נגד נגבי

המונופול של נגבי/ ישראל מידד

ביום שני, במסגרת שידור החדשות ברשת ב', האזנתי לדיווח על הצהרתו של ח"כ פרופ' אריה אלדד שיש להעמיד לדין את אהוד אולמרט, בגין עוון של בגידה על פי חוק העונשין. בדיווח נכללו גם דבריו של משה נגבי, 'הפרשן המשפטי', שבג"ץ כבר דן בעבר בנושא זה, ופסיקתו הייתה שסעיף זה בחוק אינו חל על החלטות הממשלה.

אך אליה וקוץ בה, כי הרי הממשלה טרם החליטה בנדון ולמעשה אין כל החלטה ממשלתית במקרה זה. המציאות היא שאולמרט קידם שיחות עם סוריה מבלי להזדקק לאישור ממשלתי, ואף הצהיר קבל עם ועדה שהוא הסתיר את הדבר.

אם כך, הצטטה מפי נגבי היתה לכל היותר הבעת דעה אישית, ובוודאי לא מקצועית ונייטרלית. הגיע הזמן למצות את הדין דווקא עם נגבי ולמנוע ממנו את הפריבילגיה לשמש פרשן בלבדי בענייני משפט.

יש מעטפת עזה ו...

...יש מעטפות אולמרט

בשני המקרים - עסק ביש

הלו, מני? מני מזוז?

יוסי פוקס ושות' , משרד עורכי דין

YOSSI FUCHS & co, Law office

רח' ביאליק 153 רמת גן 52523 טל: 7512066 – 03 פקס: 6130956 – 03

153 Bialik St.Ramat-Gan , 52523 Tel: 03-7512066 Fax: 03-6130956

____________________________________________________________________

בס"ד

י"ז אייר תשס''ח

22.05.2008



לכבוד

מר מני מזוז , עו''ד

היועץ המשפטי לממשלה

ירושלים

בפקס: 02-6467001

-דחוף-



שלום רב,


הנדון: ניהול מו"מ של רוה"מ עם סוריה – חשד לעבירה פלילית חמורה


בהתייחס לנדון, אתכבד לפנות אליך כדלקמן:


1. לפני כשבועיים נשלח אליך מכתב ובו התרעתי בפניך, כי רוה"מ יוזם מהלכים מדיניים מרחיקי לכת, כמו הסכמתו לנסיגה מלאה משטחי יו"ש במסגרת מו"מ עם אבו-מאזן, ממניעים פסולים, וכי עליך, כיועץ המשפטי לממשלה, להורות לו להימנע מכך בעוד "חרב" העמדתו לדין "מרחפת מעל צווארו" ופוגמת בשיקול דעתו.


2. טרם נתקבלה תשובתך לפנייתי הנ"ל ואתמול התעוררו אזרחי ישראל לשמע הידיעה הרשמית מלשכת ראש הממשלה, כי ראש הממשלה מנהל מו"מ עם נציגי סוריה על הוצאת רמת הגולן משטחה הריבוני של מדינת ישראל ומסירתה לסוריה.


3. ויודגש, כי ראש הממשלה המצוי בחקירה בחשד לביצוע עברות חמורות, עובר למעשה על עבירה חמורה בעצם ניהול מו"מ על מסירת שטח משטחה הריבוני של מדינת ישראל למדינת אויב, וזאת ללא קבלת אישור הממשלה, כמפורט להלן.


4. סעיפים 97 ו-100 לחוק העונשין תשל"ז- 1977 אוסרים על אדם לעשות מעשה, המביא לכך ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ.


5. בבג"צ 4354/92 (תנועת נאמני הר-הבית ואח' נ' ראש הממשלה יצחק רבין ואח', פד"י מ"ז(1)37) נקבע למעשה, כי החריג לאחריות הפלילית בגין עבירה חמורה זו הינה, כאשר מדובר בממשלת ישראל הפועלת מכוח סמכותה כדין לנהל את יחסי החוץ של ובכלל זה בין היתר, ניהול מו"מ מדיני עם מדינת חוץ.


6. ככל הידוע, המשטר החל במדינת ישראל הוא משטר פרלמנטארי שבו ממשלת ישראל פועלת מכוח סמכותה שניתנה לה ע"י הכנסת, ואילו לראש הממשלה עצמו, ניתן לכל היותר קול אחד נוסף כאשר הממשלה חלוקה בדעתה, וזאת להבדיל ממשטר נשיאותי, שבו הנשיא באופן אישי הוסמך כדין לקבל החלטות מדיניות.

7. המורם מן האמור, כי מעשיו של ראש הממשלה, המנהל מו"מ עם נציגי סורה למסירת שטח ריבוני של מדינת ישראל, ללא קבלת החלטת ממשלה המסמיכה אותו לפעול כאמור, אינה נופלת בגדר החריג לאחריות הפלילית בביצוע העבירה הזאת.

8. לאור האמור לעיל, ולנוכח חומרת העבירה הנ"ל, ולרבות האמור במכתבי הקודם על כך שראש הממשלה פועל ממניעים פסולים, אבקשך להורות לראש הממשלה לחדול על אתר מפעולות אלו וכן להורות לו להביא לאישור הממשלה, את עצם ניהול מו"מ עם סוריה על מסירת רמת הגולן לידיה.

9. אודה על מתן תשובה למכתבי זה בתוך 5 ימים ממועד קבלתו.

בכבוד רב,

יוסי פוקס , עו''ד

מכתב יפה

בתגובה על "נשארים בשדרות" מאת אבירמה גולן ("הארץ",
20.5): "דומה ש-40 שנות התנחלות בילבלו את המושגים",

כך מסכמת אבירמה גולן את מאמרה.

שמא היא עצמה מבלבלת מושגים? האם יהיה זה מוטעה לחשוב,
שאלמלא הוקמו אלקנה, אריאל, עמנואל וכו' היינו זוכים לשאת בגורל שדרות אשקלון ועוטף
עזה גם בנתניה בפתח תקוה, בכפר סבא וברמת השרון? ברמת השרון, ודאי בעוד יישובים
בארץ, יש רחוב הקרוי "רחוב המתנחלים". נראה שכך נקרא הרחוב כדי להנציח את מתנחלי
רמת השרון בשנות ה-20 של המאה הקודמת, לפני שהיו התנחלויות מעבר לקו הירוק. האמנם
יש הבדל בין מתנחלים אלה לצאצאיהם חמישים שנים אחר כך?

נא לא התבלבל: בארץ ישראל היו כ-120 שנות התנחלות. גולן
כותבת עוד, כי שדרות "גידלה את אחד המועמדים המרתקים לראשות הממשלה". זה בלבול
מושגים. קל יותר להצביע על עסקן פוליטי, שלהיטותו לקידום הביאה אותו לקבל עליו
תפקיד בנושא שאינו מבין בו דבר.

שי קאולי רמת השרון

דבר ארי שביט על מאתרגי אולמרט

אל תאמרו לא ידעתם
מאת ארי שביט ("הארץ", 16.5.08)

אל תאמרו לא ידעתם. ידעתם. אתם, המאתרגים של אולמרט, ידעתם שראש הממשלה הוא מתעשר חדש שעשה זאת בשנותיו כאיש ציבור. אתם, אנשי טבעת המגן של אולמרט, ביניהם עיתונאים בכירים, ידעתם שראש הממשלה הוא עורך-דין-קצה של האפור הכהה. ידעתם שכליכודניק יצא בעור שיניו מפרשת החשבוניות המזויפות של הליכוד. ידעתם שכראש עיר שהה תדיר בסוויטות יקרות בערים רחוקות. ידעתם שכשר התעשייה והמסחר קימבן מינויים והעניק הטבות מפוקפקות. ידעתם שכשר אוצר ניסה למכור את בנק לאומי לחבר באמצעות חברה. ידעתם שמכר את בית המיליונים שלו לחברה עלומה באיי הבתולה. ידעתם על העטים. ידעתם על הציורים. ידעתם על מסלול חייו הנכלולי של האיש שאותו איתרגתם להיות ראש ממשלה. אל תאמרו לא ידעתם. ידעתם. לא על השחיתות הפלילית ידעתם אבל על הקלקלה הציבורית. לא על הבלתי-חוקי ידעתם אבל על הבלתי ראוי. לא ידעתם על קיומו של מוריס טלנסקי. לא ידעתם שראש הממשלה חשוד בכך שהוא סופר מזומנים בסתר. אבל בוודאי חשדתם שאהוד אולמרט לא סופר את תושבי ירושלים ואת אזרחי ישראל ממטר. ידעתם שאהוד אולמרט לא סוגד לשלטון החוק ולכללי המינהל התקין. ידעתם שהאתרוג הוא פוליטיקאי שאפתן וחסר מעצורים. אל תאמרו לא ידעתם. ידעתם. ידעתם שאתם מוכנים לקבל מאולמרט במשך שנתיים את שאינכם מוכנים לקבל מנתניהו יומיים. ידעתם שאתם מגוננים על אולמרט כשהוא עושה בדיוק את אותם דברים שבגינם רדפתם את חברי מרכז הליכוד ואת מנהיגי ש"ס. ידעתם שכדי לאפשר את שלטון אולמרט וכדי לשמר את שלטון אולמרט אתם משעים את השיפוט המוסרי שלכם. ידעתם שכדי לאתרג את אולמרט אתם חדלים למלא את החובה המקצועית והחובה האזרחית שלכם. אבל כמו בכל עידן של ליקוי מאורות, השפלתם עיניים, אטמתם אוזניים. לא רציתם לדעת את שאתם יודעים. הנחתם לאולמרט להפנט אתכם. הנחתם לאולמרט לסחבק אתכם. הנחתם לאולמרט להפוך אתכם לקורים ברשת שטווה. הייתם לחומת המגן של אולמרט. הייתם לחוליית האבטחה של אולמרט. אתם אפשרתם את העידן של אולמרט-ראש-ממשלה. אל תאמרו לא ידעתם. ידעתם. אבל חשבתם שהשלום מצדיק הכל. חשבתם שהחשש מפני ביבי מלבין הכל. חשבתם שהמלחמה בשחיתות הגדולה של הכיבוש מכשירה העלמת העין מהחשדות לשחיתויות בפרשיות כמו כרמייה, בל"ל ומרכז ההשקעות. מתוך רדיפת הטוב הלכתם אחרי מאחז עיניים. לעגתם בעבר לאורי דן, שראיתם בו כתב חצר של אריאל שרון, ואילו אתם הפכתם לחצר עצמה של אולמרט. אל תאמרו לא ידעתם. ידעתם. הרי היו המעטים שהזהירו אתכם. אבל אתם לא רציתם לשמוע. לא רציתם שאיש ישמע. קעקעתם את מבקר המדינה. הכפשתם את החשב הכללי. התנשאתם על קומץ עיתונאים שעמדו מנגד ועמדו כנגד. הפכתם את השלום למקלטו של הנבל ואת הנבל למשחיתו של השלום. עוד מעט האמת תיוודע. חבורת קצינים נחושים, פרקליט מדינה אמיץ ויועץ משפטי ישר כסרגל יעשו את המלאכה. גם מי שלא הבין עד כה יבין שהיה כאן עידן של אפלה. באותו יום תישאל השאלה, מה כאן קרה. חלק מהתשובה יהיה מונח בחיקכם, עיתונאים בכירים יקרים. ידעתם ושתקתם. אפילו עכשיו אתם שותקים.

