איזו בושה למתנחלים מגיעה תרבות

מסכנים השמאלנים האלה.

הודעה לעיתונות 6.25.9.2007

גוש שלום: האמנים עידן רייכל, אהוד בנאי ואתי אנקרי מכרו את נשמתם למתנחלים
שוחרי שלום צריכים להחרים את הופעותיהם

יש אמנים שהתחמקו משירות צבאי, ונגדם מתנהל מסע שיסוי בתקשורת מזה מספר חודשים. ויש אמנים אשר למען בצע כסף משתפים פעולה עם המתנחלים בפרוייקט שמטרתו למנוע כל אפשרות לשלום והנציח את השנאה ושפיכות הדמים - ועליהם איש אינו מדבר.

עידן רייכל, אהוד בנאי, אתי אנקרי ולהקת המדרגות עומדים להופיע בפסטיבל שמתכננים מתנחלי גוש עציון בחול המועד סוכות כדי "לחגוג" ארבעים שנה להקמת ההתנחלויות שם, כחלק ממסע של "מיתוג גוש עציון" שנועד להשיג להתנחלויות אלה לגיטימציה בציבור הישראלי ולמנוע הסכם שלום שיחייב את פירוקן.

צריך לחשוף את מסע הרמייה הזה. המתנחלים נושאים לשווא את שמו של גוש עציון, ארבעה קיבוצים קטנים שנאבקו בעקשנות ונחרבו ב-1948 וסביבם נקשר מיתוס של גבורה. היתה הצדקה מסוימת להקים ארבעה ישובים אלה מחדש – אילו היתה מדינת ישראל מוכנה בתמורה להקים מחדש גם ארבעה כפרים פלסטינים שנחרבו באותה מלחמה. אולם כיום נקשר השם "גוש עציון" אל עשרות התנחלויות גדולות וקטנות שתופסות שטח נרחב ועצום מכל צדדיה של בית לחם ואשר אין להן כל קשר ודמיון אל גוש עציון שמלפני 1948, כולל התנחלות הענק "אפרת" המתפשטת ללא הרף על חשבון שכניה הפלסטינים. המטרה האחת והיחידה להקמתן של ההתנחלויות האלה היא לחתוך את הגדה המערבית הפלסטינית, לנתק את הערים בית לחם וחברון זו מזו ולמנוע מן הפלסטינים רצף טריטוריאלי החיוני להקמת מדינה עצמאית. בימים אלה מתנהל בכפרים שסביב בית לחם מאבק עיקש של כפריים פלסטינים, בסיוע מתנדבי שלום ישראלים ובינלאומיים, נגד "גדר ההפרדה" אשר נוגסת נתחים גדולים מאדמתם לטובת מתנחלי גוש עציון. אך המתנחלים עדיין אינם מרוצים, הם מתנגדים לתוואי הגדר ודורשים תוואי אחר אשר יאפשר להם לגזול עוד פי כמה וכמה אדמות פלסטיניות.

האמנים עידן רייכל, אהוד בנאי, אתי אנקרי ולהקת המדרגות הפכו לנושאי כלים ושכירי חרב של המתנחלים – אפילו לא מתוך הזדהות אידאולוגית, אלא פשוט לאחר קבלת סכומי כסף גדולים. כולם יופיעו בפסטיבל "בית ישראלי" שמארגנים המתנחלים בחול המועד סוכות. עידן רייכל יעמוד על "הבמה המרכזית" של המתנחלים שתוקם בהתנחלות נוקדים – התנחלות הבית של הגזען הקיצוני אביגדור ליברמן.

אמנים שמכרו עצמם בצורה מבישה שכזאת אינם ראויים ששוחרי שלום ישראלים יבואו להופעות שלהם ויקנו כרטיסים.
לפרטים: אדם קלר, דובר גוש שלום 03-5565804 או 0506-709603

תדמי"ת על נגבי

דמוקרטיה ברשות השידור?

תדמי"ת והפורום המשפטי קוראים לרשות השידור להפסיק את המונופול של משה נגבי על הפרשנות המשפטית בשידורי הרשות

רצ"ב כמה מאמירותיו של משה נגבי, הפרשן המשפטי של התקשורת הממלכתית, על ההחלטה
של קק"ל לשווק קרקעות ללא-יהודים: (רשת ב', בחצי היום, 24.9.07) :


· זהו לא רק ניצחון למיעוט הערבי, ולא רק ניצחון לדמוקרטיה אלא קודם
כל ניצחון לציונות!

