הטור שכן הופיע

ה"מקצוענים" מרוממה
מאת ישראל מידד
כ"ז באייר תשס"ו / 25 May 2006

איחולינו למוטי שקלאר על המינוי למנכ"ל רשות השידור, כפי שפורסם. אם לחשוב שרק לפני חודש הכותרות התייחסו לתכנית של לשכת אולמרט לסגור את הערוץ הראשון ולפתוח בערוץ ציבורי חדש... אבל יחד עם זאת, הידיעה על כך שגב' דליה יאירי היא המעומדת המובילה לכהן כיו"ר רשות השידור מעציבה.

בימים אלו נפוצה הטענה שיש לשאוף להביא לעמדות בכירות במערכת השלטונית אנשים הבאים מחוץ למסגרות הקיימות, ראו המלחמה שהתנהלה על השתלבותו של עמיר פרץ דווקא במשרד הביטחון. דבר זה יכול רק להועיל, אנו שומעים (אגב, בדרך כלל מפרשנים מתוקשרים היטב). ויש לשאול: אם זה טוב, מדוע אשת תקשורת היא טובה לרשות השידור, כאשר כולנו, ובעיקר משלמי האגרה, יודעים שהבעיות הקשות שם ברוממה הן בתקציבים, יחסי עבודה, הסכמים, ועדי עובדים ועוד כהנה של עניניים שיוטב לכולנו עם ינוהלו על-ידי איש מנגנון מעולה? הרי רק השבוע, מחיר הכיסוי של ביקור ראש הממשלה בארה"ב – מבלי לקחת בחשבון את עלות הכתב ירון דקל – הוא 100,000 ₪ עבור איילה חסון, שמוליק טל, שלושה אנשי צוות הטלוויזיה, מפיק, טכנאי רדיו וכתב הטלוויזיה בערבית.
הרי יאירי עזבה את רשות השידור על רקע תהליכי הפוליטיזציה, שהכבידו על חופש העבודה המקצועית, לדבריה. היא התריעה אז כי "יש תכתיבים מלמעלה וניסיון לרצות הפוליטיקאים". לא נכחיש כי קיימות נטיות כאלה, אבל מה שנכון הוא שרק אנשים המבקשים לרצות פוליטיקאים מסוימים עפים החוצה, ואלה שמצדדים בהשקפות פוליטיות-חברתיות אחרות איכשהו מצליחים להתקדם. לדוגמה, בשבוע הבא יעלה לשידור הסרט התיעודי 'גדר, חומה, גבול', אשר לפי ההתרשמות מהקדימונים הולך להיות הגרסה החדשה של טכניקת חיים יבין: במסווה של 'ממלכתיות' יוגש לציבור חומר מסוכן.

ואל תחשבו שלא חסרים מעומדים אחרים. על-פי אחת הכתבות לענייני תקשורת, שני מועמדים אחרים הם שבח וייס ועוזי ברעם. קצת מונוליטי ואפילו מונוטוני, לא?
אגב, איתן כבל, השר הממונה על רשות השידור התראיין לעיתון 'הארץ' ב-15/5 ואמר, בין היתר, בתשובה לשאלה איזו רשות השידור הוא רוצה לראות: "רשות עצמאית, שמספקת לציבור מגוון רחב של תכניות". רשמנו.

הכל אותו דבר
ואם במונוליטיות עסקינן, ביום רביעי השבוע נערך כנס מטעם המרכז לאתיקה בירושלים, אשר בראשו עומד איש מר"צ לשעבר, פרופ' אסא כשר, בסיוע רב של קרן קונרד אדנאואר. נושא הכנס: תקשורת וטרור. להלן המשתתפים: פרופ' אסא כשר, פרופ' רפי כהן-אלמגור, גב' כרמית גיא, מר רון בן ישי, מר רוני דניאל, פרופ' תמר ליבס ומר גיורא רוזן. מישהו מהקוראים מזהה ברשימה איש ימין?

אם תקשורת אתית מאפשרת לציבור לשפוט לפי שידורים ודברי פרשנות מאוזנים ומגוונים, הנה לפניכם סוד ההצלחה של הברנז'ה: מניעת השתתפות של אנשים הפועלים בתחום של ביקורת התקשורת, שיש להם תו המזהה אותם כלא שייכים ל'אנשים הטובים והנכונים'.

דברים שרואים משם
בחודש אפריל השנה התלקחה מחלוקת קטנה על מידת האתיות של מימון סרט תיעודי בערוץ 2 על ההתנתקות על-ידי עמותת 'צו פיוס'. אגב הוויכוח ציינה הגב' אושרת קוטלר באחד הדיונים שלדעתה שאלת הדיון בתכנית על הסרט היתה האם המרקם החברתי בין שמאל לימין ובין חילונים למתנחלים חזק דיו. קוטלר גילתה לנו באמירתה זו מה חושב איש תקשורת מצוי.

הרי ההנגדה של חילונים מול מתנחלים פשוט איננה במקומה. עובדתית, רוב התושבים היהודים שמעבר לקו הירוק הם דווקא חילונים. באריאל, באלפי מנשה, באורנית, במעלה אדומים, בגבעת זאב, בבקעה ובמקומות נוספים, המהווים את המסה הדמוגרפית של ציבור המתנחלים, נתון הזהות הוא בין חילוני למסורתי. דתיים הם המיעוט.

יכול להיות שקוטלר התכוונה לסוג מסוים של יהודי הגר ביהודה ובשומרון (ציציות, זקן, שביס ושמלה ארוכה), אבל זה כבר עניין של – הבה נאמר – סטריאוטיפ. וחבל. יש מתנחלים מכל הסוגים החיים בכל מיני צורות של התיישבות. לחלק, כפי שעשתה קוטלר, בין חילונים למתנחלים, זו לא רק טעות אלא קונספציה מוטעית ומסוכנת, כי בכך התקשורת תורמת לעיוות המציאות ולהחרפת המתחים בחברה. ככה לא עושים סרט תיעודי, ובוודאי שכך לא מנהלים דיון באולפן.

הטור שלא נכנס

הערות תקשורתיות
מאת
אלי פולק וישראל מידד

צדקיהו המלך ו”מקור ראשון”

כידוע, ירמיהו הנביא פעל בימיו של צדקיהו המלך. ביקורתו הנוקבת לא בדיוק מצאה חן בעיני צדקיהו ועל כן ירמיהו נכלא בחצר המטרה (ירמיהו ל"ב, ב,ג): "... וירמיהו הנביא היה כלוא בחצר המטרה אשר בית-מלך יהודה..לאמר מדוע אתה נבא לאמר..."

