מכתבי (המסולף) בעיתון "הארץ" - אלא מה?

הנה הנוסח של מכתבי שהתפרסם הבוקר ב"הארץ" בתגובה לקטע של תום שגב:

אך שימו לב לסילוף שביצעו במכתב. בנוסח המקורי, תקפתי דווקא את שגב שהכשיל את קוראיו בשיעור היסטוריה כי הוא בוודאי יודע מה היה באותם ימים:

הדוקטורנט מתעלם מפשיטות הפידאיון
בתגובה על "קודם ניקח את קהיר" מאת תום שגב, "שיעור היסטוריה" ("הארץ", 20.2)

תום שגב כותב על הדוקטורנט גיא לרון, שטוען כי המניע העיקרי ליציאת ישראל למבצע קדש, בשנת 1956, הוא: "הרצון להרחיב את גבולות המדינה". אלא ששגב אינו מציין, שבתקופה הנדונה היו התרחשויות ביטחוניות שבני מוריס כינה "מלחמת הגבולות של ישראל", קרי: פשיטות הפידאיון. אלה גרמו להרג של כ-400 ישראלים ו-900 פצועים.

אין לפסול את האפשרות שדיין רצה להכין תוכנית מגירה הכוללת כיבוש והרחבת גבולות, אך אין להתעלם מהמציאות הביטחונית של ישראל בשנות ה-50.

ישראל מידד

שילה

והנה המנוסח המקורי שנשלח:

ברשימתו "קודם ניקח את קהיר" (20.2.09), כותב תום שגב בטורו "שיעור בהיסטוריה" על המניע העיקרי ליציאת ישראל ל"מבצע קדש" בשנת 1956 על פי הדוקטורנט גיא לרון והוא "הרצון להרחיב את גבולות המדינה", בדברי שגב "סיבה טובה". מכיוון שמאמרו של לרון בכתב-העת "מידל איסט ג'ורנל", הנחשב לפרו-ערבי, עדיין לא ראה אור, קשה לשפוט לפי התוכן ששגב מביא האם תיזה זו אכן נכונה ומוכחת. אך יש להתפלא על מידת האקדמיות החלולה של שגב אשר בלמעלה מ- 500 מלים על הנושא, מצליח להסתיר מקוראיו, שאולי אחדים מהם מחפשים בכנות אצלו שיעור אמיתי בהיסטוריה, שבתקופה הנדונה היו התרחשויות בטחוניות אשר בני מוריס כינה "מלחמת הגבולות של ישראל", קרי: פשיטות הפידאון. אף לא מילה אחת על תופעת הטרור הערבי אשר הפילה כ- 400 חללים מקרב האוכלוסיה הישראלית, ועוד 900 פצועים.

חודשיים לפני דיון המטכ"ל באוקטובר שבחר שגב לציין במיוחד, נאם הנשיא המצרי נאצר ואמר: "מצרים החליטה לשגר את גיבוריה, תלמידי הפרעה ובני האיסלם והם יטהרו את אדמת פלסטין...לא תהיה שלום על גבולה של ישראל כי דורשי נקמה אנו והנקמה היא מותה של ישראל". אין, כמובן, לפסול את האפשרות שרצונו של דיין היה באמת להכין תוכנית מגירה הכוללת כיבושים והרחבת גבולות, אך שגב מכשיל את הרבים בכתיבה שלו המטהרת את ההיסטוריה של שנות ה- 50 מהמציאות של האתגרים הבטחוניים שישראל עמדה בפניהן.

הקטע שלי בטור "מיקרוסקופ" בשבוען "בשבע" גליון 332

תבואו לבקר/ ישראל מידד

הערוץ הראשון החל לשדר תוכנית ביקורת תקשורת חדשה בהנחיית ליעד מודריק בימי שלישי במשבצת המכובדת של חצי השעה לפני 'מבט'. התוכנית, 'ביקורטיווי' (למה שם לועזי, נגמרו השמות העבריים?), אמורה לעסוק בכל נושאי התקשורת בישראל: טלוויזיה, רדיו, עיתונות ואינטרנט, ובכל תכנית ינתח ויבקר פאנל אורחים את המתרחש בתקשורת. זו התוכנית החמישית, לפחות, בעשור וחצי האחרון שעוסקת בנושא ברשות השידור (קדמו לה 'מסיבת עיתונאים' עם שלי יחימוביץ', 'גילוי נאות' עם חנן עזרן, 'מקורות יודעי-דבר' עם נעמי לויצקי ו'שטח הפקר' בהנחיית רם עברון ע"ה).