· מי שהשתמש בנימוקים הציונים .. היה שותף לאויבי ישראל שהכפישו את
הציונות כגזענות...

· טוב שהיועץ המשפטי מזוז , והוא ראוי לכל שבח על כך , הוריד את קק"ל
מהסולם הגזעני עליו היא טיפסה...

· [הטענה] כאילו.. מועלים בכספי יהודים שתרמו לקופסה הכחולה המפורסמת..
כדי שהקרקעות יהיו מיועד ליהודים בלבד – היא דמגוגית

· הצעת חוק כזו של אורי אריאל כבר מונחת... אין לי ספק, לצערי, שעשוי
להימצא רוב להצעת חוק מן הסוג הזה ...בג"ץ יכול לפסול חוק שבעיניו גזעני, ואין
לי ספק שהוא אכן יעשה לגבי חוק כזה אם הוא אכן יעבור

בתגובה לדבריו אומרת חני לוז, רכזת תדמי"ת:

"הפרשן המשפטי משה נגבי, שוב הוכיח כי פרשנותו מבוססת על ערכים והשקפות
הנושקות לשמאל הקיצוני. על רשות השידור, כגוף תקשורת ממלכתי, לדאוג בדחיפות
לאזן את שידוריה ולהשמיע פרשנות משפטית מכיוונים ערכיים שאינם באים לידי ביטוי
בפרשנויותיו בתוכניות האקטואליה של רשת ב' וערוץ 1"

נחי אייל, מנכ"ל הפורום המשפטי:

"הפורום המשפטי קורא למנכ"ל רשות השידור, מוטי שקלאר, ולמנהלי הרדיו והחדשות,
לבטל את משרת הפרשן המשפטי ולפתוח את שידורי האקטואליה למגוון רחב של פרשנים
משפטיים המשקפים את הדעות וההשקפות הרווחות בכל הציבור, ובכך לאפשר שיח דמוקרטי
אמיתי בתקשורת הממלכתית. "
לפרטים:

חני לוז
רכזת תדמי"ת – תגבור הדמוקרטיה במדיה הישראלית
מיסודו של הפורום המשפטי
052-5905798

ברכות מתל שילה

"יקים האל משכן שילה
ולאסיריו יחיש פדות,
וכקדם יפקד,
פקודי המשכן - משכן העדות"
(ר' ישראל נג'ארה)

לא צריך להיות שומר מצוות להבין את חשיבות הר-הבית

לא בריבונות האל

מאת שלמה אבינרי

הרעיון להפקיד את האגן הקדוש של ירושלים בידי סמכות שמים הוא מתכון לאסון


סוגיית ירושלים היא ללא ספק האגוז הקשה ביותר לפיצוח בכל ניסיון להגיע להסכם ישראלי-פלשתיני. בין הרעיונות שחוזרים ועולים לקראת ועידת הפסגה האזורית בנובמבר היא ההצעה להוציא את "האגן הקדוש" בירושלים מתחולתה של איזו ריבונות שהיא, ישראלית או פלשתינית, ולהפקיד את הפיקוח עליו בידי נציגי שלוש הדתות. הריבונות, כך נאמר, תהיה "בידי האל".

אפשר להבין את מצוקתם של מחפשי הפתרון לירושלים; אך הכיוון שהם מחפשים רחוק מלתת תשובה לקשיים הקיימים. הסיבה העיקרית שבגינה יש לפקפק ביעילות הדרך המוצעת היא העובדה שהמערכת הבינלאומית - לפחות מאז שלום וסטפליה משנת 1648 - בנויה על עיקרון הריבונות הטריטוריאלית. עקרון זה אינו רק מפקיד את הסמכות העליונה בטריטוריה בידי גוף מוגדר אחד - המדינה השלטת - אלא גם מטיל עליו את האחריות להפעלתה של הסמכות הזאת ולנשיאה בתוצאות הכרוכות בכך.

