גאולה כהן על עולי הגרדום
בטכס בכנסת ביום 9.3.2010
3.30.2010
3.28.2010
תביא עז או כבש
לפרטים ניתן לפנות ל- 052-8990-399 - יהודה גליק
וזה קדם:
בס"ד
י ניסן התש"ע 25.3.10
מבלי לפגוע בזכויות
לכב'
ניצב אהרון פרנקו, ממ"ז
מחוז ירושלים
משטרת ישראל
באמצעות פקס
הנדון: אירוע ערב פסח התש"ע
1. ביום 24.3.10 פניתי אליך בשם מרשי, המטה למען ארץ ישראל, ע"ר והמטה המשותף לתנועות המקדש והר הבית, בהתאם לסעיפים 83-85 לפקודת המשטרה [נוסח חדש] התשל"א 1971, בבקשה לקיים תהלוכה מרחבת בית הכנסת "החורבה" לשערי הר הבית בערב פסח, יד ניסן התש"ע 29.3.10.
2. היום, 25.3.10, הודיע לי סנ"ץ יניב שלמה, ק. אג"מ מרחב דוד, כי התהלוכה שהתבקשה אינה מאושרת.
3. לפיכך, יקיימו מרשי בערב פסח אירוע בעיר העתיקה שאינו נופל תחת סעיפים 83 – 85 לפקודת המשטרה ולפיכך לא נדרש לו כל רשיון.
4. אודה לך אם תנחה את פקודיך במרחב דוד ובמחוז ירושלים לסייע למרשי ככל יכולתם, תוך שמירה על החוק והסדר.
בכבוד רב,
אביעד ויסולי, עו"ד
תוויות: הר-הבית
3.26.2010
הטור שלי במדור מיקרוסקופ ב"בשבע" מיום 25.3.2010, גליון 287
מרור מתוצרת הארץ (הנהדרת)
ישראל מידד
* במשדר 'מבט' ביום שני השבוע, לאחר מסירת דיווח מוושינגטון על ועידת אייפא"ק, התפנתה איילה חסון להשיב על שאלה מהמנחה באולפן בירושלים. השאלה היתה האם הדי הצבעת הממשלה בעניין בית החולים ברזילי באשקלון מגיעים גם לשם. חסון השיבה בחיוב, אך הקדימה את הדיווח העובדתי במלים אלה: "הביקורת החריפה מאוד, והמוצדקת אם יורשה לי לומר... (על ההחלטה) המיותרת..." להבנתי, חסון אינה רשאית להביע דעה אישית כזאת. היא פשוט הפרה את הקוד האתי של רשות השידור. ומה יחליט הממונה על קבילות הצבור, שאליו הוגשה תלונה בנדון? האם יצדיק את התלונה? ואם כן, מה יקרה לגב' חסון? תזכה לנזיפה, תיקנס בשכר של יום, תושעה? אם אין אמצעי ענישה לממונה, במה הועילו זקני רוממה?
* מחקר אקדמי חדש מוכיח שמה שאנו רואים ב'ארץ נהדרת' אינו צל ההרים אלא הטייה ברורה. במסגרת קורס בהדרכת ד"ר דורון נבות באוניברסיטת חיפה, הסטודנט צחי בוחניק - שאינו חובש כיפה - בחן את התוכנית בכלים מקצועיים. השערת המחקר שלו היתה שהתוכנית מפלה את ציבור המתנחלים, ומציגה אותו באופן שלילי יותר מאשר כל ציבור אחר. בוחניק קבע עוד שאחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על דרך הסיקור של התקשורת, היא מידת הקירבה החברתית- אידיאולוגית בין העיתונאים והעורכים לבין הקבוצה המסוקרת. כסימוכין להשערתו, הוא ערך סקר בהשתתפות 45 סטודנטים על תשעה מערכונים סאטיריים בנוגע למתנחלים באורך מצטבר של 29 דקות, ו-13 מערכונים על ערבים שארכו ביחד 53 דקות. למרות היתרון בזמן, הערבים זכו ל-42 אזכורים שליליים בלבד, מול 111 כלפי המתנחלים. ומה שחמור יותר, בעוד ערבים זכו לפחות ל-17 אזכורים חיוביים, המתנחלים זכו לאפס אזכורים חיוביים.
בתגובה מסרה הזכיינית 'קשת' מפעילת התוכנית כי "ארץ נהדרת היא תוכנית סאטירה המהווה שיקוף למציאות הישראלית... באופן מסורתי תפקידה של הסאטירה לבקר ולאתגר את החברה והמדינה בה היא פועלת". גם אם אני חולק על הקביעה הראשונה, הרי הטענה השנייה היא פשוט עיוות אחד גדול. כמובן שסאטירה מבקרת ואף שמה ללעג, אבל הם שכחו את החוק. כל מי שייכנס לאתר אינטרנט של הרשות השנייה יוכל לקרוא כי "הרשות מחויבת על-פי חוק למגמות המרכזיות הבאות... מתן ביטוי למגוון התרבותי של החברה הישראלית באזורי הארץ השונים ובצורות ההתיישבות השונות ולהשקפות השונות הרווחות בציבור... שידור מידע מהימן, הוגן ומאוזן".
עד מתי ימררו את חיינו התקשורתיים?
3.25.2010
3.24.2010
הכנס השנתי של מכון המקדש
הכנס השנתי העשרים ותשעה של 'מכון המקדש'
חוה"מ פסח תש"ע
שילוב טכנולוגיה ומדע במקדש
הרצאות:
16:00 – התכנסות
16:20 – הרב ישראל אריאל, ראש 'מכון המקדש'– דברי פתיחה
16:30 – הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ, שר המדע – מתמטיקה בכלי המקדש
17:00 – פרופ' נח דנא-פיקארד, נשיא 'מכון לב' – תכנון מערכות במקדש
17:30 – הרב פרופ' נריה גוטל, ראש 'מכללת אורות' – בית המקדש השלישי – חדשים גם ישנים
18:00 – הרב יהושע פרידמן, 'מכון המקדש' – האם מותר לצלות את קרבן הפסח בתנור חשמלי?
18:30 – הרב ישראל רוזן, ראש 'מכון צומת' – שילוב חשמל ואלקטרוניקה במקדש
19:00 – הרב עזריה אריאל, ראש המכון התורני 'בית הבחירה' – עליה לרגל בטהרה בכלי רכב שאינם מקבלים טומאה
מנחה - הרב מנחם בורשטיין ראש 'מכון פוע"ה'
חשיפה ראשונה:
בכנס תוצג מצגת בנושא 'טכנולוגית תלת מימד בתכנון המקדש'. וכן סרטון ובו תוכנית אדריכלית של 'לשכת הגזית' בתלת מימד.
הכנס יתקיים ביום רביעי טז ניסן, א' חוה"מ פסח בין השעות - 16:00-19:30
באודיטוריום של ישיבת הכותל, העיר העתיקה, ירושלים
הציבור מוזמן
עתירה נוספת נדחית
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 2189/10
בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט ח' מלצר
העותרים:
1. המטה למען ארץ ישראל
2. שוחרי המקדש- המטה המשותף לתנועות
המקדש והר הבית
3. המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש
4. מנויי קרבן הפסח
5. הרב יהודה גליק
6. הרב דב שטיין
נ ג ד
המשיבים:
1. מפקד מחוז ירושלים, משטרת ישראל
2. ראש הממשלה
3. מזכיר הממשלה
4. השר לביטחון הפנים
5. ממשלת ישראל
6. מ.מרחב דוד, משטרת ישראל
עתירה למתן צו על-תנאי ובקשה למתן צו ביניים
בשם העותרים:עו"ד אביעד ויסולי
בשם המשיבים:עו"ד נטע אורן
פסק-דין
1. ענינה של העתירה בבקשת העותרים כי ינתן להם לקיים את מצוות הקרבת קורבן הפסח על הרמה המוגבהת בהר הבית – בערב פסח, החל השנה ביום י"ד ניסן התש"ע (29.3.2010).