ובכל זאת המכתב נכנס

האומנם האצ"ל?

תמונה אחת במוסף "היינו שם: תמונות פרטיות מהאלבום הלאומי" מספרת את סיפורה של משפחת בידס משייח מוניס. לפי הנטען, סמיר בידס, דודו של מי ששלח את התמונה, סמי בידס, נהרג ב-8 באוגוסט 1947 בפיצוץ מטען חבלה שהושלך לתוך בית הקפה שלו בידי "יהודים שהגדירו את עצמם כאנשי אצ"ל".

אלא ששום פעולה כזאת אינה מופיעה בספרי תולדות האצ"ל.

ב-10 באוגוסט באותה שנה תקפה כנופיה ערבית את בית הקפה "גן הוואי", שמצפון לירקון, לשם מעשה שוד. הם הרגו שבעה יהודים ופצעו שני ערבים ביריות ובהטלת רימון יד.

בפעולת עונשין של ההגנה כעבור חמישה ימים פוצץ בית בפרדס ליד בני ברק. ארבעה אנשי הכנופיה נהרגו. מהריסות הבית הוצאו עוד שבעה ערבים מתים, בני משפחה שהסתתרו בו, כולל נשים וילדים.

ישראל מידד

שילה

טור שלי בבשבע

מי זוכר את שמואל כץ/ ישראל מידד

רצה הגורל ובהפרש של יום הלכו לבית עולמם שמואל כץ ובני גאון. אחד בן 93 והשני בן 73. אחד השתייך למחנה הלאומי והשני למחנה ההסתדרותי. אחד היה חבר אצ"ל מאז 1936 ובתפקידו האחרון היה מפקד האצ"ל בירושלים. שלושה חדשים לפני כן, ביוני 1948, ניהל מו"מ עם ראשי מערכת הביטחון על בואה של אוניית הנשק "אלטלנה". בשנות מלחמת העולם השנייה שהה באנגליה בשליחות אישית של זאב ז'בוטינסקי, הקים עיתון ציוני ועסק בדיפלומטיה. היה חבר הכנסת הראשונה ולאחר מכן היה מו"ל. פירסם ספרים כמו 'סיפורה של לוחמת' של גאולה כהן ו'יום האש', פרי עטו, וגם כתב ספר יסוד לנושא ההסברה הציונית, 'אדמת מריבה' שהופץ ברבבות עותקים ע"י הסוכנות היהודית לסטודנטים יהודים. כן כתב שתי ביוגרפיות פוליטיות-היסטוריות על ז'בוטינסקי ואהרן אהרונסון. היה בין מייסדי 'התנועה למען ארץ-ישראל השלמה' ובהמשך יועץ ראש הממשלה ויצא לשליחויות בקונגרס האמריקני.

השני השתחרר מצה"ל בדרגת רס"ר. בשנות הששים עבד כחשמלאי בלהקה מוסיקלית והגיע למשרת מנכ"ל 'תדיראן'. היה חבר נפש של מזכ"ל חברת העובדים ישראל קיסר, ובשנת 1988 היה למנהל של 'כור' ושיקם אותה. לפני כעשור הקים חברת אחזקות.

מי שהאזין בימים האחרונים לרדיו, צפה בטלוויזיה וקרא עיתונים קיבל הרבה מאוד אינפורמציה על בני גאון ומה אמרו עליו ידידיו. על שמואל כץ, לא למד כמעט כלום. כי תפקידה של התקשורת לאפשר לצרכניה לדעת על מי שהיא חושבת שהוא חשוב ולהתעלם מכאלה שאינם חשובים בעיניה.

חופש השידור?

בית משפט השלום תל אביב-יפו בתאריך: 12/05/2008

ראה ידיעה זו

א 724128/07

בפני: 1. כב' השופט/ת עודד מאור

תובעים: 1. רשות השידור

- נגד -

נתבעים: 1. רודוי אדוארד

ב"כ תובעים: 1. עו"ד עידן שטרולי

פסק-דין

התובעת הגישה כנגד הנתבע תביעה כספית בסדר דין מקוצר לתשלום אגרה בהתאם להוראות חוק רשות השידור, התשכ"א - 1965 ותקנותיו.

מאחר ובין יתר טענות ההגנה של הנתבע היו כי היה מחובר באמצעות ממיר של חברת YES וצפה בשידורים באמצעות צג המחשב, הצדדים הגיעו להסכמה לפיה יסכמו טענותיהם בכתב כדלקמן: " האם כרטיס טלוויזיה המותקן בתוך מחשב, המאפשר צפייה בשידורי טלוויזיה באמצעות המחשב, והמחובר לרשת הכבלים או הלוויין, מהווה מקלט טלוויזיה כמשמעותו בחוק".

התובעת מפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון ב-ע"א 1934/95 רשות השידור נגד גיורא שור (להלן: " פס"ד שור") בה נקבע המבחן הפונקציונאלי לפיו בגדר מקלט טלוויזיה נמצא כל מכשיר, או מערכת של מכשירים, אשר מבצע את הפונקציה האמורה של קליטת גלי רדיו והמרתם לכלל תמונה, ומשכך - לטענת התובעת - על פי פשוטם של דברים עולה כי הנתבע מחזיק במקלט טלוויזיה.

לשיטת התובעת, הנתבע יצר ממכשירים שונים (מחשב + מוניטור + כרטיס טלוויזיה + ממיר של חברת הכבלים או הלוויין) מכשיר טלוויזיה. עוד הזכירה התובעת כי המחשב ללא כרטיס טלוויזיה וללא הממיר אינו יכול לקלוט שידורי טלוויזיה, מלבד האינטרנט בו אפשר לקלוט קטעי שידורים.

מנגד, בסיכומיו של הנתבע ציין שללא עזרת צד ג' (חברת הלוויין YES) לא תתאפשר צפייה בשידורי טלוויזיה, "הווה אומר שמחשב + צג המחשב + כרטיס הטלוויזיה לא יאפשרו צפייה בשידורי הטלוויזיה, ללא העזרה של חברת הכבלים ו הלוויין". לגישתו של הנתבע, המקרה שלפנינו שונה מפס"ד שור הנ"ל באשר במקרה שור לא נזקקו לעזרת צד ג' על מנת לצפות בשידורי הטלוויזיה.

הנתבע אף מציין שברשותו טלפון סלולארי באמצעותו ניתן לצפות בשידורי הטלוויזיה, ונטען על ידו שלא ידוע לו על מקרים בהם התובעת הגישה דרישות תשלום מבעלי טלפון סלולארי המאפשר צפייה בשידורי הטלוויזיה באמצעות הטלפון הנייד.

דיון והכרעה

סעיף 28א לחוק רשות השידור, התשכ"ה-1965 מסדיר את חובת תשלום האגרה " למחזיק במקלט טלוויזיה", וממנו נלמד שהקריטריון היחיד הקובע את בסיס החיוב באגרה הוא עצם ההחזקה במקלט.

אין חבות באגרת טלוויזיה ללא החזקה במקלט. למרות מרכזיותו של תנאי זה להטלת החיוב באגרה, אין החוק מגדיר את המונח "מקלט טלוויזיה", ולפיכך יש ליצוק תוכן למונח זה ולפרש אותו.


נקודת המוצא לפרשנות החוק היא לשונו, והיא קובעת את גבולות הפרשנות. ככלל, לא ניתן להעניק לחוק מובן "שאין הלשון סובלת", והגשמת תכלית החקיקה צריכה לעגן עצמה בלשון החקיקה (כדברי מ"מ הנשיא זילברג ב- המ' 560/67 זילברשלג נ' מדינת ישראל פ"ד כא (2) 797, 801 (1967); ראו גם ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות , פ"ד לט (2) 70, 74 (1985); אהרן ברק, פרשנות במשפט, כרך שני - פרשנות החקיקה , 81-84 (1993). לשם כך יש לקבוע את מתחם האפשרויות הלשוניות לפירוש הטקסט, ובמקרה זה - לפירוש המונח "מקלט טלוויזיה".

ב"כ התובעת מפנה, כאמור, לפסק דין שור בו נקבע המבחן הפונקציונאלי: " בגדר מקלט טלוויזיה נמצא כל מכשיר, או מערכת של מכשירים, אשר מבצע את הפונקציה האמורה של קליטת גלי רדיו והמרתם לכלל תמונה":

"המבחן הפונקציונלי הוא המבטיח את הגשמתה של תכלית זו. על פי מבחן זה, השאלה המכרעת אינה מהי חזותו החיצונית של המכשיר בו אנו עוסקים. באופן דומה, אין חשיבות מכרעת גם לשאלה, האם מדובר במכשיר אחד או בצירוף של מכשירים אחדים. קשה למצוא צידוק רציונלי לתחימה של החיוב באגרה רק למקרה בו הפונקציה הנזכרת מבוצעת על ידי מכשיר המצוי בקופסא אחת, וזאת להבדיל ממקרה בו היא מבוצעת על ידי מכשיר המחולק בין כמה קופסאות. מרכז הכובד הוא בהחזקה של מכשיר אשר יש בו כדי לאפשר את ההנאה משידורי הטלוויזיה.

מרכז הכובד הוא בקיומו ובמימושו של פוטנציאל לקלוט את האותות ולתרגמם לכלל תמונה. לענין זה, לא החזות החיצונית היא הקובעת, אלא השלמות הפונקציונלית. אכן, השכל הישר אינו מתיישב עם הפרדות מלאכותיות של אובייקט לחלקיו. כאשר מדובר, כמו במקרה שבפנינו, בשילוב מוכח של רכיבים שונים, אשר יוצרים בהשתלבם שלמות פונקציונלית חדשה - בחינת שלם המחזיק יותר מסך כל חלקיו ..."

לפיכך, המחשב בצירוף כרטיס הטלוויזיה וכן החיבור לממיר של הטלוויזיה בלווין, הכל יחדיו , מהווים מקלט טלוויזיה, ודי בכך לחייב את הנתבע בתשלום האגרה.

יובהר ויודגש - מחשב אליו מחובר צג וכרטיס טלוויזיה, המאפשר צפיית שידורים באינטרנט, אינן מהווים מקלט טלוויזיה, באשר המחשב אינו מחובר למקור חיצוני לקליטת השידורים, ובאשר השידור נצפה באמצעות רשת האינטרנט.

היינו - עם ניתוק הממיר של חברת הלוויין, לא ישמש המחשב כ"מקלט טלוויזיה" והנתבע יכול לפנות בהודעה מתאימה בכתב לתובעת.

מכאן ברור שגם מכשיר טלפון סלולרי המאפשר צפייה בתוכניות המשודרות באינטרנט אינו מהווה מקלט טלוויזיה.

לסיכום: אני מקבל את התביעה, ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסכום של 5,221 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה כחוק החל מיום הגשת התביעה (30.5.07).
כמו כן מחייב את הנתבע בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 1,500 ש"ח + מע"מ. סכום זה ישא ריבית והצמדה מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.


