השפה הרכה של השמאל הליבראלי

משה מכנס עורך דין
קיצור תולדות הווירוס וחבריו

עיון קצר בתולדות הנאצות השמאלניות נגד ההתנחלות ונגד המתנחלים ואוהדיהם, מראה כי הכינוי "וירוס" היה לשון צמחונית מאוד

▪ ▪ ▪

משה יעלון כינה את "שלום עכשיו" וארגונים אחרים בכינוי "וירוס". הצעקה בעקבות דבריו עלתה השמיימה: הרי זה בדיוק כמו ערב רצח רבין, שדברי ההסתה המבחילים של מטורפי הימין העלו את מפלס הרצחנות בין אנשיהם לשיא, שבעקבותיו נפלה עלינו השואה הנוראה של רצח ראש הממשלה.

להלן תובא אסופה של דברי שטנה, נאצה, איומים ואף אנטישמיות שטירמרית פשוטה, שהושמעו ונכתבו ע"י אותם מזדעזעים מקצועיים, נגד מפעל ההתנחלות ונגד המתנחלים ותומכיהם. לצערי אבד לי שמו של עורך אסופה זו, ואני מבקש מראש את סליחתו על אי-מתן ה"קרדיט" הראוי לו:

"למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק. לכן אני קורא לכם להחזיק בנשק נגדם... " (ישעיהו לייבוביץ', הארץ, 27.9.85).

"רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית" (פרופסור זאב שטרנהאל, (דבר, 05.04.1988)

"בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר, סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית" (יצחק רבין, 'פנקס שירות', עמ' 550).

רב אלוף חיים בר לב, מיד לאחר הטבח בבית הדסה בחברון: "מי אמר להם להימצא שם".

"ביום פקודה יוציאו המתנחלים להורג חברי כנסת וקציני צה"ל" (בנימין בן-אליעזר, 'דבר', 1.6.89).

"כיפות = צלב קרס"

"הם (המתנחלים) צריכים את דמה של עפרה מוזס, הם שותים אותו" (דדי צוקר בהרצאה, יום לאחר הירצחה של עופרה מוזס)

"הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב הקרס על השרוול של החיילים הנאציים" (אלוף שלמה גזית, ידיעות אחרונות, 08.03.98)

"... צריך יהיה לשתק אותם באמצעות ירי-כדי-לפגוע" (ח"כ אבשלום וילן בראיון ל'הארץ').


"בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת" (אלוף עמי איילון, ידיעות אחרונות, 14.11.03).

"בואו נפתור את הבעיה כאילו הם ערבים" (אברהם שלום, ראש השב"כ לשעבר, ידיעות אחרונות, 14.11.03).

"...יש כמה התנחלויות, כמו תפוח ויצהר, שלא צריך רק לפנות, אלא צריך לרסס אותם ולהרוג את כולם... מבחינתי להרוג אותם זה בכלל לא נחשב להרוג בני אדם, אלא רק חיסול עשבים שוטים" (ידיעות אחרונות, 12.8.99).

"סדיסטים ורוצחים"

"כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים" (עמוס עוז, 'בשם החיים והשלום', ידיעות אחרונות, 8.6.89).

"רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה"ל, והוא התותח הקדוש..." (מאיר שלו, ידיעות אחרונות, י"ט בחשוון תשס"ג).

"אם נהרג למתנחלים ילד או שניים, הם אומרים: 'נעשה ארבעה במקומם והכל יהיה בסדר" (יגאל תומרקין, חתן פרס ישראל, בראיון לעיתון תל אביב, בפברואר 2004).

"אנחנו כיפות סרוגות... ואת... יום חג המצות הזה... נחוג בהתכוונות ובמצותנו דם נערים פלשתינים" (יצחק לאור, 'המנון לגוש').

"... אני יכולה לשבת מולם ולשנוא, ועם הזמן זה רק מחמיר" (כוכבת הטלוויזיה עינב גלילי, בראיון למיכל קפרא, במעריב).

"הממלכה הישראלית... נוהגת להפגין יעילות תכליתית. אם הם לא מאמינים לזה שישאלו את השכנים הערבים שלהם" (יאיר לפיד, ידיעות).

"... להתמודד נגד כל פרובוקציה שנועדה לגרור את צה"ל למלחמת אזרחים, אפילו זה יהיה כרוך בשפך דם" (יואל מרכוס, הארץ).

ימני = מטומטם

"מתנחל עטוי עוזי ודובון כחול, רסיסי רוק ושיירי מזון משובצים בזקנו הפראי. ולצדו, בטרנספורטר המשפחתי, אשתו המתנחלת בעיצומה של אביונה לאומית. תינוקות נושרים ללא הרף מבין חלציה בעודה נואמת בלהט על זכות אבות. אידיוט צעקני ועילג... אם אתה מטומטם אתה ימני, ואתה ימני אם אתה מטומטם..." (דן תדמור, עיתון ירושלים, 28.5.93)

"... ליד מקום הפיגוע התגודדו הסוחרים בדם, סרסורי הגזענות והשנאה... התבוננתי בפרצופים המעוותים של האספסוף, רובם המכריע חובשי כיפות. (חיים ברעם, עיתון ירושלים, 8.3.96).

"שבוע של רגיעה בשטחים: חמישה מתנחלים נרגעו ממטעני צד" (מעריב, 13 יולי 2001, מדור ההומור).

ולאחרונה-- ירון לונדון שהציע בתוכנית טלוויזיה לקחת פלוגת חיילים שתירה על המתנחלים [הוא כמובן לא נחקר במשטרה ולא הועמד לדין].

יצחק לאור: "אנחנו כיפות סרוגות לא עוד קוראים לנו אדוקים פיסטוקים לא עוד מושכים לנו בציצעס לא עוד מגרשים אותנו ממשחקי השכונה לא עוד קוראים לנו דוסאלעך, כי אנחנו בצבא הגנה לישראל ואנחנו מתגמלים על כל מה ששיקרו והעלילו עלינו והרגו בנו ושיסו בנו וצחקו מאתנו ואת חג חירותנו יום המצות הזה בקדשה ובנענועי גוף מתמכרים נחוג בהתכוונות ובמצותינו דם נערים פלשתינים כי בלאו הכי הכל עלילות עכו"ם"

א.ב. יהושע, ראיון למעריב, כו אלול תשס"א 14.9.2001 סוף שבוע עמוד 120: אני רוצה להגיד משהו קצת דרסטי על העם היהודי, אני אומר, אנחנו דיבוק, אנחנו נדבקים לעמים אחרים, אנחנו נכנסים לתוך בשרם.

א.ב. יהושע הצופה י בתמוז תשסב 20 יוני 2002: "הפלשתינים הם לא הראשונים שהעם היהודי גרם להם לטירוף דעת זה לא העם הראשון שהכנסנו לטירוף ראינו מה קרה עם הגרמנים . אם אנחנו חושבים שאחרי שהשארנו ששה מיליון חללים במלחמה עם הנאצים. יש לנו כח להשאיר חמישה מיליון במלחמה עם האיסלאם אז אוי ואבוי לנו"

"חלומות מתוקים על חיילים מרוטשים" - תחושותיו של חייל בצבא ההגנה לישראל - "מאלורור" (כותב בשם "מתן"22.01.2002, "קורמורן", קיבוץ נירים)

"...אבל יש משהו שאני יותר שונא מהדברים האלה" ..., "את המדים הירוקים המחורבנים ואת המילה הזאת שכתובה עליהם ואני לא יכול למחוק אותה. לאט לאט היא נרשמת לי על המצח, אות הקין שלי צ-ה-ל. ברגע זה אני הדבר היחיד שמפריד בין הבסיס לקבוצת מחבלים רצחנית שבשם אללה יתנו לכולנו כדור בראש, ולי אין ממש בעיה עם זה. אני מקווה שהמחבלים יגיעו, יעשו מה שהם רוצים לפלוגה (מרצח ועד מעשי סדום) ייקחו אותי איתם".