לא מקרה הוא ששום סכסוך טריטוריאלי או בין-מדינתי לא נפתר על ידי הפקדת הריבונות בידי גופים על-מדינתיים או על ידי השארת שאלת הריבונות כשאלה עמומה. בכל מקום שנעשה ניסיון כזה, הוא נכשל. אין במערכת הבינלאומית אזור מיושב שאין בו למישהו ריבונות, שהרי שאלת הריבונות פירושה מי מוסמך להפעיל כוח באורח לגיטימי.

ראשית, יש להבין כי מושג "ריבונות האל" אינו בר-ביצוע: אפשר כי ריבונו של עולם הוא שליט כל הבריאה, אך עד היום לא עלה בידו להקים כוח משטרתי או צבאי אפקטיווי המסוגל לאכוף את סמכותו עלי אדמות.

שנית, לאף אחת משלוש הדתות המונותיאיסטיות אין גוף לגיטימי אחד המוסמך לדבר בשם כל מאמיניה. אין בעולם נציג מוסמך של הדת הנוצרית: הוותיקן מייצג אך ורק את הקתולים. אין להניח כי הכנסיות האורתודוקסיות למיניהן, או עשרות הכנסיות הפרוטסטנטיות ברחבי העולם, יסכימו שהוותיקן ייצג את הנצרות או שכולם יהיו מסוגלים להתאחד. מי שרוצה לראות כיצד "הנוצרים" מנהלים משהו במשותף, שיילך לכנסיית הקבר, שם מתקוטטים זה דורות קתולים ואורתודוקסים, קופטים ואתיופים, ורק שוטרים מבחוץ (כיום ישראלים, בעבר ירדנים, בריטים ועותומאנים) מונעים חילופי מהלומות.

אותו דבר במה ששייך לאיסלאם: בעת ששיעים וסונים רוצחים אלה את אלה בעיראק, וסונים מפוצצים את המסגדים הקדושים ביותר של השיעים בכרבלה ובסמארה, ולהפך, קשה לתאר מסגרת כלל-איסלאמית אחת המסוגלת ליטול על עצמה אחריות. אין צורך להזכיר כי גם מבחינת הדת היהודית, אין גוף כלל-עולמי המקובל על כל פלגיה. ברור שהרבנות הראשית, שהיא גוף ישראלי, לא תוכל להיות הגוף היציג היהודי.

יתר על כן: הרי דווקא בחוגים דתיים - מוסלמים כיהודים - קבוצות דתיות רדיקליות הן המכשול העיקרי להשכנת שלום. להפקיד דווקא בידיהם סמכות במקום הרגיש ביותר בעולם מבחינה דתית הוא פתח לפורענות.

בהקשר הירושלמי, כל פתרון חייב לתת תשובה חד-משמעית לעשרות שאלות מעשיות, כגון מי ימנע התפרצות של קיצונים יהודים להר הבית או מי יפזר מוסלמים המנסים ליידות אבנים ביהודים המתפללים ליד הכותל.

דרוש פתרון יצירתי במקומות הקדושים בירושלים, אך הוא יחייב הפקדת השליטה בידי מי שמסוגל לשמור על מה שיוסכם עליו. אפשר לחשוב על כל מיני אפשרויות של שליטה ישראלית-פלשתינית משותפת (אולי עם אלמנטים ירדניים או סעודיים). אך הפקדת העניין בידי גופים דתיים אינה חלק מהפתרון, אלא רק תעצים את הבעיות הקיימות.

האם שוב יירה התותח - מאמר הדעות שלי בעיתון הארץ

מסירת עניין רגיש כמו פרשת "אלטלנה" לתסריטאי מוטי לרנר מבשרת רעות

מאת ישראל מידד


בשם "אלטלנה" גלום ככל הנראה מין קסם מעוות עבור אנשי שמאל. לפני ההתנתקות, הציע ח"כ אבשלום וילן ממרצ להתייחס להתנגדות המדומיינת לפינוי כ"סיטואציה אלטלנית" ("הארץ", 20.9.04), וכך גם יואל מרקוס, שכתב על הצורך ב"נחישות אלטלנית" ("הארץ", 24.6.05). ערב פינוי שתי משפחות בחברון לאחרונה הציע ירון לונדון בערוץ 10 "לרענן את רוח אלטלנה". ואם "אלטלנה" מספקת תחמושת לפוליטיקאים, הרי כעת גם אנשי התרבות מוצאים בפרשה קרדום לחפור בו.

