רשימת ביקורת הספרים שלי בנקודה - סרוקה

נסיון של ניתוח טכסט של כרוז שטרנהל

זה הכרוז שהונח ליד שדלת ביתו של פרופ' זאב שטרנהל בליל הפיצוץ



האם ניסוח הכרוז עולה בבת אחת עם התמונה התקשורתית והמשטרתית לגבי זהות וודאית של מבצעי הפיגוע, דהיינו מחתרת מקרב אנשי יו"ש או הימין הקיצוני או משהו דומה?

האם למי שיחקור את הכרוז עולות תהיות מסוימות שהוא רשאי ואף חייב להעלות אותן לדיון?

ברשימה שהתפרסמה בעיתון הארץ ביום ששי, 26.9, כתב מורי פרופ' אבנר דה שליט

"טרם נודע בבירור מי הם האדם או הקבוצה שהניחו את המטען בפתח ביתו של פרופ' זאב שטנרהל...מובן שאין לגלוש להאשמות קולקטיביות...אם אכן הוא נעשה על ידי אנשי ימין, כפי שנראה כרגע...

אכן, כרגע, איך הדברים נראים?

האם מישהו עם רקע אקדמי היה מכריז על מסמך מן המאה ה- 17 בכתוב בידי שבתי צבי סתם, ללא בדיקה טקסטואלית?

האם החוקרים של ספר הזוהר היו כל כך בטוחים שמשה די-ליאון לא כתב את הספר על סמך אי-בדיקה כפי שאנו עדים לה היום בעניין שלנו?

אז הבה ננסה להתחיל לבדוק את המסמך ואני מאוד מקווה שכך עושים בחדרי השב"כ ומשטרת ישראל

א. מדוע אין ב"ה או בס"ד?

ב. איזה סכום זה 1.1 מליון שקלים?

ג. איזה שם זה צבא המשחררים הממלכתיים? מישהו מנוער הגבעות, גוש אמונים או דומה היה משתמש במינוח ממלכתי?

ד. איזה מין יצור זה מכונות יריה? זו עברית של צבר, של צעיר או של אדם מבוגר, מן המילון? מדוע לא קלצ'ניקובים או תת-מקלעים?

ה. מה שייך מצעדי גאווה לעניין הזה? אולי זה חרדי?

ו. כנ"ל ההפלות. עם כל הכבוד לנושא, עניין זה לא באופק של הנוער שלנו

ז. מדוע אין אזכור של ארץ ישראל?

ח. מה זה חלומנו ומודע לא חזון?

ט. מלכות יהודה או מדינת יהודה?

י. מדוע שטרנהל עצמו אינו נזכר בכרוז?

מכל זה ודברים אחרים, ברור לי שהמסקנות של פרופ' דה שליט, של ראש הממשלה, של התקשורת ואחרים הן קצת מוקדמות.

לא שלא הייתה כאן נסיון נלוז, פלילי ורשע לפגוע פיזית ביהודי אלא מי באמת פגע, מדוע הוא/ם פגע/פגעו ומה הם רוצים להשיג בפגיעתם זו?

ודבר ראשון של צבור משכיל, אינטליגנטי ואקדמי הוא לחקור, בכלים של נתיוח והשוואה ושל העלאת שאלות ותהיות.

המסמך לפניכם, מה אתם אומרים?

וראה גם כאן באתר ערוץ 7

וגם ברוטר

האם יתפרסם?

בתגובה לידיעה "חייל עלול לאבד את הראייה בעינו" מאת יובל אזולאי ("הארץ", 23.9)

לאחר בדיקה של האתר הרשמי של ארגון מחסוםwatch גם בעברית וגם באנגלית ולאחר חיפוש אחר חדשות בשם ארגון זה, אין לי אלא לקבוע שלמרות דאגתן של הנשים שהפקידו את עצמן על המחסומים לצד ההומני בצורך לשמור על הבטחון, לא מצאתי שום התייחסות למקרה החמור הזה. חייל צה"ל הותקף דווקא במסלול ההומני, דבר שהארגון יכול בהחלט לזכות לעצמו ואין הבעת צער על האישה הערבייה שניצלה את טוב לבים של הישראלים להקל על נכים וחולים. האם יש להסיק שאצל נשים אלה אין כל זיק של רחמנות על חיילי צה"ל?