ניתן והודע היום, ז' אייר תשס"ח (12.05.08) בלשכתי, בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

עודד מאור, שופט

טור ישן בעין השביעית

ועדת צדוק החמיצה את העיקר מאת: אלי פולק, ישראל מידד

תאריך פרסום: 01/02/1998 הוועדה הפכה את האתיקה העיתונאית לנושא של רשות ולא חובה


ועדת צדוק קובעת בצדק בהקדמה למסקנותיה ("העין השביעית" מס' 12) כי "הגנה על יכולתה של העיתונות היא בראש ובראשונה הגנה על האזרחים הזקוקים לה לשם ניהול החיים האזרחיים באופן ההולם את שיטת הממשל הדמוקרטית". חוקי העיתונות בממשל דמוקרטי נועדו בראש ובראשונה להגן על האזרח הקטן, על זכותו לחופש הביטוי, וזכותו לדעת ולקבל מידע. אך דומה שלמעשה פירשה הוועדה את המטלה שהוטלה עליה, קרי "לבדוק את מידת ההתאמה של החקיקה הקיימת להתפתחויות החברתיות, המשפטיות והכלכליות שחלו מאז הקמת המדינה", כקריאה להגנה גורפת על מקצוע העיתונות.

הוועדה הפכה את האתיקה העיתונאית לנושא של רשות ולא חובה. היא המליצה לא לעגן בחוק כללי אתיקה עיתונאית וסנקציות בגין הפרתם. אמנם היא קובעת כי כל עיתון וכל עיתונאי יהיה חייב לקיים את כללי האתיקה שתקבע מועצת העיתונות, ולהישמע לפסיקות בתי-הדין שלה, אך אין שום דרך שבה ניתן לאכוף על העיתון ועל העיתונאי להישמע להוראות המועצה.

הוועדה כלל לא נתנה את דעתה לסוגיה הקשורה לתפקודה של מועצת העיתונות, למידת האמון שרוחש לה הציבור הרחב, ולשאלה אם גוף, המורכב ברובו מעיתונאים ומו"לים, יכול להיות גם כלב שמירה על העיתונות ולייצג נאמנה את דרישות הציבור.

תלונה המוגשת למועצת העיתונות חייבת לעבור את מחסום היועץ המשפטי של המועצה. היועץ המשפטי אינו חייב לנמק את החלטתו בפני המתלונן ו"החלטת היועץ המשפטי היא סופית ואינה ניתנת לערעור". היועץ המשפטי מועסק מטעם המועצה, תפקידו להגן על האינטרסים של המועצה ולאו דווקא על האינטרס של הציבור.

מועצת העיתונות מאפשרת רק לאדם שנפגע ישירות מפרסום עיתונאי להגיש תלונה. היא מכירה בחובותיה כלפי עושי החדשות, עושי הכותרות והדמויות שעליהן מדווחים וכותבים; אין היא מכירה בחובותיה כלפי הצרכנים, קוראי העיתונים, האיש הקטן אשר משלם מכיסו כאלף ש"ח בשנה, בתקווה לקבל עיתון שבו מידע אמין, ואין היא מוכנה להילחם את מלחמתו.

מעניין להשוות את הכללים הנהוגים במועצת העיתונות, גוף וולונטרי שהוקם מטעם ציבור העיתונאים, להוראות הקבועות בחוק. ברשות-השידור וברשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, החוק מחייב מינויים של "אומבודסמנים" -- ממונה על קבילות הציבור ברשות-השידור ונציב תלונות ברשות השנייה. ברשות-השידור קובע החוק כי "כל אדם רשאי לפנות לממונה, לקבול או להתלונן בפניו על כל עניין הנוגע למשדרי הרשות או לאופן פעולתה של הרשות".

ניסוח דומה קיים בכללי הרשות השנייה. התוצאה היא שכל אדם שמאזין לשידור או צופה בו, ומאתר שנכלל בו מידע שקרי או מטעה, נחשב לנפגע ששמורה לו הזכות להתלונן, גם אם נשוא הדיווח לא מצא לנכון להתלונן.

זכותו, ואולי אף חובתו, של ציבור צרכני התקשורת למחות. מועצת העיתונות אינה מכירה בכך; היא מגינה על חבריה ובכך הופכת את כללי האתיקה
היפים שלה לחסרי משמעות. להנחת העבודה של ועדת צדוק -- לאמור: "הודות לקיומם, הגלוי והיציב, המחייב והמקובל, של כללי אתיקה מקצועית, קיימת הצדקה להסתפק ברמת התוקף הנורמטיבי של כללי האתיקה הללו בכל מקום שבו העיתונות פועלת על פיהם בדרך כלל" -- אין אחיזה במציאות. ההפך הוא הנכון: דווקא החקיקה מגינה על הצרכן ואילו הנורמה הוולונטרית, כדוגמת זו שמפעילה את מועצת העיתונות, פועלת לרעתו.

לא במקרה התעלמה ועדת צדוק מתפקודה הלקוי של מועצת העיתונות: ארבעה מחברי הוועדה קשורים במועצה והם היו"ר מר חיים צדוק, שהוא נשיא מועצת העיתונות, פרופ' עמוס שפירא, שהיה ממלא מקום נשיא מועצת העיתונות, פרופ' אסא כשר, שהינו חבר במליאת מועצת העיתונות כנציג ציבור, ופרופ' זאב סגל, שכיהן כנציג ציבור במליאת המועצה עד חודש יוני 97'. שלושה מחברי הוועדה הם עיתונאים פעילים -- משה נגבי, זאב סגל, ואמנון אברמוביץ' (שלא חתם על דו"ח הוועדה כי לא נכח בישיבות המסכמות והמכריעות).

ליקוי אחר בהמלצות הוועדה הוא הפער בין המעמד המוקנה לעיתונאי לבין מעמד העורך והמו"ל. הוועדה ממליצה שאין לקבוע תנאי כשירות סטטוטוריים או חובת רישוי לעבודה העיתונאית, אך היא דורשת הגבלות סטטוטוריות על המו"לים. עורך עיתון שהורשע בעבירה שיש עמה קלון לא יוכל, בצדק, לכהן בתפקידו, בעוד שעיתונאי שהורשע באונס, רצח או כל עבירה חמורה אחרת עדיין רשאי לעסוק במקצועו, ואפילו מתוך כותלי בית-הכלא. הוועדה קובעת כי אין להטיל חובה משפטית לציין ניגוד עניינים של עיתונאי, אך היא דורשת שקיפות, מניעת ריכוז שליטה ובעלות צולבת של מו"לים. הוועדה ממליצה לעגן בחקיקה הגנה על עיתונאי מפני מעסיקו במקרה שהמעסיק מבקש מהעיתונאי להפר כללי אתיקה, אך אין היא מציעה סעד לעורך עיתון ולמו"ל נגד עיתונאי שעובר על כללי האתיקה; חמור מכך, אין היא נותנת בידי הציבור אמצעי התגוננות נגדו.

הוועדה חוששת מאוד מהתערבות שלטונית בעיתונות. לכן היא ממליצה על ביטול הדרישה לקבלת רשיון כתנאי מוקדם להוצאה לאור של עיתון, ועל חסימת האפשרות להורות על סגירת עיתון -- אם על-ידי רשות שלטונית ואם על-ידי בית-משפט. לטעמה, אכיפת חוקי העיתונות תיעשה אך ורק על-ידי קנסות כספיים שיטילו בתי-המשפט. נשאלת השאלה: מה דינו של עיתון שעובר על חוקי צנזורה? ניתן להתווכח אם יש לצנזורה מקום, אך כל עוד הציבור רוצה בקיומה, הרי שיש צורך לאפשר לה לפעול באופן יעיל.

הוועדה התבקשה להתייחס לעיתונות הכתובה בלבד, אך הדו"ח הסופי שלה הוגש לשרים הממונים בספטמבר 97' -- כשלושה חודשים לאחר הגשת דו"ח ועדת פלד שעסקה בארגון מחדש של מערך השידורים. ועדת פלד המליצה לעגן את כללי האתיקה החלים על התקשורת האלקטרונית בחוק התקשורת האלקטרונית. היא אף המליצה על הקמת מועצה לקבילות הציבור, ולא סמכה ידה על מועצת העיתונות. ועדת צדוק אפילו לא מצאה לנכון לחייב עיתונים להחזיק אומבודסמן ולהגדיר את סמכויותיו בחקיקה. אין להשלים עם מצב שבו המחוקק מפלה בין עיתונאות אלקטרונית לעיתונאות כתובה. אין מנוס מהמסקנה שהסתירות בין המלצות שתי הוועדות מחייבות דחייה של המלצות ועדת צדוק.



אלי פולק וישראל מידד
פרופ' אלי פולק הוא יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת וישראל מידד הוא מנכ"ל האגודה. פרופ' פולק היה חבר ועדת פלד



גיליון 13, פברואר 1998

מכתב ישן

אדרבה, לבדוק מאת: ישראל מידד

תאריך פרסום: 01/08/1997 לפי דיווחה של כתבת "הארץ" אורלי בר-קימה, המסקרת את נושא התקשורת, מיום 16.5, יזם לאחרונה מר מרדכי קירשנבאום, מנכ"ל רשות-השידור והעורך הראשי שלה, בדיקה שנועדה לקבוע אם הכיסוי של פרשת בר-און בשידורי קול-ישראל היה מגמתי


לפי דיווחה של כתבת "הארץ" אורלי בר-קימה, המסקרת את נושא התקשורת, מיום 16.5, יזם לאחרונה מר מרדכי קירשנבאום, מנכ"ל רשות-השידור והעורך הראשי שלה, בדיקה שנועדה לקבוע אם הכיסוי של פרשת בר-און בשידורי קול-ישראל היה מגמתי. במיוחד נפל חשדו של מר קירשנבאום על דיווחיו של הכתב לענייני משטרה, אביב בושינסקי, ולפני כחודש הוא דרש לעבור על תמלילי שידוריו של בושינסקי כדי לבדוק את חשדותיו.

בעקבות פניות אליו מחברי הוועד המנהל של רשות-השידור, ביטל קירשנבאום את הבדיקה. אחת החברות במוסד הציבורי הזה, שבין תפקידיו, על-פי חוק, "לדון ולהחליט בענייני הרשות ולקבל מהמנהל הכללי דו"חות על הפעולה השוטפת של הרשות", טענה שבבדיקה כזו היא "דרך בולשביקית" שעלולה לגרום לציד מכשפות בתוך הרשות. חבר אחר העלה את החשש שבדיקה כזאת עלולה לגרור את הרשות לשרשרת של חקירות.

במקרה זה, לדעתי, חברי הוועד המנהל לא מילאו את חובתם כנציגי הציבור. הם דווקא היו צריכים לדרוש שאכן תיערך הבדיקה, ויש רק להצטער על כך שהעניין ירד מסדר היום של רשות-השידור.



ישראל מידד
הכותב הוא מנכ"ל אגודת זכות הציבור לדעת



גיליון 10, אוגוסט 1997

שוב מן הישן-נושן

התקשורת מגויסת מאת: אלי פולק, ישראל מידד

תאריך פרסום: 01/09/1996 האגודה לזכות הציבור לדעת פירסמה בעיתונות הישראלית, בחודשים שקדמו לבחירות, סדרה של שלוש מודעות שכותרתן "סכנה – תקשורת מגויסת" ההתמודדות בין פרס לנתניהוההתייחסות לחוקסתימת פיותעדויות של אנשי תקשורתסיכום


האגודה לזכות הציבור לדעת פירסמה בעיתונות הישראלית, בחודשים שקדמו לבחירות, סדרה של שלוש מודעות שכותרתן "סכנה – תקשורת מגויסת". במודעות אלה האשמנו את התקשורת האלקטרונית בשלוש האשמות: א. הטיה לטובת שמעון פרס, מועמד העבודה לראשות הממשלה. ב. הפרות חוק באמצעות השמעת תעמולה וחוסר איזון. ג. סתימת פיות של אישים וגופים המביעים ביקורת על תפקוד התקשורת האלקטרונית.