כצו ביניים מבקשים העותרים כי בית המשפט יורה לממשלת ישראל לקיים דיון דחוף במדיניות הממשלה לעניין מימוש חופש הדת והפולחן וזכות הגישה למקומות הקדושים של אזרחיה היהודים בהר הבית, ובפרט כי יתקיים דיון בממשלה בקיום מצוות הקרבת קורבן הפסח בערב פסח הקרוב.
רקע הדברים יובא בקצרה להלן.
2. העותרים פנו בתאריך 11.2.2010 למפקד מחוז ירושלים במשטרה, בהודעה שהוגדרה על-ידם כ"התרעה מוקדמת" ובה מסרו על כוונתם לקיים בהר הבית, בערב חג הפסח, את מצוות קורבן הפסח, וזאת על מנת שמשטרת ישראל "תוכל להיערך כראוי". פנייתם נדחתה, על דעת מפקד המחוז, בתאריך 4.3.2010, והסירוב נומק ב"טעמים של שמירה על הסדר הציבורי ומניעת פגיעה חמורה בשלום הציבור, כמו גם בהתאם למדיניות שנקבעה ע"י הדרג המדיני בנושא".
פנייה מטעם העותרים למזכיר הממשלה מתאריך 11.3.2010, כי העניין יועלה לדיון בממשלה – נדחתה גם היא, בחלוף שלושה ימים – במכתבו של מזכיר הממשלה, שציין כי רק חבר ממשלה הוא שרשאי להעלות נושא לסדר היום של ישיבת ממשלה.
מכאן העתירה שבפנינו, שהוגשה בתאריך 17.3.2010 לגביה התבקשו המשיבים להגיש תגובה מקדמית עד לתאריך 21.3.2010, וכך עשו.
3. העותרים טוענים בעתירתם כי מצוות הקרבת קרבן הפסח היא מצווה רבת חשיבות לכל יהודי, שאי-מילויה דינה: כרת (העותרים מודים עם זאת למעשה כי קיימת מחלוקת הלכתית באם יש חובה לקיים את המצווה בעת הזו). כיבוד המצווה, לשיטתם, מהווה חלק מחופש הדת והפולחן שלהם, המעוגן לשיטתם, בין השאר, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בחוק יסוד: ירושלים, בחיקוקים שונים ובפסיקתו של בית משפט זה. לסברת העותרים, שלילת זכותם לקיים את המצווה - פוגעת באופן קשה בחופש הדת והפולחן שלהם, וכן מהווה היא אפלייה אסורה ביחס למוסלמים, הנהנים ככלל, לתפיסת העותרים, מהזכות לממש את חופש הפולחן שלהם בהר הבית. העותרים ערים לכך שעתירה דומה עד למאד – מבחינת הסעדים המבוקשים והנימוקים התומכים – נדחתה זה מכבר בבית משפט זה (בג"ץ 2955/07 תנועת נאמני הר הבית וארץ ישראל נ' ממשלת ישראל (לא פורסם, 1.4.2007; להלן: פרשת נאמני הר הבית)). עם זאת, מפנים העותרים להערתו של חברנו, השופט א' רובינשטיין, באותה פרשה, שבתורו הפנה לפסיקה קודמת, בה נאמר כי: "על הדרג המדיני, ולא על בית המשפט, לתת תוכן ומשמעות לקריאה ההיסטורית 'הר הבית בידינו'". לשיטת העותרים, זו הסיבה שהם שלחו את מכתבם האמור למזכיר הממשלה, ומשהדבר לא הניב פרי, רק צו שיפוטי יוכל להביא את הנושא לדיון בממשלה ולמימוש זכותם לקיים את המצווה, שבאה לגישתם, כאמור, בגדר חופש הפולחן המובטח להם.
יצוין כי המבקשים עתרו לסעד נוסף, שנורה למשיבים להימנע מ"אפלייה שיטתית של יהודים לרעה ביחס למוסלמים בימים בהם מתבצעות הפרות סדר והתפרעויות של מוסלמים באזור הר הבית ובסביבתו", כהגדרתם.
4. המשיבים, בתשובתם המקדמית, טוענים כי העתירה איננה אלא המשך לעתירות קודמות, שעסקו בעניינים קרובים, או זהים לנושא העתירה – ונדחו כולן. לשיטתם של המשיבים, דין העתירה להידחות על הסף, מן הטעם שבהתאם להוראות דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל (המקומות הקדושים), 1924, כפי שפורשו בפסיקה, הסכסוך נשוא העתירה – ככל שהוא מתמקד בדרישה לקיום פולחן דתי בהר הבית – כלל איננו מסור להכרעתו של בית משפט זה, כי אם להכרעתה של הרשות המבצעת (עיינו: בג"ץ 222/68 חוגים לאומיים, אגודה רשומה נ' שר המשטרה, פ"ד כד(2) 141 (1970); בג"ץ 99/76 כהן נ' שר המשטרה, פ"ד ל(2) 505, 507 (1976); בג"ץ 33/92 בן יוסף נ' השר לעניני דתות, פ"ד מו(1) 855, 857-856 (1992)).
לגוף הדברים, טוענים המשיבים כי דחיית העתירה מתחייבת כפועל יוצא של מערכת האיזונים שבין חופש הביטוי, התנועה, הדת והפולחן של העותרים, לבין חובתם של המשיבים לשמור על שלום הציבור ועל הסדר הציבורי. בגדרי איזון זה יש לתת משקל לרגישות המיוחדת של הר הבית, ולמטען ההיסטורי, הדתי והלאומי שהוא נושא בחובו ולעובדה שכל מהלך לא זהיר באתר קדוש זה עלול להצית תבערה גדולה. המשיבים מוצאים בהלכה הפסוקה עיגון וביסוס לעמדתם העקבית לפיה אותו איזון מחייב למנוע מן העותרים, בנסיבות ובעיתוי הנוכחיים, קיום טקס דתי על הר הבית. המשיבים אף סקרו את תמונת המצב העדכנית, הנוגעת להר הבית, וציינו את המהומות הרבות, שהביאו בעבר לאובדן חיים ולפציעה של עשרות רבות של אנשים במקום, או בהקשר אליו. בפרק זה הזכירו המשיבים את: המהומות שפרצו בשנת 1990 בעקבות שמועות על ניסיון של יהודים לעלות להר הבית ולהניח אבן פינה לבית המקדש, שסופן במות 17 איש ובפציעת עשרות; המהומות בשנת 2000, שבמהלכן נהרגו מספר פלסטינים ונפצעו רבים אחרים, ואשר הביאו לסגירת הר הבית לעליית מבקרים למשך כשלוש שנים, עד לפתיחתו מחדש לצרכים אלה (בכפוף למגבלות) – באוגוסט 2003; התהלוכה בשנת 2001, שכללה נשיאת אבן פינה לבית המקדש, שלא הגיעה להר הבית, אך הציתה מהומות דמים, וכן אירועים בשלהי שנת 2009, שכללו הפרות סדר רחבות היקף (שהסתיימו במעצרם של למעלה ממאה עצורים והותירה ועשרות פצועים). עוד מציינים המשיבים אירועים מן השבועות האחרונים שבהם אובחנה עליה רבה ברף המתיחות בין בני הדתות השונות במזרח ירושלים והביאה להתפרצויות של אלימות קשה בסמטאות העיר העתיקה. בנוסף איזכרו המשיבים הערכות מודיעין עדכניות לפיהן קיום טקס כגון זה המבוקש בעתירה יגרור בוודאות קרובה מהומות קשות ביותר ושפיכות דמים, חלילה וחס. החלטת מפקד המחוז, כך המשיבים, היא איפוא החלטה סבירה ומידתית, שניתנה בסמכות על ידי הגורם שעל כתפיו מוטלת האחריות לביטחון ולסדר הציבורי, ועל כן אין כל עילה להתערב בה.
5. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין העתירה – להידחות, שכן לא ראינו כי העתירה מגלה על פניה עילה כלשהי המצדיקה חריגה מפסקי הדין הקודמים שיצאו תחת ידו של בית משפט זה במכלול במהלך השנים, ובמיוחד בכל מה שקשור בפולחן של הקרבת קורבן הפסח. בעתירתם קוראים העותרים למעשה לשינוי מערכת האיזונים, שהותוותה בהלכה הפסוקה לעניין שבפנינו, ומבקשים לקבוע כי חרף עמדתו של מפקד מחוז ירושלים בעניין הוודאות הקרובה של הפגיעה בשלום הציבור והסדר הציבורי – ראויה זכותם לקיים טקסי פולחן בהר הבית לגבור. עתירה כזו דינה, כאמור, להידחות על הסף, כל עוד אין היא מגלה עילה וטעם משפטי לסטייה מהתקדימים הקודמים. בהקשר זה נציין כי הנימוקים המובאים בחוות דעתה של חברתנו, השופטת מ' נאור, בפרשת נאמני הר הבית, הנסמכים על פסקי דין קודמים בעניינים דומים – תקפים, ואין צורך לשוב ולהאריך בדברים. כידוע: "ירושלים אינה כשאר ערים שבעולם, והר הבית אינו כשאר מקומות שבירושלים", כדברי השופט (כתארו אז) מ' חשין ב-בג"ץ 2431/95 סלומון נ' משטרת ישראל, פ"ד נא(5) 781 (1997). על רקע הדברים האמורים, עמד כבר בית משפט זה פעמים רבות על מרכזיותו וחשיבותו הרבה של הר הבית לבני הדתות השונות, כמו גם על הסכנה של התלקחות רחבת היקף, אם לא יישמר בו הסדר הציבורי, וכך באו הדברים לידי ביטוי מפי הנשיאה בבג"ץ 8988/06 משי זהב נ' מפקד מחוז ירושלים (לא פורסם, 27.12.2006):
"ראוי להבהיר כי הר הבית הינו יחיד ומיוחד שאין בו כדי להעיד על הכלל. אכן, נקודת המוצא העקרונית הינה כי לכל יהודי זכות לעלות להר הבית ולהתפלל שם, כחלק מחופש הפולחן הדתי ומחופש הביטוי. עם זאת, זכויות אלה אינן מוחלטות וניתן להגביל את מימושן תוך התחשבות באינטרס הציבורי (ראו: דברי השופט ריבלין בבג"ץ 3641/03 תנועת נאמני הר הבית נ' צחי הנגבי ואח' (לא פורסם), פיסקה 3). נוכח מרכזיותו וחשיבותו הרבה של הר הבית גם לבני דתות אחרות, הסכנה הנובעת מהתלקחות האלימות שם אינה בגדר סכנה מקומית בלבד והיא עלולה להוביל להתלקחות שאופיה יסכן את הביטחון גם מחוץ לגבולות המדינה והאזור. לכך יש להוסיף כי למתרחש בהר הבית השפעה על שיקולים מדיניים ועל יחסי החוץ של המדינה. בהתחשב בכל אלה, מהווה הר-הבית מקום בעל רגישות ייחודית ויוצאת-דופן, ולפיכך השמירה על הסדר הציבורי בו מחייבת זהירות מרבית."
הנה כי כן אל מול הזכות לעלות להר הבית ולהתפלל בו, זכות שאיננה מוחלטת, עומדת חובת המשיבים לדאוג לסדר הציבורי ולשלום הציבור. בנוסף לכך, כפי שהדגישו המשיבים, קיים הבדל ממשי בין עליית יהודים להר הבית, שהוא נושא רגיש, לבין תפילת יהודים על הר הבית, שהוא עניין מורכב ורגיש פי כמה. מורכבות זו מתעצמת עוד יותר עת מבקשים העותרים לקיים בהר הבית טקס פולחן דתי, הכולל הקרבת קורבן פסח, על כל הכרוך בכך (ראו: בג"ץ 537/81 שטנגר נ' ממשלת ישראל, פ"ד לה(4) 673 (1981); בג"ץ 67/93 תנועת "כך" נ' השר לעניני דתות, פ"ד מז(2) 1 (1993); פרשת נאמני הר הבית). בנסיבות אלה, נקבע שוב ושוב על ידי בית משפט זה כי אין חוסר סבירות בעמדה העקרונית של משטרת ישראל (ככל שהיא נסמכת, בין היתר, על בחינה עדכנית של המצב), אשר לפיה אין לאפשר למבקשים שונים להיכנס להר הבית ולהתפלל בו בכל עת שיחפצו בכך, ומקל וחומר – לקיים בו טקסי פולחן, מחמת חשש, ברמה הנדרשת, לפגיעה בסדר הציבורי, או בשלום הציבור (ראו לדוגמה: עניין שטנגר הנ"ל; עניין תנועת "כך" הנ"ל; בג"ץ 3641/03 תנועת נאמני הר הבית נ' הנגבי (לא פורסם, 28.4.2003); בג"ץ 9673/05 תנועת נאמני הר הבית נ' ניצב פרנקו (לא פורסם, 16.10.2005, תוקן ב-21.10.2005); בג"ץ 4776/06 סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים (לא פורסם, 28.12.2006); פרשת נאמני הר הבית הנ"ל).
למען שלמות התמונה נדגיש כי נוכח תמונת המצב העדכנית, כפי שהוצגה על-ידי המשיבים, ואשר הנחתה את מפקד מחוז ירושלים בהחלטת הסירוב שלו כאן, הרי שבמקרה שלפנינו ובעת הנוכחית ודאי שאין כל עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטה האחרונה. זו הרי מתבססת, בין השאר, כאמור, על הערכות מודיעין לפיהן קיום טקס כגון זה המבוקש בעתירה יגרור בוודאות קרובה למהומות קשות ביותר ולשפיכות דמים חו"ח.
6. אשר לטענת העותרים, לפיה ראוי לה לממשלת ישראל לדון בסוגיית הכרוכות בחופש הפולחן שלהם וברצונם להקריב את קורבן הפסח בהר הבית – הרי שגם עניין זה איננו מבוסס משפטית. עוד נציין כי העותרים לא ביקשו כי נוציא צו על תנאי בנושא, כי אם צו ביניים בלבד. בהקשר אחרון זה נוסיף ונעיר כי דינה של הבקשה לצו ביניים להידחות כבר מן הטעם שהצו המבוקש נועד לשנות את המצב הקיים ולא לשמרו, ולהעניק בפועל לעותרים צו עשה. לכך אין מקום, ככלל, ובפרט כאשר הדברים מכוונים לממשלת ישראל, במיוחד בנושאים מעין אלה (עיינו גם: בג"ץ 7967/09 גליק נ' משטרת ישראל (לא פורסם, 8.10.2009)).
7. נוכח כל האמור לעיל – העתירה נדחית על הסף מחוסר עילה. ממילא זה גם דינה של הבקשה לצו ביניים שבגדרה. בנסיבות הענין – אין צו להוצאות.
ניתן היום, ח' בניסן התש"ע (23.3.2010).
ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט
בג"ץ 2189/10
בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט ח' מלצר
העותרים:
1. המטה למען ארץ ישראל
2. שוחרי המקדש- המטה המשותף לתנועות
המקדש והר הבית
3. המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש
4. מנויי קרבן הפסח
5. הרב יהודה גליק
6. הרב דב שטיין
נ ג ד
המשיבים:
1. מפקד מחוז ירושלים, משטרת ישראל
2. ראש הממשלה
3. מזכיר הממשלה
4. השר לביטחון הפנים
5. ממשלת ישראל
6. מ.מרחב דוד, משטרת ישראל
עתירה למתן צו על-תנאי ובקשה למתן צו ביניים
בשם העותרים:עו"ד אביעד ויסולי
בשם המשיבים:עו"ד נטע אורן
פסק-דין
1. ענינה של העתירה בבקשת העותרים כי ינתן להם לקיים את מצוות הקרבת קורבן הפסח על הרמה המוגבהת בהר הבית – בערב פסח, החל השנה ביום י"ד ניסן התש"ע (29.3.2010).
