הטור שלי במיקרוסקופ של "בשבע", גליון 390 מיום 29.4.10

בנעלי בן גוריון

בנימין נתניהו העביר החלטה בממשלה לפיה הוא ימונה לתפקיד השר האחראי על ביצוע חוק רשות השידור באופן קבוע. המינוי עורר ביקורת, שכדאי לנתח אותה. ראשית, צעד זה התבקש לאחר שלפני כשלושה חדשים הודיע השר הממונה הקודם, יולי אדלשטיין, על התפטרותו. מכיוון שהשמועות היו שבכל פעם שהביא אדלשטיין רשימה של חברי מליאה וועד מנהל, הדבר טורפד בידי מקורבי נתניהו, לכן, מה יותר טוב מכך שראש הממשלה יטרפד את עצמו? ממילא הוא עושה את זה בתחומים אחרים, אז מדוע שהשידור הציבורי לא יתנהל כמו מדיניות הבנייה ברחבי הארץ או מדיניות שכר בכירי המשק?

שנית, היו רינונים שמצב זה "מחזיר אותנו שנות דור לתקופות אחרות בתולדות המדינה". הכוונה היא לשלטון מפא"י ודוד בן-גוריון. התקשורת אז לא רק היתה מגויסת, אלא היתה בעצם עבד נרצע מרצון (משה שרת היה נכנס למערכת של הג'רוסלם פוסט ומחבר את מאמר המערכת לעתים). ואם חשבתם שבן-גוריון היה ראש הממשלה הגדול מכולם, אז אולי באמת כדאי ללמוד גם מהתנהלותו התקשורתית. ונקודה שלישית, הכוח והעוצמה של רשות השידור, ההטיה המובנית בעריכת החדשות ובהרכבת הפנלים, והמשק כספי הרעוע שחסרה לו יד מנחה, בכל זאת דורשים דמות פוליטית חזקה כמו ראש הממשלה.

אז מי יודע, אולי מחמוץ ייצא מתוק ונזכה לשידור ציבורי הכולל ייצוג לרוב שכבות העם, ולהפקות המציגות את האמת בחיים שלנו ושל כל אזרחי המדינה.

ישראל מידד

שדה הקרב הבא: בית הקברות באשקלון

רשימתי בגליון האחרון - והסופי של "נקודה"

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליום 389 מיום 22.4.2010

ללמוד מה'פוסט'


הנחת היסוד בקרב המחנה האמוני-לאומי היא שהתקשורת הישראלית, ברובה הגדול, לא שומרת על כללי האתיקה המקצועית, אינה הוגנת ואף עוינת את הערכים הלאומיים-ציוניים. אני מעדיף להניח שהתקשורת שלנו אכן עלולה להתנהג כך, ולכן עלינו להיות ערים לאפשרות שהיא תיכשל בשמירה על זכות הציבור לקבל דיווח מדויק, עובדתי ונכון.

הנחת יסוד שנייה גורסת שהתקשורת הזרה מתנכלת עוד יותר לימין הישראלי, ומשתפת פעולה עם גורמים מרכזיים בתקשורת הישראלית. אולם למעשה אין הדבר כך. לא רק התקשורת השמרנית בחו"ל, שחושדת בכל צעד של ממשל אובמה - לפעמים אפילו התקשורת הממסדית מפתיעה אותנו. לדוגמה, סגן העורך לענייני חוץ של ה'וושינגטון פוסט', ג'קסון דיל, פרסם מאמר שבעצם מקעקע את גישת ממשל ארה"ב. לטענתו, בפני ארה"ב ניצבים שלושה אתגרים אסטרטגיים גדולים במזרח התיכון: איראן, הסכסוך הישראלי-ערבי והמשטרים המושחתים והרודניים של מדינות כמו מצרים, ערב הסעודית ותימן. הוא מעז להציע שאובמה יפעיל מכבש לחץ ע"י שימוש במענקי סיוע החוץ נגד... מצרים. אבל הוא מתלונן שאובמה וקלינטון אינם מגלים התעניינות בכיוון זה. והוא אף טוען שהפעלת לחץ על ישראל בדמות 'תוכנית אובמה לפתרון הסכסוך' תהיה כישלון דיפלומטי חרוץ.

אז הנה, המצב בחוץ אינו רע כל כך. יש גורמים שכן מבינים את הבעיות האמיתיות של העולם הנאור מול הכוחות השליליים. לא כל הכתבים משתוקקים לקבל הדלפות מכיוונם של עיתונאים כמו אורי בלאו וענת קם או גדעון לוי. ואולי הגישה הזו תחלחל גם אלינו, והעיתונאים שלנו ילמדו מה תפקידה של תקשורת חופשית, דמוקרטית ופלורליסטית. יש עוד סיכוי לשינוי בתקשורת הישראלית - אם לא מפנים, אולי דווקא מבחוץ.

מסכנה היא ענת קם

מקורביה של קם מאשימים את עיתון "הארץ" כי ביודעין הוא לא עדכן אותה בהסכם שנחתם בין בלאו והעיתון לבין השב"כ. ההסכם למעשה אמור היה להגן על קם, אולם העובדה שלא יודעה עליו היא שהובילה למעצרה לאחר שהובאה לחקירה.

