"סולם"נחזור לימין, שעזבנו כזכור עם סגירה מאונס של העיתון היומי "מברק". מי שהתגעגע לניסוחיו המיתיים של שייב ב"החזית" לא נותר זמן רב ללא חומר קריאה. באייר תש"ט הוציא שייב ירחון ושמו "סולם", ולמרות שנתפרסם תחילה כהוצאה חד פעמית החזיק מעמד 14 שנים, ובמהלכן הוביל בגאון את הדרך "למחשבת מלכות ישראל". תפקידו, על פי הודאתו, היה "להחזיק ברמה את הרעיון הלאומי בכל הקפו ועומקו. (...) מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, מאפלה לאור גדול, ממדינת מפא"י למלכות ישראל". בפתח הגיליון הראשון סיכם שייב בסגנונו העסיסי את תולדות עיתונות האלטרנטיבה הימנית עד אז, ואת מקומו המיועד של "סולם": " לא עוד סטנסל, לא עוד נייר מחוספס. יש כבר דפוס ואותיות מאירות ונייר - נייר טוב למלה הטובה. (...) ואחר באו ימי התוהו בין השמשות, ניטשטשו תחומים, נתערפלו מושגים. נתלהטה הנשימה וקצרה גם קצרה הנשימה. 'מברק'. יום יום, ערב ערב, בקצור ובלהט. רוצים לגלגל את החזון בגלגלי הרוטציה. ונכשלים. (...) עדיין לא הוקמה המכונה הגדולה לחזון המלכות. (...) על כן נעלה שוב למרומי ההרים. נפקח שוב את לבנו לחזון המרחב והאדנות. (...) עושי-במלאכה כבר ישנם, נגרים כבר ישנם, וקרשים כבר ישנם למעשה הסולם הגדול. ורק הארץ, הארץ העשירה והרחבה, עוד איננה למען יעמוד בו הסולם הגבוה. ואנו מעלים בזה את תבניתו לעיני הרוח ולעיני הנפש. יהי רצון שיאיר למרחקים, שיאיר למעמקים".
"סולם" נפתח דרך קבע בציטוט ממקור עברי גאה, בין שהיה זה הרב קוק, הרצל או הרמב"ם, ולאחריו שיר של אורי צבי גרינברג. בגיליון הראשון היה ציטוט מתוך "משנת הזוהר": "מהו בן חורין? שזוקף ראשו לגלות ולפרש דברים ואינו ירא, כזה שהוא בן חורין ואומר מה שהוא חפץ ואינו ירא". ואנשי "סולם" אכן לא יראו לבטא את עצמם. בין התורמים לכתב העת הייתה גם חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן, שפרסמה בו קטעי פרוזה קצרים. עובדת בית מורשת אצ"ג, לשם התקשרתי כדי לנסות ליצור קשר עם גאולה כהן, בישרה לי כי הגב' כהן נמצאת בחופשה עד לאחר מועד סגירת "פירמה", אך כשאמרתי לה שברצוני לכתוב על "סולם" לא יכלה למתן את התרגשותה, ובמשך כרבע שעה העבירה לי הרצאה מלומדת על ייחודו וגדולתו של כתב העת.
נראה שזו הייתה תגובת ציבור קוראיו גם לפני 50 שנה, הערצה מוחלטת וקריאה שוקקת.
מלבד זירוז הבאת מלכות ישראל, פורסמו ב"סולם" גם מאמרים ארציים יותר. כבר בגיליון של תמוז תש"ט, למשל, כותב ברוך אורן מאמר תחת הכותרת "בדיר-יאסין לא הייתי". על פני שני עמודים מדגיש אורן כי לא היה בדיר-יאסין, אבל דווקא כן היה בירושלים כש"בני נבלוס, שוכבי-את-אתונותיהם (...) ההמון המזויין באגרופיו ובסרחונו ובקללותיו ובתאוות-בשרים מזרחית"
הגיע ורדף אחר יהודים. וכן היה בתל אביב כשנשרפו יהודים בעודם חיים, ובחיפה כששחטו יהודים בסכינים, ובלוד כשנרצחו יהודים בדריסת מכונית. "אך בדיר-יאסין אני לא הייתי", הוא אומר, ולאחר עוד כמה כינויי גנאי שדפי "פירמה" לא יסבלו מסיים במשפט: "ואני מה צר לי שבדיר-יאסין לא הייתי".
