראייה), ואין זה משנה אם הן שלוש מצוות עצמאיות או מרכיבות מצווה אחת לענייננו, הרי יש בפנינו שתי שאלות עקרוניות. הראשונה, האם הראייה היא שהקב"ה רואה את העולה לרגל או שעולה הרגל רואה את מקום השכינה. החילוק בעניין זה נוגע למהות המצווה: האם הקב"ה נהנה, כביכול, מנוכחותו של העולה בחצרותיו או, האם עולה הרגל הוא המוקד והוא זה שנהנה לזכות להיות סמוך למקום השכינה, להביא קרבן ולשמוח במציאות של מקדש, קדושה ומועד. השאלה השניה היא: מה ניתן ללמוד מההוראה לחנך קטן שאין לו כל נגיעה מחייבת בנוגע למצווה?

פעילי הר-הבית ניצבים בפני שני מחנות: החרדי/החר"דלי והחילוני/ליברלי אשר שניהם שואלים "בהיעדר מקדש בנוי ומחיצות עומדות, מה יש לראות היום, ובכלל, בשביל מה יש לעלות היום למתחם שעל הר מוריה?

כלפי הציבור החילוני, הרי יש חוקים שיש לכבד. חוק השמירה על המקומות הקדושים מבטיח גישה חופשית וגם אם שופטי בג"צ לדורותיהם בראו יש מאין מושג של "רגישות" והחליטו שהמקום רגיש מדי בשביל לקיים את החוק, אין להתנהג ביאוש ולהמשיך ולפעול גם במגרש הזה. ואם הוואקף הורס ומשמיד ממצאים ארכיאולוגיים, יש להתלונן במשטרה.

וכלפי הציבור המאמין, יש לומר שאנו, הדור הזה, כמו הקטן ההוא בזמן שביהמ"ק היה קיים. איננו 'מחוייבים', כביכול, ואולי גם אין לנו את כל ההבנה הדרושה אבל אנו דור שמתחנך ואף מחנך. אנו מצביעים על חשיבות המקום, על עברו ועל עתידו, אנו רוצים לראות, להיראות ובכך ליראה את מקום השכינה. האם אנו שונים מהרמב"ם, למשל, אשר עלה למקום?

ולעניין זה, בזמנו רב חשוב פסל את האפשרות שהרמב"ם עלה לתחומי הר הבית. טיעון אחד שלו היה כי הביטוי "הבית הגדול והקדוש" אינו מסמל את בית המקדש מכיוון שהוא כבר נחרב מזמן. אבל ב'משנה תורה' של הרמב"ם, בספר עבודה, הלכות ביאת המקדש, א' הלכה יז, כותב הרמב"ם על האיסור לאדם לבוא לתחום תחילת המקדש ולפנים כשהוא שיכור, פרוע ראש או קרוע בגד ומסביר ש"אין זה כבוד ומורא לבית הגדול והקדוש". ואם ייאמר, הרי הוא ביקור בסתם בית כנסת,
האם הרמב"ם היה משתמש במלים "בית גדול וקדוש"?

אותו רב גם טען שהרמב"ם כותב "זכיתי להתפלל בחורבנה" ועל פי הדקדוק, צריך להיות "חורבנו". ואולי התכוון הרמב"ם לענין הקדושה או יותר נכון, לעזרה? הרי הרמב"ם כותב "ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה" (הל' בית הבחירה פ"ו, יד). כאן הלשון היא נקבה ואולי כאן הפתרון לקושיה.

ואיך נביא אנשים להיות נוכחים בהר?

בנוסף לכל שנעשה עד עכשיו, יש להוסיף חדירה לתוך מערכת החינוך. יש לאמץ בישיבות תיכוניות תוכנית שתיקרא: "ממשכן למקדש – ומן ההר לבית" שתסביר לתלמידים מושגים פיסיים, היסטוריים, רוחניים ומדעיים בכל הקשור למושג של משכן ומקדש.