ואולי כן, זאת המסקנה. אינה מיכאלי, פעילת הארגון לשעבר אבל מזדהה בהווה, כתבה באתר העיתון "ידיעות אחרונות" למחרת המקרה ש"אין ספק כי כל עוד תימשך שליטה ישראלית באוכלוסיה הפלסטינית, תימשך גם ההתנגדות. חלקה תהיה אלימה, קשה וכואבת". רחמנות אין כאן אבל סלחנות לחומצה יש. ואין אלא לתהות, במהופך: האם אם תימשך ההתנגדות האלימה, האם יצטרך בנינו-חיילינו לעמוד ליד המחסומים?


ישראל מידד
שילה

מאמרי בנקודה - ביקורת ספר על הר-הבית

הפונדמנטליזם האזרחי

פונדמנטליזם יהודי והר הבית מוטי ענברי, ספריית אשכולות, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשס"ח

מאז מלחמת ששת הימים נמצאת מדינת ישראל - על ממסדיה המדינתיים, דהיינו זרועות השלטון, ועל האליטות החברתיות שלה - במאבק איתנים של הגמוניה זהותית מול תנועות שתובעות את מימוש הזכויות של היהודים על פי דין, ואף על פי התורה, על ובהר הבית. הספר מתמקד בהיבט הדתי של המאבק ותורם רבות להבנתו, אך מן ההיבטים האחרים - המשפטי, הפוליטי, הדמוקרטי, ההומניסטי והליברלי - הוא מתעלם


מובאה:
בספר מתגלה בעיה יסודית: האם הוא מתמקד בהר הבית או בבית המקדש, והאם יש הבדל מהותי באופי המחאה וההשתדלות הציבורית והפוליטית בין שני יעדים אלה?

ביוגרפיה: ישראל מידד, תושב שילה, משמש כמזכיר אגודת "אל הר ה'", וכותב עבודת מחקר על הנכחתו של הר הבית בשיח הפוליטי הציוני.

כנראה שלא כל מה שרואים מכאן רואים משם. בספר "פונדמנטליזם יהודי והר הבית", שמבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, פורס מוטי ענברי, המלמד באוניברסיטת ברנדייס שבארצות הברית, תמונה רחבה ועמוקה של הקבוצות הפועלות למען הר הבית ב-15 השנים האחרונות. השאלה שעולה בעקבות הספר היא מה בדיוק רואים? וביתר חריפות: מה חושבים שרואים?

מאז מלחמת ששת הימים ושיבת הריבונות היהודית על הר הבית באופן רשמי, גם אם לא מעשי, נמצאת מדינת ישראל - על ממסדיה המדינתיים, דהיינו זרועות השלטון, ועל האליטות החברתיות שלה, בעיקר אנשי אקדמיה, תרבות ותקשורת - במאבק איתנים של הגמוניה זהותית מול תנועות שתובעות את מימוש הזכויות של היהודים על פי דין, ואף על פי התורה, על ובהר הבית. הספר תורם רבות להבנת מאבק זה, אבל הוא לא מקיף מספיק. הוא מהווה השלמה מסוימת לספרו של נדב שרגאי "הר המריבה", גם מבחינה היסטורית, גם מבחינת שדה המחקר, וגם מבחינת איכות המחקר. אולם כבר מתחילתו מתגלה בספר בעיה יסודית: האם הוא מתמקד בהר הבית או בבית המקדש, והאם יש הבדל מהותי באופי המחאה וההשתדלות הציבורית והפוליטית בין שני יעדים אלה?