המכון הישראלי לדמוקרטיה החליט לבצע מחקר משלו על תפקוד התקשורת. פורסמו שתי עבודות: הראשונה הופיעה בגיליון מס' 4 של "העין השביעית" והתייחסה לעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ". הוצגו נתונים המלמדים כי הסיקור העיתונאי בעמודי החדשות בתקופה הקרובה ביותר למערכת הבחירות היה מאוזן. העבודה השנייה, המתפרסמת בגיליון זה, מתייחסת לשידורי חדשות הערב במשך תקופת הבחירות בשני ערוצי הטלוויזיה. נבדקו שלושה היבטים: סיקור המפלגות, סיקור שמעון פרס לעומת בנימין נתניהו וההתייחסות אל המתמודדים. הנתונים שהוצגו מורים על סיקור מאוזן של המפלגות, העדפה ברורה לפרס לעומת נתניהו, ותוצאות מעורבות לגבי ההתייחסות אל המתמודדים. מסקנת מחברי המאמר היתה: "יש בממצאינו רק כדי להפריך את הטענות על קיפוח או הטיה של הסיקור לטובת אחד הצדדים".

האם טעתה האגודה לזכות הציבור לדעת והוליכה את הציבור שולל? במאמר זה ננסה להציג מקצת מן העובדות שהובילו אותנו למסקנה שהתקשורת האלקטרונית התגייסה למען בחירתו של פרס לראשות הממשלה. דו"ח ראשוני על עובדות אלה הוצג לציבור במסיבת עיתונאים של אגודת לדעת, שהתקיימה ב-5 ביוני 1996. פירסמנו גם דו"ח מפורט תחת הכותרת "התקשורת המשודרת בתקופת הבחירות – קיום הוראות החוק והסיקור האתי והמקצועי".

חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה לא התייחסו לממצאינו וגם לא לממצאיו ולטבלאותיו של מאיר שניצר, כפי שהתפרסמו בעיתון "מעריב" במשך יותר מארבעה חודשים לפני הבחירות. אנו נתייחס לארבעה היבטים: ההתמודדות בין פרס לנתניהו, חוקי הבחירות, סתימת פיות ועדויות של אנשי תקשורת בכירים.



איור: יגאל באום


לראש הדף ההתמודדות בין פרס לנתניהוכל מי שעקב אחרי ההתפתחויות הפוליטיות בישראל הבין שבבחירות השנה, גורל האומה ייקבע באמצעות הבחירות לראשות הממשלה. הבחירות לכנסת היו משניות במשמעותן, ועל כן הבדיקה האמיתית ביותר של הטיה לכיוון זה או אחר היא ההתייחסות למועמדים לראשות הממשלה.

עיון בטבלאות של שניצר מראה שבתקופה שבין ה-1 בינואר ל-29 במרץ הופיע פרס 131 פעמים, ונתניהו 98. ואילו דווקא בתקופת 60 הימים לפני הבחירות, שבהם אסורה תעמולה בטלוויזיה על-פי חוק (פרט לתשדירי המפלגות), הופיע פרס 84 פעמים לעומת 48 הופעות של נתניהו. הפער גדל בתקופה שבה היה עליו להצטמצם. מחקרם של וימן–וולפספלד אכן מאשר שבתקופת אפריל-מאי נהנה פרס מסיקור כפול כמעט מזה שזכה לו נתניהו.

חשוב לדון גם בתכנים. פרופ' אלישע באב"ד פירסם ניתוח השוואתי של ראיונות שקיים דן שילון עם פרס ונתניהו בדצמבר 1995 ובינואר 1996. בדיקת תנועות הגוף, ההפרעות למרואיין וגורמים אחרים הראתה ששילון התייחס בביקורתיות רבה אל נתניהו ובאהדה רבה לפרס.

במודעה שפירסמנו ב-26 באפריל 1996 ציינו את העיוותים והפגיעות התקשורתיות בנתניהו כדלהלן: גידי גוב ערך ביום העצמאות חגיגה בתוכניתו לפרס בלבד. סיורו של פרס ביום העצמאות בקריית-שמונה זכה לסיקור במהדורת החדשות של ערוץ 2, בעוד שעל ביקורו של נתניהו בנהריה לא דווח כלל. בטלוויזיה החינוכית שודר באותו יום ראיון חגיגי עם פרס בלבד. ראיון עם נתניהו שנועד לשידור בקול-ישראל ביום העצמאות לא שודר כמתוכנן בעקבות התערבות גורמים ממשרד ראש הממשלה.

הפגיעות נמשכו גם לאחר פרסום מודעה זו. נביא דוגמאות: בתוכנית "אולפן שישי" (ערוץ 2) ב-3 במאי הפריעו המראיינים לנתניהו באופן שיטתי והפסיקו אותו באמצע דבריו בתדירות גבוהה. ראיון מרכזי נוסף עם פרס ונתניהו התקיים ב-6 במאי במסגרת התוכנית "פופוליטיקה" (ערוץ 1). המראיינים התייחסו ביתר כבוד לפרס והרשו לעצמם להפריע לעתים קרובות לנתניהו. גם על האיכות הטכנית העיד מאיר שניצר כי "צוות האולפן הצביע פרס". ב-13 במאי, ב"חמש עם רפי רשף" (ערוץ 2) וב"פופוליטיקה", איפשרו לבאבא ברוך לנהל (בניגוד לחוק) תעמולת בחירות לטובת פרס. הטלוויזיה הישראלית תיארה את תוצאות ההתמודדות בין פרס לנתניהו, יומיים לפני הבחירות, כתיקו. תוצאות של סקרים, המורים כי הציבור חשב שנתניהו ניצח, הוצנעו.

התופעה החמורה ביותר, אולי, בהקשר זה במערכת הבחירות כולה היתה ההתגייסות בתקשורת למען פרס ביומיים שקדמו לבחירות. דווקא בתקופה הקרובה ביותר לבחירות חלה חובה חוקית ואתית על התקשורת להקפיד על ניטרליות. המציאות היתה אחרת. הזכרנו למעלה את הסיקור המגמתי של ההתמודדות הטלוויזיונית בין פרס לנתניהו. גידי גוב לא השאיר ספק בתוכניתו מיום 28 במאי שהוא תומך בפרס. הקמפיין של חב"ד, "נתניהו זה טוב ליהודים", הוצג בצורה מגמתית, ללא מתן זכות תגובה הולמת לאנשי חב"ד. הושמעה טענה שכביכול הוגשה תלונה לוועדת הבחירות המרכזית נגד ערוץ 7 על עבירה של שידור תעמולת בחירות. הידיעה הוכחה כלא נכונה.

התקשורת האלקטרונית גם התגייסה למען הצבעת המגזר הערבי לטובת פרס ביום הבחירות. כשהתברר ששיעור ההצבעה של ערביי ישראל נמוך, הרבו לדון בנושא במהדורות החדשות ובפרשנות עד כדי הפיכת עניין חדשותי לעניין תעמולתי. טענות ששודרו בדבר שיעור הצבעה של 120 אחוז בקלפיות חרדיות לטובת נתניהו הוכחו לאחר הבחירות כלא נכונות.
לראש הדף ההתייחסות לחוקממשלת העבודה-מרצ יזמה שינוי בחוק הבחירות (דרכי תעמולה), שנועד לאפשר למועמדים לראשות הממשלה ולכנסת להופיע בתקשורת עד ליום הבחירות. הפרשנים ובעלי העניין (מרדכי קירשנבאום, מנכ"ל רשות השידור, ודן שילון, מנכ"ל רשת) טענו כי החוק הקיים ארכאי וחובה לשנותו. אגודת לדעת התנגדה בחריפות לשינוי המוצע. מחקריה הוכיחו שנציגי הממשלה – ללא תלות בזהותם הפוליטית – זוכים לחשיפה כפולה מזו של נציגי האופוזיציה. החוק שמנע הופעת מועמדים הבטיח כי הטיה טבעית זו תתבטל בעיצומה של מערכת בחירות. ביקשנו להופיע בפני ועדת החוקה של הכנסת כדי להציג את עמדתנו בפניה, אך יו"ר הוועדה, ח"כ דדי צוקר ממרצ, מנע מהאגודה זכות דמוקרטית זו. עצם מניעת ההופעה לא פורסמה באמצעי התקשורת, ואגודת לדעת לא שותפה בדיון הציבורי.

את מניעי הקואליציה לשינוי החוק ביטא אברהם בורג, יו"ר צוות התקשורת במטה הבחירות של מפלגת העבודה: "אתה רואה את פרס בסיורים בשטח... מה מקרין יותר חזק? הניוז שהוא לכאורה אובייקטיבי, או מודעות תעמולה שנפרסם בעמוד שבע למטה?". האם זה מקרה שהתקשורת התחברה כאן לתמיכה בחוק הפועל לטובת פרס?

כיום נראה שהמומחים מסכימים על כך שאיפול על הופעת המועמדים בתקשורת האלקטרונית יש בו אלמנט משווה. כדברי הפרשן של קול-ישראל ירון דקל ב-24 במאי 1996: "בשלושת השבועות שבהם נחסמו ערוצי התקשורת האלקטרוניים בפני שמעון פרס, אני חושב שהיה מיתון ביכולתו לעשות כותרות כפי שהיה בחודשים שקדמו. פרס בכותרות, ביבי במודעות, אבל לא כל-כך בשלושת השבועות האחרונים". כאן המקום להעיר שהחוק במתכונתו הנוכחית ביטל לחלוטין את תקופת האיפול לקראת הבחירות של שנת 2000. אנו מתריעים על כך שמעשה זה ייתן עדיפות לממשלה הנוכחית. ראוי להחזיר את החוק למתכונתו הקודמת כבר עכשיו.

בעקבות תלונות של אגודת לדעת אל ועדת הבחירות המרכזית, הטיל יו"ר הוועדה, השופט תיאודור אור, מגבלות על השידורים בערוץ 1 ובגלי צה"ל. פנייתנו, כמו גם החלטות השופט, לא זכו לסיקור תקשורתי וגם לא גרמו לדיון פומבי במהות התלונות.

תיעדנו הפרות לכאורה של חוק הבחירות (דרכי תעמולה) בשתי רשתות הטלוויזיה בתקופת 60 הימים שקדמו לבחירות. 58 אירועים תועדו, מתוכם 37 בוצעו על-ידי נציגי הקואליציה. פירוט ההפרות ניתן בדו"ח של האגודה. מסקנותיו העיקריות: "ממצאי המחקר מצביעים על נטייה ברורה מטעם כלי התקשורת האלקטרוניים שלא לקבל את מרות החוק [...] הכשל התבטא בהתנהגות מעדיפה כלפי מחנה אחד במערכת הפוליטית".
לראש הדף סתימת פיותמודעה מה-1 במאי 1996, חתומה בידי אנשי רוח שדרשו "במה נאותה והוגנת להופעת שני המועמדים לתפקיד ראש הממשלה", הופיעה בעקבות המודעות שלנו, שבהן פירסמנו ממצאים עובדתיים בדבר העדפת התקשורת האלקטרונית את פרס על פני נתניהו. למרות זאת, לא ניתנה לאגודה או למי מנציגיה ההזדמנות להופיע בתקשורת האלקטרונית, להציג את הממצאים ולבטא את עמדותינו. העובדות שפורסמו לא הוכחשו; התקשורת התעלמה מהן.