מה בין צדקיהו המלך ו"“מקור ראשון”"? גם "“מקור ראשון”", כנראה, איננו חסיד מובהק של ביקורת על עצמו. העיתון עדיין לא חזק מספיק כדי לכלוא את מבקריו אך יש בכוחו לסגור את עמודיו בפני מי שמבקר אותו. ד"ר רון ברימן היה כידוע יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי במשך למעלה מארבע שנים. הוא גם אחד הדוברים הבולטים של "המחנה הלאומי". הדבר מתבטא במספר הרב של מאמריו בעיתונות הכללית. הוא פרסם 176 מאמרים באתר האינטרנט של ערוץ 7. בשנתיים האחרונות הוא פרסם 47 מאמרים ב"חדשות מחלקה ראשונה" של יואב יצחק, 18 ב"YNET", 18 ב"וואלה", 6 ב"הארץ" – אבל רק 3 ב"“מקור ראשון”".

במשך שנותיו כיו"ר חוג הפרופסורים פרסם החוג עשרות הודעות לעיתונות. הודעות אלו פורסמו במספר רב של גופי תקשורת אך לטענתו של ד"ר ברימן, אף לא פעם אחת בעיתון “מקור ראשון”. העיתון גם לא חשב שיש עניין לקוראיו בראיון מעמיק עם ד"ר ברימן לאחר שסיים את כהונתו כיו"ר חוג הפרופסורים, בתקופה סוערת שכללה את גירוש יהודי רצועת עזה וצפון השומרון מבתיהם.

ד"ר ברימן לא נשאר חייב. ב 16.12.2005 הוא כותב אל עורך העיתון מר אמנון לורד ועורך המשנה מר אורי אליצור: "צר לי לציין, אמנון ואורי, שהסיכוי של מאמר פרי עטי להתפרסם ב"מקור ראשון" – העיתון שגיליונו הראשון יצא ממכונת הדפוס ישר לזרועותיי, בשעה שכמיהתי לעיתון "שלנו" הייתה כה עזה – קטן מהסיכוי שיתפרסם ב"הארץ"; שכל בקשותיי (ובקשותיהם של אחרים) שאתראיין ב"מקור ראשון" במשך 4.5 שנות כהונתי כיו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, ו/או לרגל סיום תפקידי, נענו בהתעלמות; שמעולם לא פורסמה ב"מקור ראשון" הודעה לתקשורת מטעם חוג הפרופסורים." וברימן מסיים את מכתבו: "אינני מבין את הגישה הזאת מצד עיתון "שלנו". לעתים קרובות יותר ויותר אני מוצא את עצמי שוקל לבטל את המנוי שלי ל"מקור ראשון"."

מכתב זה לא זכה לתגובה כל שהיא. ועל כן כותב ד"ר ברימן מכתב נוסף ובין השאר מציין: "ביום 22.02.06 ערך חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי ערב הוקרה והצדעה לחתן פרס נובל לכלכלה, פרופ' ישראל אומן, ולחסיד אומות העולם ונורבגי ידיד ישראל, מר קארה קריסטיאנסן ז"ל. "מקור ראשון" לא מצא לנכון לסקר אירוע מרגש ומכובד זה, כשם שנמנע מלשתף את קוראיו בעבר באירועים אחרים מטעם חוג הפרופסורים." לאחר שהוא מונה עוד שורה של "כשלים" לדעתו של העיתון הוא מסיים: "לא ברורים לי שיקוליכם ומדיניותכם, לא כלפי אישית ולא ביחס לחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי. צר לי, אבל בנסיבות אלה איני רואה טעם לחדש את המנוי שלי על "מקור ראשון". אבקשך להפסיק מנוי זה כאשר יפוג תוקפו בקרוב. העיתון "מקור ראשון" יקר וחשוב לי וקיומו חיוני למחנה הלאומי. לפיכך אבקשך לפרסם את מכתבי זה ככתבו וכלשונו ב"מקור ראשון" יחד עם מכתבי הקודם הרצ"ב, בתקווה לעורר דיון בקרב קוראי העיתון, שאולי יביא לשינוי שיקוליכם ומדיניותכם. במקרה זה אשקול את חידוש המנוי שלי." גם מכתב זה לא זכה לתגובה .

בצר לו, פנה ד"ר ברימן לגופי תקשורת אחרים בימין בבקשה לפרסם את ביקורתו על "מקור ראשון". כולם סרבו, כל אחד מטעמו הוא. ד"ר ברימן בכוונה תחילה לא פנה אל עיתון "הארץ" או YNET או NRG או תקשורת אחרת כדי לפרסם את ביקורתו. הוא סבר שביקורת של המחנה שהוא נמנה עליו חייבת לבוא לידי ביטוי בתוך המחנה.

אכן, אחד מעמנו הוא חבר קרוב של ד"ר ברימן. הוא היה דובר חוג הפרופסורים במשך שנתיים בהם אלי פולק כיהן כיו"ר החוג. מאידך אנחנו, כהנהלת האגודה לזכות הצבור לדעת מסתובבים ברחבי הארץ ומעודדים את הצבור להיות מנויים על מקור ראשון ונמשיך לעשות זאת גם לאחר פרסום מאמר זה. אך לא בגלל החברות וגם לא בגלל החשיבות שבהפצת מקור ראשון הבאנו את הסיפור. אף אחד לא הסתיר בתקשורת הכללית את ביקורתה הנוקבת של עירית לינור נגד עיתון "הארץ". השמאל בדמותו של המכון הישראלי לדמוקרטיה מוציא לאור ביטאון "העין השביעית" שנועד לביקורת תקשורתית עצמית של המחנה שלו. ביקורת על התנהלות התקשורת בימי הגירוש פורסמה בהרחבה בתקשורת הכללית. אנחנו דורשים השכם והערב שהתקשורת תפתח את עצמה לביקורת ומברכים אותה כאשר היא עושה זאת.