לפי פרסומים אחרונים, מסרה חברת "קשת" למוטי לרנר את השלמת כתיבת תסריט של דוקו-דרמה חדשה שתתייחס לפרשת "אלטלנה" שהתרחשה בסוף יוני 1948. שחקנים ידועי שם גויסו למשימה, כמו יורם חטב, יוסי קאנץ וג'וליה לוי-בוקן.

אין ספק כי באירוע יש חומר למכביר לדרמה. נשק ותחמושת וכ-900 עולים על סיפונה של אונייה, שבאים לארץ להילחם; דיונים בין ראשי אצ"ל לנציגי הממשלה; פרטי הסכמים שהיו או לא היו; ראש ממשלה שאולי ביקש לחסל את יריבו; אנשי פלמ"ח ירו, לפי עדותו של יצחק רבין, "אש תופת, בעוצמה בלתי-רגילה... משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וההגנה... מצאו ביטויים בעוצמת האש" ("פנקס שירות", עמ' 568). חלק מאנשי אצ"ל נהרגו בעודם שוחים במים.

סל גדול וגדוש כזה של דרמה מועבר למוטי לרנר, שלו מזמן אמתחת מלאה: פרשת חנה סנש במחזה על ישראל קסטנר, "מות יצחק" עם סצינת השתנה על קבר, וגם "חבלי משיח" ו"פולארד". לא נחטא אם נקבע שיש ללרנר קשר הדוק לנושאים של הקצנה פוליטית.

במקרה של חנה סנש, הוויכוח על כתיבתו של לרנר הגיע עד בג"ץ. בתיק 6126/94 הביע השופט בדימוס מישאל חשין עמדה תמציתית וברורה, גם אם היה במיעוט: "אין ענייננו בזכויות שוות-ערך זו לזו; ענייננו בזכות גדולה-מכל-גדולה הנאבקת בזכות קטנה הימנה; כבודה של חנה סנש ושמה הטוב יגברו, ובנקל יגברו, על זכותו של המחזאי". לדאבון הלב, הנשיא דאז אהרן ברק בחר במודע להגן על השקר.

ב-1948 ירו פעמיים על "אלטלנה". פעם אחת בכפר ויתקין ובפעם שנייה בתל אביב. ועכשיו, בכסות חופש היצירה, קיים חשש ששוב יירו עליה, לא ברובים ולא בתותח, אלא בעט. אין חולק שחופש היצירה הוא קדוש ואל למישהו להתערב בקביעת התכנים הראויים של מחזה. ובכל זאת, אולי זה המחזאי שעובר קו מפריד שאסור לו לעבור?

אם מחזאי מטפל בפרשה היסטורית אמיתית ומשנה את האמת ההיסטורית לפי טעמו, יש היתר בידיו? בזכות שנמסרה ללרנר ליצור ולעצב מציאות היסטורית אחרת יש עוצמה רבה מעבר לתחום הדרמה. כוחו של מחזה הוא בכך שהוא מלהיב את דמיונם של אנשים שאינם מכירים את הפרשה. ומתוך התלהבות בא העיוות. מה שנשאר בתודעת הצופה אינו עובדות הניתנות לבדיקה, אלא רושם שבינו לבין המציאות אין ולו כלום. זו התערבות אסורה.

ראוי שלרנר והאחראים האחרים, בנוסף להקרנת שקף שיציין כי מדובר ביצירה פיקטיווית, לא ישתמשו בשמות האמיתיים, אלא יכניסו בהם שינויים. חיים הזז עשה כן ברומן שלו, "בקולר אחד", על לוחמי המחתרות אצ"ל ולח"י שפוצצו עצמם בכלא ירושלים, מבלי לפגוע בערך התרבותי של עבודתו. אולי יקראו לאונייה "שמשון" ולא "אלטלנה"?

אבל יותר חשוב, שישאירו את ההיסטוריה להיסטוריונים ולארכיונים. מסך הטלוויזיה קטן מדי בשביל הסיפור הזה. ובכל מקרה, ששום תותח תרבותי לא יירה שוב.