כצו ביניים מבקשים העותרים כי בית המשפט יורה לממשלת ישראל לקיים דיון דחוף במדיניות הממשלה לעניין מימוש חופש הדת והפולחן וזכות הגישה למקומות הקדושים של אזרחיה היהודים בהר הבית, ובפרט כי יתקיים דיון בממשלה בקיום מצוות הקרבת קורבן הפסח בערב פסח הקרוב.
רקע הדברים יובא בקצרה להלן.
2. העותרים פנו בתאריך 11.2.2010 למפקד מחוז ירושלים במשטרה, בהודעה שהוגדרה על-ידם כ"התרעה מוקדמת" ובה מסרו על כוונתם לקיים בהר הבית, בערב חג הפסח, את מצוות קורבן הפסח, וזאת על מנת שמשטרת ישראל "תוכל להיערך כראוי". פנייתם נדחתה, על דעת מפקד המחוז, בתאריך 4.3.2010, והסירוב נומק ב"טעמים של שמירה על הסדר הציבורי ומניעת פגיעה חמורה בשלום הציבור, כמו גם בהתאם למדיניות שנקבעה ע"י הדרג המדיני בנושא".
פנייה מטעם העותרים למזכיר הממשלה מתאריך 11.3.2010, כי העניין יועלה לדיון בממשלה – נדחתה גם היא, בחלוף שלושה ימים – במכתבו של מזכיר הממשלה, שציין כי רק חבר ממשלה הוא שרשאי להעלות נושא לסדר היום של ישיבת ממשלה.
מכאן העתירה שבפנינו, שהוגשה בתאריך 17.3.2010 לגביה התבקשו המשיבים להגיש תגובה מקדמית עד לתאריך 21.3.2010, וכך עשו.
3. העותרים טוענים בעתירתם כי מצוות הקרבת קרבן הפסח היא מצווה רבת חשיבות לכל יהודי, שאי-מילויה דינה: כרת (העותרים מודים עם זאת למעשה כי קיימת מחלוקת הלכתית באם יש חובה לקיים את המצווה בעת הזו). כיבוד המצווה, לשיטתם, מהווה חלק מחופש הדת והפולחן שלהם, המעוגן לשיטתם, בין השאר, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בחוק יסוד: ירושלים, בחיקוקים שונים ובפסיקתו של בית משפט זה. לסברת העותרים, שלילת זכותם לקיים את המצווה - פוגעת באופן קשה בחופש הדת והפולחן שלהם, וכן מהווה היא אפלייה אסורה ביחס למוסלמים, הנהנים ככלל, לתפיסת העותרים, מהזכות לממש את חופש הפולחן שלהם בהר הבית. העותרים ערים לכך שעתירה דומה עד למאד – מבחינת הסעדים המבוקשים והנימוקים התומכים – נדחתה זה מכבר בבית משפט זה (בג"ץ 2955/07 תנועת נאמני הר הבית וארץ ישראל נ' ממשלת ישראל (לא פורסם, 1.4.2007; להלן: פרשת נאמני הר הבית)). עם זאת, מפנים העותרים להערתו של חברנו, השופט א' רובינשטיין, באותה פרשה, שבתורו הפנה לפסיקה קודמת, בה נאמר כי: "על הדרג המדיני, ולא על בית המשפט, לתת תוכן ומשמעות לקריאה ההיסטורית 'הר הבית בידינו'". לשיטת העותרים, זו הסיבה שהם שלחו את מכתבם האמור למזכיר הממשלה, ומשהדבר לא הניב פרי, רק צו שיפוטי יוכל להביא את הנושא לדיון בממשלה ולמימוש זכותם לקיים את המצווה, שבאה לגישתם, כאמור, בגדר חופש הפולחן המובטח להם.
יצוין כי המבקשים עתרו לסעד נוסף, שנורה למשיבים להימנע מ"אפלייה שיטתית של יהודים לרעה ביחס למוסלמים בימים בהם מתבצעות הפרות סדר והתפרעויות של מוסלמים באזור הר הבית ובסביבתו", כהגדרתם.
4. המשיבים, בתשובתם המקדמית, טוענים כי העתירה איננה אלא המשך לעתירות קודמות, שעסקו בעניינים קרובים, או זהים לנושא העתירה – ונדחו כולן. לשיטתם של המשיבים, דין העתירה להידחות על הסף, מן הטעם שבהתאם להוראות דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל (המקומות הקדושים), 1924, כפי שפורשו בפסיקה, הסכסוך נשוא העתירה – ככל שהוא מתמקד בדרישה לקיום פולחן דתי בהר הבית – כלל איננו מסור להכרעתו של בית משפט זה, כי אם להכרעתה של הרשות המבצעת (עיינו: בג"ץ 222/68 חוגים לאומיים, אגודה רשומה נ' שר המשטרה, פ"ד כד(2) 141 (1970); בג"ץ 99/76 כהן נ' שר המשטרה, פ"ד ל(2) 505, 507 (1976); בג"ץ 33/92 בן יוסף נ' השר לעניני דתות, פ"ד מו(1) 855, 857-856 (1992)).
לגוף הדברים, טוענים המשיבים כי דחיית העתירה מתחייבת כפועל יוצא של מערכת האיזונים שבין חופש הביטוי, התנועה, הדת והפולחן של העותרים, לבין חובתם של המשיבים לשמור על שלום הציבור ועל הסדר הציבורי. בגדרי איזון זה יש לתת משקל לרגישות המיוחדת של הר הבית, ולמטען ההיסטורי, הדתי והלאומי שהוא נושא בחובו ולעובדה שכל מהלך לא זהיר באתר קדוש זה עלול להצית תבערה גדולה. המשיבים מוצאים בהלכה הפסוקה עיגון וביסוס לעמדתם העקבית לפיה אותו איזון מחייב למנוע מן העותרים, בנסיבות ובעיתוי הנוכחיים, קיום טקס דתי על הר הבית. המשיבים אף סקרו את תמונת המצב העדכנית, הנוגעת להר הבית, וציינו את המהומות הרבות, שהביאו בעבר לאובדן חיים ולפציעה של עשרות רבות של אנשים במקום, או בהקשר אליו. בפרק זה הזכירו המשיבים את: המהומות שפרצו בשנת 1990 בעקבות שמועות על ניסיון של יהודים לעלות להר הבית ולהניח אבן פינה לבית המקדש, שסופן במות 17 איש ובפציעת עשרות; המהומות בשנת 2000, שבמהלכן נהרגו מספר פלסטינים ונפצעו רבים אחרים, ואשר הביאו לסגירת הר הבית לעליית מבקרים למשך כשלוש שנים, עד לפתיחתו מחדש לצרכים אלה (בכפוף למגבלות) – באוגוסט 2003; התהלוכה בשנת 2001, שכללה נשיאת אבן פינה לבית המקדש, שלא הגיעה להר הבית, אך הציתה מהומות דמים, וכן אירועים בשלהי שנת 2009, שכללו הפרות סדר רחבות היקף (שהסתיימו במעצרם של למעלה ממאה עצורים והותירה ועשרות פצועים). עוד מציינים המשיבים אירועים מן השבועות האחרונים שבהם אובחנה עליה רבה ברף המתיחות בין בני הדתות השונות במזרח ירושלים והביאה להתפרצויות של אלימות קשה בסמטאות העיר העתיקה. בנוסף איזכרו המשיבים הערכות מודיעין עדכניות לפיהן קיום טקס כגון זה המבוקש בעתירה יגרור בוודאות קרובה מהומות קשות ביותר ושפיכות דמים, חלילה וחס. החלטת מפקד המחוז, כך המשיבים, היא איפוא החלטה סבירה ומידתית, שניתנה בסמכות על ידי הגורם שעל כתפיו מוטלת האחריות לביטחון ולסדר הציבורי, ועל כן אין כל עילה להתערב בה.
5. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין העתירה – להידחות, שכן לא ראינו כי העתירה מגלה על פניה עילה כלשהי המצדיקה חריגה מפסקי הדין הקודמים שיצאו תחת ידו של בית משפט זה במכלול במהלך השנים, ובמיוחד בכל מה שקשור בפולחן של הקרבת קורבן הפסח. בעתירתם קוראים העותרים למעשה לשינוי מערכת האיזונים, שהותוותה בהלכה הפסוקה לעניין שבפנינו, ומבקשים לקבוע כי חרף עמדתו של מפקד מחוז ירושלים בעניין הוודאות הקרובה של הפגיעה בשלום הציבור והסדר הציבורי – ראויה זכותם לקיים טקסי פולחן בהר הבית לגבור. עתירה כזו דינה, כאמור, להידחות על הסף, כל עוד אין היא מגלה עילה וטעם משפטי לסטייה מהתקדימים הקודמים. בהקשר זה נציין כי הנימוקים המובאים בחוות דעתה של חברתנו, השופטת מ' נאור, בפרשת נאמני הר הבית, הנסמכים על פסקי דין קודמים בעניינים דומים – תקפים, ואין צורך לשוב ולהאריך בדברים. כידוע: "ירושלים אינה כשאר ערים שבעולם, והר הבית אינו כשאר מקומות שבירושלים", כדברי השופט (כתארו אז) מ' חשין ב-בג"ץ 2431/95 סלומון נ' משטרת ישראל, פ"ד נא(5) 781 (1997). על רקע הדברים האמורים, עמד כבר בית משפט זה פעמים רבות על מרכזיותו וחשיבותו הרבה של הר הבית לבני הדתות השונות, כמו גם על הסכנה של התלקחות רחבת היקף, אם לא יישמר בו הסדר הציבורי, וכך באו הדברים לידי ביטוי מפי הנשיאה בבג"ץ 8988/06 משי זהב נ' מפקד מחוז ירושלים (לא פורסם, 27.12.2006):
"ראוי להבהיר כי הר הבית הינו יחיד ומיוחד שאין בו כדי להעיד על הכלל. אכן, נקודת המוצא העקרונית הינה כי לכל יהודי זכות לעלות להר הבית ולהתפלל שם, כחלק מחופש הפולחן הדתי ומחופש הביטוי. עם זאת, זכויות אלה אינן מוחלטות וניתן להגביל את מימושן תוך התחשבות באינטרס הציבורי (ראו: דברי השופט ריבלין בבג"ץ 3641/03 תנועת נאמני הר הבית נ' צחי הנגבי ואח' (לא פורסם), פיסקה 3). נוכח מרכזיותו וחשיבותו הרבה של הר הבית גם לבני דתות אחרות, הסכנה הנובעת מהתלקחות האלימות שם אינה בגדר סכנה מקומית בלבד והיא עלולה להוביל להתלקחות שאופיה יסכן את הביטחון גם מחוץ לגבולות המדינה והאזור. לכך יש להוסיף כי למתרחש בהר הבית השפעה על שיקולים מדיניים ועל יחסי החוץ של המדינה. בהתחשב בכל אלה, מהווה הר-הבית מקום בעל רגישות ייחודית ויוצאת-דופן, ולפיכך השמירה על הסדר הציבורי בו מחייבת זהירות מרבית."
הנה כי כן אל מול הזכות לעלות להר הבית ולהתפלל בו, זכות שאיננה מוחלטת, עומדת חובת המשיבים לדאוג לסדר הציבורי ולשלום הציבור. בנוסף לכך, כפי שהדגישו המשיבים, קיים הבדל ממשי בין עליית יהודים להר הבית, שהוא נושא רגיש, לבין תפילת יהודים על הר הבית, שהוא עניין מורכב ורגיש פי כמה. מורכבות זו מתעצמת עוד יותר עת מבקשים העותרים לקיים בהר הבית טקס פולחן דתי, הכולל הקרבת קורבן פסח, על כל הכרוך בכך (ראו: בג"ץ 537/81 שטנגר נ' ממשלת ישראל, פ"ד לה(4) 673 (1981); בג"ץ 67/93 תנועת "כך" נ' השר לעניני דתות, פ"ד מז(2) 1 (1993); פרשת נאמני הר הבית). בנסיבות אלה, נקבע שוב ושוב על ידי בית משפט זה כי אין חוסר סבירות בעמדה העקרונית של משטרת ישראל (ככל שהיא נסמכת, בין היתר, על בחינה עדכנית של המצב), אשר לפיה אין לאפשר למבקשים שונים להיכנס להר הבית ולהתפלל בו בכל עת שיחפצו בכך, ומקל וחומר – לקיים בו טקסי פולחן, מחמת חשש, ברמה הנדרשת, לפגיעה בסדר הציבורי, או בשלום הציבור (ראו לדוגמה: עניין שטנגר הנ"ל; עניין תנועת "כך" הנ"ל; בג"ץ 3641/03 תנועת נאמני הר הבית נ' הנגבי (לא פורסם, 28.4.2003); בג"ץ 9673/05 תנועת נאמני הר הבית נ' ניצב פרנקו (לא פורסם, 16.10.2005, תוקן ב-21.10.2005); בג"ץ 4776/06 סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים (לא פורסם, 28.12.2006); פרשת נאמני הר הבית הנ"ל).
למען שלמות התמונה נדגיש כי נוכח תמונת המצב העדכנית, כפי שהוצגה על-ידי המשיבים, ואשר הנחתה את מפקד מחוז ירושלים בהחלטת הסירוב שלו כאן, הרי שבמקרה שלפנינו ובעת הנוכחית ודאי שאין כל עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטה האחרונה. זו הרי מתבססת, בין השאר, כאמור, על הערכות מודיעין לפיהן קיום טקס כגון זה המבוקש בעתירה יגרור בוודאות קרובה למהומות קשות ביותר ולשפיכות דמים חו"ח.
6. אשר לטענת העותרים, לפיה ראוי לה לממשלת ישראל לדון בסוגיית הכרוכות בחופש הפולחן שלהם וברצונם להקריב את קורבן הפסח בהר הבית – הרי שגם עניין זה איננו מבוסס משפטית. עוד נציין כי העותרים לא ביקשו כי נוציא צו על תנאי בנושא, כי אם צו ביניים בלבד. בהקשר אחרון זה נוסיף ונעיר כי דינה של הבקשה לצו ביניים להידחות כבר מן הטעם שהצו המבוקש נועד לשנות את המצב הקיים ולא לשמרו, ולהעניק בפועל לעותרים צו עשה. לכך אין מקום, ככלל, ובפרט כאשר הדברים מכוונים לממשלת ישראל, במיוחד בנושאים מעין אלה (עיינו גם: בג"ץ 7967/09 גליק נ' משטרת ישראל (לא פורסם, 8.10.2009)).
7. נוכח כל האמור לעיל – העתירה נדחית על הסף מחוסר עילה. ממילא זה גם דינה של הבקשה לצו ביניים שבגדרה. בנסיבות הענין – אין צו להוצאות.
ניתן היום, ח' בניסן התש"ע (23.3.2010).
ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט
תוויות: הר-הבית
3.21.2010
ידיעה שקבלתי: הרב גרוסמן וכספו הנוצרי
סערה בעולם החרדי- המקבל כספים מנוצרים מוחרם
"ישיבת בין הזמנים" לא מתקיימת השנה במגדל אור בראשות הרב דוד גרוסמן
הסיבה הרב גרוסמן מקבל כספים מנוצרים.
בשנים האחרונות התקיימה "ישיבת בין הזמנים", מראש חודש ניסן ועד סמוך לערב החג, במוסדות מגדל אור בראשות הרב גרוסמן. מאות תלמידי הישיבות החרדיות התקבצו ללימודים במקום. אלא שהשנה הכל השתנה.