בשלב הזה מתאר 'מאלדורור' איך המחבלים שובים אותו, מגלים שגם הוא שונא יהודים ומצרפים אותו לארגונם. 'מאלדורור' הופך להיות מחבל מן המניין. "ואני אצא רק בלילה", הוא ממשיך, "ואפתח תחביבים חדשים כמו צליפה בנשים מתנחלות, ואני אהפוך להיות מכור לרעש הגולגולת המתנפצת שלהן...אח! הצליל הזה, הספלאש... ורסיסי המוח שהיו מתפזרים באוויר הלילה הדליל... זאת תהיה אמנות נשגבת, מין יצירת מופת סדיסטית ומעוותת, זאת תהיה הפעם הראשונה שפשוט ארגיש שלם עם עצמי".

בהמשך מתאר מאלורור איך יוכל להתנקם במפקד שלו כשהוא יהיה מחבל: "ואז, יום אחד, בהיתקלות שגרתית ברצועת עזה, אני ארים את ראשי מעל סלע מחוספס ואראה את העיניים המוכרות של המפקד שלי... לצחצח את השירותים? ואני אוכל לראות את הפחד בעיניו, בשעה שכדור מתכת מושלם יעשה את דרכו לכיוון המצח המקומט שלו, ויצבע את הסלע מאחוריו באדום בוהק"... "אני עוצם עיניים, ומדמיין שאני ילד פלשתיני קטן שמסתובב ברחובות המכוערים של שכם... ופתאום אני רואה חייל עם נשק... הוא במרחק 400 מטר ממני, אני מביט למדרכה ומרים אבן מחוספסת... אני מתקדם... וזורק. האבן מתעופפת באוויר בהילוך איטי ופוגעת בראשו של החייל, והוא צועק, אחח, פגעו בי..."....

"החרדים יונקים מאותם יצרים אפלים שינקה הזוועה הנאצית הפשיסטית" (שולמית אלוני מאבחנת, 'דבר', דצמבר 1984).

יולי 1986. יגאל תומרקין זוכה להארה: "כשאני רואה את החרדים אני מבין את הנאצים שרצחו אותם בשואה", אומר הפסל בראיון לעיתון 'תל אביב'.

שנתיים מאוחר יותר, במאי 1988, אמר תומרקין בראיון ל'ידיעות אחרונות': "כשרואים אותם (את החרדים) מבינים מדוע הייתה שואה, מדוע לא אוהבים יהודים... ברור שברגע שרואים את השחורים האלה, שמשריצים ילדים על ימין ועל שמאל...", וכן "אני מזהה דתיים לפי הריח שלהם".

ב-1998 זכה תומרקין בפרס זוסמן מטעם יד ושם על עבודותיו בנוגע לשואה, אך מתן הפרס בוטל בשל מחאה נגדו. למרות כל התבטאויותיו השנויות במחלוקת, קבל תומרקין ביום העצמאות האחרון את פרס ישראל לפיסול.

אוגוסט 1987. ישעיהו ליבוביץ ישיר כדרכו: "חיילים ההולכים לשרת בשטחים הכבושים הם יודו-נאצים", אמר בראיון רדיו מי שהוכתר זה מכבר למצפונה המוסרי של החברה הישראלית. דבריו של פרופ' ליבוביץ עוררו סערה רבתי, אך הוא סירב לחזור בו, ואף חזר על דבריו בהזדמנויות נוספות.

אפריל 1995. פרופסור משה צימרמן קובע (אולי) ותובע: "הרי כבר היום, ואני מתייחס לתהליך שרק צובר תאוצה, יש מגזר שלם בחברה הישראלית, שללא היסוס אני קובע שהוא העתק של הנאצים. תראה את ילדי חברון, הם בדיוק כמו נוער היטלר. מנפחים להם מגיל אפס את השכל על ערבים רעים, על אנטישמיות, על איך כולם נגדנו. הופכים אותם לפרנואידים בני גזע עליון, בדיוק כמו נוער היטלר".

מאי 1996. שולמית אלוני מאבחנת עוד: "עורכי דר-שטירמר (ביטאון התעמולה של המפלגה הנאצית) היו נהנים לקרוא את הכותרות הללו של תעמולת הליכוד" ('הארץ').

ספטמבר 1996. מיכאל הרסגור מגן על הדמוקרטיה: "ראשי החרדים", כתב ההיסטוריון במאמר בעיתון 'הארץ', "הם אויביה של הדמוקרטיה לא פחות מהחולצות השחורות או מראשי מפלגת הפועלים הסוציאל-סוציאליסטית של גרמניה" (שמה המלא של המפלגה הנאצית).

יוני 1999. שולמית אלוני ממשיכה לאבחן: "נתניהו הזכיר לי את מוסוליני והוא תלמיד מצטיין של גבלס (שר התעמולה הנאצי)" (ראיון למוסף 'הארץ').

מארס 2001, שלמה גזית משתפך: האלוף ב(מיל.) שלמה גזית מתיר את חרצובות לשונו בראיון ל'ידיעות אחרונות', ובגנותו את סימן הכיפה המבחין בין חיילים דתיים לחיילים אחרים אומר כי החיילים הדתיים בצבא מזכירים לו חיילים נאצים. בעקבות הדברים הגיש העיתונאי יחיאל ספרא למשטרה תלונה נגד גזית בגין המרדה, שיסוי נגד קבוצה ועבירה על חוק לשון הרע. המשטרה החליטה כי אין עילה לחקירה. ספרא ערער על החלטת המשטרה בפני היועץ המשפטי לממשלה, ונענה כי לא ניתן לעשות דבר היות ואין בדברים משום עבירה פלילית. גזית התנצל לאחר מעשה וחזר בו מדבריו.

2002. עוזי בנזימן חוקר ומוצא: "התנהגותם של אלה המכונים נוער הגבעות מקרב המתנחלים מזכירה את זו של גלוחי הראש באירופה ובארה"ב". ('הארץ').

אפריל 2002. יפה ירקוני נזכרת שהיו זמנים: גם כלת פרס ישראל, הזמרת יפה ירקוני, הבינה שאין דרך טובה ובטוחה יותר לעורר מהומות מגרירת נושא השואה לוויכוח הפוליטי. בתוכניתו של רזי ברקאי 'מה בוער' ששודרה בגלי צה"ל ערב יום הזיכרון לפני שנתיים השוותה ירקוני בין תמונות הילדים בשטחים לאלה של היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

דצמבר 2002. שולמית אלוני מכה שוב: "אלי ישי פועל לפי חוקי נירנברג וסרט ההסברה של ש"ס הזכיר לי סרט תעמולה נאצי", אומרת כלת פרס ישראל ושרת החינוך לשעבר בראיון ל'מעריב' בעקבות הצעת שר הפנים ישי שלא להעניק אזרחות ישראלית לערבים-פלשתינים שנישאו ליהודי.

ינואר 2003. 'קדמה' מפרסם: "ניתן להכליל אמירה על המתנחלים האידיאולוגים שהם גרועים הרבה יותר מכל ניאו-נאצי באוסטריה", נכתב במאמר בביטאון השמאלי-מזרחי.

מאי 2004, טומי לפיד מספר על הסבתא: שר המשפטים יוסף (טומי) לפיד אמר בדיון ביטחוני בממשלה לאחר פעולה של צה"ל ברפיח כי ראה בטלוויזיה תמונה של אשה ערבייה בוכה ליד הריסות ביתה ששימש מחבלים וכי "היא מזכירה לי את סבתא שלי בשנות השלושים".

אכן, לנוכח כל אלה, הביטוי "וירוס" היה ממש-ממש חציית כל קו אדום.