"הסוגיה לכל הפחות מעוררת תמיהה", אמרו מקורביה של קם ל"גלובס" ולמעשה טענו כי העיתון הקריב את המקור על מנת להגן על העיתונאי. לתחושתם של אנשים בסביבתה של העיתונאית הנתונה עדיין במעצר-בית, ב"הארץ" הפקירו את קם כבר מרגע שנחתם ההסכם מול השב"כ, ולא הזהירו אותה כי המסמכים שמסרה הושבו למערכת הביטחון - מהלך שעשוי היה לחשוף אותה.

מ"הארץ" נמסר כי "עורך העיתון דב אלפון השיב על שאלה זו בדיון הפתוח של מועצת העיתונות, והבהיר כי העיתון לא ידע מי המקור של אורי בלאו בשעת חתימת ההסכם עם השב"כ, ולכן בוודאי לא יכול היה להודיע לענת קם על ההסכם להגן עליה".

על התקשורת מתקשורתן

אלדד קובלנץ: "בתקשורת מתבלבלים בין כוח לכוחנות"

אלדד קובלנץ - בוגר גל"צ, גלגל"צ, ערוץ 10 וקשת - בנה סטארט-אפ: ייעוץ חיצוני עצמאי לתחום התקשורת. הלקוחות: רשת, הטלוויזיה החינוכית ותחנת הרדיו "אקו 99" בראיון ל"גלובס" הוא מדבר על התקשורת הישראלית ועל חוסר הערכים שלה - ומגלה מה למד מאבי ניר וממודי פרידמן

בגיל 24, אחרי 6 שנים בגלי צה"ל, אלדד קובלנץ החליט שבתקשורת הוא כבר לא יעבוד יותר בחיים. "הגעתי למסקנה שהעיסוק הזה בינוני ומשחית את הנשמה", הוא מספר בראיון ל"גלובס"..."עזבתי ללא כוונה
לחזור. הערכים הירושלמיים של הוריי, ברונקה ובנצי, של השכלה, הגינות ועבודה קשה, כל הדברים האלה, נראו לי קצת לא הולמים את הערכים של התקשורת".

...* זה מה שקורה בתוך חדרי התקשורת הישראלית? דורסנות?

"מניסיוני, התנהלות כאוטית וכוחנית בולטת בטלוויזיה המסחרית. לא מדובר במקומות קלים. חלק מזה
זה משום שמדובר בתעשייה מאוד צעירה שנמצאת בקשיים. בטלוויזיה המסחרית היקום הזה עוד לא הסתדר לחלוטין. כאוס זה אחד מהתנאים שמאפשרים לדברים פחות חיוביים במין האנושי לפרוח. הרי סדום חרבה בגלל חוסר ערכים. במקום שהוא מאוד לא סדור, גם בדברים מאוד בסיסיים, יחס לא ראוי לעובדים ולספקים הוא יחסית לגיטימי. בעיניי זה ממש מיותר, ואפשר לשנות את זה. אני עדיין מאמין".

...* לעשות שידור ציבורי זה לא לוותר מראש על רייטינג?

"אני חושב שבמקרה הזה לא צריך לוותר על גרם איכות, ועדיין אתה יכול להגיע לקהל טיפה יותר רחב".

...אחת הדרכים שבהן קובלנץ מתכוון לחזק את החינוכית, היא להפכה לאי ביצירה הישראלית, שבמובן מסוים באמת מחויב למקום הזה ולאנשיו, בלי ציניות. "הישראליות היא אחת הדרכים לחבר קהל יותר גדול לתחנה
הזאת", הוא מדגיש, "אבל מעבר לזה, זה חלק מתפקיד השידור הציבורי. לא להיות שופר של השלטון חס ושלום, אלא באמת לייצר חיבור לארץ הזאת ממקומות יצרניים של חשיבה".

* אתה נהנה מהיצירה הישראלית היום?

"היצירה הישראלית הטובה היא היצירה שיש בה אהבה לארץ, תשוקה לשיפור החיים במקום הזה ואת הסקרנות לחקור את התרבות הנעשית מחוץ לגבולות המדינה. יצירה שלא מתנצלת על מה שמחבר את האנשים שחיים
פה, אבל גם לא מפחדת להישיר מבט במראה ולאתר את המקומות שבהם ניתן לגדול ולהשתנות.

"משפחת בנאי עשתה את זה בתיאטרון, בקולנוע ובבמות הבידור. משפחת גפן עשתה את זה בכתיבה, בפזמונאות ובשירה. רשף לוי הוא מופת ליצירה מבריקה בטלוויזיה ובקולנוע שמוכיחה שאין סתירה בין רומנטיקה לציניות, עשייה המערסלת בתוכה רצינות והומור. הישראלים החדשים באקטואליה הם דווקא אנשי ההתיישבות הלאומית. עמית סגל ושרה בק הם דוגמאות למצוינות, חקרנות, חריצות, נדיבות וביקורתיות שהם תמצית הישראליות
היפה. ערוץ תקשורת מסחרי או ציבורי יפרח רק אם ישמור על אחדות ההמונים, אך גם ישכיל להראות את ייחודיות האחרים".

* היצירה הישראלית מסתכלת לקהל שלה בגובה העיניים, או שהיוצרים מנותקים מהלך הרוח הציבורי?