צוות התוכנית הכריז שבכוונתו "לשתף מגזרים שונים" ושהוא יפנה "לציבור כולו ולא רק לברנז'ה". זאת מטרה טובה ואף חשובה. עדים היינו יותר מדי זמן לכך שתוכניות מהסוג הזה הפכו למין ליטוף האגו של אנשי תקשורת כאשר הם הופכים לכוכבים. שנים הועלתה התביעה שלממונה על קבילות הצבור ברשות השידור תוענק פינת שידור, ברדיו או בטלוויזיה, כדי לדווח על ממצאים ומסקנותיו. הרי תפקידו הרשמי הוא לבקר את התקשורת. ויש גם ארגוני הגנה של צרכני התקשורת שראוי שגם נציגיהם יופיעו.

ויש עוד 'מגזר' שפוסחים עליו: הציבור. בעיתונים כגון הניו-יורק טיימס והוושינגטון פוסט קיים בעל משרה אשר מכונה 'נציג הקוראים', כי ללא קוראים אין תקשורת. הגיע הזמן שתוכנית כזו באמת תאפשר לציבור בגווניו הרבים, כצופים וכמאזינים, להשמיע את קולו. יש לקוות שהעורך בני עורי והמפיק עזרא כליפא, יחד עם ליעד מודריק, יעלו למסכים לא רק ביקורת במסגרת דיון עקר, אלא גם ידווחו על מה שיש לתקן, על איזונים שיש לאזן ועל החוסר שיש למלא.

מכתב תגובה שלי למכתב תגובה נגדי ב"מוסף" של הארץ

הכותב מיכאל גלעדי שואל האם "נזיפה חמורה" היא עונש הולם על הרג ארבע נשים בידי לוחמי האצ"ל ב- 1938 (*) ולמען האמת, אין לי תשובה הולמת. אולי, אם יכולנו לשאול את מפקדי ה"הגנה", שלפי "ספר ההגנה", כרך ב', חלק ב' עמ' 671, שלחו את חבריהם לזרוק פצצות על
בתי יפו ולירות בערבים באמצע אוגוסט 1936 וזאת בפקודה או הורו על פעולה נוספת של ה"הגנה" ב- 20 באוגוסט 1936 נגד פורעי טירה ובה נהרגה אשה, שלא לדבר על פעולת "גן הוואי" בקיץ 1947 והריגת נשים בידי חברי ה"הגנה", היינו מסוגלים לתת, לכל הפחות, הסבר להתנהגות זו. בעצם, עיתון "דבר", אשר פירסם במאמר ראשי ובו נכתב שמעשי-תגובה אלה הם "תוצאה של יאוש" (שם, עמ' 672), מספק לפחות חלק מן התשובה והיא: מול טרור אשר מכוון נגד האזרחים שלך, וכאשר טרור זה נתמך בידי אוכלוסיה אזרחית במידה זו או אחרת, כגון סיוע אספקה, הענקת מסתור ומתן עידוד, אולי ההגדרה של "הולם" שונה ממה שאנו חושבים או רוצים לחשוב.

ישראל מידד
שילה

---------------------------------------

(*)

עונש הולם

הקורא ישראל מידד מתמוגג מקני המידה המוסריים של אצ"ל, ומייחס הרג ארבע נשים בהתקפה על ביר עדס ל"תנאים" ש"גרמו להפרה לא מכוונת של הוראות ניהול הקרב" (מוסף "הארץ" 30.1). לכן הוא מוחה על כי נכתב, שבעקבות הוראת זאב ז'בוטינסקי להעניש את האחראים להרג, לא נענש איש (מוסף "הארץ" 9.1). כן נענש, טוען מידד. עובדה, המפקד של הפעולה "קיבל נזיפה חמורה". זה "עונש" הולם על הרג ארבע נשים?

מיכאל גלעדי

רמת גן

הטע שלי בטור "מיקרוסקופ" בשבוען "בשבע" גליון 331

תעמולה במסווה עיתונאי/ ישראל מידד

סדרת המודעות שאגודת 'לדעת' פירסמה בעיתונות במערכת הבחירות של 1996, תחת הכותרת הכללית "תקשורת מגוייסת", הייתה פריצת דרך 'חצופה' מטעם גוף מחוץ לבראנז'ה שהעז לבוא חשבון עם התופעות הקשות של הטייה, העדפה, הסתרה וחוסר הוגנות תקשורתיים.