עוד דרך נוספת להגביר את תודעת הר-הבית היא יצירת רצף של אירועים משולבים אחד בשני במסגרת תקופה קצרה לקראת תאריך-יעד. לדוגמא, שלשת התאריכים י"ז תמוז, ר"ח אב וט' באב מהווים מקבץ טבעי. הפעילויות יכללו הצבת משמרות מחאה ליד הכניסות לעיר העתיקה ואף ליד מוסדות הוואקף; תפילה ליד השערים; סיורי היכרות עם ההר; ימי עיון בנושאי הר-הבית: ההלכות, ההיסטוריה והארכיאולוגיה; שתדלנות אצל גורמים רבניים, אקדמאים ותקשורתיים; ושתי עצרות בצום י"ז בתמוז ובט' באב. כל זה ויותר בתוך שלשה שבועות יתרמו רבות לעניין של הר הבית בתודעת הצבור.

והשוכן בבית הזה הוא יחזק אותנו בשאיפתנו להסתופף בביתו גם בחסרונו.

מתוך הכתיבה שלי בטור בשבועון בשבע

עו"ד אליעד שרגא, יו"ר התנועה למען איכות השלטון, זכה לפרופיל בשבועון הירושלמי "כל הזמן" ב- 18.11. בין יתר הנושאים שהוא התבקש להגיב עליהם היה התקשורת. וכך הוא מצוטט:

"אין ספק שמחד, התקשורת היא אחת מהרשויות שמנהלות את המדינה ואמורות לדאוג לתקינותה. מאידך, הבעיה המרכזית שלה היא היעדר מנגנוני בקרה עליה. מועצת העיתונות שאמורה לבקר היא גוף בקרה פסיבי, והיה ראוי שיהיה מנגנון בקרה הדוק יותר למען שקיפות והגינות."

הכל, לכאורה, איך שאומרים עורכי דין, טוב ויפה ויש לתנועה אפילו נקודת פלוס מכיוון שהם הגישו עתירה לבג"צ לפני כשנתיים נגד התנהלות של השר אולמרט כשר הממונה על רשות השידור.

אבל כשאגודת "לדעת" ביקשה לגייס את התנועה של שרגא למאבקים אחרים, עוד לפני כמעט עשור, וכש"לדעת" רצתה לדחוק בתנועה ולזרז את הטיפול בעתירה נגד אולמרט ועוד כמה וכמה עניינים של פיקוח ציבורי שקיף על התנהלותה הלא-אתית, של התקשורת, מצאנו את שרגא ואת תנועה מתקדמים באיטיות ואפילו תקועים במקום. כנראה שגם אבירי איכות השלטון נופלים מהסוס לפעמים.

===

בגליון "הארץ" מיום 15.11, אם דפדפת בחלק הראשון ואם הגעת לעמוד 13 ואם הסתכלת באמצע העמוד ליד המודעות, רק אז מצאת ידיעה מאוד חדשותית. פרסום הידיעה במקום כל כך לא בולט, בעמוד די זניח, היה, להערכתנו, מכוון אך ורק כדי להמעיט כמה שאפשר את ההד שעושי לצמוח ממעשה רצח בלינץ' על רקע סכסוך בין-דתי ובין-עדתי.

אנו גם משערים שאם האב היה יהודי, נגיד אשכנזי, ואהוב בתו היה, נגיד, ספרדי או, רחמנא ליצלן, חילוני או אפילו נוצרי, הסיפור היה מתפרסם, עם תמונה, בעמוד הראשון דווקא כי כולנו מכירים את קו המערכת של עיתון "הארץ". אבל מה לעשות, זה לא היה סיפור של יהודי חרדי שרוצח או מסרב לתת לאשתו גט או שכולא את בתו בבית כי היא יוצאת עם חילוני. זה לא היה סיפור של מתנחל יהודי ההורג/פוצע ערבי או שמצית/כורת עצי זית. וזה לא היה קיפוח הזכות לחינוך מטעם אשכנזים נגד ספרדים.

סך הכל, סיפור של דרוזי וסלידתו מכך שבתו התאהבה במוסלמי.

חיים יבין

כידוע, חיים יבין העדיף לבלות את תקופת החגים בארה"ב, במסע שמומן ע"י ידידי שלום עכשיו שם. הוא הירצה בפני גורמים די עויינים על הסדרה שלו, התיעודית כביכול, "ארץ המתנחלים". והשאלה היא די פשוטה: האם אין כאן מקרה של פגם אתי מקצועי ואולי אפילו חוקי.