אין אנו דורשים מ"מקור ראשון" לפרסם מאמר זה או אחר של ד"ר ברימן. איננו מתערבים בשיקולי העריכה של העיתון ואף יש לנו הערכה רבה למקצועיות של העורכים. אך כאשר קורא ותיק של העיתון אשר פעל רבות לטובת העיתון מבקש לפרסם מכתב ביקורתי לעורך והעורך אף לא טורח לענות לו חובה עלינו למחות מתוך אהבה. בראיה היסטורית אנחנו יודעים עד כמה חשובה הייתה ביקורתו של ירמיהו. מי יודע מה הייתה ההתפתחות ההיסטורית אילו צדקיהו המלך היה מקשיב לנביא ולוקח את דבריו ללבו. דווקא אנחנו חייבים ללמוד את לקחי העבר – תחילת הדרך בתיקון ליקויי העבר היא פתיחות לביקורת שמטרתה לבנות.

עוד תשובה התקבלה

התשובה התפרסמה כאן

בס"ד כז אייר תשס"ו

שלום וברכת ד´

ראיתי את דבריך ונהנתי מאד מהדברים. אבקשך אם תוכל לשלוח אלי (יהודה הלוי עמיחי ת"ד 1193 מיקוד 90100) צלום של התעודה עצמה מכיוון שהדבר מחודש.
בדבר שאלתך אודות ברכה על יישוב הארץ הנה נאמרו בה מספר סברות מדוע אין לברכה:
א. היא הכנה לקיום מצוות התלויות בארץ, וכאשר אנו מברכים על הפרשת תרו"מ אנו מברכים על הזכות לשבת בא"י ולהפריש מפירותיה הטובים. כעין זה כתב בהגדה אור לישרים שארמי עובד אבי הוא סיפור יצא"מ מכיוון שתכלית יצאת מצרים היא הביאה לארץ ולהביא ביכורים, וכן כאן בהפרשת תרו"מ מברך על הביאה לארץ.
ב. טעם נוסף הוא לדעות שאין מצוות יישוב הארץ בזה"ז א"כ אין לברך.
ג. טעם נוסף הוא שלא ניכר בעשיית שעושה לשם מצוה, וכפי שכתב המג"א (תרצב ס"ק א) שאין מברכים על משלוח מנות כיוון שלא ניכר שעושה לשם מצוה, וא"כ יכול אדם לבוא לארץ גם ללא מצווה אלא כהנאה חיצונית (כפי שענינו רואות גויים הבאים לארץ, וד"ל) ומכיוון שכך אין לברך על המצוה שאין ניכר בה עשייה לשם מצווה.
ד. יש מי שהוסיף שמצווה תמידית אין לברך עליה, כשם שלא מברכים על אהבת הבורא להאמין באלוקות, ליראה מפניו וכן ביקור חולים, כל אלו מצוות שאין בהם הפסק וחייבים בהם כל הזמן ולכן אין לברך עליהם, א"כ גם בעניין יישוב הארץ שהיא מצוה תמידית אין חיוב לברך עליה. הבאתי מספר נימוקים מדוע אין לברך על מצוות יישוב הארץ.
דבריך נאים ומחכימים, ואחזור על בקשתי לשלוח לי את התעודה הנ"ל.

בברכת התורה והארץ
יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ
כפר דרום אשקלון

הגיעה תשובה על שאלתי

ברכת ארץ ישראל

שאלה:
ברכת ארץ ישראל

מכל המצוות, דווקא זו של ארץ ישראל חסרת ברכה. יש ברכה על "לישב בסוכה" ויש ברכה על "שלא עשני אשה" אבל אין ברכה על ארץ ישראל אלא על מצוות הקשורות לארץ ישראל בתחום של ’מצוות התלויות בארץ’ בלבד.

אבל בספר מחקר הנוגע לקובץ אגרות חסידים מארץ ישראל ("היסטוריה שכנגד" מאת נחום קרלינסקי בהוצאת יד בן צבי) מצאתי, בעמ’ 35, קטע של מכתב שד"ר אשר חיבר הרב אברהם הכהן מקאליסק, חברו של הרב מנחם מנדל מוויטבסק. המכתב עצמו נמצא בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, תיק 1172 IT (עניי א"י), תעודה מס’ 203 והוא פותח במלים אלה:

"ברוך ה’ אלקי ישראל אשר קדשנו בקדושת ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות...".

בהסתמך על כך הנני להציע כי נאמץ מנהג שבכל יום, בתום תפילת שחרית, תושבי הארץ יברכו, בשם ובמלכות, את הברכה הבאה:

"ברוך אתה ה’ אלקי מלך העולם, אשר קדשנו בקדושתה של ארץ ישראל וצוינו לגור בה".

..........

תשובה:

תודה רבה להערתך הנאה - אבל,
אומנם יש ברכה על השיבה בסוכה - אך לא על השינה בסוכה.
וכדומה חסרות ברכות בעניינים נוספים שמכללי הברכה לא מתאים לקבוע.
כך ביחס למצוות ישיבת ארץ ישראל,
היא כוללת פרטי קיום רבים של הישיבה בארץ, והיא נמשכת ומתמשכת בכל רגע של זכות הישיבה בה, לכן מכללי הברכה לא ניתן לקבוע ברכה על כך.

אך בתור הודאה או תפילה, בהחלט ראוי,
ועל כך אנו מודים בברכת המזון "על הארץ ועל המזון" בכוונה תחילה על ארץ ישראל,
ונוסחי תפילה יש בתפילות רבי נתן מבראסלב ועוד.

התשובה נענתה על ידי: הרב משה עמיאל
בשמחה ואור, ברכה והצלחה לבשורות טובות ישועות ונחמות.