היום, המצב הוא קל יחסית, כי התקשורת מודה בעצמה שהיא כזו. הנה בן כספית במעריב בשובע שעבר: "נכון, היו בתקשורת חלקים שרצו בניצחונה של ציפי לבני. אבל בה דווקא טיפלו... בנתניהו לא ממש טיפלו. השכחנו מהציבור את חולשותיו".

גם 'העין השביעית' סיקר את התנהגותה של התקשורת. אורן פרסיקו, למשל, כתב"... רק שלשום הודה בפה מלא פרשן 'חדשות 10', רביב דרוקר, כי 'רוב אנשי התקשורת מתנגדים לנתניהו... גם במערכת הבחירות הנוכחית ניתן למצוא עדויות לכך שהתקשורת שומרת טינה מיוחדת לנתניהו". והוא ממשיך ומדגים את ההתגייסות בדוגמאות של כותרות מחמיאות ועוד שיטות של הטייה.

על הטיפול התקשורתי במפלגת 'ישראל ביתנו' יש צורך במחקר נפרד. אבל לאור השיגעון מסביב לסקרים למיניהם, והשפעתם התקשורתית הלא-מקצועית, איני יודע אם החוק החדש שמנע פרסום סקרים בימים האחרונים לפני הבחירות היה מספיק מועיל. ואלי צריך בכלל להגביל את הופעת הפוליטיקאים בתקשורת בימים שלפני הבחירות, כדי לחסוך מחזות כמו הראיונות של המועמדים הראשיים של המפלגות בלילה שלפני יום הבחירות בערוץ הראשון, שהיו פשוט תעמולת בחירות נטו.


======================

הגירסה הלא-ערוכה


ומי אומר שהתקשורת כן מגוייסת?

סדרת המודעות ש"אגודת לדעת" פירסמה בעיתונות במערכת הבחירות של 1996, תחת הכותרת הכללית של "תקשורת מגוייסת" הייתה פריצת דרך 'חצופה' מטעם גוף מחוץ לברנז'ה שהעזה לבוא חשבון עם התופעות הקשות של הטייה, העדפה, הסתרה וחוסר הוגנות שתיעדנו אז. היום, המצב הוא קל יחסית, אם כי לפעמים יותר מסובך מבחינה טכנולוגית – הרי כולנו הבחנו בטיפול 'אייר-ברושינג' שעברו כל תמונותיה של גב' לבני. מדוע הוא קל?

כי התקשורת מודה בעצמה שהיא כזו. הנה בן כספית ("מעריב", 13.2.09): "...נכון, היו בתקשורת חלקים שרצו בניצחונה של ציפי לבני. אבל בה דווקא טיפלו....בנתניהו לא ממש טיפלו. השכחנו מהציבור את חולשותיו.

גם "העין השביעית" נתנה סיקור גלוי על התנהגותה של התקשורת. אורן פרסיקו, למשל, כתב ב- 12.2 "...רק שלושם הודה בפה מלא פרשן 'ידשות 10', רביב דרוקר, כי 'רוב אנשי התקשורת מתנגדים לנתניהו...גם במערכת הבחירות הנוכחית ניתן למצוא עדויות לכך שהתקשורת שומרת טינה מיוחדת לנתניהו." והוא ממשיך ומדגים את ההתגייסות בדוגמאות של כותרות מחמיאות ועוד שיטות וגישות "מקצועיות" של הטייה. אלא שהוא גם מצביע על החינמון "ישראל היום" וטוען שבתקופת הבחירות "לא ניתן היה למצוא פרסומים היוצאים נגד הליכוד" אם כי, אני יכול להוסיף שלא היה ניתן למצוא פרסום בעד נתניהו ב"הארץ", או כמעט אם להיות זהיר. על הגל שעליו מפלגת "ישראל ביתנו" מבחינה תקשורתית יש צורך במחקר נפרד אבל לאור השגעון מסביב לסקרים למיניהם, והשפעתם התקשורתית הלא-מקצועית איני יודע אם החוק החדש שמנע פרסום בימים האחרונים היה מספיק מועיל. מה שכן, נדהמתי מהחוצפה של הערוץ הראשון (ולא צפיתי בערוצים אחרים) לראיין את המועמדים הראשיים של המפלגות בלילה שלפני יום הבחירות משך דקות ארוכות ולשדר תעמולת בחירות נטו. ואכן, אין כמו התקשורת הישראלית כשהיא מגוייסת.