הכותב הוא אחראי על מדור תכנים ומידע במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים

==================

טוב, ככה הוא נראה


האם שוב יירה התותח

ויש עוד כתבה בידיעות אחרונות על הנושא



================

עדכון
=====


סיפור כאוב

בתגובה על "האם שוב יירה התותח" מאת ישראל מידד ("הארץ", 6.9)

הסתייגתי ואני ממשיך להסתייג מרמת האלימות שהפעילו כוחות הביטחון נגד האונייה אלטלנה.

ישראל מידד טוען, שספק אם התסריטאי המיועד לכתוב דוקודרמה לטלוויזיה על פרשת אלטלנה יהיה משוחרר מ"הקסם המעוות" שה"שמאל" הישראלי מייחס לפרשה זו. ההפך נכון יותר. ה"ימין" דווקא נאחז בה משום שזה אחד המקרים היחידים שבהם היה לו לכאורה יתרון מוסרי.

העניין לא פשוט, והאשמה במה שאירע אינה חד-צדדית. המקרה אירע בסוף יוני 1948, יותר מחודש לאחר הקמת המדינה וצה"ל כגוף היחידי הרשאי לעסוק בתחום הביטחון ולשאת נשק (פרט להסכם זמני עם אצ"ל ולח"י במרחב ירושלים). למרות זאת החליטה ההנהגה הצבאית והאזרחית של התנועה הרוויזיוניסטית להביא אונייה עם נשק ולוחמים, בלי לבקש רשות מראש, או לתאם עם הרשויות המוסמכות.

בעת האירוע שרר בארץ משטר של "הפסקת אש" מטעם האו"ם והמעצמות, ובו התחייבה ישראל להימנע גם מיבוא אמצעי לחימה. למרות זאת, באותם ימים בדיוק פרקה בחשאי אונייה באזור פלמחים משלוח גדול של נשק צ'כי, שבלעדיו צה"ל לא היה מנצח במלחמת העצמאות. בגלל זה היו השלטונות שלנו מעניינים בקיום "שקט תעשייתי" מוחלט, כדי לא לעורר תשומת לב. ללא התראה, קיבלו כוחות הביטחון ידיעה, שאצ"ל הקים "ראש גשר" מורכב מלוחמים חמושים, באזור ממערב לכפר ויתקין ושהאצ"ל מנסה לפרוק את אוניית הנשק ליד המזח הישן.

צה"ל שיגר למקום יחידות בפיקודו של משה דיין. כאשר הכוח נתקל באנשי "ראש הגשר", קרא להם דיין להתקפל ולמסור את נשקם. כתגובה נורה טיל נ"ט "פיאט" לעבר משוריינו של דיין. הטיל לא התפוצץ. אז ניתנה פקודה לפזר את ראש הגשר. מרבית אנשי אצ"ל ברחו ואילו אלטלנה שטה לכיוון תל אביב, עלתה שם על שרטון וניסתה לפרוק את מטענה. אז הוחלט בצה"ל מה שהיה נדמה כפתרון של "בלית ברירה" והתברר כהחלטה אומללה וכואבת, לפתוח באש על אלטלנה ואנשיה.

דן נעמן

תל אביב

הכנסת ספר תורה בעמונה

אתם מוזמנים להשתתף

על החפירות המחריבות

ו ו ע ד ר ב נ י י ש " ע


קריאה גלויה: לרבנות הראשית לישראל, לממשלת ישראל ולרשויות המשפט

בענין החפירות בהר הבית


זה כחודש שוב נצפים מצולמים ומתועדים מעשי חפירה של הערבים, והפעם בפסגת הר הבית. חפירה זו נעשית ללא כל פיקוח ארכיאולוגי או אחר. כבעבר, קיים חשש מוצדק, שחפירה זו מנוצלת להריסת שרידים יהודיים בהר, או העלמותם.

זוהי פגיעה חמורה הן במורשת ישראל והן בריבונותה, מעשי היום יום של הערבים מחד, והגבלת היהודים מאידך, נראים בעיני רבים כויתור על המקום המקודש ביותר ליהודים. הדבר מחזק את התחושה שמדינת ישראל נכנעת לאלימות ופועלת ממניעים של פחד מפניה.