בית המשפט העליון לא יתערב בענייין בניה בלתי-חוקית ערבית בירושלים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 1555/06
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

כבוד השופט א' א' לוי

העותר:
אריה יצחק קינג

נ ג ד

המשיבים:
1. עיריית ירושלים
2. ראש העיר ירושלים ויו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה
3. משטרת ישראל
4. מפקד מחוז ירושלים במשטרה
5. משרד הפנים – היחידה הארצית לפיקוח על הבניה
6. מנהלת מחוז ירושלים במשרד הפנים
7. השר לתשתיות לאומיות
8. משרד האוצר – האופוטרופוס על נכסי נפקדים
9. ראש הממשלה ושר האוצר
10. משרד המשפטים – האופוטרופוס על נכסי נפקדים
11. שר המשפטים
12. חברת החשמל, מזרח ירושלים
13. מנהל חברת החשמל, מזרח ירושלים
14. חברת מפעל המים רמאללה
15. שמרי ג'יהאד
16. ראוח'י אבו רמליה

עתירה למתן צו על-תנאי

תאריך הישיבה:
י"ז באייר התשס"ו (15.5.2006)

בשם העותר:
בעצמו

בשם המשיבים 1-2:
עו"ד נורית הדס

בשם המשיבים 3-11:
עו"ד הרן רייכמן

בשם המשיבים 12-13:
עו"ד יעקב לאון

בשם המשיבה 14:
עו"ד חלבי אוסאמה

בשם המשיבים 15-16:
עו"ד סח מוסטפה

פסק-דין

השופטת ד' ביניש:



1. העותר הגיש עתירה רחבת היקף וממדים בה ביקש מאיתנו ליתן צווים שיורו לרשויות אכיפת החוק לפעול לאכיפת דיני התכנון והבניה בירושלים המזרחית.

בטיעוניו לפנינו הבהיר העותר כי כדי להדוף טענות אפשריות של המשיבים שמדובר בעתירה כוללנית, בחר להתמקד באזורים מסויימים בהם מצוי מקבץ של הפרות חוק. העותר התמקד, אפוא, בשני מבנים, אשר ביחס אליהם מתקיימים הליכים בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, ובאחד מהם כבר הוטל על המחזיק במבנה צו הריסה. בענין זה ביקש העותר שנורה למשיבים לפעול להריסתם של המבנים, אם בבוא המועד לא יבוצע צו ההריסה. בנוסף לדוגמא הפרטנית, פרש העותר יריעה רחבה ותיאר בדו"ח כולל שצירף לעתירתו את הבניה הבלתי חוקית במזרח ירושלים והיקפה. כמו כן, העלה טענות כנגד אי-כיבוד צווי הפסקת עבודות וצווי הריסה. עוד ביקש צווים להסרת עמודי חשמל שלטענתו הציבה חברת החשמל המזרח ירושלמית ללא היתר, וכן לנתק מהתשתית העירונית חיבורי מים, שלטענתו חוברו שלא כדין.

העותר הציג עצמו כעותר ציבורי אשר מקדיש את מירב זמנו ומרצו לקדם את נושא אכיפת החוק במזרח ירושלים. מהנטען בעתירה עולה, כי העותר פועל מתוך אידיאולוגיה של ייצוג אינטרס, שעל-פי אמונתו הוא אינטרס ישראלי ויהודי בעיר.

יהיו אשר יהיו מניעיו של העותר, אין ספק שהוא מתריע על תופעות חמורות של הפרות דיני התכנון והבניה בירושלים, והוא מתדפק על דלתות הרשויות השונות המופקדות על אכיפת החוק, ובהן העיריה, המשטרה, משרד הפנים, ומשרדי הממשלה השונים כדי שיפעלו לאכיפת החוק ולהסרת מחדלי האכיפה שהם רבים וחמורים.

2. המשיבים מטעם הרשויות אינם מכחישים כי בירושלים קיימת תופעה חמורה של הפרות בניה. עם זאת טוענים הם כי אופן עבודתם, האמצעים העומדים לרשותם, והתנאים המיוחדים הכרוכים בהוצאה לפועל של צווים בירושלים, מחייבים טיפול פרטני אשר מטבע הדברים אינו יכול להיות כולל אלא על-פי סדרי עדיפויות. בהודעתה של העיריה, שהוגשה בתגובה לעתירה, נטען כי העיריה משקיעה משאבים בפיקוח על הבניה, בביצוע הריסות של בניה בלתי-חוקית בהתאם להחלטות בתי המשפט ולצווים מינהליים, והכל במגבלות תקציב וכוח אדם, וכן שיקולים מבצעיים של משטרת ישראל.

המדינה מצידה הודיעה לבית המשפט כי הוחלט על הקמת צוות בראשות מנהל המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה, בשיתוף ועל דעת הגורמים הרלוונטיים במשרד הפנים, עיריית ירושלים, משטרת ישראל, ומשרד התשתיות הלאומיות, לשם בחינת מדיניות האכיפה בירושלים ולקביעת סדרי עדיפויות באכיפת החוק על הבניה הבלתי-חוקית בירושלים. על רקע החלטה זו ובשים לב לכך שננקטים צעדי אכיפה על-פי סדרי העדיפויות של הגורמים המופקדים על הנושא, טוענת המדינה כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בשיקול דעת הרשויות בכל הנוגע לסדרי העדיפויות המכתיבים את פעולת הרשויות ובאופן ביצוע האכיפה.

3. טענות המדינה מקובלות עלינו. בעתירה העלה העותר שלל עניינים ונושאים; ייאמר תחילה כי אף שהעותר הציג את העתירה כפרטנית, הרי מלבד שני מקרים פרטניים התלויים ועומדים בפני בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, ומטעם זה הם אינם יכולים להתברר בבית משפט זה, הסעד המבוקש הוא כוללני ואינו מסוג הסעדים שבית משפט זה נוהג ליתן. רשויות אכיפת החוק אינן מתנערות מחובתן לקיים אכיפת חוק בירושלים ואף להגבירה. בראש הצוות שהוקם במשרד המשפטים לשם כך, עומד מנהל המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין, אשר המחלקה שעליה הוא מופקד הוקמה במיוחד לנושא האכיפה בכל הארץ. עתה משהוחלט לקדם את הטיפול בנושא הבניה הבלתי-חוקית בירושלים, מסור הטיפול לגורמים המקצועיים האמונים על אכיפת החוק ועל קביעת סדרי העדיפויות ביחס לאמצעי האכיפה ולהיקפה.

עלינו להביא בחשבון כי המשאבים הנדרשים למילוי המשימה הם בידי הרשות המבצעת ומדיניות האכיפה נקבעת על-פי סדרי העדיפויות שהיא מציבה לעצמה; זאת על-פי מוקדי הפרת החוק, האמצעים שבידי הרשויות השונות, ועל-פי היכולת המעשית והמבצעית. בכל אלה, לא נראה להתערב כל עוד אין הרשות מתנערת מחובתה לאכוף חוק. אין ספק כי אכן יש הפרות חוק רבות וחמורות בתחום הבניה בירושלים, וחזקה על הרשויות המופקדות על הנושא שיפעלו לקידומו בהתאם לאמור בהודעה שהגישו לבית המשפט.