השריפה בשילה

אודות האירוע אתמול


קבלנו בתחנת כיבוי בנימין הודעה על שריפה עם נפגעים
לפני שהגענו למקום הפצוע פונה במצב קשה ע"י אמבונס שילה וחבירה עם נטן מאריאל לתל השומר
מדובר באשקובית שפלש אליה בחור שאינו תושב הישוב
ענבל (השכנה) שמעה פיצוץ ויצאה החוצה וראתה בחור אפוף להבות שנשכב בשלולית ומנסה לכבות את עצמו

השריפה כובתה ע"י רבש"ץ הישוב דוד בעזרת מכשיר כיבוי הנקרא AFT אפשר לראות בתמונות

הממצאים במקום הראו על פיצוץ שאירע במקלחת אך לא ראיתי את הגורם לכך לא חשמל ולא גז
בדירה לא היו כירים של גז לא מקרר בקיצור כמעט כלום

בגלל הפיצוץ הגיעו גורמי רבים

משטרת בנימין
חבלה בנימין
מעבדת חבלה מהמטה הארצי
מז"פ
וחוקר שרפות של הכיבוי

המסקנה כנראה :

נמצא שרידי מיכל פלסטי שכנראה היה בו בנזין וזה הגורם לפיצוץ הניפחי
יתכן שהבחור נכנס למקלחת עם סיגריה / או שהדליק חשמל שהציתו את אידי הדלק (המיכל היה פתוח או שלא היה אטום ??)

לא רק מטורף אבל גם מסוכן

מכתב שלי שלא התפרסם ב"הארץ" ומכתב שכן התפרסם

מכתבי שנשלח:

בתגובה אל "הגזענות כפי שחזה הרצל" מאת שלמה אבינרי, "הארץ" (9.2.2009)

מורי פרופ' אבינרי מציין את גישתו של הרצל כפי שבאה לביטוי בספרו "אלטנוילנד" כנגד הגזענות ומדגיש שעל פי הרצל, הגזענות תנוצח בציון. הרצל לא היה לבד. עוד תימוכין לצדקת הציונות מול גלי גזענות ניתן למצוא אצל זאב ז'בוטינסקי דווקא.

בספרו "חזית המלחמה של עם ישראל", שבעצם יצא לאור לאחר מותו אבל נכתב בשנתו האחרונה, הפרק הי"ח נקרא "השאלה הערבית - בלי דרמאטיות" וניתן למצוא בו משפטים כגון "יש להנהיג בארץ את עקרון שיווי הזכויות בשביל כל האזרחים מכל הגזעים, הדתות...בכל שטחי החיים הציבוריים..." וכן, "בכל קאבינט, שבו ישמש יהודי כראש הממשלה, יהיה סגן ראש הממשלה - ערבי; וכן להפך" ועוד קביעות שמהוות קיר ברזל נגד הגזענות, מפי אדם שהושמץ כאילו היה פשיסט. כנראה שז'בוטינסקי באמת היה ציוני הרצליאני, כפי שתיאר את עצמו, ואת השקפתו המדינית הייתה ליברלית. אבל יותר מזה, אולי גם היום מי שמוגדר כ"ימיני" לאו דווקא אדם מוסת ומסית או גזען.

והמכתב שכן התפרסם:

לא כך חזה הרצל

בתגובה על "הגזענות כפי שחזה הרצל" מאת שלמה אבינרי ("הארץ", 9.2)

בשום מקום ב"אלטנוילנד" לתיאודור הרצל אין למצוא ראיה ברורה ומפורשת לזהותו הערבית של המהנדס המוסלמי ראשיד ביי, שכה מובנת מאליה לפרופ' שלמה אבינרי. הדעת נותנת, שכאבחנתו של אחד העם בתגובתו הנודעת והמושמצת על "אלטנוילנד", היה ראשיד ביי טורקי, שהרי דוד ליטבק, מהגיבורים הראשיים של הרומן, מברך אותו בטורקית ולא בערבית.