סתימת פיות לא היתה נחלתנו בלבד. פרופ' גבריאל מוקד וד"ר יובל שטייניץ הוזמנו כמה פעמים לתוכניות שונות כדי להביע ביקורת על התקשורת, אך ההזמנות בוטלו ברגע האחרון. ב-21 במאי, למשל, אמור היה להתקיים דיון בתוכנית "משאל עם" (ערוץ 1) בהשתתפות שטייניץ ומוקד, אך הדיון בוטל בנימוק ש"קמה התנגדות לתוכנית מצד חוגים ברשות השידור". מקרים אחרים תועדו במודעות של לדעת מ-23 במאי 1996 ובדו"ח שלנו.




לראש הדף עדויות של אנשי תקשורתנביא כאן כמה ציטוטים מפי אנשי תקשורת בכירים שהתייחסו לנושא. ב-2 במאי 1996 אמרה שלי יחימוביץ מקול-ישראל: "נהיה גלויי לב לרגע ונודה בעובדה הפשוטה, שמרבית אנשי התקשורת בארץ הם אנשי שמאל. מה זה שמאל? הם או מצביעי מפלגת העבודה או מצביעי מרצ". והגיב על כך מרדכי קירשנבאום: "אבל הנכון הוא שמרבית העיתונאים, לא רק אצלנו [...] הם אנשים מאוד ליברלים [...] אז יכול להיות שהם מתפרשים כמזוהים עם השמאל". באותו יום אמר דן שילון: "מרבית האנשים עוסקים היום במדינת ישראל בתקשורת מחזיקים בדעות של מהמרכז שמאלה".

יטען הטוען, וביניהם פרופ' גבי וימן (קול-ישראל, ה-7 באוקטובר 1996), שאמנם הכתבים מצויים מהמרכז שמאלה, אך הם יודעים לשמור על ניטרליות מקצועית. טענה זו לא מתיישבת עם הממצאים שמנינו עד כאן וגם עם עדויות של אנשי התקשורת עצמם. להלן כמה דוגמאות: בבוקר שלאחר הבחירות מתייפחת אושרת קוטלר (ערוץ 2) בפומבי על ההפסד של פרס.

בגיליון 3 של "העין השביעית" אומר נחום ברנע: "נתניהו היה צריך להתגבר על תקשורת עוינת". אורית גלילי מעידה בתוכנית "שטח הפקר" (ערוץ 1) ב-5 ביוני: "העיתונות כולה היתה מגויסת לטובת פרס, באופן מוחלט". והיא מוסיפה: "באף תרחיש שלי ושל עמיתי לא עלתה האפשרות שביבי נתניהו ינצח בבחירות [...] עיתונאי בא לסקר משהו, הוא בא עם העולם הפנימי שלו, וכנראה זה מה שמשפיע על הדיווח שלו".



לראש הדף סיכוםאזרחי ישראל הבינו מה קרה. סקר שנערך מטעם מכון גיאוקרטוגרפיה ופורסם ב-9 בפברואר 1996 מגלה שרק מיעוט זניח סבר שיש נטיות ימניות במהדורות החדשות. הרוב המכריע האמין שהמהדורות ניטרליות או נוטות שמאלה. סקר שערך מכון גאלופ לאחר הבחירות שוב מראה שמרבית העם חש שהתקשורת שמאלנית. הביקורת הספונטנית והרועמת על התקשורת במעמד ההכתרה של נתניהו כראש הממשלה ביטאה את רחשי הציבור שתמך בנתניהו. אפילו הטלוויזיה הישראלית לא התכחשה לעובדות. הדיון על התקשורת שנועד לתוכנית "משאל עם" ב-21 במאי 1996 פורסם מראש תחת הכותרת "התקשורת – מאוזנת או שמאלנית". גם ברשות השידור ידעו שהתקשורת לא יכולה להיות ימנית.

מחקרנו גילה שיש ויש בסיס לטענה שבטלוויזיה הישראלית קיימות תופעות של הטיה, העדפה וסטייה מדיווח הוגן ושוויוני. כלי התקשורת האלקטרוניים בחרו שלא לקבל על עצמם את מרות החוק והפרו את כללי האתיקה המקצועית. בהעדר מנגנון בלתי תלוי של ביקורת ובמניעת ביקורת ציבורית ראויה נוצר כשל מערכתי. הרושם שנשאר לצופה ולמאזין היה יחס אוהד למועמד העבודה לראשות הממשלה.

תוצאות מחקרם של וימן ושל וולפספלד חלקיות בלבד. הם התייחסו אך ורק למהדורות החדשות בערב. אין התייחסות לתוכניות אקטואליה מרכזיות, לתוכניות ראיונות, בידור, הומור וסאטירה. תוכניות אלה היוו נתח נכבד ביצירת דעת הקהל. גם במסגרת מחקרם המצומצם בולטת העובדה שפרס זכה לחשיפה כפולה כמעט מזו של נתניהו. מבט רחב על סיקור מערכת הבחירות לראשות הממשלה, בדיקות כמותיות ואיכותיות, עדויות חד-משמעיות – כל אלה מביאים לידי מסקנה שהתקשורת הישראלית אכן היתה מגויסת למניעת בחירתו של נתניהו לראשות הממשלה. האם נלמד הלקח?



פרופ' אלי פולק הוא יו"ר "האגודה לזכות הציבור לדעת". ישראל מידד הוא מזכ"ל האגודה

מן הישן-נושן

הפנקס פתוח והיד רושמת מאת: אלי פולק, ישראל מידד

תאריך פרסום: 01/04/1997 ברצינות גמורה בחנה האגודה לזכות הציבור לדעת את מידת האיזון בתוכניות הסאטירה של ערוץ 2. יש לה טענות המונולוגים ב"לילה גוב""החרצופים""זהו זה חי"המונולוגים ב"לילה גוב" "החרצופים""זהו זה חי"1. לפני הבחירות 1. לפני הבחירותהניחו ליוצרים


שלוש תוכניות סאטירה מוגשות לצופה מדי שבוע בערוץ 2: "זהו זה חי", "החרצופים" והמונולוגים של גידי גוב במסגרת תוכניתו "לילה גוב". האגודה לזכות הציבור לדעת ביקשה לבחון אם יכולה סאטירה להיות מאוזנת; האם הסאטירה בערוץ 2 אכן מאוזנת ומשקפת את הדעות הרווחות בציבור; מה מידת ההשפעה, אם בכלל, של הבחירות דאשתקד על הסאטירה המשודרת?

כדי לענות על שאלות אלה צפינו בתוכניות בשתי תקופות נפרדות – חודשים אחדים לפני הבחירות, וחודשים אחדים לאחריהן. חילקנו את מערכוני הסאטירה לארבע קבוצות: נגד השמאל, נגד הימין, נגד ה"דתיים", וכל היתר.

התוצאות שהתקבלו לגבי התקופה שקדמה לבחירות מפורטות בטבלה מס' 1, ולגבי התקופה שלאחר הבחירות בטבלה מס' 2. עיון בטבלה הראשונה מגלה כי רק תוכנית "החרצופים" נתנה דגש יתר (60%) לסאטירה פוליטית; שלוש התוכניות שמרו על איזון בין "סאטירה ימנית" ל"סאטירה שמאלנית".

השמירה על האיזון בין הגושים הפוליטיים מאלפת במיוחד. בתוכניות "זהו זה" ו"החרצופים" נבחנו שישים הימים שקדמו לבחירות. בתקופה זו קבע המחוקק מגבלה מיוחדת בדרישתו (חוק הבחירות: דרכי תעמולה) להימנע מתעמולת בחירות. קיימת גם רגישות מיוחדת לשמירה על האיזון בין המפלגות כעקרון יסוד של הדמוקרטיה, המבטיח שוויוניות למתמודדים. העובדה שהאיזון נשמר מורה על תשובה חיובית לשאלתנו הראשונה. גם הסאטיריקונים יודעים, כאשר יש צורך בכך, לפעול במסגרות תחומות ולוותר על החופש האמנותי המוחלט.

התוכנית "לילה גוב" נבחנה במשך תקופה ארוכה יותר. כמות המונולוגים הפוליטיים בתקופת ממשלת העבודה-מרצ היתה כמעט שולית, אך רובם היו נגד הימין. אנו נראה להלן שתוצאות אלו הן חלק ממגמה ברורה.

ניתוח התוצאות מהתקופה שלאחר הבחירות (טבלה מס' 2) והשוואה לתקופה שקדמה להלן מביאים למסקנות הבאות:
א. חל גידול ניכר (23% לעומת 6%) בקטעי הסאטירה הפוליטית במונולוג של התוכנית "לילה גוב".

ב. בשלוש התוכניות זוכה הימין לתשומת לב רחבה – פי שלושה עד פי ארבעה – לעומת השמאל הישראלי.

מעבר למספרים היבשים בדקנו את התכנים והמסרים של שלוש התוכניות. הנה ממצאינו.




איור: מירה פרידמן


לראש הדף המונולוגים ב"לילה גוב"בתקופה שקדמה לבחירות לא הסתיר גידי גוב את תמיכתו בראש הממשלה דאז, שמעון פרס. עובדה זו באה לידי ביטוי בשתי הזדמנויות. בליל יום העצמאות (23.4.96) התארח פרס בתוכנית, וזכה ליחס אוהד במיוחד הן מצד המראיין והן מצד הקהל שלו. לבנימין נתניהו לא ניתנה הזדמנות דומה. בערב יום הבחירות (28.5.06) התארחו החרצופים בתוכניתו של גוב. לאחר שסיימו את המערכון, הודה גוב ל"בנימין נתניהו" בשקט ובמהירות ול"שמעון פרס" בהבלטה יתרה. בסוף התוכנית, תוך כדי שיר הסיום, הודה גוב פעם נוספת לאורחיו ואף לבובות החרצופים, והפעם ל"חרצוף ביבי" ול"שמעו...ן פר...ס" בתרועת ניצחון מודגשת. לא נשאר ספק אצל הצופה שגידי גוב תומך בפרס לראשות הממשלה. היתה בכך עבירה בוטה על חוק הבחירות דרכי תעמולה, אשר חומרתה עולה במיוחד משום שהיא נעשתה בערב יום הבחירות. אשתו של גוב, ענת גוב, שהועסקה כתסריטאית בתוכניתו, אף עבדה כתסריטאית עבור מפלגת העבודה.

לאחר הבחירות הפכו המונולוגים של גוב פוליטיים יותר, והנטייה לבקר את הימין הפכה למובהקת וחד-צדדית. באופן טבעי ניתן לצפות שחצי הסאטירה יופנו בעיקר נגד הממשלה. אך דווקא כאן מעניין לציין שגוב לא מצא לנכון לבקר את ממשלת פרס בצורה שיטתית כאשר זו היתה בשלטון.