4. בנסיבות האמורות, לא קמה, אפוא, עילה להתערבותנו בפעילות הרשויות המוסמכות לכך, מה גם שהן עצמן החליטו לפעול לקידום הנושא בדרגים המקצועיים. לענין זה יפים הדברים שנאמרו בבג"ץ 551/99 שקם בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ, פ"ד נד(1) 112, בעמוד 125:

"...התפקיד של אכיפת החוק מוטל על הרשויות המוסמכות של המינהל הציבורי, ולא על בית המשפט. בידי הרשויות המוסמכות מופקדים המשאבים הנדרשים לאכיפת החוק. משאבים אלה לעולם אינם מספיקים לצורך אכיפה מלאה של כל החוקים. לכן, שומה על הרשויות המוסמכות לכלכל את צעדי האכיפה במסגרת המשאבים, בהתאם למדיניות אכיפה ולפי סדרי עדיפות המשתנים עם הנסיבות. תפקידו של בית המשפט בתחום זה מוגבל. הוא אינו אמור לבוא במקום הרשות המוסמכת ולקבוע עבורה תכנית פעולה לאכיפת החוק. הוא גם לא יתן הצהרה כללית ומופשטת...שחובה על הרשות המוסמכת לאכוף את החוק. פשיטא שחובה זאת מוטלת על הרשות המוסמכת. היא נובעת מן החוק, ואין צורך, אף אין תועלת, בהצהרה של בית המשפט שהרשות המוסמכת חייבת לקיים את החוק. הצהרה כזאת היא בגדר סעד כוללני ומופשט שאינו מקובל על בית המשפט.".

אשר על כן, העתירה נדחית.
ניתן היום, י"ז באייר התשס"ו (15.5.2006).

ברכת ארץ ישראל

מכתב שאני מתחיל להפיץ


ברכת ארץ ישראל

מכל המצוות, דווקא זו של ארץ ישראל חסרת ברכה. יש ברכה על "לישב בסוכה" ויש ברכה על "שלא עשני אשה" אבל אין ברכה על ארץ ישראל אלא על מצוות הקשורות לארץ ישראל בתחום של 'מצוות התלויות בארץ' בלבד.

אבל בספר מחקר הנוגע לקובץ אגרות חסידים מארץ ישראל ("היסטוריה שכנגד" מאת נחום קרלינסקי בהוצאת יד בן צבי) מצאתי, בעמ' 35, קטע של מכתב שד"ר אשר חיבר הרב אברהם הכהן מקאליסק, חברו של הרב מנחם מנדל מוויטבסק. המכתב עצמו נמצא בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, תיק 1172 IT (עניי א"י), תעודה מס' 203 והוא פותח במלים אלה:

"ברוך ה' אלקי ישראל אשר קדשנו בקדושת ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות...".

בהסתמך על כך הנני להציע כי נאמץ מנהג שבכל יום, בתום תפילת שחרית, תושבי הארץ יברכו, בשם ובמלכות, את הברכה הבאה:

"ברוך אתה ה' אלקי מלך העולם, אשר קדשנו בקדושתה של ארץ ישראל וצוינו לגור בה".


ישראל מידד
שילה

מכתב תגובה במוסף הארץ לכתבה על בגין שהיה בדיכאון

מה שאסור לימין

איך הזמנים השתנו. כאשר פירסמה הפסיכולוגית ד"ר נטע דור-שב, מרצה אוניברסיטאית, רשימת ניתוח נפשי של יצחק רבין בגיליון מארס 1994 של כתב העת "נתיב", המייצג את "הימין האינטלקטואלי", כל העולם (ובעיקר השמאל) רעש וגעש. והסיבה? ברשימתה קבעה ד"ר דור-שב שקיימים סימנים של מגלומניה אצל רבין ושהוא "בעל פתולוגיה מגבילה" ורמזה שיש לו "אופי סכיזואידי". בתגובה, היא הותקפה בעיתונות המשודרת והכתובה. הותקפה? נקטלה: איך היא יכולה להציג אבחון מקצועי מבלי לראיין את האדם?

נזכרתי בפרשה זו לאחר הקריאה בכתבה(*) על מנחם בגין ועל הניתוח הפסיכולוגי הנמצא בספרו של ד"ר עפר גרוזברד, שם נטען כי בגין סבל מדיכאון קליני שנים רבות. איני מוכשר דיי לקבוע אם ממצאיו של גרוזברד נכונים (או אם אבחנותיה של דור-שב היו נכונות), אבל מה שכן זועק לשמים הוא היחס הדו-פרצופי שהתגלה כאן. כשרבין היה "על הספה", הדבר קומם רבים והשיטה של "אבחון מרחוק" נשללה מכל וכל. אך כשבגין הוא "הקורבן", הדבר מתקבל מאליו והשיטה של "אבחון מרחוק" עובדת טוב מאוד.

שוב לפנינו איפה ואיפה: מה שאסור לימין לעשות, מותר מאוד לשמאל לעשות.

ישראל מידד

שילה


(*)

עקב מחלתו של ראש הממשלה
מאת דליה קרפל

לא מלחמת לבנון הביאה לדיכאונו של ראש הממשלה מנחם בגין אלא להיפך, דיכאונו הקליני הביא לוואקום השלטוני שלתוכו שעט אריאל שרון. זו התזה של ד"ר עפר גרוזברד, פסיכולוג קליני ובעצמו נצר למשפחה הלוחמת. בביוגרפיה חדשה מתחקה גרוזברד אחרי שורת המשברים הנפשיים של בגין, שליוו אותו מילדות, ולא מצליח להבין איך במשך שנים, גם כשראש הממשלה המיוסר בהה ושתק בישיבות ממשלה, הצליחו להסתיר את מחלתו מהציבור

טעות לא האצ"ל

מכתב זה התפרסם היום בעיתון הארץ ומתקן דעה קדומה של השמאל
שכאילו רק האצ"ל גירש ערבים

לא גורשו ערבים מסאלמה

בתגובה על "ליד הווילות של רמת חן, על חורבות הכפר הערבי סאלמה" מאת עדה אושפיז ("הארץ", 2.5)

טועה עדה אושפיז המסבירה את גירוש הערבים מהכפר סאלמה, שהיה בפאתיה המזרחיים של שכונת התקווה, על ידי אצ"ל. הכפר נכבש על ידי כוחות של גדוד 33 מחטיבת אלכסנדרוני בערב פסח תש"ח. המבצע נקרא "ביעור חמץ" והיה חלק מפעולות "ההגנה" לכיתור יפו, שהביאו לכניעתה.