בספר תשעה פרקים, מבוא וסיכום, ואין ספק שמידע רב וחשוב כלול בהם, אלא שלפעמים הדילוגים בתולדות המאבק וההתמקדות בעשרים השנים האחרונות אינם מאפשרים רצף מובן ועומק. היריעה נראית אמנם רחבה, אך היא אינה רחבה דיה. שבתי בן דב למשל זוכה לפרק שלם, בעוד "הוועד למניעת הרס עתיקות הר הבית" אינו מוזכר, ולא מוזכר שמם של ד"ר אילת מזר וד"ר שמואל ברקוביץ. חיסרון זה מבליט את העובדה שהספר עוסק רק במה שמכונה פונדמנטליזם דתי, ומתעלם מגופים ואנשים אחרים שעוסקים בנושא הר הבית. לאחר בן דב בא תורם של יהודה עציון, מוטי קרפל והרב יצחק גינזבורג, שגם לכל אחד מהם מוקדש פרק שלם. הקשר הנוצרי מוסבר ומנותח בפרק האחרון.

נרטיב תאוקרטי פוסט ציוני

ענברי מתרכז בנושא הפונדמנטליזם או הרדיקליזציה של הדת, ואינו דן בהתחמקות השלטון הישראלי, על כל ממשלותיו, ממימוש הזכויות היהודיות בהר הבית על פי החוק החילוני, ומתוך שיקולים ערכיים, דמוקרטיים, הומניסטים וליברליים. הפונדמנטליזם האזרחי הזה, שמונע מיהודים להתפלל או לחפור בתוך המתחם, ובד בבד נותן יד חופשית לווקף המוסלמי להשחית ולהרוס, נעדר מהתמונה שענברי מצייר, ובכך שלמותה נפגעת והבנת הקורא נותרת חלקית. האם יש הבדל בין המושג פונדמנטליזם לבין קביעתו של ענברי ש"ספר זה עוסק באקטיביזם משיחי" (עמ' 12)? האם אלה עניינים זהים או שיכול להתקיים פונדמנטליזם יהודי במאה שערים ובני ברק למשל, בלי הקשר משיחי ובלי שיוך למאבק על הר הבית.

ענברי מציין שפעילות ציבורית ענפה בנושא הר הבית החלה במחצית השנייה של שנות השמונים, אבל הוא משמיט מרשימת הגורמים לכך את הבנייה המוסלמית הבלתי חוקית של במות תפילה על ההר, ואת השחתתם של אזורים נרחבים במתחם, למרות שמעשים אלה זכו להד תקשורתי. בעקבותיהם הוגשו שאילתות רבות בכנסת, התקיימו דיונים במליאה, נערכו ביקורים של ועדת הפנים של הכנסת, ואף הוגשה הצעת חוק להקמת מִנהל הר הבית שיוציא את ניהול האתר מידי הווקף.

הפגם בגישתו המחקרית של ענברי הוא שכל פעילות בעניין הר הבית מוגדרת מראש כדבר שלילי. גם אם אין בספר הטפה ביקורתית נגד פעילותן של הקבוצות שעוסקות בנושא הר הבית, מטבע הדברים הקורא מזדהה עם הכותב ונוצרת אצלו אוטומטית עמדה עוינת לפעילות זו. הדבר נכון במיוחד לאור העובדה שענברי כורך את העשייה למען הר הבית עם השאיפה ל"מדינת תורה", ומסמן את האפשרות "שהתחושות המשבריות של פינוי ההתנחלויות פתח מקום לנרטיב תאוקרטי פוסט ציוני כתגובת נגד" (עמ' 212).

אני מצפה מחוקר אובייקטיבי שיעמיד את נושא הר הבית בהקשר רחב יותר, או לחלופין שיצמצם את היקף הנושא וישנה את שם הספר בהתאם למשהו כמו "השאיפה למקדש כביטוי לפונדמנטליזם יהודי". מי שלא קרא את "הר המריבה" ויסתמך על ספרו של ענברי בלבד, לא יבין את היקף המערכה על הר הבית שנמשכת כבר למעלה מארבעים שנה. הממד הפוליטי, להבדיל מהממד הדתי, אינו בא לידי ביטוי בספר. הוא כולל פגישות עם ראשי ממשלה, שרים, ח"כים ומנהיגי מפלגות, ואין לו השלכות פונדמנטליסטיות. קיים גם ממד משפטי, שכולל להערכתי כ-150 עתירות לבג"ץ. ניתוח תוכנן של העתירות על פי אמות מידה משפטיות והיסטוריות מעלה שלא מדובר בפונדמנטליזם. גם הממד האזרחי חסר בספר, ולכן הטענה שקיים, או מתהווה, נרטיב תאוקרטי פוסט ציוני שמדרבן את הפעילות למען הר הבית, פוגעת בערך המדעי של הספר.