לראש הדף "החרצופים"תוכנית זו היתה מאוזנת למדי בתקופה שקדמה לבחירות, למרות פגיעות מזדמנות ברגשות הציבור. נביא שלושה מקרים: ב-10.5.96 צולם מערכון ובו הוצגה בובה של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין בגן-עדן, כאשר מפלגת העבודה מבקשת להשתמש בו לתשדירי בחירות. רבין שר את "שיר השלום" תוך זיוף קיצוני. קמה סערה ציבורית, ומאז לא הוצגה הבובה. בימים שקדמו לתוכנית ששודרה ב-5.4.96, דרשה ש"ס להפסיק את השידור בגלל הבובה של הרב עובדיה יוסף. ואז הוצג מערכון ובו הבובה של הרב יוסף "מסבירה" מדוע היא חייבת להיות מוצגת בתוכנית. למעשה ניצלו עורכי התוכנית את הבימה העומדת לרשותם כדי להגן על ביקורת מבחוץ. במערכון הוצגה הבובה של הרב בצורה משפילה, ואין ספק שהיתה כאן פגיעה בציבור רחב, מכבדי הרב יוסף.

ב-10.5.96 הוצג נתניהו כסוכן רהיטים מירושלים, מאוכזב פרס. זו היתה פגיעה בתדמית של מועמד לראשות הממשלה, עשרים יום לפני הבחירות. ככלל אמנם היו המערכונים מאוזנים, אך הם כללו לא מעט אלימות וגסויות, אף שהתוכנית משודרת בשעה מוקדמת יחסית (20.45) ועם קהל צופיה נמנים ילדים רבים.

לאחר הבחירות חל מהפך בתוכנית. חוסר האיזון התבטא לא רק במספרים, אלא גם בבוטות הסאטירה. דוגמה לכך היה מערכון אשר שודר ב-8.11.96, ובו נהג שואל מתנחל חמוש בעוזי איך מגיעים ל"שכונה החדשה" בקריית-ארבע. תשובתו של המתנחל, שנאמרה במבטא אנגלוסקסי מובהק, היתה: "אה, זה עדיין לא גמור... אתה נוסע... לכיכר כהנא... פונה ימינה עד מתנ"ס יגאל עמיר, משם ימינה עד השלט 'פרס-המן'... עד הקיר עם 'צוקר-עמלק' ושם ימינה עד קניון שוחטי-שולה, אחר-כך ימינה ליד פעוטון שורפי-הבג"ץ. מכיר את השכונות?". משיב הנהג: "יש? כמה?". עונה המתנחל: "שתיים... יד לרוצחי ראש הממשלה... ו... יד למחסלי הרמטכ"ל". הפגיעה כאן איננה רק בתושבי קריית-ארבע או יש"ע; השימוש העקבי בפנייה ימינה התייחס אל כל מחנה הימין. סוג זה של מערכון משפיל ופוגע חוזר על עצמו. ב-15.11.96 מוצג שיר שלם ובו ישבן ועליו יושבים קוצים המייצגים את היישוב היהודי בחברון. הקוצים שרים שהם "ייתקעו" באותו המקום עד שהישבן יתפוצץ.

גם אחרי הבחירות המשיכו הגסויות והאלימות, אלא שכמות האלימות גדלה, והצד האלים יוצג כמעט תמיד באמצעות דמויות מהמחנה הימני או הדתי של המפה. כינויי גנאי כמעט תמיד מופנים לצד הימני, כגון: "אריק שרון הרמאי", "איציק מרדכי הכלומניק", בובה של ראש הממשלה האומרת "אנחנו עושים מלחמה בטוח", התבטאות כגון "תמיד רציתי להרים את ביבי על טיל", בובה של ח"כ בני בגין שאומרת "צריך לשפוך עוד דם". היו קטעים רבים שבהם נראו בובות של ח"כים מהימין "מתכננות" את המלחמה הבאה. גם לא היתה רתיעה משימוש בדימויים נאציים: ב-31.1.97 נעשה שימוש בתמונה המפורסמת שבה נראה ילד יהודי מרים את ידיו. דומה שסאטירה זו נעשית מתוך השקפה פוליטית מסוימת.

לראש הדף "זהו זה חי"לפני הבחירות היתה לתוכנית נטייה לצחוק על הימין יותר מאשר על השמאל. מגמה זו הפוכה למוסכמה שסאטיריקונים מרבים בביקורת על השלטון יותר מאשר על האופוזיציה. ברוב המקרים ידעו עורכי התוכנית להימנע מפגיעות חמורות ברגשות הציבור. מתוך שישים מערכונים בתקופה שקדמה לבחירות רק שניים היו פוגעניים במיוחד. ב-13.5.96 הוצג ערבי עם גיבנת, כאשר הגיבנת מייצגת את היישוב היהודי בחברון.

ב-29.4.96 הוצג מערכון שזילזל במועמדותו של נתניהו לראשות הממשלה. המערכון כלל את השיר הבא: "זו מכירה במחיר פיקנטי/ מנהיג שממסמס בחום/ אתמול היה כועס ואנטי/ אבל היום הוא איש שלום/ מצעים מחומר סינתטי/ מי קונה מצע משופץ/ היום לפני בחירות נעשות המכירות/ עכשיו האלטע-זאכען רץ/ מי מוכר סחורה משומשת יד שנייה, שולחן, ארונות/ מזגנים, גבינה משולשת, אני מוכן הכל לקנות".

לאחר המהפך הפוליטי החריפה מאוד הביקורת נגד הימין, אך גם כאן יש לציין מיעוט מקרים של פגיעה ברגשות הציבור: נצפו רק שני מקרים מתוך 118 מערכונים. בתאריך 14.11.96 נעשה שימוש ברצח רבין בצורה לא הולמת. ב-2.1.97, בסצינה של תיירים המבקרים בבית-דין של מעלה, הושוו מחבל מתאבד ומתנחל – השוואה הפוגעת בציבור של לפחות 150 אלף נפש.

▪ ▪ ▪

הציבור הדתי זכה למעמד מיוחד בשלוש תוכניות הסאטירה; כ-10% מהמערכונים כוונו נגדו. הביקורת חריפה ואלימה במיוחד. נציג את הממצאים לגבי כל אחת משלוש התוכניות.

לראש הדף המונולוגים ב"לילה גוב" רבנים הם כנראה מטרה חביבה במיוחד על גידי גוב. הוא מתבדח על חשבון הרב כדורי, הרב עובדיה יוסף (שלוש פעמים), הרב אפרים זלמנוביץ' ממזכרת-בתיה, הרב אליהו מצפת והבאבא סאלי. מצוות, פסקי הלכה והכותל המערבי הם נושאים פופולריים בסאטירה שלו. השיר "כולנו יהודים" מעוות ל"כולנו חילונים" ובתוספת "נוסעים לים בשבת". השיר חזר על עצמו כמה פעמים. ב-22.10.96 טרח גוב לתאר בפירוט רב צ'יזבורגר כ"מחאה" על בקשת המגזר הדי להפסיק פרסומות של חברת מקדונלדס, שהראו המבורגר עם בשר וגבינה. בסוף ביקש גוב מהצופים לדווח לו על כוונות צנזורה נוספות של הדתיים, והוא יגלה היכן אפשר לקנות אותם – בשבת. נוסף על הפגיעה בציבור הדתי, יש כאן עבירה לכאורה על האיסור לשדר פרסומת סמויה. לדעתנו, יחסו העוין של גידי גוב לציבור הדתי התגלה בעליל. בתקופה שבין ה-15.10.96 וה-28.1.97 מצאנו בכל תוכנית לפחות פגיעה אחת בציבור זה.

לראש הדף "החרצופים"במיוחד לאחר הבחירות עולה בתוכנית זו רמת האלימות המילולית נגד המגזר הדתי: נערכת השוואה בין מפד"לניק לאיידס; השר זבולון המר מוצג כהומוסקסואל; אין היסוס להשתמש בביטוי "חרדי קוקסינל". הטקסטים של החרג'וקים ראויים לציון מיוחד. נאמר בהם: "אורי זוהר תולעת", או "אתה שמרן, אתה חשוד ואתה מלא בדעות קדומות – אתה בעצמך מפד"לניק", או "חלמתי שאני 'חייזר'. 'זה הכל? חלמתי שאני חנן פורת אחרי הירי השבוע בחברון, ואני לא יכול להגיד 'פורים שמח' כי אפילו לא ט"ו בשבט'". הפגיעות ברב עובדיה יוסף הוזכרו כבר למעלה. נעשה שימוש נרחב בשם ה' – שימוש הפוגע במיוחד בציבור הדתי שעבורו שם ה' קדוש. הציבור הדתי-לאומי מוצג על-ידי סוס חובש כיפה סרוגה. מערכון פוגע במיוחד היה הופעה של ציצית המתלוננת שכל מי שירה לבש אותה. מתוך 19 תוכניות שנצפו מאז הבחירות רק בשלוש לא היתה סאטירה על הדתיים.

לראש הדף "זהו זה חי"אמנם גם בתוכנית זו יש מסר לא מבוטל של קטעים המכוונים כנגד הציבור הדתי, אך ככלל אין בהם פגיעה בוטה ברגשותיו. התוכנית מראה שניתן למתוח ביקורת בצורה תרבותית ובלי לפגוע ברגשות הזולת.

▪ ▪ ▪

הנתונים מלמדים שקיים חוסר איזון מובהק בהתייחסות לימון ולשמאל בתוכניות הסאטירה. יחס ביקורת של 3:1 עד 4:1 כנגד צד אחד של המפה הפוליטית, שמייצג למעלה מ-55% מהציבור, אומר דרשני. הטענה שעורכי התוכנית אינם יכולים לשלוט בסוג המערכונים בגלל האופי של הסאטירה הופרכה; מצאנו שדווקא בתקופה שקדמה לבחירות ניתן היה לשמור על איזון בין המחנות.

חריפות הסאטירה האנטי-דתית ועוצמתה חייבות להעלות סימני שאלה. אמנם כותבי מאמר זה נמנים עם הציבור הדתי, וגם במחקר אדם עלול להיות קרוב לעצמו, אך ריבוי הדוגמאות מצביע בבירור על חוסר איזון מצד כותבי הסאטירות המשודרות. לא מצאנו התבוננות אירונית לתוך החברה החילונית. הצורך של האחראים על תוכניות הסאטירה לעלוב בציבור שחולק על דעתם וחוסר יכולתם להיחלץ מהשקפת עולמם הצרה הם תעודת עניות להם. שאלה מתבקשת היא: מדוע אין סאטירה אנטי-חילונית בתוכניות אלה?

קיימות מגבלות על חופש הביטוי בתקשורת המשודרת. חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו קובע (סעיף 5, סעיף משנה 6, 7) "שהרשות תפעל [...] למתן ביטוי מתאים למגוון התרבותי של החברה הישראלית ולהשקפות השונות הרווחות בציבור; לשידור מידע מהימן, הוגן ומאוזן". ובסעיף 47א' נאמר: "בעל זיכיון יבטיח כי בשידור בענייני היום, שלתוכנו משמעות ציבורית, יהא ביטוי נאות לדעות השונות הרווחות בציבור". ובסעיף 7 של כללי הרשות השנייה (אתיקה) יש פירוט יתר של עיקרון זה, לאמור: "בעל זיכיון [...] לא יעדיף דעה מסוימת על פני דעה אחרת". אך באותה נשימה נאמר גם: "בעל זיכיון ישרת בכל משדריו, בנאמנות ובאחריות, את עקרונות חופש הביטוי... לרבות הזכות לבטא דעות חריגות ולא אהודות". סאטירה בטלוויזיה אינה דומה לסאטירה במועדון. המשימה לא קלה. התקשורת האלקטרונית מחויבת לשמור על חופש הביטוי, אך גם לתחום אותו בתוך גבולות האיזון.