כוחות אלכסנדרוני תקפו את סאלמה מצפון מזרח לאחר שכבשו את חיריה, סקיה וכפר ענא, כוחות גבעתי תקפו מכיוון בת ים ותל גיבורים בחולון, וכוחות קרייתי תקפו לכיוון מנשיה וחילצו את אצ"ל שסבל אבידות כבדות.

אנוכי, עם מפקד הגדוד בן ציון פרידן (בניץ), היינו בזחל"ם הראשון שפרץ לכפר מכיוון סוללת העפר הגבוהה שהיתה בדרום רמת גן (להגנה מצליפות מכיוון סאלמה). בדרך העפר דאז מכיוון רמת ח"ן (שלא היתה קיימת עדיין) חצינו את כביש הטייסים דהיום לתוך מרכז הכפר.

לא זכור לי שאצ"ל גירש את הערבים מסאלמה ב-1948.

אלי דובדבני

גני תקווה

חינוך בית"רי

יישר כוח לידידי משה פוקסמן-שעל אשר הצליח בכך שפירסם את המכתב דלהלן
בעיתון הארץ היום על משה אנילביץ

בתגובה על "בתור התחלה אולי שיקראו על שמם רחוב" מאת יאיר שלג ("הארץ, 26.4)

המאמר עוסק בדחיקת חלקה של תנועת בית"ר במרד גטו ורשה, בעוד מנהיגי המחתרת מארגוני השמאל כמו מרדכי אנילביץ', ותפקידם במרד, ידועים לכל. עובדה מקוממת נוספת היא דחיקה והשכחה של עברו של מפקד המחתרת אנילביץ', שאמנם שימש בזמן המרד מפקד ארגוני השמאל, אך למעשה היה בית"רי בהכשרתו.

אנילביץ' הצטרף לקן בית"ר ורשה כבר ב-1931, שם התבלט כחניך מצטיין, הוזמן לפגישה אישית עם זאב ז'בוטינסקי ואף החל לעבוד במזכירות נציבות בית"ר. רק ב-1938 עזב את בית"ר, עם עשרים בית"רים נוספים, וניסה להקים את תנועת "בית"ר מתקדמת", ניסיון שלא צלח. בעקבות חוויה זו, כשהוא מאוכזב מרה, עבר אנילביץ' לתנועת השומר הצעיר ולימים עמד בראש ארגון המחתרת המרכזי של השמאל הציוני ושאר גופים פוליטיים בגטו ורשה.

בשנותיו בגטו העיד אנילביץ' כמה פעמים, כי היה זה החינוך הבית"רי שהטיף למאבק מזוין על מנת להגן על הכבוד והקיום היהודי, שהניע אותו במעשיו. דוד וודובינסקי, בספרו על חייו בגטו ורשה, "And We Are Not Saved", מצטט מדברי אנילביץ' בחתונת אחד מחניכי בית"ר בינואר 1943, שלושה חודשים לפני פרוץ המרד: "למזלי הייתי בעבר חניך בית"ר. משם אני נושא רוח מסוימת, שאותה אני נוטע היום בקרב היהודים הפציפיסטיים".

משה פוקסמן שעל

מודיעין

מכתב תגובה שלי במוסף הארץ על האצ"ל

הם התחילו

בעקבות דבריה המבולבלים והלא-מדויקים של השרה ציפי לבני, כאילו קיימת מין הפרדה פילוסופית שיש "להבין" אותה, בין מטרות אזרחיות למטרות צבאיות ובין "לוחמי חופש" למחבלים (הפרדה שכלל אינה קיימת בתפישתם של ארגוני החבלה), בא תום שגב ומעלה שוב את הטענה שבמאבק המזוין של חיילי האצ"ל אין כל הבדל בינם לבין אנשי פתח, חמאס והג'יהאד ("מבחן ציפי לבני", מוסף "הארץ" 21.4). אלא שהאצ"ל לחם שתי מלחמות.

במרד האצ"ל שהוכרז ב-1944 כדי להשיג שחרור לאומי מהשלטון הבריטי, לא התנהלה שום לחימה נגד מטרות אזרחיות. אין זאת אומרת ששום אזרח לא נפגע, אבל במאות הפעולות שבוצעו, לא היתה שום כוונה מראש לפגוע באזרח בריטי. יתר על כן, ננקטו צעדים כדי למנוע פגיעה כזאת, כולל ביטול מבצעים, העמדת שלטי אזהרה ועוד.

גם בפיצוץ בניין השגרירות הבריטית ברומא, שלא כפי ששגב מבקש לקבוע, זו לא היתה "מטרה אזרחית". בבניין הזה התנהל המעקב נגד תנועת היהודים שביקשו לשוב למולדתם בהתאם למשפט הבינלאומי אשר בריטניה בגדה בו. הפיצוץ תוכנן לשעת לילה מאוחרת, כדי למנוע נזק גופני בעוברי אורח.

מלחמתם השנייה של אנשי אצ"ל, נגד ערביי הארץ, אמנם היתה אחרת. זו היתה מלחמה בין-קהילתית וכולה בעצם, משני הצדדים, התנהלה אך ורק נגד ובקרב האזרחים. לאצ"ל לא היתה כל ברירה להימנע מלהשיב מלחמה נגד אויב שבחר ראשונה, החל מפרעות פסח בתר"פ, לנסות לחסל פיסית יהודים בארצם.

נוסח המקור כאן

לא קביל המדור בשבע

לא קביל
מאת אלי פולק וישראל מידד
ו' באייר תשס"ו / 4 May 2006

המתווכים הישירים בין הציבור והתקשורת הם ממוני קבילות הציבור – המק"צים. תפקידם להטות אוזן קשובה לטענות הציבור ולברר אותן, ואם הן מוצדקות לתקן את העיוותים. עד לאחרונה היתה פעילות המק"צים כמעט מחתרתית. הדו"חות השנתיים שלהם לא גילו מיהם המבוקרים, מי מהתקשורתנים מעדו, אם המק"צים באמת מתייחסים לתלונות הציבור ואם יש הבדלים בעבודתם של המק"צים השונים. בשנה האחרונה חל שינוי מהפכני. אגודת 'לדעת' (שאנחנו נמנים על הנהלתה) אפשרה לציבור להגיש תלונות דרך אתר האגודה (www.imw.org.il). לא רק התלונות, אלא גם תשובות המק"צים נשמרות בארכיון של האתר, והן גלויות לעין כל.