דבר זה אומר דרשני: אמנם לא כל ראשוני הציונים התעלמו מקיומם של ערביי ישראל, ואולם נראה שהרצל היה ראש וראשון למתעלמים. "מוסלמים" הוא המושג העיקרי המשמש אותו ב"אלטנוילנד" לציון ילידי הארץ, ללמדנו שלא הבחין בלאומיותם הערבית אלא בזיקתם הדתית המוסלמית בלבד. באורח דומה, גם זהותם של היהודים ברומן ניכרת רק מתוך זיקתם לסמלים אחדים של הדת היהודית, בעוד שלקיומם הלאומי-תרבותי הקיבוצי של היהודים אין סימנים כלשהם. לאור זאת, קשה להסכים לפרשנותו של אבינרי, שלפי חזונו של הרצל ברומן זה המדובר במדינה שהיא "גם מדינת הלאום היהודי וגם מדינת כל אזרחיה".

בהנחה שלא כל אזרחי "מדינת הלאום היהודי" משתייכים ללאום היהודי, הרי שמדינה כזאת יכולה להיות "גם מדינת כל אזרחיה" רק בתנאי שאזרחיה הלא-יהודים יהיו נכונים להצטרף למדינה כפרטים בודדים ולא כבעלי זהות לאומית קיבוצית לא-יהודית (שאם לא כן תהיה זו מדינת כל לאומיה, או, שומו שמים, מדינה דו-לאומית). משטר מסוג זה תואם את חזון "ישראל ביתנו" יותר מאשר את זה של "אלטנוילנד". "אלטנוילנד", לעומת זאת, היא אכן "מדינת כל אזרחיה", ובהם בני דת משה, מוסלמים ונוצרים חניכי תרבויות מערב אירופה ומרכזה, ובראש ובראשונה זו הגרמנית. ואולם, מכיוון שאין למצוא בין אזרחיה לא ערבים ולא יהודים בעלי תודעה לאומית ייחודית, הרי שספק אם חזון (תעתועים) ממין זה עשוי לספק למדינת ישראל העכשווית אספקלריה כלשהי לבחינה עצמית.

ד"ר דימיטרי שומסקי

החוג להיסטוריה של עם ישראל

האוניברסיטה העברית, ירושלים

הטור שלי בגליון #330 של בשבע

הנחות לחברים/ ישראל מידד

בתוכנית שאותה הנחה מנשה רז בערוץ הראשון כשלצידו שלומי אלדר, התארחו לפני מספר שבועות חברי הפאנל: דני רוטשילד, סופייאן אבו-זיידה ואפריים הלוי בנושא עזה.

רוטשילד הוצג לצופים בכתובית "מתאם פעולות בשטחים" בלבד. לאלוף במילואים רוטשילד, כידוע, יש גם תואר פוליטי: הוא פעיל מרכזי ובכיר בארגון השמאל הקיצוני 'המועצה לשלום ולביטחון'. גם אבו-זיידה קיבל הנחה: לא צוינה עובדת היותו פעיל מרכזי בארגון הטרור פת"ח לפני שהיה לחביבם של אנשי תקשורת רבים הודות לעברית המצוינת בפיו. הצופים בתוכנית לא קיבלו איפוא מידע מלא ומדויק, למרות שבמסמך 'נקדי' ישנו סעיף מפורש המחייב ליידע את הצופה על הזיהוי הפוליטי של המרואיין.

מעבר לכך, התוכנית לא הייתה הוגנת, לא מאוזנת ושימשה אמתלה לדרבון הממשלה לנהל מו"מ ישיר עם חמאס. כל שלושת האורחים ייצגו עמדה ברורה של צד אחד של הקשת הפוליטית. כדי להמחיש את הדבר, הבה נחשוב על דיון בנושא חברון עם דניאלה וייס, דני דיין ומשה יעלון ועוד עם עיתונאי אורח מ'בשבע'. אתם יכולים לדמיין דבר כזה?