הרב שמואל אויערבאך שליט"א פסק כי השנה תלמידי הישיבות החרדיות לא יגיעו ל"ישיבת בין הזמנים" למגדל אור. שבוע סוער של בירורים, דיונים מאבקים וחשיפה עבר בעולם החרדי. הטענות לגבי הרב גרוסמן נמצאו מהימנות ומדויקות. מזה שנים רבות שהרב מקבל כספים רבים , במיליוני דולרים, מהקרן לידידות בראשות אקשטיין ומהכומר, הפסטור ג'והן האגי . הרב גרוסמן, פתח במערכה נואשת לשנות את הגזירה. אך הרב שמואל אויערבאך שליט"א היה נחוש בדעתו.
ראשי ישיבות קבלו ההוראה ישירות מהרב אויערבאך, צוות שלם צלצל לראשי ישיבות ומשגיחים. המסר היה ברור וחד משמעי. "תלמיד שיסע למגדל אור יסולק מהישיבה."
המודעות והרגישות הרבנית הולכת וגוברת בנושא קבלת כספים מנוצרים ושיתוף פעולה חו"ח אתם.הרבנים נלחמים את המלחמה בעבודה זרה,
בהתפשטות המיסיון,המלחמה הקיומית היהודית.
הבדץ , הרבנות הראשית לישראל ובית הדין של רבני חבד פסקו איסור לקיחת כספים מהקרן לידידות, גדולי רבני הדור פסקו איסור, הרב אלישיב שליט"א, הרב יצחק טובי' וייס שליט"א,הרב אברום שפירא זצ"ל, הרב עובדיה יוסף שליט"א הרב מרדכי אליהו שליט"א, הרב שמואל אוירבאך שליט"א , הרב יעקב אריאל שליט"א, הרב משה טנדלר שליט"א חתנו של הרב פיינשטין ועוד.
האיסור הוא לגבי קבלת כספים ,תרומות וחבילות הקמחא דפסחא
מהקרן לידידות.
ידיעה שקבלתי: הרב גרוסמן וכספו הנוצרי
סערה בעולם החרדי- המקבל כספים מנוצרים מוחרם
"ישיבת בין הזמנים" לא מתקיימת השנה במגדל אור בראשות הרב דוד גרוסמן
הסיבה הרב גרוסמן מקבל כספים מנוצרים.
בשנים האחרונות התקיימה "ישיבת בין הזמנים", מראש חודש ניסן ועד סמוך לערב החג, במוסדות מגדל אור בראשות הרב גרוסמן. מאות תלמידי הישיבות החרדיות התקבצו ללימודים במקום. אלא שהשנה הכל השתנה.
הרב שמואל אויערבאך שליט"א פסק כי השנה תלמידי הישיבות החרדיות לא יגיעו ל"ישיבת בין הזמנים" למגדל אור. שבוע סוער של בירורים, דיונים מאבקים וחשיפה עבר בעולם החרדי. הטענות לגבי הרב גרוסמן נמצאו מהימנות ומדויקות. מזה שנים רבות שהרב מקבל כספים רבים , במיליוני דולרים, מהקרן לידידות בראשות אקשטיין ומהכומר, הפסטור ג'והן האגי . הרב גרוסמן, פתח במערכה נואשת לשנות את הגזירה. אך הרב שמואל אויערבאך שליט"א היה נחוש בדעתו.
ראשי ישיבות קבלו ההוראה ישירות מהרב אויערבאך, צוות שלם צלצל לראשי ישיבות ומשגיחים. המסר היה ברור וחד משמעי. "תלמיד שיסע למגדל אור יסולק מהישיבה."
המודעות והרגישות הרבנית הולכת וגוברת בנושא קבלת כספים מנוצרים ושיתוף פעולה חו"ח אתם.הרבנים נלחמים את המלחמה בעבודה זרה,
בהתפשטות המיסיון,המלחמה הקיומית היהודית.
הבדץ , הרבנות הראשית לישראל ובית הדין של רבני חבד פסקו איסור לקיחת כספים מהקרן לידידות, גדולי רבני הדור פסקו איסור, הרב אלישיב שליט"א, הרב יצחק טובי' וייס שליט"א,הרב אברום שפירא זצ"ל, הרב עובדיה יוסף שליט"א הרב מרדכי אליהו שליט"א, הרב שמואל אוירבאך שליט"א , הרב יעקב אריאל שליט"א, הרב משה טנדלר שליט"א חתנו של הרב פיינשטין ועוד.
האיסור הוא לגבי קבלת כספים ,תרומות וחבילות הקמחא דפסחא
מהקרן לידידות.
3.20.2010
אין צעדה
הצבא לא מאפשר לקיים את המסע הנודד משילה לירושלים.
ביום שני האחרון, בפגישה אישית, הצבא אישר סופית את הטיול הנודד. את כולו, כולל הכל. המשטרה אף היא אישרה, וכל הלוגיסטיקה כבר הייתה מוכנה.
אתמול (חמישי) בשעה 9:30 בלילה, התקשרו מהחטיבה והודיעו שהם לא מאפשרים קיום הטיול.
מאז ועד לכתיבת שורות אלו עשינו ניסיונות רבים מאוד להחזיר את האישור, ולצאת לטיול כרגיל (במתכונת כזאת או אחרת). הפעלנו לחצים מכיוונים רבים, ומדרגים גבוהים מאוד, ואף על פי כן, כרגע, הצבא לא יאפשר קיום הטיול.
על פי הנתונים שהוצגו, יש התחממות גיזרתית רחבה, ואין לצבא שום אפשרות לאבטח את המסע.
באופן אישי, אנחנו סבורים שיש להלך בכל מקום ובכל זמן, אולם כשמדובר בטיול מורכב שכזה, רב משתתפים, ולאחר שכבר ביקשנו את האישורים והצבא מודע לכל נתיב ההתקדמות, - לא ניתן לקיים את המסע הכל כך חשוב הזה.
לאחר התלבטויות קשות, החלטנו לדחות את המסע, ולהימנע מחיכוכים.
אנו בטוחים, שהמסע אכן יצא בזמן הקרוב, וזו גם ההבטחה (הכנה, יש לציין), שניתנה לנו מגורמי הצבא.
צר לנו על מי שביטל תכניות בגלל העניין, וצר לנו על ההודעה המאוחרת, פשוט עד לרגעים אלו עוד היינו במגעים קדחתניים לאשר הטיול. (לכן גם לא שלחנו אמול בלילה את מייל העדכון).
אנו תקווה ש"מעז יצא מתוק", ושבעתיד הקרוב, דברים יסתדרו ונוכל לעלות ירושלימה בשמחה, היישר ממקום המשכן בשילה.
וְיָדְעוּ הָעָם כֻּלּוֹ אֶפְרַיִם וְיוֹשֵׁב שֹׁמְרוֹן בְּגַאֲוָה וּבְגֹדֶל לֵבָב לֵאמֹר:
לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶה שִׁקְמִים גֻּדָּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִיף:
(ישעיהו פרק ט )
נא להעביר בהקדם, טלפונית, לכל מי שאתם יודעים שתכנן להגיע לטיול.
אנו מודים לכולם על העזרה בהעברת ההודעות מהר, ורוצים להודות במיוחד למגוון האישים, שעזרו לנו מאחורי הקלעים, בשעות האחרונות, להוציא את המסע בכל זאת.