"אני ממש לא חושב שהיוצרים הישראלים מנותקים מהלך הרוח הציבורי. אני כן חושב שהיוצרים הישראלים הם
אחת מהבעיות בשידור המסחרי. נוצר מצב שהברודקאסטרים הם הגורם שנתפס על-ידי יוצרים כגורם המסרס, המדכא, המנסה להזיז לאמצע. זה לא אמור להיות ככה".

* כשאתה עובד בשביל משרד החינוך אפשר לתכנן תכנונים כלשהם לטווח ארוך, אפילו ערכיים?
"מניסיוני ביחידת הסמך הקודמת שהייתי בה, גוף התקשורת הכי חופשי בישראל, הוא דווקא גלי צה"ל. מפקד גלי צה"ל זה תפקיד החלומות מבחינת עורך ראשי ומנכ"ל של גוף תקשורת, כי היכולת שלו לייצר ערוץ חף מלחצים הרבה יותר גבוהה מאשר בעיתונות הכתובה או בערוצים המסחריים"...

שירו החדש של עמיר בניון: "אני אחיך"

אני אחיך" / מילים ולחן: עמיר בניון


אני שומר לך על הזהות
אני מגן לך על הילדים
אני מוסר את נפשי בשביל המשפחה שלך
ואתה יורק לי בפנים

אחרי שלא הצליחו להרוג אותי בחוץ
אתה בא והורג אותי מבפנים

לא ראיתי את אמא כבר חודש
לא את בני לא את ביתי לא את אשתי

אני מסתער תמיד קדימה
עם הגב שלי אליך
ואתה משחיז את הסכין
יותר מכל, המחשבה הזאת שורפת לי את הנשמה
ואתה, איך אתה עוד לא מבין

אני אחיך,אתה אויב
אתה שונא אותי אני אוהב
כשאני בוכה
אתה צוחק מאחרי גבי


אתה הורג אותי
אתה הרי אחי
אתה הרי אחי

אני עתיד
אתה עבר
וההווה בינינו נשבר

אני רעב למענך אתה זולל וסובא
כשגרוני יבש אתה שותה שיכר

הפה שלי חתום תמיד למען ביטחונך
אבל אתה מוסר אותי לזר

אני אחיך, אתה אויב
אתה שונא אותי אבל אני אוהב
כשאני בוכה
אתה צוחק תמיד מאחרי גבי

אתה הורג אותי
אתה הרי אחי
אתה הרי אחי

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב
הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל,
הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלהֵינוּ
מִהלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם
וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה ובכל מקום שהם בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם.

אני אחיך, אתה אויב
אתה שונא אותי אבל אני אוהב
כשאני בוכה
אתה צוחק תמיד מאחרי גבי


אתה הורג אותי
אתה הרי אחי
אתה הרי אחי


כי אדוני אלוהיכם ההולך עמכם
להלחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם ונאמר אמן.

ערב יום העצמאות במאה שערים - כרזות הקיר

ליד בתי ויטנברג



גם



ליד הככר

הטור שלי במיקרוסקופ של "בשבע", גליון 388 מיום 15.4.10

מה היו עושים למוריה קם

ראשית, יש להודות ואולי לברך 'הגומל' על שלענת קם לא קוראים מוריה המתנחלת, ושהיא באה מתל-אביב ולא מהרי השומרון. תארו לכם את המהומה שהיתה פורצת אם המצב היה קצת שונה: חיילת דתית גונבת תוכניות מבצעיות של צה"ל לפינוי רוב ישובי גב ההר ומוסרת אותן לכתב 'בשבע'. האם בכירי זכויות האדם, יושבי הקתדרות באוניברסיטאות וסתם חברי האינטליגנציה היו יוצאים חוצץ להגנתה ולהגנת העיתון?

שנית, מערכת 'הארץ' ומשתפי הפעולה שלה טוענים להגנתם כי "זכות הצבור לדעת". יש לשאול בשם איזה ציבור בדיוק לוקחים לעצמם העיתונאים הללו את החוק לידיים? האם את ואתה ביקשת מהם למלא את המשימה של גניבת מסמכים סודיים? ואיפה היתה זכותו של הציבור כשערוץ תקשורת אחר ביקש לשדר עבורו לא דברים גנובים, אלא סתם שירים וידיעות ואפילו דברי תורה? לאן נעלם הציבור הזה, שמצדיק את כל המעשים המופיעים בכתבי אישום, כשיש כתב אישום קצת אחר?

שלישית, שוב מוכחת עוצמתם של הבלוגרים. ניזון מהדלפות מישראל ע"י פעילי שמאל, אמריקני בשם ריצ'רד סילברשטיין (שאגב, אסר עלי להשתתף בתגובות וחסם לי את הגישה למערכת הציבורית שלו) הצליח לעורר הד מספיק כדי לעניין סוכנות ידיעות גדולה וממסדית והנה, הפרשה התפוצצה. רביעית, מדוע בעלי עיתון 'הארץ' או העורכים אינם מטופלים בידי פרקליטות המדינה? הם לא אשמים בשימוש בחומר מסווג וגנוב? איפה האחריות שלהם?

ונקודה אחרונה: היתה מגמה בכנסת לחוקק חוק שיגביל את יכולת תושב חוץ להחזיק בעיתון. ואני שואל: האם מותר לעיתון 'הארץ' להחזיק בחוץ לארץ כתב שלהם הנחשד בפלילים?