להלן ניתוח תקופה ראשונה של תשעה חדשים, מאז קיץ 2005. נשווה בין עמוס גורן מרשות השידור וגיורא רוזן, המק"צ של הרשות השנייה. גורן קבל 94 תלונות, וענה על 61 מהן. ב-43 מקרים התלונות נמצאו מוצדקות, לפחות בחלקן. לעומת זאת, רוזן עונה רק על 20 תלונות מתוך 41 שהוגשו לו, ומאלה רק 6 נמצאו כמוצדקות.

האם ציבור המתלוננים שונה, או שמא מר רוזן אינו מבקר כראוי את הרשות שבפיקוחו? ההבדלים בין גורן ורוזן בולטים במיוחד כאשר בוחנים את מהות התשובות המוצדקות. למשל, ב-24/10/05 כותב מר גורן למתלוננת אגנטה סנדולוביץ: "אין צידוק למה שקרה, ואני מוצא את תלונתך מוצדקת. האחראים לתקלה מטעם רשות השידור טופלו בידי מנכ"ל הרשות". התשובה נכתבה בעקבות תלונתה על שידור חסויות במקום שידור שירת 'הללויה' באירוויזיון.

לעומת זאת כך כותב מר רוזן אל מר הדר יהודאי ב-16/3/06: "ואשר ליונית לוי, טוב היתה עושה אילו נמנעה מההערה שהעירה, ויחד עם זאת אין בדבריה כל עברה". התשובה הזאת נכתבה בעקבות הערתה של גברת לוי בסוף כתבה על שכן של מר אולמרט שמפגין נגדו: "איזה שכן מעצבן". למותר לציין שמדובר בעברה אתית – הבעת דעה אישית בשידור ציבורי.

ומה עם גל"צ? מצד אחד מיעוט התלונות נגדם (11) אולי מורה שגל"צ "בסדר". אך ההתייחסות שם לתלונות מחפירה. 7 מתוך 11 תלונות כלל לא נענו. גם כאשר התלונה מוצדקת, מר עודד לוינסון (המק"צ של גל"צ) אינו מתרגש. למשל, כשגב' נאוה רוזנבלום התלוננה שגל"צ מוצא לנכון להזכיר שעבריינים הם חרדים, ענה לה מר לוינסון: "אכן, היה במקרה זה ניסוח שגוי. ככל שהיתה פגיעה בגין ניסוח זה, קבלי נא את התנצלותנו". גב' רוזנבלום איננה מעוניינת בהתנצלות אישית, אלא לפחות בהתנצלות פומבית, הסקת מסקנות ורענון הוראות כדי שהתופעה לא תשנה.

ממצאים אלה מאוששים מחקר שערך לאחרונה באוניברסיטת חיפה אבשלום גינוסר. המסקנה שלו היא ש"האומבודסמן משמש רק באופן חלקי ככלי אפקטיבי לנשיאה באחריות של הגוף הציבורי".
ובכל אופן, מלה טובה על התקשורת הציבורית. היא לפחות עונה על חלק מהתלונות, ובמיוחד ברשות השידור – התלונות לעתים גורמות לחשיבה מחודשת ולרענון נהלים. לעומת זאת, ב'הארץ', 'Ynet' ו'מעריב' כלל לא טרחו להתייחס לתלונות שהוגשו נגדם.

לומדים תקשורת
אם חשקה נפשכם בלימודי תקשורת, שימו לב להיצע של אוניברסיטת בר אילן. המרצה בקורס 'הפקת חדשות בטלוויזיה' של החוג לתקשורת הוא מר רפיק חלבי. מעניין יהיה לדעת אם גם יזכה לתואר 'המרצה הטוב ביותר' (ותודה לגב' חני לוז עבור הידיעה).

והרשות נתונה
כשקיבל לידיו את השליטה המיניסטריאלית על רשות השידור, דאג אהוד אולמרט לכך שיוסף (ג'ו) בראל יעוף, ושהוא עצמו יתרומם עד למעלה בהופעות בשידורים. כמה עובדים ברשות השידור שיתפו עמו פעולה, גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה אישית-קרייריסטית. אולי סממן לכך הוא התנהלותה של גב' איילה חסון-נשר.

האמת, אין חדש בתופעות אלה. הן קיימות כמעט בכל מוסד ציבורי ממשלתי. ועכשיו, כשמר אולמרט או-טו-טו ראש הממשלה, מתפרסם בתקשורת שבכוונתו לסגור את רשות השידור ולפתוח אותה מחדש, לאחר הליך 'התייעלות' (שם חלופי לפיטורין, הקטנת תקנים ותקציבי ביצוע; מזכיר את ה'התנתקות', למי שעוד זוכר).

אם הידיעה נכונה, יהיה זה צחוק הגורל לאמצעי תקשורת שהתמסר במובנים רבים מדי לממונה הפוליטי עליו וזנח את ייעודו כמכשיר לשמירת הדמוקרטיה ולביקורת השלטון.


וקטע זה נפל:

צריך לפרסם

אגודת "לדעת" הואשמה פעמים רבות ע"י גורמי "שמאל" שהתפקיד שלקחנו על עצמנו הוא לצנזר את החדשות. השמצה זו משמשת ככסות לתקשורתנים אשר מחפים על חבריהם בפוליטיקה, במשפט ובשלטון.

לאחרונה, קראנו ידיעות בעיתונות ה"רגילה" וכאשר חיפשנו את אותן ידיעות בכלי תקשורת של המחנה הקרוב ביותר לאותם התרחשויות, לא מצאנו להם הד. למשל, למדנו שהמועצה האזורית "גוש עציון" שכרה את שירותיו היקרים של היחצ"ן אייל ארד כדי לנהל בקמפיין נגד תוואי הקמת גדר הבטחון בגוש עציון. ארד, למי שלא שכח, הוביל את הקמפיין ה"התנתקות" נגד המתנחלים. באחד מיישובי השומרון נתפסו חברי צוות ההתערבות כשהם מגדלים ומעשנים חומר "טוב". למעשים אלה לא היה זכר בעיתונות של המתנחלים". עדיין לא יצא לאור "שולחן ערוך לאיש תקשורת", אך מגמה זו מוזרה ואף מסוכנת.