הטור שלי ב'מיקרוסקופ' בגליון #357 של "בשבע" מיום 27.8.09

סבתא אכלה דייסה / ישראל מידד

כתבה שכותרתה "נחת מהנכדים" התפרסמה ב'מוספשבת' של מעריב ביום השישי האחרון. על פי הכתבת, חן קוסט-בר, לחלק מהערבים החשודים ברצח אריה קרפ יש כנראה סבתא יהודייה מרמלה שהתאסלמה לפני יובל שנים ושמה גרסיה. ואם בשבוע שעבר ירדתי על התקשורת אשר הצליחה בצורה די גורפת להתחמק מלזהות את המוצא האתני של החשודים ברצח והתאמצה מאוד שלא לכנות אותם "ערבים", הרי מעריב פגע קשות בעקרון של דיווח אובייקטיבי דווקא מהכיוון ההפוך.

הכתבה מתפרשת על ארבעה עמודים, כשתמונה של סבתא גרסיה תופסת את כל העמוד השני יחד עם כיתוב: "זאת יהודייה, נהרוג אותה. גרסיה, סבתו היהודייה של אחד העצורים". לכאורה עולה מכיתובית זו שהסבתא עמדה בסכנת חיים ממש, כששכניה הערבים עמדו לשחוט אותה באחד הימים. זה נשמע רע ומאשים, מצייר תמונה של פורעים. אך מי שבכל זאת יקרא את הכתבה ימצא את הדברים הבאים מפיה של הסבתא: "בג'לג'וליה התייחסו אלי יפה, גם בתקופת המלחמות. לאן שכולם הלכו, אני הלכתי. התחבאתי יחד איתם. אף אחד לא אמר 'זאת יהודייה, נהרוג אותה'".

כלומר, מעריב פשוט סילף ועיוות את הדברים שאמרה, הפך את משמעותם, ובעצם נכנע לרוח מסוימת על מנת לשחק לידי דעת הקהל. דבר כזה לא ייעשה. כאיש המזוהה עם המחנה הלאומי-אמוני, אינני מעוניין בתקשורת מגויסת מכל סוג. מה שעשה מעריב במקרה זה הוא פגיעה בכבוד האדם באשר הוא ובאתיקה המקצועית.

התקוה לשוב אל הר הבית

...עוד מבקש הכותב להחריד ארץ בשל עיסוקנו בתפילות ובהלכה היהודים הנוגעות להר הבית, ומלין על "קנאותם של המחברים". יובהר נא כי לאורך כל שנות גלותו ולנוכח כל גלגוליו של הר המוריה לא חדלו היהודים מעולם לראות בו את הר בית ה', ההר עליו עתיר לשכון כבתחילה בית המקדש. גם בזמנים "נוחים" פחות ליהודים לא הסתרנו את תפילתנו "בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו". קדושת הר הבית, האיסורים החמורים הנגזרים ממנה, ותקוות הדורות לשוב אל ההר בקדושה ובטוהרה, הן מאבני היסוד של אמונתי ומורשתי כיהודי. לא קנאות היא זו.

הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים,
הארץ, תגובות במוסף תרבות וספרות, 28.8.09


ראה כאן לרשימות הקודמות

על דרכי ניהול ויכוחים וחילויק דעות במחננו

עוד תלונה מוצדקת

תלונתי:

בקדימון עבור הסדרה "מלחמה ושלום", נטען שהצופים יצפו בסדרה "חדשה". אלא שלא
רק שהסדרה קצת ישנה, מלפני כשנתיים בהפקה צרפתית, אלא שזה בעצם שידור חוזר, כי
ראינו את הסדרה לפני שנה בערוץ הראשון.

אין לי טענות כנגד בעיות התקציב של רשות השידור ועל הצורך למחזר שידורים רבים (מדי) בתחום התיעוד, הבידור, הדרמה ועוד, אבל מה מונע מהערוץ הראשון ליידע את הצבור שהשידורים הם "חוזרים"?

התשובה:

אל: אלי בבא, מנהל חט' התוכניות
שלום רב,

1. לוטה קבילתו של מר ישראל מידד בעניין קדימון לסדרה מלחמה ושלום.

2. ע"פי הכללים של פרסום הוגן חלה עלינו חובה לציין שמדובר בשידור חוזר.

בברכה,

אלישע שפיגלמן
נציב קבילות הציבור

העתק:
לשכת היו"ר
מרדכי שקלאר, מנכ"ל
משה מצליח, מנהל הטלוויזיה
ישראל מידד, האגודה לזכות הציבור לדעת

יש אדם בשם אלי בבא?

שני מכתבי תגובה במוסף תרבות וספרות של "הארץ" בעניין הר-הבית

על היחס לאלאקצא

בביקורתו הנוקבת והנכוחה על הספר "הכותל המערבי: הלכות ומנהגים" ("תרבות וספרות", 7.8) [*] מציין ב"ז קדר כי מחברי הספר ממליצים לומר בעת ראיית המבנים המוסלמים שעל הר הבית את הפסוק ממשלי, שגלוי לכל כי הוא בגדר תפילה לעקירתם: "בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה".

כחיזוק להסתייגותו החריפה של קדר מהמלצה זו ראוי לציין כי יש במקורות גם גישה מתונה ומקבלת הרבה יותר אל מבנים אלו. בספרו של ישעיהו ליבוביץ', "שיחות על פרשת השבוע" (עמ' 948-950) מובא דיון ממדרש "פתרון תורה" (מדרש שהתפתח כנראה תחת שלטון האיסלאם בתקופת הגאונים) על הפסוק "ולבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו" (דברים לג, יב). בעל המדרש מנסה לפשר בין הפרשנות המסורתית לפסוק הרואה בו הבטחה לקיומו הנצחי של המקדש בנחלת שבט בנימין, לבין המציאות של שלטון האיסלאם במקום. המדרש קובע לכן כי יש חיוב רב בכך שהמקום נשלט על מי שאינם עובדי עבודה זרה, ולכן הפסוק אכן מתקיים גם כיום. ובלשון המדרש: "נבדל (=ההר) מהיות בית עבודה זרה... שגם היום אותם אנשים שהבית בידם עשו אותו בית עבודה ומובחר ומעולה ומכובד, ואותה עבודה שהם עובדים היא לאל אחד שברא שמים וארץ".

כידוע גורסים חז"ל כי תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. דומה שאימוץ השקפת המדרש והעדפתו על השימוש בפסוק ממשלי יתרמו לכך.

ישראל שרנצל

הר הבית קדוש יותר ליהודים

מאמרו של ב"ז קדר, "איך לא רעדו ידיהם של שני הרבנים בהניפם דגל שחור שכזה?" ("תרבות וספרות", 7.8), חוטא באותו הפסול שבו פסל את הרבנים רבינוביץ' ובורנשטיין: קדר מראה במאמר שהרבנים אינם שולטים במחקר ההיסטורי, תחום התמחותו של קדר, אך באותו אופן גם קדר לא ממש שולט בתחום הרלוונטי להם - תחום ההלכה. ועל אף זאת, נזף בהם קדר על שהציגו עמדה הלכתית לגבי היחס לכניסת גויים להר הבית.

הנזיפה הזאת לא היתה מקוממת אלמלא היא מבטאת איזו גישה רחבה יותר ביחס ליהדות ולמקום הקדוש לה מכל - הר הבית. בעיני קדר, העובדה שהר הבית קדוש ליהדות איננה רלוונטית. נראה שקדר אפילו אינו קולט, שבעיני היהדות, ההר המשיך להיות קדוש למרות שיממונו, כמו שאומרת המשנה במסכת מגילה: "והשימותי את מקדשיכם" (ויקרא כו, לא) - בקדושתן הן עומדין, אף כשהן שוממין" (פרק ג משנה ד), שממנה מצטט הרמב"ם את פסקו על קדושת הר הבית בזמן הזה: "ולמה אני אומר במקדש וירושלים, שקדושה ראשונה קידשתן לעתיד לבוא... לפי שקדושת המקדש וירושלים - מפני השכינה, ושכינה אינה בטילה. והרי הוא אומר "והשימותי את מקדשיכם" (ויקרא כו, לא); ואמרו חכמים, אף על פי ששוממין, בקדושתן הן עומדים" (משנה תורה הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טו).