על איזה נרטיב מדבר ענברי? אולי במקום תופעה פוסט ציונית נמצאנו חוקרים תופעה של קדם ציוניזציה? תהליך של חזרה לתודעה קודמת, למטרות וליעדים של העם היהודי החי בארצו? ענברי אינו מתמודד מספיק עם האפשרות הזו, ועל הקורא לזכור שהספר מציג תמונה מצומצמת מזווית פרשנית אחת. כל פרשנות היא לגיטימית, בתנאי שהיא מתבססת על התמונה הכוללת ומציגה עובדות נכונות.

לא פותר את החידה

בספר יש גם אי דיוקים, חשובים יותר ופחות, ודברים שנשמטו. החלטת בג"ץ "חוגים לאומיים" הייתה ב-1970 ולא ב-1968 שהיא שנת הגשת העתירה (עמ' 115); שמו של אחד מראשי המחתרת היהודית הוא מנחם לבני ולא מיכאל לבני (עמ' 68); בדיון על גישת הרב צבי יהודה קוק בנוגע להר הבית (עמ' 19-20), היה ראוי להזכיר שהרב צבי יהודה עבר בעצמו את רחבת הר הבית מצפון לדרום כדי להגיע לכותל המערבי יום לאחר שחרור המקום; קבוצת "נאמני הר הבית" לא הושארה מחוץ למעגל של "שוחרי בית המקדש" (עמ' 120), גרשון סלומון בחר שלא להצטרף אליהם; ראשית ההתייחסות לנוצרים על בסיס האוניברסליות של המקדש (עמ' 189) הייתה בסוף שנות השבעים, בסיוע סטנלי גולדפוט המנוח, בעיקר דרך למברט דולפין וטרי ריזנהובר; לא מאיר שמגר היה היועץ המשפטי לממשלה בשנת 1987 (עמ' 129); ענברי מנחש ש"כנראה" מועצת יש"ע מממנת את מבצע "סיבוב השערים" (עמ' 31), דבר שבנקל ניתן לבדוק; שבט לוי חולק ל-24 מעמדות ולא ל"מטות" (עמ' 81); הרב משה סגל מוזכר (עמ' 156), אבל ספרו "דור דורשיו" שנוגע לנושא המרכזי של ענברי אינו מוזכר בביבליוגרפיה; אין דיון על חלקם של הרב יהודה עמיטל, ורבנים נוספים שאינם יושבים על משבצת הפונדמנטליזם, בפעילות למען הר הבית; אורי צבי גרינברג אמנם נזכר בספר (עמ' 89), אבל שמו לא מופיע במפתח.

אין ספק שהקריאה בספר מעשירה את הדעת, מעמיקה את המחשבה, ומאתגרת את המתעניין בסוגיות בסיסיות במחשבה היהודית והפוליטית, אך עדיין מרחפת מעליו חידה שלא באה על פתרונה: האם הר הבית מזין את הפונדמנטליזם שענברי בטוח בקיומו, או שהפונדמנטליזם מזין את ההתעוררות למען הר הבית?

על זאב שטרנהל

מתוך רשימתו של עו"ד יוסף דר באתר
NFC
ב- 28.4.08

בג"צ אוהב את פרופסור שטרנהל


כל האינפורמציה שבג"צ היה מוכן לנדב לקורא בקשר למאמרו של שטרנהל הייתה שהמדובר "במאמר שפרסם בשנת 2001 בעיתון הארץ, בנוגע למאבק הפלשתיני המזוין ולהתיישבות היהודית בשטחי יהודה ושומרון"

למעוניינים, נוסח מלא של פסק הדין הוא כאן
▪ ▪ ▪

איך אתה יודע שפסק דין של בג"צ הוא פסק דין עקום? פשוט מאוד! מתוך "שפת הגוף" שלו. אתה קורא את פסק הדין ומגלה מייד את החור השחור שממלא אותו.