שמעתם על דואיימה?

רקע כללי: באפריל 1949 בכפר הנטוש דווימה (אמציה כיום) ישבה מחלקה מחטיבת הנגב בפיקוד המ"מ בנימין (פני ) בונדר .סמל המחלקה היה יעקב (ישקה) סטרץ, דודו של איציק סטרץ משקף. תפקיד המחלקה היה לבצע פעילות בט"ש (ביטחונית שוטפת) ולמנוע חדירה של פדאיון וחדירה של פלסטינאים מהכפרים לכיוון ישובי מדינת ישראל. באחת הפעמים המחלקה יצאה למארב שבמהלכו נתקלה בהמון פלסטינאים ובקרב שניטש נהרג המ"מ ואחד עשר מחייליו.

ביום שישי 23.4.2010 בשעה 11.00 באחת מגבעות הקרב (מיקום מדויק יינתן בהמשך), יספר סמל המחלקה ישקה סטרץ את סיפור המחלקה וסיפור הקרב


במהלך השבועיים הקרובים ישלח חומר תקציר על הנושא במיילים כחומר רקע לקראת הסיור והסקירה


כולם מוזמנים להשתתף!!!


ירון משולם
איציק סטרץ

האם "השטחים" עדיין שייכים לממלכת ירדן?

כאן מבחינים שחבלי יהודה ושומרון כנכללים בתוך גבולות הממלכה:

וכאן, לפחות, רואים גם את שילה:

יו"ר "לדעת" מול יו"ר מועצת העיתונות

יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת, פרופ' אלי פולק, דוחה בראיון בערוץ 7, את הצעתה של נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס, דליה דורנר לתת חיסיון לעיתונאי אורי בלאו ולא לעצור אותו במידה והוא יחזיר את המסמכים,

"אני מאוד מתפלא על דבריה, מדובר פה באדם שעבר עבירה לכאורה וצריך להעמיד אותו לדין. לא צריך להיות הבדל בין עיתונאי או כל אדם אחר, ומה שהשופטת דורנר גרמה
בדבריה, זה שהעיתונאים יאבדו את מעמדם, כי המחוקקים ישנו את החוק בצורה שתרע מאוד
עם העיתונאים".

לדבריו לעיתונאי אסור לעבור על החוק, "נכון שעיתונאי לא צריך למסור את מקורות המידע שלו ובטח שלא למשטרה, אבל ברגע שהוא עצמו עבר על החוק כמו במקרה הזה, צריך להעמיד אותו לדין, בית המשפט הוא זה שצריך להחליט בעניינו ולזה גם השופטת דורנר צריכה להסכים".

לפרופ' פולק אין ספק שאם היה מדובר פה באיש ימין שהדליף מידע על פינוי מאחז, הוא לא היה זוכה ליחס של כפפות של משי, "אם חייל היה מביא מידע על צה"ל בנוגע לפינוי מאחזים והיה מפרסם את זה ומכשיל בכך את המהלך, האם השופטת דורנר גם כן הייתה מגוננת עליו. יש לי רושם שלא, זה מריח לא טוב, גם במקרה של סרן ר' כשדורנר הגנה על אילנה דיין, אני גם חושב שהיא הייתה צריכה לגבות את בית המשפט שהוא יחליט, היא עושה שרות רע לעיתונות, כי בעתיד אם מישהו יבקש להגדיל את הסמכויות של העיתונאים בנושא חיסיון, אחרי ששומעים את העמדה של דורנר אף פוליטיקאי לא ירצה לשתף פעולה עם מהלך כזה".

הוא מתפלא על חברי הכנסת שלא יצאו נגד עיתון הארץ שגונן על אורי בלאו, "היה רק ח"כ חסון (וגם ח"כ מיכאל בן ארי. ב.ט) שקראו להחרים את עיתון הארץ ופרסמו את זה בצורה גלויה, אבל אחרי זה לא שמעתי אף חבר כנסת שמצטרף לקריאה. אני בכלל מתפלא לאן נעלמו כל אותם אנשי שמאל, למה אנשים כמו עמוס עוז לא תוהים על מה שקרה כאן. אנחנו באגודה לזכות הציבור לדעת אומרים כבר במשך שנים, שאם הצרכנים רוצים תקשורת לאומית וציונית זה בידיים שלהם שהם יבחרו איזה עיתון להכניס הביתה, אני לא אכניס את עיתון הארץ אלי הבית ולא אעשה להם מנוי,
העיתון הזה כבר גרם בעבר לנזקים גדולים מאוד למדינת ישראל, אני אומר את זה גם לכל החבר'ה שאני שומע שהם אומרים לי שהם לא יכולים לשתות את הקפה בבוקר בלי עיתון הארץ, חבר'ה תפסיקו עם זה".

הילולת בעל "פרי הארץ"

אגודת חסידי ארץ הקודש



הילולת הצדיק בעל 'פרי הארץ'

בעל 'פרי הארץ'

ר' מנחם מנדל מויטבסק

זצוק"ל זיע"א



כל יושבי הארץ הקדושה חייבים לתת יקר וגדולה לגדול אדמו"רי ארץ ישראל צדיק האמת,בעל "פרי הארץ" מגדולי תלמידי המגיד הקדוש ממעזריטש וממשיכי דרכו של הבעש"ט הקדוש זתע"א אשר עלה בשנת ה'תקל"ז
בראש עליה גדולה של מאות יהודים לחדש את הישוב היהודי בארץ ישראל
ותורתה בגליל ת"ו ולקומם שכינתיה מעפרה.