ומכיוון שכניסת גויים לבית המקדש אסורה מדין מורא מקדש, כפי שבירר הרב גורן בעיונו, גם בימינו שאין בית מקדש על תיקונו, מתבקש שהגויים יכבדו את המקום ואת היהדות ויימנעו מכניסה אליו (ראה ספרו של הרב גורן, "הר הבית", עמ' 398, ומאמרו של הרב בקשי דורון "עידוד תיירות דתית של מוסלמים בארץ", תחומין יד עמ' 11).

בהתעלמות הזאת מקדושתו של ההר ליהודים יש מגמה: לנכר את הזהות הדתית יהודית מן ההר. ועם זאת ראוי לזכור שההר קדוש ליהודים כמו, ואף יותר, מקדושתו לדת המוסלמית.

יעקב דוד פישר

=====================

[*]

איך לא רעדו ידיהם של שני הרבנים בהניפם דגל שחור שכזה?

הכותל המערבי: הלכות ומנהגים, נלקט ונערך בעזרת ה' יתברך ע"י הרב שמואל רבינוביץ והרב ישראל יוסף ברונשטיין, הוצאת הקרן למורשת הכותל המערבי, ירושלים, תשס"ט, 531 עמודים

האם מותר לקנות ענבים וזיתים הגדלים על הר הבית כיום? האם מי שמוכרח לעלות להר מסיבות ביטחוניות, ייכנס בנעליו, או שרגליו תהיינה בגרביים (או נעליים ללא עור)? האם אדם הרואה את מקום המקדש ממרחק רב באמצעות משקפת חייב לקרוע את בגדו? האם אדם שגר בירושלים ועברו שלושים יום מאז ראה את מקום המקדש, יקרע בגדו כשהוא חוזר ורואה אותו? מה ההבדל בין קריעה אשכנזית לספרדית? האם מותר לעבור בשבת דרך גלאי המתכות שבכניסה לרחבת הכותל? האם מותר לבוא אל הכותל עם נשק? האם מותר לגעת באבני הכותל מבלי לטבול במקווה תחילה? האם מי שמועסקים בהוצאת הפתקים שנתחבו בין אבנים אלה חייבים טבילה? האם יש לשרוף את הפתקים או לגונזם?

התשובות על שאלות אלו, ועל מאות נוספות, מוצגות בספר ההלכתי-האלבומי שלפנינו, המשופע במאות איורי צבע. שני הרבנים שחיברוהו הם שמואל רבינוביץ, הנושא בתואר "רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים", וישראל יוסף ברונשטיין. תשובותיהם מפתיעות לעתים, לרוב מנומקות בהרחבה, לא-פעם נמנעות מהכרעה חד-משמעית. אין ספק שהספר עונה על צרכיו של ציבור גדול הרגיל לנהל את חייו על פי פסיקות מדוקדקות ושחסר עד כה קובץ מקיף שיאיר את עיניו בענייני הכותל והר הבית.

הספר מכוון כנראה לטעמו של הציבור החרדי. תמונות תקריב של נשים נעדרות ממנו כליל. תצלומי רבנים, אדמו"רים, בחורי ישיבה ושומרי מצוות מן השורה, המתפללים בדרך לכותל או לידו בתקופות שונות, מצויים בו לרוב, אך לשווא נחפש את תצלומו הנודע של דוד רובינגר, המראה צנחנים מכובשי הכותל עומדים נרגשים למרגלותיו. מותר להניח שראשו הגלוי של אחד מהם הביא לפסילת התמונה, שהרי תצלומו של הנס חיים פין, שבו חייל חובש כיפה מנתץ בגרזנו את השלט "טריק אל-בוראק", שהיה קבוע על אבני הכותל בימי השלטון הירדני, זכה להיכלל בהבלטה.

בדומה לכך, לא נמצא בספר אפילו תצלום אחד של טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל, או טקס השבעת טירונים; מופיע בו, לעומת זאת, תצלום של חיילים יהודים בצבא האוסטרו-הונגרי שבאו לכותל ב-1915. האירוע הציבורי האחד ברחבת הכותל העליונה שמתועד בספר הוא דתי: טקס בר-מצווה לאלף ילדי עולים שהתקיים במאי 1995 וצולם מן האוויר על ידי משה מילנר. במקום אחר קובעים הרבנים שאסור לטוס מעל מקום המקדש "אפילו בטיסה מהירה ובגובה רב, מפני שקדושת העזרה חלה גם על האוויר שמעליה עד הרקיע". איסור הטיסה מעל הר הבית נקבע על ידי הרב עובדיה יוסף כבר בג' סיון תשכ"ז, כלומר ב-11 ביוני 1967, ארבעה ימים בלבד אחרי כיבוש העיר העתיקה (ספר שאלות ותשובות "יביע אומר" ס"ט, חלק חמישי, ירושלים תשכ"ט, יורה דעה, סימן כו).

מפתיעה מידת הבערות ששני הרבנים מפגינים בכמה עניינים מרכזיים. הם כותבים שנבוכדנאצר החריב את בית המקדש הראשון בשנת ג' אלפים של"ח (422 לפני הספירה), ואכן תאריך זה מופיע בכרונולוגיה היהודית המסורתית. ואולם, כל מי שקרוב לחקר המזרח הקדמון ולו במעט, יודע שזה תיארוך בלתי אפשרי, ושהתאריך הנכון הוא 586 לפני הספירה (מעניין שחורבן הבית השני "בידי טיטוס הרשע מרומי" מתוארך אצל שני הרבנים לשנת 70 לספירת הנוצרים, ולא לשנת 68, כמקובל בכרונולוגיה היהודית).

מתברר שהם גם אינם יודעים מה היחס בין ספר יוסיפון לכתבי יוסף בן מתתיהו, שכן הם סבורים שיוסיפון הוא שכתב את ספר "קדמוניות היהודים" (עמ' שלב, הערה ד), ואילו ב"ביבליוגרפיה" הם מציינים: "יוסיפון, כתבי יוסף בן מתתיהו", כאילו ספר יוסיפון זהה לחיבוריו של בן מתתיהו. אילו טרחו אך מעט, היו לומדים שיוסף בן-מתתיהו חי במאה הראשונה, ואילו מחברו האלמוני של ספר יוסיפון חי בדרום איטליה במאה העשירית, כפי שהראה דוד פלוסר לפני שלושים שנה.

יש בספרם גם חידוש גדול על התקופה הצלבנית: כמאה שנה אחרי ימיו של הגאון שלמה בן יהודה כתבו ראשי עדת ירושלים אל הגולה איגרת, שבה בישרו שבחודש תשרי נוהגים יהודים להתקבץ בעיר כדי לסובב על שעריה ולהתפלל (עמ' שצו). שלמה בן יהודה שימש גאון בשנים 1025-1051; מאה שנה אחר כך מצויים אנו בירושלים הצלבנית של הרבע השני של המאה ה-12. עד כה ידענו שיהודים לא הורשו להתגורר בעיר בתקופה הזאת, והנה קובעים הרבנים שהיתה גם היתה אז עדה יהודית בירושלים, ולה מנהיגים! למרבה הצער, אין הם מגלים לנו היכן גילו ידיעה מרעישה זאת, שכן היא מוצגת ללא הפניה כלשהי. ואולם, ידידי אלחנן ריינר זיהה אותה למעני בתוך תעודה מס' 420 בכרך ג' של "ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה" למשה גיל (הוא גם העמידני על כך ששני הרבנים בחרו לדלג על דברים בטקסט זה המציגים את מלכות ישמעאל באור חיובי). דא עקא, שתעודה זו אינה מן התקופה הצלבנית כלל - משה גיל, ויעקב מאן לפניו, תיארכו אותה ל-1057 לספירה.