3.18.2010
הטור שלי במיקרוסקופ ב"בשבע" גליון 385 ביום 18.3.10
נציב בלי מלח
בסוף רשימתו של בן-דרור ימיני במוסף 'מעריב' האחרון, הוא תוקף את מערכת התוכנית 'עובדה'. לטענתו, לקראת המשדר ב-2003 שעסק בפרשת מותה של רייצ'ל קורי ליד ציר פילדלפי בעזה, הוצע למערכת חומר "מרתק" - ואני מבין מזה שהיה בחומר כדי להפריך או להטיל ספק בסיפור של אנשי 'תנועת הסולידריות' שלשורותיה התגייסה קורי - ולמרות זאת המערכת סירבה לקבלו. ימיני ביקש לרכוש את הסרט כדי לבחון אותו, אך נתקל בסירוב (הרי אי-אפשר 'לקנות' אידיאליסטים, נכון?). ימיני רואה בגישה זו ניסיון להשתיק את הביקורת האפשרית נגד מערכת 'עובדה', והוא מסיים את רשימתו כך: "תלונה הוגשה לנציב תלונות הצבור ברשות השנייה. ההמשך יבוא".
וכאן קבור הכלב, כפי שאומרים. הבעיה שמולה ימיני ימצא את עצמו היא שהישועה לא תבוא מגיורא רוזן, נציב התלונות. הממונה, למדנו, מעדיף לשחק משחק נייטרלי, ובמקום להיות שופט הוא כאילו אחד השחקנים שבועט את הכדור בחזרה או מעביר אותו למישהו אחר. לאחרונה נמתחה עליו ביקורת שיפוטית קשה בתיק של רב-סרן ר', ביקורת שהוא הרוויח ביושר. השופט סולברג כתב עליו שהיה צריך "לשנס מותניים, לצפות בחומרי הגלם, להשוותם אל התוצר הסופי, להעמיק חקר, ורק אז לגבש את דעתו".
אבל זמן רב הנציב אינו מתפקד כמצופה: הוא אינו נוקט מסקנות וצעדים מעשיים לטיפול בליקויים שאותרו, אינו מטיל כל סנקציה במקרים של הפרות החוק והאתיקה המקצועית, ודוחה תלונות בנימוקים לא סבירים.
במציאות בה ההשפעה של התקשורת האלקטרונית על חברתנו היא מכרעת, גם השפעתם של האחראים על הטיפול בתלונות גדולה, ועל הנציב להיות אמין, אמיץ ואמיתי. נקווה שבן-דרור ימיני ידווח לנו על המשך הקשר שלו עם הנציב.
בסוף רשימתו של בן-דרור ימיני במוסף 'מעריב' האחרון, הוא תוקף את מערכת התוכנית 'עובדה'. לטענתו, לקראת המשדר ב-2003 שעסק בפרשת מותה של רייצ'ל קורי ליד ציר פילדלפי בעזה, הוצע למערכת חומר "מרתק" - ואני מבין מזה שהיה בחומר כדי להפריך או להטיל ספק בסיפור של אנשי 'תנועת הסולידריות' שלשורותיה התגייסה קורי - ולמרות זאת המערכת סירבה לקבלו. ימיני ביקש לרכוש את הסרט כדי לבחון אותו, אך נתקל בסירוב (הרי אי-אפשר 'לקנות' אידיאליסטים, נכון?). ימיני רואה בגישה זו ניסיון להשתיק את הביקורת האפשרית נגד מערכת 'עובדה', והוא מסיים את רשימתו כך: "תלונה הוגשה לנציב תלונות הצבור ברשות השנייה. ההמשך יבוא".
וכאן קבור הכלב, כפי שאומרים. הבעיה שמולה ימיני ימצא את עצמו היא שהישועה לא תבוא מגיורא רוזן, נציב התלונות. הממונה, למדנו, מעדיף לשחק משחק נייטרלי, ובמקום להיות שופט הוא כאילו אחד השחקנים שבועט את הכדור בחזרה או מעביר אותו למישהו אחר. לאחרונה נמתחה עליו ביקורת שיפוטית קשה בתיק של רב-סרן ר', ביקורת שהוא הרוויח ביושר. השופט סולברג כתב עליו שהיה צריך "לשנס מותניים, לצפות בחומרי הגלם, להשוותם אל התוצר הסופי, להעמיק חקר, ורק אז לגבש את דעתו".
אבל זמן רב הנציב אינו מתפקד כמצופה: הוא אינו נוקט מסקנות וצעדים מעשיים לטיפול בליקויים שאותרו, אינו מטיל כל סנקציה במקרים של הפרות החוק והאתיקה המקצועית, ודוחה תלונות בנימוקים לא סבירים.
במציאות בה ההשפעה של התקשורת האלקטרונית על חברתנו היא מכרעת, גם השפעתם של האחראים על הטיפול בתלונות גדולה, ועל הנציב להיות אמין, אמיץ ואמיתי. נקווה שבן-דרור ימיני ידווח לנו על המשך הקשר שלו עם הנציב.
_____
והנה הסוף לפני עריכה:
וכאן קבור הכלב, כפי שאומרים. הבעיה שמולה ימיני ימצא את עצמו היא שפשוט, הישועה לא תבוא מגיורא רוזן, נציב התלונות. שלא כמו ברשות השידור שהממונה על קבילות הצבור אינו עצמאי ולא כמו תחנת גלי צה"ל שאין מינוי מסודר של מפקח פנימי, הרי חוק רשותת השידור איפשר לכאורה מעמד חיצוני לביקורת שוטף מחייבת. אלא שהממונה, למדנו, מעדיף לשחק משחק נייטרלי ובמקום להיות שופט ומחליט הוא כאילו השוער שסתם בועט את הכדור בחזרה או מעביר אותו למישהו אחר. לאחרונה, נפלה עליו ביקורת שיפוטית קשה בתיק של רב-סרן ר', ביקורת שהוא הרוויח ב"יושר". השופט סולברג כתב עליו שהיה צריך "לשנס מותניים, לצפות בחומרי הגלם, להשוותם אל התוצר הסופי, להעמיק חקר, ורק אז לגבש את דעתו".
אבל זמן רב ניכר הנציב בשל הליקויים השונים בתפקודו וביניהם: אי נקיטת מסקנות וצעדים מעשיים לטיפול בליקויים שאותרו, אי-התוויית כל סנקציה מתבקשת לטיפול במקרים של הפרות החוק והאתיקה המקצועית ודחיית תלונות בנימוקים לא סבירים.
במציאות שההשפעה של התקשורת האלקטרונית על חברתנו היא מכרעת, גם השפעתם של ההאחראים על הטיפול בתלונות גדולה. יש צורך להגן על הציבור בפני הכוח העצום בידי רשויות השידור למיניהם ולכן, אם הנציב אינו חזק ונחרץ יש למצוא את הדרך לחזק את מעמדו על אפם של אנשים חלשים או נרתעים מלהפעיל את סמכויותיהם לטובת הצבור כדי לשמור על חופש הביטוי, מתן ביטוי מגוון ולהעניק תחושה אמיתית לאזרח שיש מי ששומר עליו ועל זכויותיו. על הנציב להיות אמין, אמיץ ואמיתי. נקווה שבן-דרורי ימיני ידווח לנו על המשך הקשר שלו עם הנציב.
הסרט "זעקת הארץ" יוקרן בחול המועד פסח
הסרט האיטלקי משנת 1949 אשר פרשת דב גרונר ותליית הסרג'נטים שזורות בו יוקרן ביום רביעי, ט"ז ניסן תש"ע - 31 במרס 2010 במרכז בגין בשלוש הצגות בשעה 17, 19 ו- 21
כרטיסים 20 ש"ח
הזמנת מקומות 02-5652020
3.17.2010
צו על תנאי להשיב בעניין קרבן פסח
אולי עוד יהיה קרבן פסח בהר בית ה'?
בבית המשפט העליון
בג"ץ 2189/10 - א'
בפני:
כבוד השופט ח' מלצר
העותרים:
1. המטה למען ארץ ישראל
2. שוחרי המקדש- המטה המשותף לתנועות
המקדש והר הבית
3. המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש
4. מנויי קרבן הפסח
5. הרב יהודה גליק
6. הרב דב שטיין
נ ג ד
המשיבים:
1. מפקד מחוז ירושלים, משטרת ישראל
2. ראש הממשלה
3. מזכיר הממשלה
4. השר לביטחון הפנים
5. ממשלת ישראל
6. מ.מרחב דוד, משטרת ישראל
עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים
בשם העותרים: עו"ד אביעד ויסולי
החלטה
המשיבים יגישו את תגובתם המקדמית לעתירה ולבקשה לצו ביניים עד לתאריך 21.3.10. לאחר קבלת התגובה, אחליט בדבר אופן המשך הטיפול בעתירה.