בגיליון הרביעי מתפרסם מאמר מערכת שכותרתו "אין אנו רוצים בערבים", ובו מסביר הכותב כי אמנם היו לו השגות על מתן כותרת רגשנית שכזו אך לאור ההצעות להחזיר פליטים ערבים לתחומי מדינת ישראל בשעה שהללו רוצחים אזרחים יהודים כל שבוע אין ברירה אלא להצהיר מפורשות: "כולם שמחו לגירוש הערבים. כולם נהנים מתוצאות דיר-יאסין. אין אף אחד אשר בעומק לבו יאהב אותם, ירצה אותם כאן. כל הכותב ומדבר אחרת - צבוע הוא. (...) על כן כשאנו אומרים: 'אין אנו רוצים בערבים' אנו אומרים זאת לא בשם הכותב וחבריו בלבד, אלא בשם כל יהודי ויהודי. (...) בשם הדם ובשם הרגש ובשם התבונה: אין אנו צריכים אותם. אין כל הכרח להחזירם".
מר י. נתניה מרחיב בגיליון מרחשון תש"י את מעגל הנקמה גם לצוררים הגרמנים: "נאמר בפשטות: היינו רואים בזה צדק מוחלט ובינה אנושית עמוקה אילו נערך טבח טוטאלי על העם הגרמני. ללא כל היסוסים. (...) שאין אנחנו יודעים לשנוא את הראויים לשנאה, אשר הלב והשכל מצווים לשנוא - (...) מוכיח שעדיין מום ביאולוגי עמוק בנו. (...) גרמנים וערבים מסתובבים על אדמתנו, בקרבת גופנו אשר את דמו הם שתו, (...) בחסותם של יהודים רקובי-הבינה וחסרי-מצפון של אמת וחסרי רגש צדק של אמת. כי המצפון והצדק האמתיים תובעים בשם העבר ובשם העתיד: שלא ידרוך גרמני ולא ידרוך ערבי על אדמת ישראל".
על סלם:-
סולם (סֻלָּם) היה ביטאון שהוציא לאור ישראל אלדד, [ראה גם כאן] מראשי לח"י, לאחר קום מדינת ישראל, בין השנים 1949–1963. פרט לאלדד כתבו בביטאון גם אנשי רוח המקורבים לדעותיו של אלדד, כיהושע ייבין וגאולה כהן. (בד"כ במידות של 170x240 מ"מ]
עם הכרזת העצמאות במאי 1948 הצטרפו אנשי לח"י אל כוחות צה"ל, ורק בירושלים הוסיפו לפעול כארגון נפרד. ב-17 בספטמבר 1948 נרצח בירושלים המתווך מטעם האו"ם הרוזן ברנאדוט על ידי מתנקשים חברי לח"י. בעקבות ההתנקשות הכריזה הממשלה הזמנית על לח"י כעל ארגון טרור. הארגון פוזר, רבים מחבריו נאסרו וראשי הלח"י נידונו למאסר (אך שוחררו מאוחר יותר בחנינה כללית). רבים מאנשי הלח"י הצטרפו לתנועת החרות, אחרים, כנתן ילין-מור, עמוס קינן ובועז עברון פנו שמאלה, יצחק שמיר בחר בפעילות ממלכתית במסגרת המוסד.