שני הרבנים מצטטים בהרחבה את דבריו של המקובל רבי יצחק ב"ר יוסף חילו על גילוי הכותל המערבי, המופיעים בחיבורו "שבילי דירושלים". אבל החיבור הזה, שמיוחס למאה ה-14, נחשב לזיוף שאליקים כרמולי פירסמו ב-1847. גרשם שלום ומיכאל איש-שלום קבעו זאת לפני למעלה משבעים שנה במאמרים שהופיעו בביטאונים עבריים מרכזיים, יהושע פראוור הוסיף על טיעוניהם במאמר שפירסם לפני כעשרים שנה בגרמנית, והדברים ידועים לכל העוסק בנושא. לפני כשנה פירסם מיכאל ארליך מאמר המבקש לשכנע שרוב הידיעות הגיאוגרפיות-היסטוריות ב"שבילי דירושלים" הן בכל זאת אותנטיות, אף כי החיבור גם כולל קביעות רבות שהן יצירי דמיונו של כרמולי.

ברם נראה שהשמועה על כל אלה לא הגיעה לשני הרבנים, שה"ביבליוגרפיה" שלהם כוללת למעלה מ-400 פריטים תורניים אבל רק כחצי תריסר חיבורים מחקריים וכעין-מחקריים, כולם בעברית. ככל הנראה שני הרבנים גם אינם מבינים שהקטע הארוך שהם מביאים מ"שבילי דירושלים" לקוח מתרגום עברי מ-1919 של הטקסט הצרפתי שכרמולי פירסם ב-1847; בכל מקרה, אין הם מעירים על כך. והרי הצגת תרגום בן פחות ממאה שנה כאילו היה מקור עברי מימי הביניים, יש בה הטעיה של ממש.

אנו עדים אפוא פעם אחר פעם לתוצאותיה העגומות של הסתגרות תרבותית, שלשיטת ר' שמשון רפאל הירש, מנהיג הניאו-אורתודוקסיה הגרמנית, היא בבחינת "תורה בלי דרך ארץ". אכן, כשאופקיו האינטלקטואליים של אדם משתרעים בעיקר בין יריעות אוהלה של תורה, אין זה מפליא שהממית עצמו באותו אוהל עשוי גם להמית את הסיכוי כי יכיר ויבין דברים לאשורם.

לצד הבערות נמצא גם יותר מקורט התחסדות. הנה כך מתארים שני הרבנים, בלשון עילגת למדי, כיצד נוצרה רחבת הכותל העכשווית: "בשנת תשכ"ז מיד לאחר המלחמה, נטשו רבים מבעלי הבתים בשכונת המוגרבים את בתיהם הרעועים, ומשום כך נתאפשר להרוס כליל את שכונת המוגרבים ולהרחיב בכך את רחבת הכותל ואכן ביום ד' בסיון תשכ"ז נהרסה שכונת המוגרבים והורחבה רחבת הכותל המערבי". גם קורא תמים יבחין שהרבנים בחרו להציג סיפור חלקי.

קנאותם של המחברים באה לידי ביטוי בדיון על חובת ההשתחוויה של מי שרואה את בית המקדש בחורבנו. האם מי שרואה תוך כדי כך את כיפת המסגד לא ישתחווה, פן ייראה חלילה משתחווה לשיקוץ, או שמא ישתחווה, שהרי אין המוסלמים עובדי עבודה זרה? רבותינו מביאים את הדעות המנוגדות בעניין זה, ומכריעים לחומרה: "אמנם אם הוא במקום שרואה את כיפת המסגד, מוטב שלא ישתחווה". והם מוסיפים מיד: "וטוב שיאמר שרואה את המסגד: 'בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה'". היות ו"יסח" משמעו "יעקור, יהרוס", אנו למדים ששני הרבנים רומזים לקוראיהם כי יבקשו שאלוהים יחריב את כיפת הסלע. הם מסתמכים כנראה על ר' רחמים נסים יצחק פאלאג'י, איש איזמיר, שבספרו "יפה ללב" מ-1884 אכן המליץ לומר פסוק זה מספר משלי (טו, כה) כאשר רואים את מקום המקדש, ובניגוד לשני רבותינו אף לא היסס לפרש שמשמעות הפסוק היא: "שיעקור הקדוש ברוך הוא הבניין שבנו שם" (ספר "יפה ללב", ח"ה, סימן תקס"א, א). אבל האם המלצתו של הרב פאלאג'י אמורה לשמש נר לרגלינו היום? איך לא רעדו ידיהם של שני הרבנים (שלפחות אחד מהם הוא עובד ציבור) בהניפם דגל שחור שכזה?

אך זה לא הכל. שני הרבנים, הפוסקים שאסור ליהודים להיכנס להר הבית בזמן הזה, קובעים נחרצות שגם על הגויים אסורה הכניסה לשם, ממש כמו בזמן שבית המקדש היה קיים. לפיכך אנו "מחויבים לעכב כניסתם לשם, אם הדבר באפשרותנו ובכוחנו". חד וחלק: אילו היה הדבר בידנו, היה עלינו למנוע כניסתם של מוסלמים (ולא-יהודים אחרים) להר הבית. אלא שכוחנו אינו מספיק, וקיים גם "חשש איבה מאומות העולם". ברם, שני הרבנים מאתרים בכל זאת דרך פעולה בכיוון הראוי, ומנחים סוכני נסיעות יהודים כי ימנעו מלעודד תיירים מוסלמים לבוא ארצה, "כיוון שבוודאי עיקר חפצם יהיה לעלות ולבוא להר הבית". שני הרבנים מפליגים בשבחה של ראיית מקום המקדש, ש"מקנה לאדם שלימות רוחנית". דומני שבמקרה שלהם לא נסתייע הדבר.

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" של "בשבע" גליון מס' 356 מיום 20.8

המלה היא: ערבים/ ישראל מידד

לאחר שבוע וחצי של התנפלות מתוזמנת על הצבור החרדי בעקבות "האם המרעיבה" ועל חייל הנח"ל החרדי שלא-כל-כך-אוהב את "הגאים", ולאחר השימוש התמידי במונח "המתנחלים", הפכה התקשורת לרגישה פתאום. הזיהוי הלאומי-אתני-דתי של חבורת הרוצחים בחוף בתל אביב הועלם. יכול להיות שזה בגלל שהם ערבים? כן, ערבים.

מכיוון שהתקשורת עוסקת בעניין שהוא לרוב 'נדיף', של 'כאן-היום-ומחר-איננו' ולכן אי-אפשר לכמת אותה או למדוד אותה או אפילו לבקר אותה, אין להתכחש להתרשמות מהדיווחים של מוצ"ש ויום ראשון, כאילו כולם החליטו שלא לאזכר את המוצא האתני-לאומי של החשודים ברצח אריה קרפ בחוף הים התל-אביבי. סליחה, של רוב המבצעים. דווקא שתי הצעירות הוזכרו כ"רוסיות". הערבים היו "תושבי ג'לג'וליה", כמעט בצורה גורפת.

בעיתון 'הארץ' ביום ראשון השבוע, התואר "ערבים" הופיע רק בפי ההורים של הנערה א' שצוטטו כאומרים "הבת שלנו יצאה עם ערבים מג'לגו'ליה". האם יגאל עמיר תואר כ"הרצליני" בזמנו? ממתי מזהים פושעים באמצעות עיר מגוריהם? האם זה חלק ממבחן גיאוגרפיה לילדינו, לדעת אם הם יודעים איפה גרים ערבים?

הכי קרוב לשימוש בערבים היה במשפט של ג'אבר ג'אבר מג'לג'וליה שאמר לאתר 'וואלה', "אני מאוד מתפלא ממה שקרה ואני מאמין שמדובר בחשדות בלבד ושבסופו של דבר יתברר שהם לא מעורבים בסיפור הזה". "מעורבים" קראתם, ואולי יש כאן רמז?

עניין אחר, אך מעניין לא פחות, הוא הדיווח המינורי על פנייתו של ח"כ מיכאל בן ארי לשר המשפטים נאמן, בבקשה להשעות את השופט נויטל. השופט שחרר למעצר בית את הקטינה החשודה במעורבות ברצח בתל ברוך, אך הורה לאחרונה להשית תנאים מגבילים פי כמה על קטינה פעילת ימין מחברון שהואשמה בריסוס כתובות גרפיטי והפרת צו.