נעלה לציונו הקדוש לעורר רחמים ולהחיש עת הישועה בעד עמינו ובעד ערי א-לוקינו

ביום חמישי א' אייר ה'תש"ע

במקום מנוחתו כבוד בבית העלמין העתיק

בעיה"ק טבריה ת"ו

בחלקת הרבנים ותלמידי הבעל שם טוב זכותם תגן עלינו אמן.

ההגעה בתחבורה ציבורית או בחברות ההסעה



בשעה 17:00 נפגשים בציון הקדוש לאחר מכן תפילת מנחה וסעודת מצוה לכבוד בעל ההילולא זצוק"ל זיע"א
בבית הכנסת העתיק בטבריה עם מו"ר הרב דוד דודקביץ' שליט"א.

לפרטים - יחיאל קלין יהודה ליבמן



הפרסום וסעודת המצוה לעילוי נשמת 'האי גברי רבא בתורת ארץ ישראל'

הרב יחזקאל ב"ר חנוך דאום זצ"ל נלב"ע ז' תמוז ה'תשנ"ג

הרב מנחם מנדל ב"ר ברוך ליבמן זצ"ל נלב"ע ט' מר-חשון ה'תשס"ו

במקום להגן על סודות מדינה

"היינו צריכים להסיר כפפות בפרשה הרבה יותר מוקדם. היינו יותר מדי רגישים לעולם העיתונות. משכנו את הפרשה יותר מדי זמן, היא היתה צריכה להיגמר מזמן, זה הלקח שלנו מהחקירה".

יובל דיסקין, "הארץ", 9.4

לא ארצי שינתה את פניה אלא השמאל השתנה

בהמשך לרשימה זו, המספרת אודות הנסיון של הארגון הקיקיוני החדש "השמאל הציוני" לחתור לתוך רבדי הציבוריות הישראלית בעורמה, מצאתי כרזה זו מודבקת על קיר ליד ככר ציון בירושלים:

גם עם ידידי מבית"ר (לפני הרבה שנים), שמואל הספרי, הוא אחד המובילים וניכר הדבר בנסיון הספרותי בקופירייטינג, הרי הארץ לא שינתה את פניה כלל. הארץ נשארה. המנהיגות הציונית השתנתה. אורחות המדינה השתנו. רמת המוסר הציבורי השתנו. וכמובן, השמאל השתנה ללא הכר.


אגב שמאל, הנה מהמחנה הרדיקלי, מדברי חיים ברעם מיום ששי האחרון:

...הנהגת המרכז הלאומני, ברשות אהוד ברק, חיבלו בכל התקדמות להסכם, חיזקו בשיטתיות את ההתנחלויות, חיסלו פוליטית ואולי גם פיזית את ערפאת...

האב, הבן וענת קם

מאתר "מעריב":-

כמו את המדינה, גם עם הילדים, אם הם שוגים אתה עדיין אוהב אותם, מנסה לחנך, להסביר ולעזור. אבל כשהם טועים, עדיין יש להעמידם אותם במקומם.

שמי יוסי האס. תמיר האס, בעל מדור באתר זה הוא בני. אני אוהב אותו ומעריך אותו על פועלו ועל כישוריו. ולרוב אני שומר את הדיונים שלנו בינינו. אבל הפעם, הוא לא פעל נכון, וביקשתי את המקום ששמור לו, לעצמי.

עוד כשהיה צעיר תמיד נהגנו בתמיר בכפפות של משי. ובהקשר לפרשה החדשה על העיתונאית קם, למרות שיש לו לשון חדה כתער, כך עשה גם הוא, נהג בה בכפפות של משי. כששאלתי אותו מדוע הפעם לא היה נחרץ בדבריו הוא הסביר לי ש"אין מקום לכך כי אף על פי שאין לו ספק שההתנהלות בפרשה צריכה לגרור עונש בהתאם, הוא נגד עונש ראווה". הפעם בן זקונים שלי, אתה טועה.

מי שמעז להעלות על דיסק סודות מדינה ומעבירם לעיתונאי עומדת מאחוריו מחשבה תחילה, אותו אחד מבין היטב את הנזק שהוא עלול לגרום. אני יודע על כמה "שרק" גנבו מסמכים ויושבים עשרות שנים. ברגע שמסמכים מסוג זה עשויים להגיע לאויבים ולא משנה באיזה דרך, זה ריגול. בצבא אין את החופש לעשות ככל העולה על רוחך, אין לפרסם מסמכים מסוג זה כי משהו לא מוצא חן בעיניך. ולאחר מעשה, תמיר בני, אין להציע הצעות כמו "חוסר בגרות". יש לנו מספיק שונאים. שבדיה, אנגליה, טורקיה ועוד. אין אנו זקוקים לשונאים מתוכנו

בעודי פונה לתמיר בשאלה אם הוא מוכן לפרסם את דעתי שאינה עולה בקנה אחד עם שלו לגבי דין הנאשמת. הוא השיב לי "שקודם כל זה תלוי בעורך". לשמחתי, הוא היה מספיק אמיץ או בעצם גם הפעם יפה נפש באומרו שלא הוא זה ש"יגביל את הזכות של אדם לומר את דבריו" והוא מוכן יהיה לתת לי את המייל של העורך.