חורים שחורים - זו המומחיות של בג"צ.

וכשאתה מגלה בפסק דין חור שחור - כדאי שתתעורר.

וכזה הוא פסק הדין של בג"צ שהחליט לדחות את העתירה למנוע מפרופ' זאב שטרנהל את פרס ישראל.

הנה ההסבר:

טענתם הראשית והעיקרית של העותרים הייתה נעוצה במאמר מסוים שפרופ' שטרנהל פרסם בשנת 2001 בעיתון הארץ.

בג"צ דן בעניין על פני תשעה-עשר עמודים ודחה כאמור את העתירה.

אבל ראה זה פלא: בכל תשעה-עשר העמודים הצפופים של פסק הדין, בג"צ לא מצא מקום לספר לקורא - ולו במילים ספורות - מה נאמר בו באותו מאמר של פרופ' שטרנהל, שהביא את העותרים לבקש מבג"צ לשלול ממנו את הפרס.

כל האינפורמציה שבג"צ היה מוכן לנדב לקורא בקשר למאמרו של שטרנהל הייתה שהמדובר "במאמר שפרסם בשנת 2001 בעיתון הארץ, בנוגע למאבק הפלשתיני המזוין ולהתיישבות היהודית בשטחי יהודה ושומרון".

ובכן, מה בג"צ מספר לנו כאן על תוכן המאמר של שטרנהל? כלום בתוספת שום דבר!

לשם השוואה: כשהוגשה בזמנה עתירה לבג"צ נגד הענקת פרס ישראל לעיתונאי שמואל שניצר עקב התבטאויות קשות נגד עולי אתיופיה, בג"צ לא הסתפק באמירה סתמית ששניצר פרסם דברים בנוגע לעולי אתיופיה. להפך, באותו מקרה בג"צ לא חסך מהקורא, ובצדק, את הדברים הקשים שאמר אז שניצר בגנות העלייה מאתיופיה (ואמנם, בסופו של דבר שניצר לא קיבל את הפרס).

אבל שטרנהל הוא כנראה איש מזן אחר.

ועל היושר - כלומר העוקם - האינטלקטואלי של בג"צ ממילא אין צורך להכביר מילים.

הרי הקורא הממוצע שמעלעל בפסק הדין רוצה לדעת - סקרן מאוד לדעת - מה היו הדברים במאמרו של שטרנהל שדחפו את העותרים עד שערי בג"צ. מה יותר אלמנטרי מזה?! הרי הדברים הללו של שטרנהל אמורים לשכון בלבו של פסק הדין, ועקירתם משם, באופן כל כך בוטה ומלאכותי, מעליבה את האינטלגנציה ממש. אמון הציבור, אתם יודעים.

עד כמה עקומה היא הדרך שבה הלך כאן בג"צ תעיד העובדה, שבג"צ, במקומות שונים בפסק הדין, מתייחס שוב ושוב למאמר המדובר, אבל נמנע בעקביות - ממש בזדון - מלספר לקורא מה נאמר בו באותו מאמר.

כך למשל (ציטוט מפסק הדין): "במקרה שבפנינו המדובר במאמר פובליציסטי שפרסם המשיב 3 (שטרנהל) בעיתון הארץ בשנת 2001...לטעמי הפרשנות שמבקשים העותרים להקנות לדברים האמורים במאמר אינה פרשנות שאין בלתה... דומני כי אין מקום לספק כי הדעה המובעת במאמר האמור אינה דעה שכלל הציבור בישראל שותף לה וישנם צבורים רחבים המוצאים עצמם נפגעים ומסתייגים ממנה... גם לו הייתי הולכת לשיטתם של אלה הסבורים כי במאמר זה הוציא המשיב 3 את עצמו מגבולות הקונסנזוס - וספק בעיני האם ניתן לקבוע בקלות מהם גבולותיו - עדיין אני סבורה כי האמירות שבמאמר זה, שעל תוכנו הממשי ניתן להתווכח, הינן בטלות בשישים אל מול עשייתו האקדמית העשירה...איני מתעלמת מכך שהדברים שנאמרו במאמר המדובר, תהא פרשנותם אשר תהא, צורמים ואינם ערבים לאוזניים רבות, ויש אף מי שייפגע מהן. ברם, אל לנו ליתן לפגיעה ברגשות להכריע את הכף..."