יבין הוא שדרן בערוץ ציבורי ולכאורה, אסור לו להיות מזוהה פוליטית-השקפתית. אם אסור לו לקבל כסף מגורם המעורב בחדשות שהוא משדר או מראיין באולפן, זאת כבר שאלה אחרת, אם כי די מעניינת. עמוס גורן, הממונה על קבילות הצבור ברשות השידור אינו חושב שיש כאן בעיה. להלן, קטעים מתשובתו לתלונה בנושא:

"יבין אינו עובד ברשות השידור. הוא משדר במסגרתה על-פי חוזה קבלני...אין בקוד האתי שלנו שום דבר המונע פעילות של שדרן שהוא קבלן מחוץ למסגרתו...אמליץ למוסדות הציבוריים החדשים של רשות השידור לשקול את העניין מבחינה עקרונית ולשקול כיצד לנהוג עם שדרנים בכירים ברמתו נוכח תחושות התסכול המתבטאות בגל התלונות האחרון."

כמובן, אנו מרגישים לא רק תסכול אבל גם אכזבה גדולה. המסקנות הן די ברורות: הקוד האתי חייב להשתנות. יש לקבוע, ששדרן ברשות השידור אינו יכול לנקוט באופן פומבי בעמדות שנויות במחלוקת. לגבי יבין עצמו, יש לדרוש שיסכים שיוכנס תיקון בחוזה עימו באופן שימנע ממנו לאלתר להופיע בהופעות פומביות ובוודאי שלא לנקוט באופן פומבי בעמדות שנויות במחלוקת.

ואם יבין כבר היה בארה"ב, הוא היה צריך להיות מודע למקרהו של מייק וואלס שלאחרונה נתפס מדבר בפני פורומים ציבוריים לטובת הידוק הפיקוח על אחזקת נשק פרטי. ראשי ערוץ CBS נדרשו לנושא שנחשב להפרה של הקוד האתי כי שם הם רואים בחומרה את הסתבכותו מול תלונות שיש לאסור על וואלס לראיין מישהו הקשור בנשוא, מצד זה או מצד אחר, פשוט הנשוא הזה לא יעלה על שולחנו. ככה זה בארץ מסודרת.


=========

רצח רבין – העשור

עשר שנים עברו ובין כל התוכניות, הכותרות, הראיונות והכתבות, בכל זאת עלתה שוב פרשת "טכס ההשבעה" של ארגון אי"ל. תלונתה של "לדעת" על שידור של דיווח מבוים התגלגלה לתלונה פלילית ומשם עד לבג"צ.

אותו בכיר שב"כ לשעבר, ראש יחידת האבטחה, ממש השתומם על המסך לפני שבוע, איך זה שחבורה שלמה של "נשבעים" הם "שלנו", כפי שהוא מצטט את דברי התגובה של הממונים עליו כשהתלונן.
בתוכניתם של לונדון וקירשנבאום בערוץ 10 בה התארח בארי חמיש, מנכ"ל רשות השידור לשעבר קירשנבאום הודה שאכן הכתבה בויימה. הוא אפילו הסכים שלטלוויזיה חלק גדול בטיפוח אווירת "ההסתה" מבית מדרשו של רביב בפיקוח השב"כ.

הלקחים ברורים. ראשית, אין לזלזל בכוח התקשורת האלקטרונית. אם השב"כ ראה לנכון לנצל אותה, היא חשובה כיעד פעילות. שנית, אם לא שיתוף פעולה מלא אז לפחות בכירי התקשורת היו מוכנים לעבוד יחד עם "כוחות החושך", כפי שכינה אותם בזמנו אורי אבנרי. וזאת היתה פגיעה כמעט אנושה בדמוקרטיה שאת רוממותה חברינו מהשמאל נושאים אל-על. ונקודה אחרונה, אם כל הביקורת על התקשרות, הבה נודה שבשבוע שעבר, התקשורת עשתה פניה חדה והציגה בפני אזרחי מדינת ישראל הרבה מהעניינים אשר מפריעים לנו בפרשת רצח רבין ומה שקדם לו. לא את הכול אבל הרבה, הרבה מאוד. וגם זה לקח חשוב.