אני אוהב את המדינה שלי, העיתונאית קם פגעה במדינה ובצבא. וגם בי. וכן, אני מקווה שהעונש יהיה למען יראו וייראו.

יוסי האס
אבא של תמיר

אמנות הצילום ביש"ע

ליוראי ליברמן סדרת צילומים מישובי יש"ע באתר וואלה.

הנה את מהן, של אבינעם שרביט בשילה:

ולראות את כולן כאן.

ותודה לשבח על ההפנייה.

הטור שלי במדור מיקרוסקופ של "בשבע" גליון 387 מיום 16.4.2010

עניין של השקפה


לפניכם שלוש דוגמאות לחדשות שדווחו, אשר עם קצת רצון טוב ומבט אישי אחר, בלי מה שהייתי מכנה "יד קלה על המקלדת", היו יכולות להיות מדווחות קצת אחרת.

למשל, ידיעה על מנהלת תיכון בעיר חולון אשר שיגרה דרך הדואר האלקטרוני שלה סרטון בו נראית השלכת תינוק לתוך בריכת שחייה באיזו ארץ ערבית, במאמץ לגרום לו לשחות. עיתון 'הארץ' הוסיף לידיעה כותרת המגדירה את הסרטון "גזעני". ראיתי את הסרטון. התגובה המיידית היתה לצחוק, ואחר כך צער על כך שלמרות הבקשות של האם להוציא את התינוק מן המים, האח שלו המשיך לשמור אותו בתוך הבריכה למרות סכנת הטביעה (התינוק צלל כמה פעמים מתחת למים), בעוד אביו או שמא דודו עומד וצוחק על המתרחש. "גזעני"? מדוע? כי הסרטון שם ללעג ולכלימה ערבים? אולי זה היה סרטון לימודי-מחקרי על אורחות החיים של בני אדם מסוימים? האם הרב-תרבותיות העיוורת כבשה את התקשורת עד כדי כך?

ולדוגמה השנייה: בכמה עיתונים בחו"ל דיווחו בשבוע שעבר על ניסיון של שומרי דת, אשר ביקשו ואף ניסו להתפלל בתוך בית תפילה של דת אחרת. האחראי על המקום הודיע שלא יסבול פולחן כזה, וציווה לגרש אותם מן המקום. אנשי ביטחון סילקו את אותם מתפללים, נאלצו להשתמש בכוח ואף נפצעו במהלך הקטטה שהתפתחה. האם זה היה בהר-הבית, כאשר קבוצה מהתנועה לכינון המקדש או נאמני גרשון סלומון ביקשו להתפלל שם, או כאשר יהודה גליק הביא למקום גדי לצורך קרבן פסח? לא. זה היה בעיר קורדובה בספרד בתוך קתדרלה קתולית, והמתפללים שכרעו על פניהם היו מוסלמים. המקום, שהיה מסגד לפני מאות שנים, הוא אתר שנוי במחלוקת. אבל האם כתב כלשהו שאל את עצמו אם המוסלמים תובעים זכויות תפילה במצב כזה, אז מדוע אין הם מאפשרים ליהודים לעשות את אותו הדבר בירושלים - שלא לדבר על התופעה של יידוי אבנים מעל הר-הבית על מתפללים יהודים ליד הכותל?

ואחרון: ב'ניו-יורק טיימס', איך מתארים גדר של כ-500 מטר שנבנית בסלובקיה כדי להפריד בין שכונת הצוענים לבין יתר חלקי העיר? נכון, "מראה המזכירה את הגדה המערבית". מי אומר שאין לישראל השפעה בתקשורת?

ומי מתלונן על תקשורת עויינת?