תקשורת לא מאוזנת, בלתי-אמינה ומגויסת כבר אמרנו?

הטור שלי ב מיקרוסקופ בגליון #355 של "בשבע" 13.8.09

היכן הילדים/ ישראל מידד

אחד הביטויים הקשים ביותר שהוטחו בצבור הלאומי-אמוני, משני צדי הקו הירוק, ואין זה משנה אם הם דתיים או פחות שומרי מסורת, היה "רוקדים על הדם". הביטוי לא היה רק ציטטה מפיהם של פוליטיקאים ושל מתלהמים פעילי השמאל, אלא הופיע במאמרי מערכת ובטורים של אנשי תקשורת מקצועיים. דימוי תקשורתי קשה אחר שהודבק למחננו היה: "אבל מדוע אתם מסכנים את הילדים?"

לא חשבתי להגיב על המהומה סביב התנהגותה של התקשורת בשבוע שעבר לאחר רציחתם של השניים ששייכו את עצמם לקהילת הגאים (אם כי אינני בטוח עד היום אם הנערה שנהרגה אכן השתייכה). אבל בכל זאת, אני מבקש לציין שלושה דברים בעקבות האירוע הפלילי. הראשון, העמדת עורך החדשות של הערוץ הראשון אל עמוד הקלון על שלא דיווח על האירוע באותו לילה במהדורת החדשות המסכמת. עשו לו בית דין שדה, הפעילו עליו לחץ בלתי-מתון. השתמשו בכוחם התרבותי, בתפישה העצמית האליטיסטית שלהם ובהתנשאותם כי רבה.

דבר שני, מתוך השידור הישיר של העצרת בכיכר רבין במוצ"ש האחרון, נודע לי שראש הממשלה העניק מעמד של 'נפגעי פעולות איבה' לקורבנות ההתקפה במועדון ברחוב נחמני. לתומי חשבתי שאנשי תרבות נאורה הם גם אנשים שקולים והגיוניים, ויודעים שקיימת אפשרות, כל עוד לא נתפס האשם, שהחשוד הוא אולי לא מי שאנחנו חושבים. איך נרמסות נורמות משפטיות ומנהלתיות כל כך מהר? ודבר שלישי, כל השבוע שמעתי את מנהלי המועדון וראשי קהילת הגאים מדברים על הטראומה שעברו "הילדים" במועדון, ומה יהיה עם הילדים האחרים אשר זקוקים למועדון בהמשך. ואני שואל: אם הם "ילדים", מעבר לסוגיה האם הכל חוקי במה שנעשה במועדון הזה בהתחשב בגילאים של הבאים אליו - האם האחראים לא נתנו את דעתם ל"ילדים" שלהם? לא רק להשלכות של השנאה והרדיפה שפתאום הם גילו, אלא גם לגבי נפשות אותם בני ובנות נוער צעירים, ואולי יש מקום לטיפול אחר ולהתייחסות אחרת? אין במצב הקיים שום סכנה, לא פיסית, לא נפשית ולא בריאותית? אין לשאול שאלות כגון אלה?

תחקיר עיתונאי בנושא לא היה מזיק.

האם יהודים התאסלמו?

מחפש צאצאים של שבט יהודה? הקשב לערבית המדוברת בקלקיליה ונצרת

על פי מחקר חדש, מקורן של מלים רבות בערבית הפלסטינית הוא בעברית ובארמית.

ד"ר בסל: נראה שיהודים שחיו בארץ בתקופות קדומות התאסלמו ועברו לדבר ערבית

מאת עפרי אילני


מדי שנה אחרי תשעה באב מתגלים ברחבי העולם, מדרום אמריקה ועד הודו, עמים ושבטים שונים שמזוהים כצאצאיהם של בני ישראל מהתקופה שלפני הגלות. בדרך כלל, מתבסס הזיהוי על טקסים שמזכירים את הדת היהודית, וכן על מלים בעלות צליל עברי בשפות אינדיאניות, אסייתיות ואחרות. ואולם לפי מחקר שהוצג השבוע, ייתכן שיש לחפש את צאצאיהם של תושבי ממלכת יהודה דווקא בחברון, בקלקיליה או בנצרת.

הד"ר אברהים בסל, מרצה במכללת בית ברל וראש החוג ללשון עברית במכללה הערבית לחינוך בחיפה, חקר את נוכחותן של מלים עבריות וארמיות בערבית הפלסטינית המדוברת. הוא מצא שבשפה המדוברת על ידי הפלסטינים, יש מאות מלים שמקורן בארמית ובעברית, ושאינן קיימות בערבית המדוברת במדינות אחרות במזרח התיכון. בכנס הבינלאומי למדעי היהדות שהתקיים השבוע בירושלים, הבהיר בסל כי לא מדובר במלים כמו "מחסום" שנכנסו לערבית בעשורים האחרונים, אלא במלים שקיימות בלהג המקומי זה מאות שנים.

בסל מביא דוגמאות רבות למלים בערבית המדוברת שמקורן בארמית ובעברית. כך למשל, הפלסטינים משתמשים בשורש "דלפ" כדי לציין גג דולף מגשם; בצפון הארץ משתמשים במלה "זעטוט" לציון ילד קטן; המלה "ספל" לציון ספל; ושורה של עצי זית מכונה "שורה". כל אלה אינם שורשים הקרובים לעברית הקיימים בערבית הספרותית, וגם לא מלים שאומצו בתקופה האחרונה מהעברית המודרנית, אלא מלים ארמיות ועבריות שקיימות רק בשפה המדוברת של הפלסטינים והסורים.

מה ההסבר למלים העבריות והארמיות בלשון הדיבור הערבית? לדברי בסל, "קשה להוכיח את זה, אבל סביר להניח שחלק מהיהודים שחיו בארץ בתקופות קדומות התנצרו, ומן הסתם חלקם התאסלמו אחר כך ועברו לדבר ערבית. מן הסתם נשארה כאן חלק מהאוכלוסייה היהודית, הפיניקית והביזנטית. אם נחזור היסטורית לפרופיל הלשוני של ארץ ישראל או פלסטין - נגיע לתקופה הכנענית, העברית, הארמית, היוונית, הפרסית וערבית. משקעים לשוניים מהשפות האלה נשארו בדיבור המקומי".

הערבית הפכה לשפה הדומיננטית בארץ לאחר הכיבוש הערבי במאות השביעית והשמינית לספירה. קודם לכן, השפה העיקרית שהיתה מדוברת בארץ היא ארמית, שהכילה גם מלים עבריות. לדברי בסל, "האוכלוסייה הפלסטינית, במיוחד הנוצרית, היא אוכלוסייה שהיתה דוברת ארמית בחלקה. האנשים שדיברו ארמית ולפני זה עברית ארמית, לא נעלמו, הם פשוט עברו לדבר ערבית עם השנים".

הד"ר בסל, תושב כפר יאסיף שבגליל, הוא בן העדה הנוצרית-אורתודוקסית. לדבריו, בקרב העדות הנוצריות נשמרה הארמית במידה הרבה ביותר. "המעבר בין השפות היה הדרגתי. גם היום בכנסיות הנוצריות, למשל הכנסייה המארונית, התפילות הן בחלקן הגדול בארמית-סורית. לאורך תקופה ארוכה נוצרים היו מדברים בבית ארמית, וחלק מזה עבר גם לשאר הערבים". עוד מציין הד"ר בסל שמדובר בעיקר בשמות צמחים, מקומות וחפצים בשימוש ביתי. "זה טבעי שנותרו משקעים מן הלשונות שדוברו בעבר בעיקר בשמות צמחים, חפצים בתוך משק הבית ומקומות. למשל, עד 48' היה ליד צפת כפר ששמו קיטיה. זה בא מהמלה קייט, כלומר עיירת קייט".