עד כאן הציטוט.

ממש לא יאומן! בג"צ מתייחס ממושכות למאמר, ואף מתפלמס עם העותרים על דרך פרשנותו, אבל נמנע בעקשנות מלספר לציבור מה נאמר בו באותו מאמר. כנראה שאין גבול לגיחוך שבג"צ מסוגל לזנק לתוכו.

וכיוון שבג"צ נמנע מהבאת הדברים של שטרנהל - הנה תמציתם (ותודה לגוגל): "לרבים בישראל, אולי אף לרוב המצביעים, אין ספק בדבר הלגיטימיות של ההתנגדות המזוינת בשטחים עצמם. אילו הייתה בפלשתינים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות, ולא פוגעים בנשים ובילדים, ונמנעים מירי על גילה, על נחל עוז ועל שדרות, כן היו נמנעים מהנחת מטענים מצידו המערבי של הקו הירוק. בדרך זו היו הפלשתינים משרטטים בעצמם את פרופיל הפתרון שממילא יושג בעתיד: הקו הירוק המתוקן יהיה גבול בינלאומי ושטחים יוחלפו כדי לפצות את הפלשתינים על האדמות שכבר סופחו לישראל ואולי עוד יסופחו".

עד כאן הציטוט.

דברים לא פשוטים: פרופ' שטרנהל מדבר כאן על כך ש"אין ספק בדבר הלגיטימיות של ההתנגדות המזוינת בשטחים", ועל כך ש"אילו הייתה בפלשתינים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות".

כתבות שלי

על המקרים של בני הזוג רוזנברג ושותפם מורטון סוסול ויונתן פולארד באתר יעודי

וגם באתר רוטר

לא נעים לראות תחנת-אוטובוסים יתומה

עוד מעט ושנתיים מאז הגזרה.



ללא מתן מספיק זמן כדי שצבור הנוסעים יתארגנו למנוע את הגזרה

ובהסכמה של המזכירות, קרי: הועד המנהל,

ובעוד כמה כשלים,

קווי אגד הפסקיו לעלות למעלה ובכך אחרי יותר מעשרים שנה


עשרות רבות של אנשים מצאו את עצמם נאלצים לעלות ברגל בקיץ הלוהט, בחורף הקר,

בגשמים וברוחות ןבחום קודח

שנתיים כמעט עברו והאנשים מזדקנים ולכן עוד יותר קשה לעלות

במיוחד עם יש סלים או חוזרים אחרי יום עבודה מפרך

הבטיחו לנו טרמפים - ויש, רק צריך לחכות, לפעמים יותר מרבע שעה

ואם מפספסים אוטובוס כשיורדים אז יש לחכות הרבה זמן

ויש זמן רב לחשוב על המצב הקשה


האם הקווים עוד יחזרו?

האם מישהו פועל בנדון, אחרי שכל הנסיונות להניע את המזכירות מלתמוך בשינוי נדחו?

על אחמד מוסא לאהרן שבתאי

בשבוע שעבר, התפרסמו שלשה "שירים", פרי עטו של אהרן שבתאי.

אני מביא את סנוח אחד מהם:

שלושה שירים

מאת אהרן שבתאי


אחמד מוסא


אתמול נהרג הילד אחמד מוסא

שוטר מג"ב מעל ג'יפ

הרג את הילד אחמד מוסא

אני עצוב על מותו של הילד

אני מצטער על השוטר שירה בילד

הצבא יחקר את המקרה

שבו נהרג הילד אחמד מוסא

מפעם לפעם הצבא הורג ילד או ילדה

והפעם נהרג הילד אחמד מוסא


לא צריך לפרט את הרמה הספרותית של כתיבה לירית זו שלא לדבר על התוכן החשוב.


שלחתי שיר בתגובה ואני מקווה שיתפרסם אז תחזרו לכאן בעוד שובע לבדוק.