1. לפני הבחירות "לילה גוב" בין ה-9.1.96 ל-28.5.96 סה"כ 8 תוכניות

מס' קטעים % נטייה
7 5% נגד הימין
2 1% נגד השמאל
12 8% נגד הדתיים
132 86% נ. חברתיים כלליים


2. לאחר הבחירות

"לילה גוב" בין ה-15.10.96 ל-28.1.97 סה"כ 14 תוכניות

מס' קטעים % נטייה
57 19% נגד הימין
11 4% נגד השמאל
25 8% נגד הדתיים
208 69% נ. חברתיים כלליים


1. לפני הבחירות
"החרצופים" בין ה-22.3.96 ל-24.5.96 סה"כ 8 תוכניות

מס' קטעים % נטייה
40 29% נגד הימין
43 31% נגד השמאל
8 6% נגד הדתיים
46 34% נ. חברתיים כלליים

2. לאחר הבחירות

"החרצופים" בין ה-31.5.96 ל-31.1.97 סה"כ 19 תוכניות

מס' קטעים % נטייה
155 48% נגד הימין
54 17% נגד השמאל
31 10% נגד הדתיים
80 25% נ. חברתיים כלליים


1. לפני הבחירות

"זהו זה" בין ה-8.4.96 ל-27.5.96 סה"כ 6 תוכניות

מס' קטעים % נטייה
12 20% נגד הימין
8 13% נגד השמאל
4 7% נגד הדתיים
36 60% נ. חברתיים כלליים

2. לאחר הבחירות

"זהו זה" בין ה-7.11.96 ל-30.1.97 סה"כ 12 תוכניות

מס' קטעים % נטייה
37 31% נגד הימין
9 8% נגד השמאל
12 10% נגד הדתיים
60 51% נ. חברתיים כלליים

============================

אורי פולק הוא פרופסור לפיזיקה כימית במכון וייצמן ויושב ראש האגודה לזכות הציבור לדעת. ישראל מידד הוא עיתונאי ומנכ"ל האגודה



גיליון 8, אפריל 1997





לראש הדף הניחו ליוצריםהסתקרנתי למקרא הפתיח של הרשימה "הפנקס פתוח והיד רושמת" מאת אלי פולק וישראל מידד, היו"ר והמנכ"ל של האגודה לזכות הציבור לדעת, שפורסמה בגיליון מס' 8 של "העין השביעית". מאחר שטלעד, מראשית שידוריה בערוץ-2, שמה לה למטרה לחדש את המסורת הטלוויזיונית של סאטירה ראויה, חשבתי שאוכל ללמוד ממאמר זה, שכותביו הגדירו כבר בפתחו שתי מטרות מעוררות עניין מקצועי: "האם יכולה סאטירה להיות מאוזנת?" ו"האם הסאטירה בערוץ-2 אכן מאוזנת ומשקפת את הדעות הרווחות בציבור?".

צר לי, אך לגבי המטרה הראשונה שאותה הציבו כותבי המאמר, ושהיא בעיני חשובה ביותר, לא מצאתי – גם לא בקריאה חוזרת - שום התייחסות של ממש. על מטרתם של הכותבים יש לי הרבה מה לומר, שכן מתוך שלוש תוכניות הטלוויזיה שהמאמר סוקר, שתיים הן מבית-היוצר של טלעד: "החרצופים" ו"לילה גוב".

ב-1996, בתקופת שישים הימים שקדמה ליום הבחירות, בערב יום העצמאות, הזמינה מערכת "לילה גוב", כמקובל במסורת הטלוויזיונית של מדינת ישראל זה עשרות שנים, את ראש הממשלה להתארח בתוכנית. מיד לאחר שהתפרסם הדבר פנו אלינו מהליכוד ודרשו, בשם האיזון בשידורים בתקופה שלפני הבחירות, שנזמין גם את ראש הליכוד להתארח בתוכנית. דיברתי אישית עם מר בנימין נתניהו והבטחתי לו כי לכשיהיה ראש הממשלה נזמין גם אותו להתארח, בלי שראש האופוזיציה יושב לידו, בתוכנית יום העצמאות. יחד עם זאת הזמנתי את מר נתניהו להתארח שבוע לאחר מכן בתוכנית "לילה גוב", אך מר נתניהו אמר לי כי יועציו חושבים שעדיף שיתראיין במקביל לראש הממשלה ובאותה תוכנית בערב יום העצמאות. היועץ המשפטי של הליכוד עתר ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט העליון תיאודור אור, בדרישה לכפות עלינו את השתתפותו של מר נתניהו בתוכנית של גידי גוב. השופט אור פסק שבתקופת שישים הימים שלפני הבחירות יש לשמור על איזון. אך האיזון, לדבריו, חייב להיות לאורך זמן ולא נקודתי. אכן, מגלה המאמר הנ"ל כי תוכנית "החרצופים" בתקופה הנדונה, לפי בדיקת האגודה לזכות הציבור לדעת, שמרה על איזון בין הסאטירה נגד הימין (29%, 40 קטעים) ונגד השמאל (31%, 43 קטעים). אבל, מלינים הכותבים, האיזון – הן ב"חרצופים" ובפרט בתוכניות "לילה גוב" – לא נשמר לאחר הבחירות.

על ההתרחשות הזו הגיבה האגודה לזכות הציבור לדעת בסדרה של מודעות מטעמה בעיתונות הכתובה, תחת הכותרת הדרמטית: "סכנה: תקשורת מגויסת!". טלעד תבעה מהאגודה להתנצל בפומבי על מעשה זה, אך נענתה בשלילה.

כידוע לכל, לפני כשנה התחלף המשטר במדינת ישראל. בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה. מבעוד מועד, כמה חודשים לפני יום העצמאות השנה, פניתי לדוברו של ראש הממשלה והזמנתי באמצעותו את מר נתניהו להתארח בתוכנית "לילה גוב" לקראת יום העצמאות. הזכרתי לדוברו של ראש הממשלה את הבטחתי מלפני הבחירות להזמינו, בתוקף תפקידו, להתארח בתוכנית. לצערי, ראש הממשלה, שמאוד רצה בשנה שעברה להשתתף בתוכנית, השיב השנה את פנינו ריקם. בנסיבות כאלה, ויש עוד דוגמאות רבות, איזה ערך יש לניתוח תוכן כפי שה"ה פולק ומידד ערכו?
"החרצופים" היא תוכנית סאטירה מרכזית בשידורי הטלוויזיה בישראל.

מטבע הדברים, תוכנית סאטירית, עם אוריינטציה פוליטית, עוסקת בעיקר במי שידיו בהגה השלטון. משום מה התעלמו כותבי המאמר בניתוח התוכן שלהם מהשוואה בין סאטירה נגד השמאל לבין סאטירה נגד הימין בתקופה שקדמה למערכת הבחירות. נראה שבסתר לבם הם הבינו שהממצאים לא יתמכו בתיזה שהם מנסים להוכיח. מה הפלא שעם כינונה של הממשלה החדשה בישראל הפכו רוב הבובות של שרי הממשלה הקודמת למיותרות, ואנו נאלצנו להשקיע ממון רב בעיצוב ובייצור בובות חדשות, בדמותם של השרים החדשים. הרי הסאטירה הפוליטית עוסקת, בראש ובראשונה, במי שקובע מדיניות ולא במי שהבוחר דחק לקרן זווית. לפיכך הממצא שלאחר הבחירות בתוכנית "החרצופים" היו הרבה יותר קטעים "נגד הימין" מאשר "נגד השמאל" לא צריך להפתיע איש. טבעי הוא!

"לילה גוב" איננה תוכנית סאטירית, ומונולוג הפתיחה של גידי גוב אינו מתיימר להיות משדר סאטירי. המונולוג הוא ז'אנר מקובל בתוכניות בידור וראיונות בכל העולם. הוא משקף את דעתו של הכוכב (וכמובן גם של צוות כותבי התוכנית) על אירועים, בדרך-כלל אזוטריים, שהתרחשו במרוצת הימים האחרונים. אכן, ממצאי ניתוח התוכן של מנהלי האגודה לזכות הציבור לדעת מוכיחים, שהרוב הגדול של הערות גידי גוב במונולוגים שלו היו על נושאים חברתיים-כלכליים. "לילה גוב" היא תוכנית בידור קלאסית של אמן נודע, שמוכר לציבור בעיקר בשל היותו זמר מפורסם. הניסיון להדביק לתוכנית מגמות פוליטיות לא רק שאיננו במקומו, אלא שבנסיבות הז'אנר, לא צריך היה להיכלל במסגרת ניתוחי התוכן של תוכניות הסאטירה בערוץ-2 ("החרצופים" ו"זהו זה"). הרצון לנתח שש עד שבע דקות מתוך תוכנית, שאורכה הכולל הוא כשעה ורבע, מוכיח שאנשי זכות הציבור לדעת מנסים למצוא "פגמים" במקומות שאין להם שום קשר לנשוא בדיקתם.

במשטר דמוקרטי בכלל, ובגופי תקשורת שחייבים בחירות הביטוי בפרט, חשוב שתהיינה תוכניות סאטירה מוצלחות. מדינת ישראל קבעה את יחסה לסאטירה כאשר מצאה לנכון להעניק, כבר לפני שנות דור, את פרס ישראל ל"ניקוי ראש". "החרצופים" כבשו להם מקום של כבוד בהיכל השידורים של טלעד בערוץ-2 ובמפת התקשורת בישראל. בין היתר בשל רמת דמות הקטעים המשודרים, אך בוודאי גם בגלל העובדה שאין ליוצרי התוכנית שיקולים של "פרות קדושות" או של איזונים פוליטיים, מלבד, כמובן, בתקופת שישים הימים לפני הבחירות. אוי לסאטירה שתנסה להיות "מאוזנת" מבחינת מספר הקטעים המשודרים, הנוטים, כביכול, לכיוון זה או אחר.

טוב יעשו אפוא אנשי האגודה לזכות הציבור לדעת אם במקום לעסוק בסטטיסטיקות מיותרות, שמטרתן פוליטית בלבד, יניחו ליוצרים מימין ומשמאל לעסוק באומנותם.



עוזי פלד
הכותב הוא מנכ"ל טלעד



גיליון 10, אוגוסט 1997

יש אוטונומיה ויש אוטונומיה

בואו נחתום כבר מחר

מאת ד"ר גיא בכור

דצמבר 16, 2007

בחדשים האחרונים פרסמו "ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל", "וועד ראשי הרשויות הערביות" וארגון "עדאלה" את "מסמך החזון" שלהם, כיצד צריכה להיראות מדינת ישראל, ועל מה הם נאבקים. מעניין לציין שאת הארגונים הללו מממנים או מדינת ישראל או יהודים ליברלים מארצות הברית, החושבים שככה הם עוזרים לישראל.

בקצרה, אם לסכם את המסמך הגזעני הזה, הקובע ש"ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית שיזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב", אילו הם דרישות הערבים, הרואים ביהודים "רוב מהגר":

1. ביטול חוק השבות.

2. ישראל לא תוגדר עוד כמדינה יהודית אלא כמדינה רב תרבותית.

3. תהיה חוקה פלסטינית, וחברי הכנסת יוכלו לפסול חוקים שיהיו מנוגדים לחוקה הפלסטינית.