הטור שלי ב'מיקרוסקופ' בגליון #354 של "בשבע" מיום 6.8.09

כשהשמאל צועק גוואלד / ישראל מידד

האם שמעתם איזה ציוץ מארגון 'קשב' לאחרונה? גם אני לא. בדקתי את האתר שלהם והעדכון האחרון הוא מחודש מאי. אבל מאז סוף השנה האזרחית, כל התגובות והדו"חות של הארגון מתייחסים למבצע 'עופרת יצוקה'. 'קשב', כידוע, הוא התשובה השמאלנית לאגדות 'לדעת'. הוא הוקם בתמיכה גורפת של רוב שמאלני האקדמיה העוסקים בהוראת התקשורת באוניברסיטאות, כדי להוות גורם בולם להצלחות "לדעת". ואם אתם שואלים לגבי המימון בעקבות הגילוי על 'שוברים שתיקה', הכסף מגיע מגופים כגון האיחוד האירופי, קרן פורד, הקרן החדשה לישראל, הקרנות הגרמניות פרידריך אברט וסטיפטונג, וגם המכון האמריקאי לשלום והקרן למען שלום במזרח-התיכון.

למה נזכרתי ב'קשב'? כי שמתי לב שהשמאל התעורר בשבוע האחרון נוכח מה שאובחן כ"תקשורת ימנית מגויסת" בתוכנית 'המילה האחרונה' בגל"צ. כפי שלי-אור אורבך ציין בכתבת במוסף 'תרבות' ב"מעריב" בשבת שעברה: '"איך הפכה תוכנית הצמדים-המתנגחים לבמה מרכז-ימנית מובהקת?" אלא שקביעתו של אורבך, ש"אולי בפעם הראשונה בתולדותיו, השמאל המקומי אינו מרוצה מיחס התקשורת אליו" מוטעית. מה שבאמת מפריע לשמאל הוא שבמתכונתה של התוכנית הנוכחית, אף שהיא מגוונת מבחינה מגדר, דת ודעות פוליטיות, פתאום אין שני פיות, אלא קול אחד.

נזכרתי בתגובה של ראשי התקשורת לביקורת של 'לדעת': "אם מבקרים אותנו משני צדי המתרס, כנראה שאנחנו עדיין בסדר". אבל במקרה שלפנינו, מאוד יכול להיות שהביקורת מלינור, גלעד, אראלי ולוי נגד דו"ח של הארגון הקיקיוני הזה אשר כסף רב בינלאומי ריפד את דפיו, דווקא ממוקדת, נאורה וצודקת: הריקבון בשמאל התחיל להסריח ואפילו גורמי תקשורת לא יכלו לחפות על הניחוח.

נרי ליבנה, שהחליפה את לינור במשך שמונה חודשים, ממש התפלאה והודתה: "המגישים הדתיים מאוד מושחזים, דעתניים ומנומקים", בעוד "החילונים-שמאלנים מייצגים... (את) ערכי הבורגנות הצפון תל אביבית, מעין אמצע בלתי ברור..." הפלא-ופלא. בדיוק מה שהימין טוען כל השנים: שקו רחוב שינקין הוא המפריד בין התקשורת האלקטרונית ובמיוחד, גל"צ, לבין עם ישראל.

=============

לפני עריכה:

האם שמעתם איזה קול או ציוץ מארגון "קשב" לאחרונה? גם אני לא. בדקתי את האתר שלהם והעדכון האחרון הוא מחודש מאי אבל מאז דצמבר 2008, כל התגובות והדוחות של הארגון מתייחסים למבצע "עופרת יצוקה". "קשב", כידוע, הוא המתחרה של "לדעת" שהוקמה בתמיכה גורפת של רוב שמאלני האקדמיה העוסקים בהוראת התקשורת באוניברסיטאיות כדי להוות גורם בולם להצלחות "לדעת". הכל היה יפה עד שפרופ' עקביא כהן מהשמאל עצמו "קרע להם את הפרצוף" בלשון העממי דווקא בבטאון "העין השביעית" בגליונו מינואר 1999. ואם אתם שואלים לגבי המימון בעקבות הגילוי על "שוברים שתיקה" אז הכסף בא להם מגופים כגון האיחוד האירופי, קרן פורד, הקרן החדשה לישראל, הקרנות הגרמניות פרידריך אברט וסטיפטונג וגן המכון האמריקאי לשלום והקרן למען שלום במזרח-התיכון.

למה נזכרתי ב"קשב"? כי שמתי לב שהשמאל התעורר בשבוע האחרון נוכח מה שאובחן ש"תקשורת ימנית מגויסת" בתחנת גל"צ בתוכנית "המילה האחרונה". כפי שלי-אור אורבך ציינה בכתבת במוסף "תרבות" ב"מעריב" בשבת שעברה, נשאלה השאלה: 'איך הפכה תוכנית הצמדים-המתנגחים לבמה מרכז-ימנית מובהקת?' אלא שקביעתה של אורבך, ש"אולי בפעם הראשונה בתולדותיו, השמאל המקומי אינו מרוצה מיחס התקשורת אליו" מוטעית. מה שבאמת מפריע לשמאל הוא שמתכונתה של התוכנית הנוכחית, אך שהיא מגוונת מבחינה מגדר, דת ודעות פוליטיות, פתאום אין שני פיות אלא קול אחד

נזכרתי בתגובה של ראשי התקשורת לביקורת של "לדעת" כאשר אמרו: "אם מבקרים אותנו משני צדי המתרס כנראה שאנחנו עדיין בסדר". אבל במקרה שלפנינו, מאוד יכול להיות שהביקורת מלינור, גלעד, איראלי ולוי נגד דו"ח של הארגון הקיקיוני הזה אשר כסף רב בינלאומי ריפד את דפיו, דווקא ממוקדת, נאורה וצודקת: הרקבון בשמאל התחיל להסריח ואפילו גורמי תקשורת לא יכלו לחפות על הניחוח.

נרי ליבנה, שהחליפה את לינור במשך שמונה חודשים, ממש התפלאה והודתה: "המגישים הדתיים מאוד מושחזים, דעתניים ומנומקים" בעוד "החילונים-שמאלנים מייצגים...ערכי הבורגנות הצפון תל אביבית, מעין אמצע בלתי ברור..." הפלא-ופלא. בדיוק מה שהימין טוען כל השנים: שקו רחוב שינקין הוא המפריד בין התקשורת האלקטרונית ובמיוחד, גל"צ, לבין עם ישראל אלא שכעת, כולנו ויודעים את עובודת החיים. ומה רבה בושת השמאל.


וברכות על העיצוב החדש (אני בעמ' 36)

לדון בהר-הבית

מחפשים את עמיחי

הכתבה באתר "מעריב" על יינות שילה והתל

אותו מקום, אותה הדרך: טיול יקבים בעמק שילה

זה הזמן לבקר בכרמים בעמק שילה, לטעום מהיין המשובח, לספוג את האווירה התנ"כית ולהתפעל מנאמנות התושבים באיזור ל"דרך היין" הקדומה.
יש חיים אחרי הקו הירוק
דובי זכאי | 28/7/2009

ההרים הגבוהים גולשים אל העמק היפה והמדרונות שזורים בכרמים היורדים אליו. זהו עמק שילה, שם היובש אמנם שולט, אך שרידי צמחיית החורף מציצים מבין הסלעים הגדולים. בתל שילה עצמו קיים שביל המוליך אל מגדל תצפית סתור רוחות. המגדל הזה נישא במקום שבו החלו אירועים חשובים בתולדות עם ישראל - מרחק של פסיעות בודדות ממקומה המשוער של העיר המקראית שילה.

ללא ארמונות מפוארים, ועוד לפני שקדושה ירדה על ירושלים, שילה הייתה למרכז הדתי של שבטי ישראל. האזכור הראשון לשילה מופיע בברכת יעקב ליהודה בספר בראשית. בספר יהושע, שילה מאוזכרת כמקום שבו יהושע חילק נחלות לשבטי ישראל, ומשכן אוהל המועד הוקם במקום.