בשבע - הטור של 18.9.08

הגזען האמיתי/ ישראל מידד

בבוקר של יום ראשון השבוע דנו העיתונאים קרן נויבך וירון דקל בתוכנית הבוקר שלהם ב"קול ישראל", בפרשת "השד העדתי" שיצא מן הבקבוק בין שאול מופז וצפי לבני. ומה אם לא נאומו של מנחם בגין בתגובה לנאומו של דודו טופז כשייך לנושא. אך משום מה, למרות שידעו לצטט היטב את דבריו של בגין שנאמרו בתגובה להתקפה הפרועה של הבדרן שחשב שהוא חביב השמאל, לא יכלו העיתונאים לצטט מדברי טופז. המאזינים פשוט לא יכלו לדעת על מה התרגז בגין. הצגה חד-צדדית כזו פירושה הטיה תקשורתית. הרי בדיקה ברשת האינטרנט מעלה את המשפטים הבאים: "...תענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים שהורסים אסיפות בחירות... הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות".

פגם אתי נוסף היה כאשר נויבך ודקל לא עדכנו את קהל השומעים שדבריו של טופז לא רק שזכו לתשואות בעצרת, אלא אף לא אחד מהיושבים ליד שולחן המכובדים על הבמה בכיכר מלכי ישראל דאז, מראשי מפלגת העבודה, לא הסתייג מהדברים. זאת אומרת, לא דודו טופז היה הגזען היחידי באותו לילה. אבל את זה נויבך ודקל לא רצו כנראה לחשוף.

עברית כפי שקוראים אותה

או מה שנקרא עברית פונטית

הטור שלי במיקרוסקופ של בשבע של השבוע

ללמוד מאן-בי-סי/ ישראל מידד

כשבנימין נתניהו חזר על המנטרה "הם מפחדים", קהל שומעיו לא צעק בקצב "רשות השידור! רשות השידור!". ואולם, בוועידת הרפובליקנים לפני שבוע, כשהזכירה המועמדת לסגן הנשיא, שרה פיילין, את נושא ההטיה התקשורתית, מאות רבות צעקו "אן-בי-סי! אן-בי-סי!". ערוץ הכבלים של רשת זו נתפש בעיני נאמני המפלגה כעוין למקיין, וסקרים שבוצעו אימתו את החשד שהמנחים המרכזיים בתוכניות הפוליטיות פעלו נגדו תוך הפרות של האתיקה המקצועית שלא להביע דעות אישיות. בסקר אחד נטען ש- 51 אחוז הביעו את דעתם שהתקשורת פועלת נגד פיילין, בעוד 24 אחוז הסבירו כי עמדת התקשורת גורמת להם להצביע דווקא עבור הרפובליקנים. ועוד, 54 אחוז טענו שבעיית ההטיה התקשורתית מהווה איום יותר משמעותי מנושא הון-שלטון.

ולכן, כעבור פחות משבוע, שני מגישי תוכנית הסיקור של הבחירות, אולברמן ומתיוז, הועברו מכסאותיהם באולפן, הוגדרו כ"פרשנים" והוחלפו באחרים. ההנהלה בדקה וגילתה שהערוץ נחשב כ'שופר שמאלני' ואפילו אחד ממנהליו לשעבר, דוידסון גולדין, הכריז: "התזוזה המאכזבת ביותר שראינו היא איך ההטיה הפוליטית הסתננה לתוך הדיווחים החדשותיים בשיא זמן השידור". בכתבה אחת, צוטט בכיר שרשת אן-בי.סי. אומר שהערוץ מתנהג כמו אחד שמכור להירואין. כידוע, לישראל מגיע כל דבר מארה"ב, טוב ורע, באיחור של כמה שנים. אז אולי יש תקווה שהמצב בתקשורת הישראלית עוד ישתפר?

אני מופיע באתר "יעודי" וגם עם קישורית ברוטר

בבלוג באנגלית שלי כתבתי על התפתחות מעניינת בקשר ליונתן פולארד.