4. כל הפליטים הפלסטינים יוכלו לחזור ויקבלו אזרחות ישראלית מלאה. גם פליטים ערבים אחרים יוכלו לקבל אזרחות.

5. אזרחות ישראלית מלאה תוענק לכל צאצא של אזרח שנולד בישראל או בחו"ל, ולכל מי שיינשא לאזרח ישראלי.

6. המדינה תיסוג כמובן "מהשטחים הפלסטיניים" עד לגבולות 1967. שם תוקם כמובן מאליו מדינה פלסטינית נקייה מיהודים.

7. הפלסטינים בישראל יוכלו לבחור לעצמם גוף לאומי מייצג.

ועוד ועוד, למה אייגע אתכם. המסמך כל כך יהיר שכמובן ערביי ישראל, אופס. סליחה, "הפלסטינים שהאזרחות הישראלית נכפתה עליהם" מכניסים לעצמם גול עצמי.

מדוע? ולמה אני מרוצה מאוד מן המסמך הזה? כי עכשיו הוסרו כל המחיצות וההסתרות. האמת יצאה לאור.

הרי עד היום ארגונים ערביים אזרחיים-לכאורה פשוט "מרחו" את בית המשפט העליון, ויחד איתו יהודים תמימים בעולם, וישראלים תמימים לא פחות מהם, כאילו מדובר כאן על מאבק ל"שוויון" אזרחי בישראל, דהיינו לתת לערביי ישראל מעמד אזרחי אישי ובכך יחיו כאזרחים מלאים ושווים. עכשיו המסכה הוסרה. לא שוויון רוצה מנהיגות ערביי ישראל אלא שלטון. לא לחיות לצד הרוב היהודי אלא במקומו. לא לכבד את בית המשפט העליון שנתן להם סעד אלא להשתלט עליו, ולסלק ממנו את השופטים היהודים. אין במסמך מילה לא על זכויות היהודים, לא על לאומיות יהודית או על זכויות היסטוריות של היהודים. דבר. אילו פולשים, טפילים, שהסיטואציה שתיווצר עם חזרת מליוני הפליטים הפלסטינים תסלקם ממילא.
אפילו אש"ף לא העיז לנקוט בלשון כזו, ובמדיניות כל כך גזענית. רק הנאצים העיזו להתנסח כך לגבי היהודים, ועד הצורך לסלקם. וזה קורה כאן.

אני מרוצה כי עכשיו טענות משפטיות לא יוכלו להתחפש עוד. שמי שלא הבין זאת בעבר יבין זאת עכשיו. תודה לכם עדאלה וייתר הארגונים הממומנים על ידינו, שנתתם לנו להבין בזמן מי אתם, ולאילו שעדיין לא הבינו זאת עשיתם זאת עכשיו במסמך שלכם בצורה משכנעת ומצויינת.

עכשיו הגיע זמנו של הרוב היהודי לאמר את דברו.

1. הגיע הזמן לבטל את השפה הערבית כשפה רשמית בישראל. עכשיו ברור כי עדאלה לחמה על שילוט בערבית בכל פינה בארץ כעניין לאומני ולא אישי. ערביי ישראל הרי יודעים עברית טוב מרבים מאיתנו.

2. הגיע הזמן לבטל את הגדרה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". שום מדינה לא מגדירה את עצמה כדמוקרטיה אלא מי שצריכה להתנצל על משהו. אני לא צריך להתנצל על דבר. מדינת ישראל היא מדינה יהודית.

3. ועדת המעקב ושאר הארגונים בתחפושת מתפקדים כארגונים לאומניים אנטי- ישראליים. זה הזמן לבדוק האם ארגונים כאלה חוקיים בכלל במדינת ישראל. גם לדמוקרטיה מותר להתגונן, כאשר חרב האיום כבר מוטלת לפניה על השולחן. המנהיגות הערבית העניקה במסמך את הלגיטימציה המלאה לעשות זאת.

4. יש מקום לבדוק המשך העברת תקציבים ממשלתית לרשויות שהשתתפו במסמך הגזעני הזה. ישראל לא תממן עוד את מי ששואף לחסלה. ראשי הרשויות הערביות נבחרו לנהל את העיריות שלהם (דבר שרובם נכשלים לעשות) ולא לשמש שופר תעמולתי ערבי.

5. והחשוב ביותר. בג"ץ הבין או צריך להבין. הוילון הוסר. לא דרישה לשוויון אישי לפנינו אלא לאומנות פלסטינית מבפנים, החוברת ללאומנות ערבית מבחוץ. ועם זה, כאשר זה גלוי וברור, נדע להסתדר.

המנהיגות הערבית אולי אינה מבינה זאת, הרי כל המסמך שלהם מעיד על כך שלא למדו שום לקח מן ההיסטוריה, מאבותיהם ומסביהם. אך הציבור היהודי בארץ התבגר. התבגרנו. הבנו. אנחנו לא מטומטמים עוד, כפי שרובינו היינו לפני עשר שנים. אנחנו ניבנה וניבנה, נשתרש ונעמיק, כאשר מליוני יהודים עוד יגיעו לכאן. תודה לכם, מנהיגות ערביי ישראל, שאתם פועלים במרץ לחזק את הציונות שלנו, הגאה והבוטחת בעצמה.

שמואל כץ ז"ל

כ"א כסלו תרע"ה - ד' אייר תשס"ח

נולד בדרום אפריקה. הצטרף לתנועת הנוער בית"ר ב- 1930. תירגם מאידיש לאנגלית את ספרו של זאב ז'בוטינסקי "מגילת הגדוד". עלה ארצה ב- 1936, היה מלווה את ז'בוטינסקי במסעותיו בפולין ושימש כמזכירו, הצטרף לאצ"ל וב- 1940 נשלח לאנגליה להקים שם מערכת הסברה לטובת התנועה הרביזיוניסטית וייסד את הבטאון, The Jewish Standard.

חזר ארצה ב- 1946 והיה לחבר מפקדת האצ"ל והשתתף בכמה מהפגישות המדיניות המכריעות. היא בין מארגני ה"אלטלנה" והשתתף בשיחות עם ראשי מפא"י ערב בואה. עלה לירושלים לשמש המפקד האחרון של האצ"ל בעיר.

בכנסת הראשונה היה לח"כ מטעם מרות אך פרש מפעילות ציבורית וייסד את בית ההוצאה "קרני".

ב- 1966 הוציא לאור את ספרו האוטוביגורפי "יום האש".

לאחר מלחמת ששת הימים היה בין מייסדי ובכירי התנועה למען ארץ-ישראל השלמה. יצא לארה"ב ושם סייע להקים את ארגון "אמריקאים תומכי ישראל בטוחה" AFSI.

ב- 1977 התמנה כיועץ ראש הממשלה מנחם בגין להסברה אם כי ביקש תחילה להתמנות כשר לענייני הסברה אך משה דיין התנגד בתוקף. פרש מתפקידו לאחר שחלק על תוכנית האוטונומיה של בגין ואף התמודד מול חיים לנדאו לתפקיד שר.

בין ספריו: "אדמת מריבה", "ז'בו" ו"הרשת".

משך שנים רבות, מאז 1977, פריסם מאמרי פרשנות ודעה ב"מעריב" ובאנגלית ב"ג'רוסלם פוסט". מאמרו האחרון באנגלית הופיע בדצ'מבר האחרון כשהוא בן 93 ועסק בזכויות הלגיטימיות של מתיישבי יהודה ושומרון.

הנה אני בביקורו אצלו בבית האבות בו שהה בשנים האחרונות




מוקי עם אליקים העצני במערת המכפלה ךרגך בריתץ המילה של בנה של נדיה מטר

לאן הגענו?

ד' אייר תשס"ח
9.5.08
לכבוד
השר לבטחון פנים
מר אבי דיכטר
----------------------
א.נ.
הנדון: התנכלות זדונית של משטרת ישראל לתושבי מעלה רחבעם.
--------------------------------------------------------------------------
1. היום בשעה 12:00 הגיעו שני שוטרים לביתו של מר איציק חלמיש בישוב מעלה רחבעם ומסרו לו הזמנה להתייצבות בנקודת משטרת גוש עציון
ביום א' 11.5.08 בשעה 08:00. ההזמנה נחתמה בידי רס"ר יעקב אהרוני
(מ.א. 1046762).
2. הסיבה להזמנה הדחופה: "חקירה בענין רשיון אקדח לא בתוקף". מר חלמיש התבקש להביא עמו את אקדח הטאורוס שלו (מס' 7293) + ת"ז +רשיונות; ולפנות לחוקר עמי גבאי.
3. הבעיה החמורה היא שאקדח הטאורוס הנ"ל הוחרם ע"י משטרת ישראל לפני ארבע שנים בעת חקירת אשמת שווא נגד האחים איציק ודני חלמיש. חמור מאד ששוטרי משטרת ישראל אינם בודקים במחשב שלהם ומגלים עובדה פשוטה זאת.
4. נראה לי שהבעיה היא לא רק רשלנות, אלא זדוניות. קצינים מסויימים במשטרת ישראל ( במרחב חברון ובנקודת עציון) מתקשים להשלים עם העובדה שהאחים חלמיש אינם בכלא ולכן החליטו להמשיך להטרידם באמתלות שווא.
5. להזכירך – דיווחנו לך לא מכבר על מסכת הטרדות של תושבי מעלה רחבעם במשך כחצי שנה ע"י בלשי מרחב חברון, שבעקבותיה התקיים בירור עם מפקד המרחב נצ"מ אבשה פלד, וסוכם שההטרדות ייפסקו.
6. מן הראוי שתהיה התערבות מהירה שלך ושל המפכ"ל לבדוק מי עומד מאחורי ההטרדה האחרונה, ושיינקטו נגדו האמצעים המשמעתיים המתאימים.

בכבוד רב,
דתיה יצחקי מזכירת היישוב.


העתקים: מפכ"ל המשטרה
מפקד מרחב חברון
ראש מ.א. גוש עציון
ח"כ אריה אלדד
ח"כ בני אלון
ח"כ אורי אריאל
מפקד משטרת עציון.

עוד טור שלי בשבועון בשבע

אבל איזו "גדה"?/ ישראל מידד

ב"מבט" של יום חמישי שעבר הציגה מירב מילר כתבה מצולמת על אירועי היום ביו"ש תוך שימוש בכינוי "גדה".

אין זו הפעם הראשונה שהמונח "הגדה המערבית" מתגנב לדיווח החדשותי של השידור הציבורי. לאחרונה, תנועת "שלום עכשיו" וחיים יבין התגאו שאחת ההצלחות שלהם היא החדרת המינוח הפוליטי שלהם לשפת השידור.

המאבק בתופעה הוא סיזיפי, כי למרות הנחיות די ברורות, עורכי ומנהלי החדשות, ולא רק הערוץ הראשון, דבקים בשימוש ב"גדה המערבית". אבל, גם אם המצב הוא כך, הרי מדוע להרשות לקריינים וכתבים לומר רק "הגדה", ללא התוספת של "המערבית". נוהל כזה יכול להכשיל את ציבור צרכני התקשורת. הרי מאיפה לצופים ולמאזינים לדעת בדיוק באיזו גדה מדוברת - זו ה"מערבית" או אולי זו ה"מזרחית"? לפעמים משודרות חדשות על מדינה קטנה בשם "ירדן" הממוקמת, אם כבר, ב"גדה המזרחית". הנה, יש סיבה לצרף את האיתור הגיאוגרפי: למען הדיוק.