הר-הבית, תפילה יהודית ופסיקות בג"צ

1. הפסיקה העדכנית של בית המשפט העליון בנושא, אשר השתנתה מהותית החל משנת 1993. עד אז פסק בג"ץ כי יש לשלול מיהודים את זכות התפילה בהר הבית (בג"צ 222/68 - חוגים לאומיים אגודה רשומה נ' שר המשטרה . פ"ד כד(2), 141 , בג"צ 99/76 - הרלוף כהן נ' שר המשטרה פ"ד ל(2), 505). ואולם מאז 1993 נפסק בשורה ארוכה של פסקי דין בבית המשפט העליון כי יש להכיר הכרה מלאה בזכות התפילה של יהודים בהר הבית ולהגבילה אך ורק במידה וקיים חשש קונקרטי המצביע על סכנה קרובה לוודאי לפגיעה קשה בביטחון הציבור:
· בג"צ 2725/93 - גרשון סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים ואח' . פ"ד מט(5), 366 [ע"י כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק]: "נקודת המוצא העקרונית הינה כי לכל יהודי הזכות לעלות להר-הבית, להתפלל עליו, ולהתייחד עם בוראו. זהו חלק מחופש הפולחן הדתי; זהו חלק מחופש הביטוי.
· בג"צ 4044/93 - גרשון סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים ואח' . פ"ד מט(5), 617 ,עמ' 620-621.[ע"י כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק]: "זכותו של העותר לתפילה על הר-הבית אינה שנויה במחלוקת (ראה בג"צ 2725/93 הנ"ל). המחלוקת היא סביב הגשמתה של זכות זו הלכה למעשה. בעניין זה לעתים אין מנוס מכך כי בחברה מאורגנת הגשמתה של זכות הפרט צריכה לעתים לסגת בפני טובת הכלל. דבר זה מתרחש אך ורק כאשר הנזק לאינטרס הציבורי הוא ניכר, וכאשר הסתברות התרחשותו היא גדולה. בכל הנוגע לחופש הפולחן הדתי וחופש הביטוי, נדרש נזק ממשי שהסתברותו היא קרובה לוודאי כדי להצדיק הגבלתן של חירויות אלה".
· ע"פ 6935/97 - יהודה עציון ואח' נ' מדינת ישראל .תק-על 99(2), 588. : "הדין שונה בעניינו של המערער השני (אברהם איתיאל). הוא הורשה להיכנס למתחם הר-הבית בתנאי שלא יתפלל שם בקול רם, אך הפר את התנאי. לאחר-מכן הוא התבקש לעזוב את המקום וסרב אך עזב את המקום ללא התנגדות פיסית כשידו ביד השוטר שהוציאו מן המקום. אנו סבורים שאין לראות בהפרת התנאי האמור על-ידי תפילה בקול רם ביצוע עבירה מהסוג הנדון, ולאחר שזוכה מהעבירה על התנהגות פסולה במקום ציבורי אין מקום לזקוף ספק זה לחובתו בגדר העבירה הנדונה."
· בג"צ 3374/97 - גרשון סלומון נ' ניצב יאיר יצחקי ואח' .תק-על 97(2), 43. [ע"י כב' השופט ת' אור]: "התשתית הנורמטיבית על פיה יש להכריע בעניינו של העותר אינה שנויה במחלוקת. העותר, כמו כל אדם בישראל, נהנה מחופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן. במסגרת זו עומדת לו הזכות לעלות אל הר הבית ולהתפלל שם. "
· בג"ץ 530/01 - משה יוגב נ' ניצב מיקי לוי פ"ד נו(1), 22 ; בג"צ 2697/04 - גרשון סלומון נ' ניצב מיקי לוי, מפקד מחוז ירושלים . פ"ד נח(4), 572 ,עמ' 573-574. ע"י כב' הנשיא א' ברק]: "נקודת המוצא, המוסכמת על הצדדים, היא כי לכל יהודי עומדת הזכות לעלות להר הבית, ולהתפלל בו. זהו חלק מחופש הפולחן הדתי ומחופש הביטוי [אזכור פסיקה הושמט] אין חולק כי זכות זו עומדת גם לעותר."
· בג"צ 8988/06 - יהודה משי זהב נ' אילן פרנקו - מפקד מחוז ירושלים תק-על 2006(4), 4663 ,עמ' 4672. [ע"י כב' הנשיאה ד' בייניש] "אכן, נקודת המוצא העקרונית הינה כי לכל יהודי זכות לעלות להר הבית ולהתפלל שם, כחלק מחופש הפולחן הדתי ומחופש הביטוי. עם זאת, זכויות אלה אינן מוחלטות וניתן להגביל את מימושן תוך התחשבות באינטרס הציבורי."
· בג"צ 10450/07 - תנועת נאמני הר הבית בא"י ואח' נ' ניצב אהרון פרנקו ואח' . תק-על 2007(4), 3478 ,עמ' 3480.[ע"י כב' השופטת א' חיות]: "בפסקי דין רבים אשר ניתנו בעבר הקרוב והרחוק בעתירות הנוגעות לאיסורים והגבלות שהטילו המשיבים על זכות הגישה ועל זכות הפולחן בהר הבית, שב בית משפט זה והדגיש כי "נקודת המוצא, המוסכמת על הצדדים, היא כי לכל יהודי עומדת הזכות לעלות להר הבית ולהתפלל בו. זהו חלק מחופש הפולחן הדתי ומחופש הביטוי... אלא שככל זכות אדם, גם זכות הגישה להר הבית אינה זכות מוחלטת. היא ניתנת להגבלה" (בג"ץ 2697/04 סלומון נ' ניצב מיקי לוי, מפקד מחוז ירושלים, פ"ד נח(4) 572, 574 (2004)). עוד הדגיש בית המשפט בפסיקתו כי נוכח עוצמת הפגיעה בזכויות יסוד הכרוכה בהטלת איסורים והגבלות כאלה, נדרשת תאימות בין עוצמת הפגיעה לעוצמת ההצדקה לפגיעה וכדברי הנשיאה ד' ביניש בבג"ץ 4776/06 סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים (טרם פורסם, 28.12.2006):
אין די בחשש ערטילאי או רחוק לשלום הציבור שייגרם אם תמומש זכות עלייתו של העותר להר הבית. יש צורך בחשש קונקרטי המצביע על סכנה קרובה לוודאי לפגיעה קשה בביטחון הציבור. הערכת קיומו של חשש כאמור תעשה על-יסוד מידע מבוסס המתייחס לא רק לניסיון העבר הרחוק אלא גם לניסיון העבר הקרוב או מידע באשר להווה; והכל בהתחשב בנתוני הזמן והמקום בעת בחינת הבקשה וכלל נסיבות העניין בכל מקרה קונקרטי (שם, פסקה 3)."