הנה רוטר

ובתרגום לעברית כאן

ותודה לאלה

לאנה סלוצקין המתרגמת

והטור של בשבע השבוע

נו, אתה כבר כותב בלוג?/ ישראל מידד

לפני שבועיים נערך מפגש בין-ארצי ראשון של בלוגרים. אותם אנשים ששעות על גבי שעות כותבים מין יומן אישי, שהמכנה המשותף להם הוא שהם יהודים. בחסות ארגון "נפש בנפש", ובסיוע נוסף של כמה חברות מסחריות, התכנסו למשך קצת יותר מארבע שעות, למעלה מ-200 אנשים כדי להקשיב לשני פאנלים (השתתפתי באחד המושבים) ולאורח הכבוד, בנימין נתניהו.

הקהל היה די מגוון, אבל ניכר היה שהזן הדתי והלאומי נוכח חזק מאוד. אבל היו נשים, וחילונים ואנשי שמאל וכצעד ראשון בוודאי שהכנס היה היסטורי.

הקסם בבלוג הוא שחוץ מזמן, אין צורך בהשקעה אחרת כדי להריץ אותו, והוא מאפשר לכותב להעלות על המסך בפני העולם כולו כל מה שעולה על דעתו על דעתה ללא צנזורה, כמעט. הבלוג הוא הערוץ התקשורתי ההמוני החופשי האמיתי. יש אנשים שכותבים בגלוי ויש המתחבאים מאחורי כל מיני כינויים וזהויות סודיים. יש המתרכזים בחייהם האישיים ויש המקדישים את עצמם לפוליטיקה, לטכנולוגיות, להומור או לרכילות. לפי נתונים שמתפרסמים, יש מאות אלפי ישראלים הכותבים בלוגים בישראל שלא לדבר על מיליונים בתבל. הבלוג הוא שילוב של ספרות ועיתונאות וזכור לנו את העבודה של כמה בלוגרים במלחמת לבנון השניה והתמונות המסולפות.

אם חשבתם להתחיל לכתוב בלוג, כדאי שתתחילו, כדי תוכלו להשתתף בכנס הבא.

טור שלא ייכלל בבשבע כי משיהי כתבה על הנושא

ש-ש-ש-שה! תקשורת / ישראל מידד

במוצ"ש האחרונה, עלתה באתר YNET ידיעה על כך שחשוד שביום חמישי בלילה, בנם של עיתונאים מוכרים תקף שוטר. בקיצור, שוטרים רדפו אחר מכונית לאחר שנצפה צעיר מכניס לתוכה בכוח צעירה בכוח. כנראה שהוא גם חצה צמתים באור אדום ואולי אפילו תקף שוטר לאחר שנעצר.

ואולם, ככל שניסיתי, לא מצאתי אזכור פומבי שמות למעורבים ולא של שמות ההורים (אם כי נמסר לי שם). ידוע שעו"ד קבלר ביקש לשחרר את העצור בערבות ואכן, שופטת בית המשפט לשלום, גיליה רביד, שיחררה את הבחור בערבות של 6,750 שקלים ולפי הידיעה, אביו העיתונאי של הבחור שילם חצי מהסכום. עד כאן כל מה שהתפרסם בתקשורת. ובוודאי אתם שואלים יחד עמי, נו, מי הוא אותו עיתונאי, אב הבן ומשלם דמי הערבות? האם כתבי המשטרה וכתבי בתי המשפט אינם יודעים? הם לא תיחקרו מספיק? זה לא מעניין אותם? או, שכקולגות בגילדה של הברנז'ה (ותסלחו לי על שפת הלעז, תרתי-משמע) הם מחפים? האם זאת התנהגות מקצועית ראויה?

אולי. הרי בהתחשב בכך שעיתונאים כבר "מאיימים" על מפכ"ל המשטרה, כך דיווח יואב יצחק וכך מסר אורי כהן-אהרונוב, שאם ניתב אורי בר-לב יפוטר הם יתעסקו במסע פרסום השמצות נגד המפכ"ל, אולי הגיע הזמן נוכח מקרים כאלה ואחרים להקים ועדת חקירה לתפקודה של התקשורת המאיימת על הדמוקרטיה הישראלית?