תגובה לשגב על האצ"ל

בתגובה לקטע של תום שגב אשר שוב ושוב משך השנים מנסה להכתים את מלחמתו של האצ"ל נגד השלטון הזר שלחתי למוסף הארץ מכתב זה אשר עדיין לא התפרסם
========================================================

בעקבות דבריה המבולבלים והלא-מדויקים של השרה ציפי לבני אודות הצדקת מלחמתו הטרוריסטית של ערביי ארץ-ישראל נגד שיבת העם היהודי לארצו, כאילו קיימת מין הפרדה פילוסופית בין מטרות אזרחיות ומטרות צבאיות ובין "לוחמי חופש" לבין מחבלים שיש "להבין" אותה (הפרדה שכלל איננה קיימת בתפיסתם של ארגוני החבלה), בא תום שגב, שוב, ומעלה את הטענה שבמאבק המזוין של חיילי האצ"ל אין כל הבדל בינם לבין אנשי פת"ח, חמאס והג'יהאד ("מבחן ציפי לבני", 21.4). אלא שהאצ"ל לחם שתי מלחמות.


במרד האצ"ל שהוכרז בראשית 1944 כדי להשיג שחרור לאומי מהשלטון הבריטי, לא התנהלה שום לחימה נגד מטרות אזרחיות. במאות הפעולות שבוצעו, לא הייתה שום כוונה מראש לפגוע באזרח בריטי. יתר על כן, ננקטו צעדים מגבילים ביותר כדי למנוע דבר כזה כולל ביטול מבצעים, העמדת שלטי אזהרות ועוד. אין זאת אומרת ששום אזרח לא נפגע אבל יש להבהיר, למרות הנוכחות הגדולה מאוד של אזרחים בריטיים – נשותיהם וילדיהם של הפקידים, החיילים והשוטרים של משרתי המנדט, האצ"ל לא תקף לא אוטובוס תלמידי בית ספר, לא מספרה, לא מסעדות ולא חנויות כל-בו על מנת להרוג אזרחים סתם. מנחם בגין העדיף מאבק מזוין לעצמאות שהיא פוליטית בעיקרה וחוקרים רבים של תנועות שחרור לאומי ומלחמותיהן בעשורים האחרונים מציינים את רמתו המוסרי הגבוה של מרד האצ"ל בפיקוד של בגין.


גם במקרה של פיצוץ בנין השגרירות הבריטית ברומא, שלא כמו שגב מבקש לקבוע, זו לא היתה "מטרה אזרחית". בבנין הזה התנהל המעקב נגד תנועת היהודים האזרחיים אשר ביקשו לשוב למולדתם בהתאם למשפט הבינלאומי אשר בריטניה בגדה בו. מי שניהלה מלחמה מכוונת נגד אזרחים אשר הביאה למותם היתה בריטניה, בזמן מלחמת העולם השניה כאשר מנעה את יציאתם מנמלים (ראו הדוגמאות הרבות בספרו של ברנארד וסרשטיין, "בריטניה ויהודי אירופה") ולאחר מכן, כאשר חייליה תקפו אזרחים על אוניות בלב ים. ולא נשכח אותם מקרים כאשר נורו אזרחים מפגינים ברחובותיה של ערי ישראל וגם אזרחים שלווים בעת התפערויות בריטיות. ובסופו של דבר, הפיצוץ תוכנן לשעת לילה מאוחרת כדי למנוע נזק גופני בעבורי אורח.


מלחמתה השניה של אנשי אצ"ל נגד ערביי הארץ אמנם היתה אחרת, גם בתקופת המאורעות (כאשר גם אנשי ה"הגנה" פגעו באזרחים) וגם לאחר הכרזת חלוקת הארץ ופתיחת העימות על השליטה על הארץ. זו היתה מלחמה בין-קהילתית וכולה בעצם, משני הצדדים, התנהלה אך ורק נגד ובקרב האזרחים מהישוב היהודי ומהתושבים הערביים. לאצ"ל לא היתה כל ברירה, תחת פיקודו של דוד רזיאל או בגין, להימנע מלהשיב מלחמה שערה נגד אויב שבחר ראשונה, החל מפרעות פסח בירושלים בתר"פ, ביפו במאי 1921, בפרעות בחברון וצפת בתרפ"ט ובמשך שלוש השנים 1936 – 1939 ולאחר מכן בתש"ח, לנסות ולחסל פיסית יהודים בארצם.

סובלנות גם מהמוסלמים

מכתבי אשר התפרסם היום בעיתון הארץ

ב-10 באפריל התפרסם "גילוי הדעת" המוחה על כוונת מכון ויזנטל לבנות את מוזיאון הסובלנות על שטח של בית קברות מוסלמי בירושלים. בלי להיכנס להיבטים המשפטיים והדתיים של הפרשה, ברצוני לפנות ל-63 החותמים, פרופסורים ודוקטורים, בבקשה נוספת של סובלנות.

האם תצטרפו אלי כדי לחתום על גילוי דעת נוסף ומקביל, המבקש מהוואקף המוסלמי להרפות מכל בנייה, חפירה או שינוי אחר כלשהו בהר הבית, מקום המקדש? למרות השמירה על מדיניות הסטטוס-קוו מאז 1967 שלא לבצע שום שינוי פיסי במקום, לא לאפשר כניסה חופשית של יהודים למקום ולא להתיר תפילה יהודית (וגם נוצרית, למען הדיוק) אפילו בפינה נידחת של המתחם, המוסלמים, שוב ושוב, עסקו במעשים של הרס והשחתה כדי למחוק כל זכר וממצא מהתקופות היהודיות של המקום.

לאנשים כמותכם בוודאי יש חוש צדק היסטורי. אינני מבקש מכם להיות חברים באגודת "אל הר ה'" או ב"תנועה למען כינון בית המקדש", אלא רק שכפי שראיתם לנכון לחתום על גילוי הדעת בעניין בית הקברות המוסלמי בשם הסובלנות והמוסר, כך תפנו גם אל ראשי הדת המוסלמית לכבד את המקום הקדוש לעם היהודי - הר הבית.

ישראל מידד

מזכיר אגודת "אל הר ה'"

ירושלים


הנה הנוסח המקורי.