הממונה על קבילות הצבור כתב בתשובה שאני "ממהר ומחלק תארים לאנשים ולארגונים, תארים שאין להם בסיס או שחר". כל חבריה של המועצה לשלום וביטחון "הם אנשים שראוי להצדיע לפועלם", ולכן, התואר 'ארגון שמאלני קיצוני' לדבריו "אין לו בסיס כלל". על אפרים הלוי הוא מדלג כמו גם על חוסר האיזון. אבל מר שפיגלמן ממשיך: "קביעתך שסופיין אבו-זיידה הינו פעיל טרור - הרי אם יש בידך מידע כזה, מן הראוי שתמהר ותמסור אותו לידי השב"כ - למה להסתפק במכתב לנציב הקבילות?" ולכן, "אין לתלונתך כל שחר". אז כדאי להזכיר לקוראים ולשפיגלמן: אבו-זיידה ישב בכלא הישראלי בין השנים 1981-1993 על, בין היתר, פגיעה במשתפי-פעולה. אבל לא טענתי שהוא טרוריסט היום, אלא רק על הזיהוי הבלתי הולם.

טעית, משה פייגלין

וכך כתב משה פייגלין:

הבעיה של נתניהו עם פייגלין היא לא בעיה אישית. מדובר בשתי תפישות עולם שונות.

נתניהו גדל בבית לאומי, עם הרבה רגש היהודי בריא וטוב. אך בהעדר הבנה עמוקה של
הייחוד היהודי, והחזון של תיקון עולם , הוא אימץ, בלית ברירה, את החזון שמובילות
מפלגות השמאל בישראל. ההבדל בינו לבין ציפי לבני או ברק הוא בניואנסים ודקויות שקשה
בכלל להבין. לעומתו, משה פייגלין כנציג התפישה האמונית, מציג חזון חדש שמפיח רוח
חיים ונותן תקווה למדינת ישראל כבעלת תפקיד, כמגדלור מוסרי לעולם כולו

.


פייגלין טועה.


אפשר לומר שנתניהו גדל בבית לא-דתית ולכן חסר לו מרכיב מכריע ביכולתו לעמוד על התביעה היהודית הצודקת. אבל זהוא "שמאל", בעצם? הרחקת, משה

הטור שלי על התקשורת בגליון 329 בשבועון בשבע

תקלה איומה בערוץ 1/ ישראל מידד

העיתונאי ירון פריד פירסם ב'הארץ' בשבוע שעבר שגאולה אבן שאלה את השרה ציפי לבני בתוכנית 'ישראל בוחרת' מהערב הקודם: "אם תקרה תקלה איומה ונתניהו ייבחר, האם תסכימי לשבת בממשלתו?". התפלאתי, כי הרי שאלה בניסוח זה פסולה לשידור. הייתה בה הבעת דעה אישית, הטייה מכוונת של הצופים וניסיון להתערב בתהליכים הדמוקרטיים של ישראל.

תלונה הועברה ברוח זו לממונה על קבילות הצבור, מר אלישע שפיגלמן, אם כי, הנחתי שאולי אבן תנסה להגיד שהטון הציני של קולה או החיוך על פניה הצביעו על כך שהשאלה נשאלה מתוך אירוניה. אבל אם כך, מדוע לא לשאול בצורה פשוטה וישירה: "מכיוון שאולי את רואה בבחירתו של נתניהו כראש ממשלה אסון, האם בכל זאת תסכימי להיות חברה בממשלתו?"

בתשובתו ציין שפיגלמן שהסתמכתי על ציטטה מסולפת, אבל הודה בפניי שבשאלות חוזרות ניסו עודד שחר וגאולה אבן להבין מה יקרה אם מה שמבחינתה של ליבני הוא "תקלה איומה" ומר נתניהו יזכה בבחירות. לדבריו, שחר ואבן לא קבעו עמדה ולא טענו אפילו ברמז שלדעתם מדובר ב"תקלה איומה".

למרות התשובה, אני עדיין רואה כאן כישלון מסוים של הפיקוח על כללי האתיקה המקצועית.

מוסר השכל? הסתמכתי על עיתונאי אשר כותב בבמה מכובדת. אבל מסתבר שכנראה אי-אפשר היום לסמוך על עיתונאים.