ישראל אלדד, מראשי הלח"י, בחר בפעילות חוץ מפלגתית ובמאי 1949 החל להוציא לאור את "סולם", לאחר שהיה מעורב בפעילות כתבי עת דומים שנסגרו כ"מברק" ו"החזית". כתב העת הוגדר כ"ביטאון למחשבת מלכות ישראל". בעיתון התפרסמו ידיעות, מאמרים, קריקטורות ואף יצירות ספרותיות. כל גיליון נפתח בציטוט ממקור עברי המקורב לדעותיו של אלדד, ולאחריו שיר של אורי צבי גרינברג. [1]
מלכות ישראל בעיני אלדד הייתה מדינה יהודית המשתרעת מן "היאור ועד הפרת". גם כאשר תנועת החירות זנחה בהדרגה את הדרישה לסיפוח הגדה המזרחית של הירדן, היא ממלכת ירדן למדינת ישראל, המשיך אלדד בביטאונו לדבוק ברעיון המקסימליסטי של גבולות ההבטחה, כלשונו "חזון המלכות", או " חזון המרחב והאדנות". עם זאת, לעתים נקט העיתון, בשנותיו הראשונות, בקו פרו סובייטי.
בעיני אלדד מה שעיכב את מימוש החזון היה מה שהוא כינה "שלטון מפא"י". איבתו למפא"י ולדוד בן-גוריון הייתה עזה והוא בחר לכנותה בכינויים בוטים כגון סנבלטים.
איבה עזה רחש הביטאון לערביי ישראל והוא לא ברר במלים וכינה אותם מעל דפי סולם בגיליון של תמוז תש"ט (יוני 1950) כ:
| "בני נבלוס, שוכבי-את-אתונותיהם" ו"ההמון המזוין באגרופיו ובסרחונו ובקללותיו ובתאוות-בשרים מזרחית". |
|
|
מושא אחר לשנאת סולם הייתה גרמניה. סולם קרא, בגיליון חשוון תש"י (נובמבר 1949) לנקמה בגרמנים. במילותיו:
| "נאמר בפשטות: היינו רואים בזה צדק מוחלט ובינה אנושית עמוקה אילו נערך טבח טוטאלי על העם הגרמני. ללא כל היסוסים". |
|
|
סולם חיבר את שני מושאי השנאה בכפיפה אחת באומרו בהמשך:
| "גרמנים וערבים מסתובבים על אדמתנו, בקרבת גופנו אשר את דמו הם שתו... בחסותם של יהודים רקובי-הבינה וחסרי-מצפון של אמת וחסרי רגש צדק של אמת. כי המצפון והצדק האמתיים תובעים בשם העבר ובשם העתיד: שלא ידרוך גרמני ולא ידרוך ערבי על אדמת ישראל". |
|
|
באמצע שנות החמישים כאשר התנהל משפט קסטנר בחר סולם כמושא חדש לזעמו את ראש הממשלה משה שרת, אשר ההגנה במשפט ייחסה לו ולהנהגת היישוב את הפקרת יהדות הונגריה לידי הנאצים. בגיליון טבת תשט"ז (ינואר 1957), עוד לפני הירצחו של קסטנר, נכתב מאמר הנושא את הכותרת "לא יקום דבר שרת. יקום דבר מנין בחורים", ובו הדברים הבאים:
| מי יודע אולי כבר התאסף בשעה בשעה שנכתבות שורות אלה מנין בחורים ישראלים, שהחליטו לשים קץ לאותה הידרדרות שאנו מידרדרים בה שבע שנים תמימות ותהום הכליון קרבה יותר ויותר. מנין בחורים ראשונים ותו לא, אך בעלי שכל ובעלי אומץ...התאספו ויאמרו קצרות "לא יקום ולא יהיה"...האמנם לא ימצא שוב מנין בחורים אשר כאלה, יפים וטהורים ובעלי שכל פשוט ובריא וחופשיים באדמת המולדת הזאת. שאינם רוצים ללכת אחרי אלה המובילים אותם לאושביץ. מעל סולם יעקב זה היונק מדם לוחמי חירות ישראל אני אומר לכם – אם ישכם אי שם מנין בחורי קודש שכאלה – אמרו דברכם והוא יקום. |
|
|
כשהועמדו לדין אנשי מחתרת מלכות ישראל ורוצחיו של ישראל קסטנר, העלתה התביעה במשפטיהם את הטענה כי הושפעו מהכתוב בסולם.
סולם המשיך להופיע עד לשנת 1963. [טעות: 1964]