בספר שמואל א' מסופר על אלקנה וחנה שעלו לשילה, אשר היה מקום מושבו של עלי הכהן. חנה, שהייתה עקרה, ביקשה לשאול מאלוהים בן שיקדיש את חייו לעבודת הקודש,ו עלי הכהן הבטיח לה שתלד בן. ואמנם, שמואל נולד לחנה ואלקנה והפך לנביא עבודת הקודש באוהל המועד.

שילה הוא גם המקום שממנו יצא ארון הברית עם הלוחמים לקרב נגד הפלישתים. בתום הקרב הובסו בני ישראל, ואיש בנימין הגיע לשילה כדי להעביר את הבשורה המרה לעלי הכהן, שישב על חומת היישוב. השליח הגיע בריצה, מדיו קרועים, אדמה על ראשו וזעק לפני הכהן הגדול: "נס ישראל לפני פלישתים, וגם מגפה גדולה הייתה בעם, וגם שני בניך מתו, חפני ופנחס, וארון האלוהים נלקחה". כששמע הכהן הגדול שארון האלוהים נלקח בשבי הפלישתים, נפל ומת.

מחוללות בכרמים

השביל בתל שילה מתפתל בין שרידי מבנים ומערות קבורה עתיקות אל מגדל התצפית. מכאן נפרסת תצפית נפלאה על מורדות הרי בנימין, הבתים אדומי הגגות שמציצים במעלה לבונה והעיר אריאל. במורדות ההרים נאחזים הכרמים הירוקים, ענבי היין מבשילים ובחלק מהכרמים כבר החל הבציר. חדי האוזן ועשירי הדמיון אולי יוכלו לשמוע את שחוקן של בנות ישראל המחוללות בכרמים, שכן בתקופת המקרא הייתה נערכת בשילה חגיגה עממית.

כשהבשילו אשכולות הענבים בנות ישראל היו יוצאות אל הכרמים כדי לחולל בהם. בזמנו, לבני שבט בנימין לא היו מספיק נשים, ולכן זקני העדה אמרו: "הנה חג ה' בשלו (שילה), לכו וארבתם בכרמים וראיתם והנה אם יצאו בנות שלו לחול במחולות, ויצאתם בין הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שלו".

לקראת תחילת הבציר ובעיקר לקראת ט"ו באב, חג האהבה שיתקיים בשבוע הבא, יצאנו אל שרידי העיר שילה, אל הכרמים ואל מורדות ההרים כדי לחפש את בנות ישראל היחפות בכרמים. בסופו של דבר לא ראינו בנות ישראל כשרות, לבושות לבן ובורחות מבני בנימין, אבל ראינו חקלאים חרוצים, נוף מדהים, ענבים שכמעט בשלו ואף טעמנו יין משובח מכמה יקבים באיזור. אמנם שמענו צחוק נערות, אך אלה רחצו בבריכות המעיינות שבסביבה כדי לצנן את גופן בימי הקיץ החמים.

סגירת מעגל

כביש 5 זורם מזרחה בארבעה נתיבים חסונים עד כפר קאסם ואלקנה. ליד ברקן, לא רחוק מהיישוב הערבי חארס, נמצא קברו המשוער של יהושע בן נון - מי שאחראי לבניית המשכן בשילה. הכביש מתעקל דרומה והופך לכביש מספר ‭.505‬ בכביש זה התנועה דלילה והכביש מצר את מידותיו, נעשה רזה ומטפס אל הגבעות שעליהן פזורים בתי היישוב אריאל. בתים אדומי גגות מציצים מהצמחייה והנוף שמסביב קשה כצור.

על פני גב ההר פזורים שדות טרשים, זרועים סלעים כבדים, ובין הטרשים נחשפות פיסות של אדמה שנקראת חמרה (אדומה בערבית) - אדמת הר פורייה שגלשה אל הבקעות, ושמה המדעי טרה רוסה. קרקע זו מיועדת לעיבוד, אבל אין בה רצף ולכן אפשר לגדל בה רק גפנים. וכך, סביב הכרמים, נולדו היקבים.

יקב שילה נחבא באחד המבנים באיזור התעשייה. בשנת 2007 הגיע היקב לכמות של 70 אלף בקבוקי יין שנועדו בעיקר לייצוא. היינן, עמיחי לוריא, משיק בימים אלה את היין שנועד גם לשוק הישראלי. היינות, כמובן, כשרים וזכו בכמה מדליות. בכל מקרה, במקום שבו הכינו יין עוד לפני ‭3,000‬ שנה סוגרים כעת מעגל עם האדמה שעליה גדלים הגפנים.

יקב שילה, בתיאום מראש בטלפון: 02-9400736.

יין פטישים

לא רחוק משם מתפתל כביש צר העולה ליישוב רחלים, הנקרא על שמה של רחל דרוק אשר נרצחה בפיגוע בשנת 1991, וגרות כאן 50 משפחות. בלב היישוב, בצלו של עץ תאנה גדול, נמצא היקב של ארז - יקב טורא (הר בארמית). ארז הוא כורם חרוץ שמגדל ענבי יין בכל האיזור. ליד היישוב הערבי ימא נמצא אחד הכרמים, וחלומו של ארז הוא להקים כאן מרכז מבקרים בצורת הטורא, שהיא דמות המגדל הלקוחה ממשחק השחמט.

גם כאן נפקד מקומן של בנות ישראל המחוללות והסתפקנו במראות הנוף היפה מסביב: שמורת אלוני תפוח, כמה נחלים שחורצים את הנוף וכמות גדולה של מעיינות התחומים בבריכות נאות. יקב טורא מייצר כ-11 אלף בקבוקים של יין בוטיק טעים, ואפשר להגיע לסיור מסודר בין היישובים ובין היקבים בעזרת תחבורה מסודרת ובתיאום מראש.

יקב טורא. טלפון: 052-3705105

כמעט ממול, בגובה של כ-800 מטרים מתנשא היישוב גבעת הראל. גם הוא מוקף בגדר ושער, שממנו נצפים מצוקי נחל שילה. היופי שמסביב עוצר נשימה וצינה נעימה של מקום גבוה נטול לחות מרעיד את הגב. עמק שילה נפרס למטה, במרכזו תל שילה הסלעי ובקצהו נראה מגדל התצפית. אמנון וייס, בעל יקב גבעות וג'יפאי חובב מכיר את הגתות הרבות שמפוזרות באיזור ומעידות על תעשיית יין גדולה.

גם לאמנון יש חלום לשחזר את דרך היין הקדומה שעברה בציר ההר המרכזי, בין הר גריזים לירושלים. ליקב הצנוע שלהם מגיעים הענבים מכרם בגבעת הראל, שממוקם בגובה של 710 מטרים ומהר ברכה שממוקם בגובה של 840 מטרים. שיבי, היינן של היקב, מתנסה בהכלאות של זנים עתיקים וחדשים. גם לכאן אפשר להגיע בסיור מסודר או בתיאום מראש, לפגוש את האנשים ולטעום יין.

יקב גבעות, גבעת הראל, שילה. טלפון: 050-8753515‬

איך מגיעים: כביש 5 מוליך ממחלף שער שומרון עד החיבור לכביש ‭.505‬ משם מטפסים לאריאל, ממשיכים לצומת תפוח ופונים דרומה דרך כביש 60 עד צומת שילה ותל שילה. בחפירות שנערכו במקום נמצאו שרידים של כנסיות עם פסיפסים מרהיבים וניתן לצפות כאן בחיזיון אור קולי על משכן אוהל מועד. הביקור כולל סיורים רגליים, הסבר על הפסיפסים ומגדל תצפית יפה שצופה על הסביבה. כדאי לתאם מראש. הכניסה בתשלום סמלי.

תל שילה, טלפון: 02-9944019‬

ההר ששמם

צולם בט' באב תשס"ט