שנאתו של שטרנהל

פרופ' זאב שטרנהל תוקף את פרופ' יוסף גורני אשר הגן על המפעל התיישבותי בחבלי ארץ ישראל לאחר מלחמת ששת הימים בכך שגורני מסרב לתת יד להשוואתו לקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה ("פח הקולוניאליזם", "הארץ ספרים, 4.1.06). שטרנהל גורס שגורני נפל ל"פח" אשר נטמן לו בכך שגם מתנחלים ואף אויבי הציונות דוגלים בקביעה שבסיס הלגיטימיות של הנוכחות היהודית בבקעת הירדן ובגב ההר, מעבר לקו הירוק אני מוסיף למען הדיוק ששטרנהל פוסח עליו מבחינה גיאוגרפית, חד הוא עם אזורים כגון דגניה וכפר גלעדי.

אליבא דשטרנהל, מכיוון שהיהודים נרדפו, "כיבוש הארץ היה מוצדק כי ענה על צורך קיומי...מה שנעשה עד 1949...לא היה בבחינת קולוניאליזם...ואילו ההתנחלות שבאה אחרי 1967 לא היתה חיונית...ותכליתה היחידה לכבוש חלקי ארץ (לא הארץ! י.מ.) מטעמים מדיניים, לאומיים ודתיים". שטרנהל טועה.

גם אם לא נלך אחורה מאות רבות בשנים, ורק נתחיל במאה השש-עשרה, מה אנו עושים אם היהודים שעלו ארצה אז והתיישבו בחברון, ירושלים, צפת ובעזה? ובמאה ה- 18, כשעלו יהודים מארצות רבות ללא דחיפות כתוצאה מרדיפות אלא מתוך צפיה לבואו של משיח לקראת 1740? או את משנתם של הרבנים קאלישר ואלקלאי בתחילת המאה ה- 19? הלא האמונה הפשוטה של יהודים שייכים למולדתם וגם שאיפות של גאולה וימות משיח הביאו אותם ארצה ולא צורך קיומי פיסי מיידי.

האם שטרנהל מתיימר להבחין בין ציונות גאולית-משיחית-דתית לבין ציונות-סוציאליסטית-משיחית-חילונית ולטעון שרק השיטה הראשונה היא ה"כובשת" והיא אשר מסבכת את חיינו? האם אין הוא מתנהג דווקא כמעין קולונליסט וכופה על הערבים הבנייה חשיבתית שאין הם מקבלים: עד 1949 הם לא היו בסדר עם היהודים אבל אחרי 1967, הצדק עמם (וזכורה לשמצה רשימתו של שטרנהל בעיתון "הארץ" מיום 11.5.2001, המדריכה את המחבלים לרכז את הטרור שלהם ביישובי המתנחלים ובבסיסי הצבא בזו הלשון: "אין ספק בדבר לגיטימיות ההתנגדות המזוינת בשטחים עצמם. אילו היתה בפלשתינאים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות...כן היו נמנעים מהנחת מטענים בצדו המערבי של הקו הירוק").

שטרנהל ודומיו מסרבים להכיר בקולוניאליזם האיסלמי-ערבי ומכונים לסלוח לאיזה פליט סעודי ממשפחת חוסיין שכבש מקום מושבו ברבת-עמון בסוף 1921 וסידר לעצמו ממלכה בסיוע האימפריאליזם הבריטי. והוא עוד לטש את עיניו לעבר הירדן מערבה לאחר שהיהודים נאלצו לוותר על חלק גדול מהשטח שהובטח להם ע"י חבר הלאומים על פי המשפט הבינלאומי. מוסד עליון זה הכיר, לא בעם יהודי נרדף, אלא בעם יהודי גאה אשר עתיד "להקים מחדש" את ביתו הלאומי, כפי שההחלטה מ- 1922 קבעה. כתב המנדט שאושר אז אף העניק ליהודים "זכות להתיישבות צפופה" בכל חבלי הארץ בהם יושבת ישראל היום, בין הים לנהר הירדן.

שלילת הזכויות היחידה אשר ישראל עוסקת בה היום, יתפלא שטרנהל לדעת, כנראה, היא זו של היהודים. בחברון, רכוש יהודי אשר נשדד בפרעות תרפ"ט אשר שב להיות בבעלות יהודית זוכה לצווי פינוי. יהודים אשר הפריחו את השממה במקום שאף ערבי לא ישב בגוש קטיף הפכו לפליטים תרתי משמע ללא שום צורך כלשהו לאחר שאנו עדים להמשך נפילת הקסאמים. אבל שכחתי, לטרור הערבי, בעיני שטרנהל, קיימת לגיטימיות בעוד היהודים חייבים להסתפק בלהוכיח צורך קיומי.