2. כל פסקי הדין של בג"ץ בנושא תפילת יהודים בהר הבית מאז 1993 הכירו באורח חד-משמעי בזכות התפילה של יהודים על הר הבית והגבילו אותה אך ורק "בחשש קונקרטי המצביע על סכנה קרובה לוודאי לפגיעה קשה בביטחון הציבור… והכל בהתחשב בנתוני הזמן והמקום בעת בחינת הבקשה וכלל נסיבות העניין בכל מקרה קונקרטי".

תל שילה בחדשות

כעשרת אלפים מטיילים פקדו את "תל שילה" המקראית

אלפי מטיילים פקדו את מסלולי הטיולים ואתרי התיירות ההיסטוריים שבחבל בנימין. האתר הפופולארי ביותר היה "תל שילה", כעשרת אלפים מבקרים פקדו את המקום ביומיים האחרונים. מבחינת המארגנים: "תל שילה" הוא אתר מורשת גם עם הממשלה לא הכריזה על כך.

מקומונט שומרון ובנימין 02/04/2010

אלפי מטיילים פקדו את אתרי התיירות ברחבי המועצה האזורית בנימין. "תל שילה" היה האתר הפופולארי ביותר מבחינת המטיילים שהגיעו מכל רחבי הארץ. המטיילים נהנו ממסלולי טיולים, אטרקציות לילדים ולמבוגרים וממזג אוויר מעולה.

כעשרת אלפים הגיעו לאתר המשכן "תל שילה", שביישוב שילה, ביומיים האחרונים וחידשו את מרכזיותו של המקום כפי שהיה במאה ה-13 לפני הספירה.

מבחינת צופיה דורות, מנהלת האתר, "תל שילה" הוא אתר מורשת לכל דבר, והעובדה שממשלת ישראל לא כללה אותו בין אתרי המורשת שעליהם הכריזה לאחרונה, לא יכולה לשנות את העובדה הזו: "לא ייתכן שמקום שהעם היהודי התאחד סביבו במשך מאות שנים, לא יהיה כלול ברשימת אתרי המורשת של מדינת ישראל". מבחינתה, אלפי המטיילים שפקדו את המקום מוכחים זאת.

המטיילים הרבים נהנו מהפנינג משפחתי שמשלב בתוכו את שחזורה של העיר העתיקה לצד שוק מקראי וחידוש מלאכות קדומות שהיו נהוגות בימים ההם.

מועצה אזורית בנימין פועלת רבות כדי לקדם את האתר ולפתח אותו. האתר מורכב ממרכז מבקרים פעיל והדרכה סלולארית, חיזיון אור-קולי, מרכז ללימודי המשכן ומלאכות קדומות, גלריית אומנות, בית קפה, גן ואולם אירועים, שטח פתוח לאירועים גדולים ופסטיבלים. בשנת 2009 כולה בקרו באתר כ-30,000 מבקרים , מתוכה 60% תיירות נוצרית בעיקר אוונגליסטית מארה"ב, אירופה, אוסטרליה וקוריאה, 20% תיירות פנים ישראלית 10% תלמידי בתי ספר, מכללות ומורי דרך ו 10% חיילים.

במהלך השנה מתקיימים אירועים כפסטיבל מקראי בפסח ובסוכות, פסטיבל מחול ותנועה בט"ו באב וכן הופעה מוסיקלית גדולה בערב.

בשנה הקרובה מתכננים לבצע באתר עבודות פיתוח נוספות, ובהם חפירות ארכיאולוגיות וחישוף חפירות קיימות, הקמת סככה לשימור ופתיחת פסיפסים לקהל הרחב, סלילת שבילי הליכה, יצירת פינות ישיבה, ספסלים, צלונים מעץ וברזיות, וכן תאורת רחוב ותאורה נמוכה באתר הארכיאולוגי.

כמו כן מתכונן באתר פארק תיירות ארץ התנ"ך ובו הפקת חיזיון אורקולי חדש למבקרים בעברית ואנגלית, בניית דגם המשכן בגודלו המקורי לחוויה וללימוד, העברת יקב שילה למרחב הפארק והקמת מרכז מבקרים פעיל ביקב, וכן הקמת רחוב תנ"כי הממחיש את חיי תקופת המשכן.

אם אכן יעמדו ביעדים אלו מעריכים מנהלי האתר כי יגיעו למקום למעלה מ- 100,000 מבקרים בשנה, החל מעוד 3 שנים.

אלפים רבים נוספים תיירו אתמול והיום גם במסלולים ואתרים נוספים באזור בנימין. אמש נצפו מעל 5000 מטיילים בנחל דולבים ליד היישוב דולב, סמוך לאזור מודיעין. לקראת שעות הצהרים נאלצה המועצה לפנות לתקשורת ולבקש לא להגיע למקום עקב עומס רב של מטיילים.

אכן, המטיילים הרבים הצביעו ברגליים וגם השנה המשיכו לפקוד את אתרי בנימין מתוך אמונה שהמקום שייך למדינת ישראל וכך הוא צריך להמשיך להיות.

עולים להר הבית בדרך זו או אחרת