שמעון ברמץ ז"ל

טור שלא יופיע בשבוען "בשבע"

אסטרטגיה תקשורתית פוליטית

אני מודה מראש: אינני מומחה לתקשורת פוליטית, זאת אומרת ניצול מקצועי באמצעים תקשורתיים (ולא רק אמצעי התקשורת עצמם) לקידום נושאים פוליטיים או אישים פוליטיים. תחום זה של תקשורת הוא "פרסום" וגם אם השיטה יכולה להיות, לדוגמא, סאטירה או דרמה, והרבה מזה אנו רואים בתשדירי הבחירות כעת, בכל זאת יש הבדל אחד גדול. וההבדל הוא שהצופה יודע, בעצם, מראש שמנסים למכור לו משהו או מישהו ובכל זאת, בסופו של דבר, הוא משתכנע או, לכל הפחות, הוא מתחזק בעמדתו ולא נוטש את המפלגה או המנהיג המוצעים. ואם כל חוסר המקצועיות המוצהר שלי, אני מוצא את עצמו תוהה לגבי מסע הבחירות של "האיחוד הלאומי".

ראשית, אני מתקשה להבין בדיוק איזה מסר מנסים להעביר עם הסיסמא "אין לפחד כלל". אני שואל את עצמי 'למה להכניס לראש הבוחרים שיש אפשרות לפחד'? ממה לפחד? מהרכב הרשימה? מהמצע? מהפילוג? או האם יש לפחד מן האפשרות שהיא לא תעבור את אחוז החסימה? ואם האחרון, מדוע להזכיר לכם את האפשרות הזאת? מדוע להתעסק בכך? "קדימה" מפחידה מפני נתניהו אבל זה נגד היריב, מדוע מפלגה זו פוגעת בעצמה?

שנית, מה ההגיון להגדיר את הבוחרים כ"כתומים"? מדוע להצטמצם? כמה "כתומים" יש? הייתי מניח ש"האיחוד הלאומי" פונה לשכבות רחבות בציבור אלא אם כן, המונח "כתומים" מסמל כל מי שמאמין שהינתקות הייתה טעות ואין לחזור על דבר כזה. ואם זה המצב, יש הבדל בין סימפטיה למצבם העגום של "הכתומים" לבין הצורך להנהיג את המדינה ולהוביל אותה לבטחון, חזון ושגשוג. והלוואי שהמפלגה תוכל לעשות כן.

לכו והצביעו

קריאה לחברינו התושבים

לקראת הבחירות הקרבות רצינו לגלות את דעתנו, על דבר החובה הגדולה המוטלת על כל מי שיש לו זכות הצבעה להצביע בבחירות. האכזבות מנסיונות קודמים של השפעה בעם, שהולידו את ההרגשה המובנת אך המסוכנת ש"המצביע איננו משפיע", אסור שינסכו בנו אדישות או יאוש. מי שמוותר על הצבעתו, נותן במו ידיו כוח נוסף לכוחות הרסניים לחזק את השפעתם. המבחנים הגורליים של ההתיישבות בפרט ושל מדינת ישראל בכלל, מחייבים השתתפות מלאה של כולנו.

עלינו להתגייס;
למען הנחישות בישובה של א"י כולה, ולמניעת הפקרתה לזרים.
למען הרחבת החינוך לתורה ולאמונה בכל רבדי החברה.
למען קירובה של מערכת המשפט לערכי התורה ושחרור החברה מתכתיבי רשות שופטת המונחית
על ידי ערכים זרים המנוגדים לרוח ישראל.
למען פעולה מעמיקה לאחוד אמיתי של העם סביב היסודות הלאומיים שלו.

על כל בוחר לשקול היטב אם הצבעתו עשויה לתרום להשגת יעדים אלה במצב השורר בארץ.
אין מקום להצבעות עקרות שמטרתן מחאה בלבד. ההלכה מחייבת שההצבעה של כל אחד תהיה "לשם שמים". מכאן שאין להצביע מתוך קלות דעת או הרפתקנות בלתי מחושבת אלא מתוך ראייה של כל בוחר את העניין הלאומי הכללי. רוב המועמדים מוכרים ובעלי עבר מדיני או ציבורי, וחובה על כל מצביע ללמוד ככל שיוכל על עשייתם בעבר ועל אישיותם ויושרם, אמינותם ומידותיהם. עבודה זו מחייבת את הבוחר האחראי לברור כמיטב יכולתו את העובדות הנכונות מתוך גיבובי הסיסמאות וההבטחות.

התמיכה במפלגה אחת, אסור שתהיה כרוכה בביטויים של גנאי וחוסר כבוד לכל האחרות. דרכנו להתייחס בכבוד לכל הכוחות החיוביים בעם, תוך הצבת דרך שלמה וברורה מתוך אמונה ובטחון מלאים בצדקת הדרך.