כמו כן נראים שוב ושוב נערים משחקים כדורגל בשטח הר הבית, הלוא חרפה גדולה שבעתיים היא שהיהודים אסורים בתפילה שם, ואילו הערבים יכולים להפוך את המקום למגרש משחקים ואין מוחה.

אנו קוראים לכל, לעשות למניעת חילול הקודש ועקירת שם ישראל ממקום קדשנו.

אנו קוראים בזאת לכל הגופים הרבנים הן בארץ והן בחוץ לארץ לצאת במחאה חריפה נגד ביזוי מקום המקדש.


המעונינים לתמוך בקריאה זו יפנו ל:

"וועד רבני יש"ע" ת.ד. 510 קדומים ישראל - 050-8221165 - y@tefillin.co.il

החותם בכאב, בשם רבני הועד: הרב דניאל שילה - דובר

רוקדים, רוקדים

ניפגש בשמחות!...

רעיון אגדה גם לאלה שמעוניינים בכך וגם הצעת עבודה מעולה לאלה שרוצים לעשות מצוות:
ידוע לכולם שבחתונה כל זוג מוציא אלפי שקלים על תזמורת במטרה לשמח את החתן והכלה. העובדה היא שמי שעושה את השמחה אלו החברה הצעירים הרוקדים ונושאים את הזוג על כתפיים. בהרבה חתונות לבני הזוג אין מספיק חברה צעירים שיודעים לעשות שמח.
התארגנה קבוצה של חברה צעירים דתיים, הסדרניקים, תלמידות ובוגרות מדרשה בגילאים 20-35 רווקים ונשואים מכל הארץ הרוקדים בחתונות תמורת שכר לא גבוה. החברה האלו מתערבבים עם כל הרוקדים ואף אחד לא משער שהם מופיעים בתשלום. (יש כאלו שבאים לרקוד בהתנדבות)
רשמו לפניכם את האיימיל שלהם והעבירו לכל מכריכם:
SIMCHABALEV@WALLA.COM או סלולרי: 0546260025

מאמר על הר הבית במוסף שבת של הצפה

הודות להסכמתו של רם שטיינר העורך של מדור סופרים וספרים, התפרסם מאמרי על הר-הבית ועל ישמעאל וכך הוא הופיע






ותמונות מסוכנות
AP

החומרה החדשה

אבל תזהרו

אם החרקים לא יפגעו בכם אולי רעל ההדברה כן

הקטע שלי במיקרוסקופ

לא כל ההתחלות קשות

בגליון "סופשבוע" של עיתון "מעריב" מיום 17.8, חמישה עמודים נמסרו לנעה ידלין כדי להביא לקוראים את סיפורו של אמנון לוי לקראת המחזה החדש שלו, "בלאדי". אחרי "חברון" של תמיר גרינברג ולפני "אלטלנה" של מוטי לרנר, מגיע לנו "בילאדי" של לוי. יפה שאיש תקשורת יכול לדלג בין התחומים השונים של "התרבות" הישראלית העכשווית.

ללוי, סרבן מלחמה (זאת אומרת, הוא סרב להשתתף בהנחיית תוכנית יומית בערוץ 10 בקיץ 2006 כי אותה מלחמה הייתה, לדבריו, "אידיוטית...לא מוסרית"), תולדות מסך של למעלה מ- 10 שנים, גם בצד האקטואליה והחדשות וגם בצד של הבידור. במחזה החדש, בעל מסעדה מנסה להחיות גפן ביזנטי יחד עם פועליו הערביים. "זה מחזה שהמשמעות הפוליטית שלו ברורה", אומר לוי, "זה משל הכרם...הדעות שלי בנושא הסכסוך הרבה יותר קיצוניות ופרובוקטיביות...", ולוי מדגים: "אני חושב שעשו חוסר צדק עם טלי פחימה...90 אחוז [מהאשמה] התברר כלא נכון".

ומי שיטרח ויקרא את כל הכתבה גם יגלה פרט ביוגרפי משמעותי, משמעותי פוליטי ואידאולוגי: "הוא התחיל את דרכו כדובר מפ"ם". אז, לא כל ההתחלות קשות, אה?