גם אם, כפי הנראה, משיח בן דוד עדיין איננו מופיע בבחירות אלו, עלינו הבוחרים לפעול כל אחד על פי דעתו, לקדם את גאולת ישראל שלב אחר שלב, והקב"ה, שכבר בחר בנו להיות לו לעם, יעשה כטוב בעיניו להחיש ברחמים את גאולתנו.

בצפיה לישועה

הרב אלרן יונתן, כוכב השחר
הרב דברת יונה, מבוא חורון
הרב אריאל עזריאל, עטרת
הרב הרשקוביץ, נריה
הרב בוצ'קו שאול דוד, כוכב יעקב
הרב וינברג מנחם, אלון
הרב בלס יהונתן, נוה צוף
הרב ויצן יוסף, פסגות
הרב בן נון אלחנן, שילה
הרב עמר בן ציון, שבות רחל
הרב ברכיהו רחמים, טלמון
הרב פרנק יאיר, עמונה
הרב גולדמן גבריאל, כפר אדומים
הרב קופלד יחזקאל, דולב
הרב גיסר אברהם, עפרה
הרב רמר יאיר, חרשה
הרב שחור יאיר, מעלה לבונה

כרזה חדשה

מכתבי במדור "תגובות" ב"מוסף" של הארץ

נזיפה חמורה

הבאת מכתבו של זאב ז'בוטינסקי משנת 1939, אודות כללי המוסר שבהם הוא מחייב את אנשי אצ"ל במלחמתם נגד פורעים ערבים, לוותה בהערה ש"איש לא נענש" על הריגת ארבע נשים ופציעת ילד אחד בפעולה בביר עדס (מוסף "הארץ" 9.1). ואולם, דוד ניב, בכרך השני של ספרו "מערכות הארגון הצבאי הלאומי", שיצא לאור ב-1965, מציין שעוד לפני קבלת מכתבו של המצביא ז'בוטינסקי הכועס, העיד חנוך קלעי שהמפקד של הפעולה "קיבל נזיפה חמורה". זאת אומרת, לוחמי אצ"ל בעצמם יישמו את המשמעת הדרושה ונשארו נאמנים לתורתו הליברלית של ראש בית"ר, גם אם התנאים גרמו להפרה לא-מכוונת של הוראות ניהול הקרב.

ואם צד זה של ז'בוטינסקי היה אולי נסתר עד עכשיו מקוראי "הארץ", אולי כדאי לחקור יותר את משנתו כדי שדור חדש יוכל להתרשם ממנו.

ישראל מידד

שילה



המכתב המקורי:


הבאת מכתבו של זאב ז'בוטינסקי משנת 1939, אודות כללי המוסר אשר הוא מחייב את אנשי האצ"ל במלחמתם נגד פורעים ערבים, לוותה בהערה של הכתב אהוד עין-גיל ש"איש לא נענש" על הריגת ארבע נשים ופציעת ילד אחד בפעולה אשר בוצעה בביר-עדס ("אין לסכן נשים, זקנים וטף", ב"תוצרת הארץ" 9.1.09). ואולם, דוד ניב, בכרך השני של ספרו "מערכות הארגון הצבאי הלאומי" שיצא לאור ב- 1965, מציין בעמוד 239 שעוד לפני קבלת מכתבו של המצביא ז'בוטינסקי הכועס, העיד חנוך קלעי שהמפקד של הפעולה "קיבל נזיפה חמורה". זאת אומרת, בשונה מהרושם שעין-גיל משאיר, לוחמי האצ"ל בעצמם יישמו את המשמעת הדרושה ונשארו נאמנים לתורתו הליברלית של ראש בית"ר גם אם התנאים גרמו להפרה לא-מכוונת של הוראות ניהול הקרב וגם אם, לפני ואף אחרי כן, אופי הלחימה של הקהילה הערבית בשטח המנדט הכתיב תגובות קשות יותר, הן מהאצ"ל ואף, במקרים בודדים, מה"הגנה", תגובות אשר 'שברו את מדיניות ההבלגה', כפי שכונו.

ואם צד זה של ז'בוטינסקי היה אולי נסתר עד עכשיו מן הקוראים של "הארץ", אולי כדאי לחקור יותר את משנתו כדי שלפחות, דור חדש יכול להתרשם ממנו.