ניתנה היום, ב' בניסן התש"ע (17.3.10).
ש ו פ ט
_________________________
בג"ץ 2189/10 - א'
בפני:
כבוד השופט ח' מלצר
העותרים:
1. המטה למען ארץ ישראל
2. שוחרי המקדש- המטה המשותף לתנועות
המקדש והר הבית
3. המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש
4. מנויי קרבן הפסח
5. הרב יהודה גליק
6. הרב דב שטיין
נ ג ד
המשיבים:
1. מפקד מחוז ירושלים, משטרת ישראל
2. ראש הממשלה
3. מזכיר הממשלה
4. השר לביטחון הפנים
5. ממשלת ישראל
6. מ.מרחב דוד, משטרת ישראל
עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים
בשם העותרים: עו"ד אביעד ויסולי
החלטה
המשיבים יגישו את תגובתם המקדמית לעתירה ולבקשה לצו ביניים עד לתאריך 21.3.10. לאחר קבלת התגובה, אחליט בדבר אופן המשך הטיפול בעתירה.
ניתנה היום, ב' בניסן התש"ע (17.3.10).
ש ו פ ט
_________________________
העתירה עצמה:
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק
בירושלים
1. המטה למען ארץ ישראל, ע"ר
2. שוחרי המקדש – המטה המשותף לתנועות המקדש והר הבית
3. המכון ללימוד, מחקר ובנין המקדש, ע"ר
4. מנויי קרבן הפסח התש"ע
5. הרב יהודה גליק
6. פרופ' הלל וייס
7. הרב דב שטיין
כולם ע"י ב"כ עו"ד אביעד ויסולי
רח' דישראלי 36, חיפה
טל':8112099–04 5791746 – 050
פקס: 8243490 – 04
אימייל: aviad@mateh.org
נ ג ד
1. ניצב אהרון פרנקו, מפקד מחוז ירושלים, משטרת ישראל
2. מר בנימין נתניהו, ראש הממשלה
3. עו"ד צבי האוזר, מזכיר הממשלה
4. ח"כ יצחק אהרונוביץ', השר לבטחון הפנים
5. ממשלת ישראל
6. נצ"מ אבי רואיף, מ. מרחב דוד, משטרת ישראל
כולם באמצעות פרקליטות המדינה
רח' צלאח א-דין 29 , ירושלים
עתירה דחופה לצו על תנאי, צו מוחלט וצווי ביניים
הסעדים המבוקשים
1. בית המשפט הנכבד מתבקש להוציא מלפניו צו על תנאי וצו מוחלט המורה למשיבים להתייצב וליתן טעם מדוע הם אינם מאפשרים למבקשים למלא אחר מצוות הקרבת קרבן הפסח בערב פסח החל ביום יד ניסן התש"ע 29.3.10 על הרמה המוגבהת בהר הבית מזרחית ל"כיפת השלשלת" ו"כיפת הסלע", בכפוף להסדרי אבטחה וביטחון סבירים ובהתאם להערכת מצב עדכנית שתתבצע עובר למועד האירוע. מצוות קרבן הפסח היא מצוות "עשה" מהתורה, שהעונש על אי-קיומה הוא "כרת", והיא ניתנת לקיום אך ורק בהר הבית ובערב פסח.
2. בית המשפט הנכבד מתבקש להוציא מלפניו צו על תנאי וצו מוחלט המורה למשיבים להתייצב וליתן טעם מדוע לא יורו למשטרת ישראל להימנע מאפלייה שיטתית של יהודים לרעה ביחס למוסלמים בימים בהם מתבצעות הפרות סדר והתפרעויות של מוסלמים באזור הר הבית ובסביבתו, או אז המשטרה אוסרת על כניסת יהודים ובני דתות אחרות להר הבית, ומתירה כניסה למוסלמים בלבד. בזאת נותנת משטרת ישראל "פרס למתפרעים" ומעודדת אותם להתפרעויות והפרות סדר אלימות מחד, ומפלה לרעה יהודים ובני דתות אחרות תוך דריסת זכויות האדם הבסיסיות שלהם – חופש התנועה וחופש הפולחן, מאידך. יתרה מזאת - בכך שולחת ממשלת ישראל מסר כי האלימות משתלמת, ובאמצעות השימוש באלימות וטרור ניתן להשיג השגים פוליטיים ודתיים, על כל המשתמע מכך.
בקשה לצווי ביניים
1. בית המשפט הנכבד מתבקש להוציא מלפניו צו ביניים המורה לממשלת ישראל לקיים דיון דחוף במדיניות הממשלה לעניין מימוש חופש הדת והפולחן וזכות הגישה למקומות הקדושים של אזרחיה היהודים בהר הבית. בין השאר מתבקשת הממשל לדון בקיום מצוות הקרבת קרבן הפסח בערב פסח החל מיום י"ד ניסן התש"ע 29.3.10 על הרמה המוגבהת מזרחית ל"כיפת השלשלת" ו"כיפת הסלע".
2. בית המשפט מתבקש להוציא מלפניו צו ביניים המורה למשטרת ישראל להיערך מראש לקיום מצוות קרבן פסח בערב פסח ביום י"ד ניסן התש"ע 29.3.10 בהר הבית, על מנת שניתן יהיה לקיים את האירוע באם יקבל בית המשפט את העתירה.
הרקע העובדתי
א. קרבן הפסח
1. ביום שני יד בניסן התשס"ח (29.3.10) יחול ערב פסח התש"ע.
2. מצוות הקרבת קרבן פסח היא מצווה עשה מן התורה החלה על כל יהודי – זו אחת משתי מצוות עשה היחידות בתורה שהעונש על אי עשייתן הינו כרת (המצווה השניה היא ברית מילה). על חשיבות המצווה ופרטיה יורחב בהמשך. מצוות הקרבת קרבן הפסח אינה תלויה בקיומו של המקדש, אלא ניתן לבצעה גם בטומאה על מזבח זמני שיוקם לפני האירוע ויפורק לאחריו.
3. בשנת התשס"ז (2007) ביקשו מספר יהודים להקריב את קרבן הפסח בהר הבית. משטרת ישראל ביקשה למנוע זאת מהם והם עתרו לבג"צ. בפס"ד בג"צ 2955/07 תנועת נאמני הר הבית ומנויי קרבן הפסח תשס"ז נ' ממשלת ישראל ואח', (להלן "בג"צ קרבן הפסח התשס"ז"), פסק בג"צ (כב' השופט רובינשטיין) כדלקמן (כל ההדגשים בבקשה זו הוספו, אלא אם צוין אחרת – א.ו.):
"העותרים ושכמותם מבטאים תסכול מתמשך, שניתן להבין ללב החשים בו, באשר לזכויות יהודים בהר הבית – במיוחד זכויות תפילה, או כנטען עתה גם זכויות פולחן כאלה או אחרות – במיוחד אל מול הכחשתן של זכויות יהודים בו מכל וכל על-ידי צדדים עוינים. בנוסף לכך שנושא העתירה לא הובא לפני הממשלה, כפי שציינה חברתי, איננו יכולים להביע דעה באשר לתקפותה ההלכתית של המשאלה להקרבת קרבן פסח, שלא הועלתה על-ידי העותרים בפני הגורמים ההלכתיים הממלכתיים, כגון הרבנות הראשית (ראו גם – בהקשר אחר של תקנות – בג"צ 33/92 בן יוסף נ' השר לענייני דתות, פ"ד מו(1) 855, 857). אך נודה על האמת: מעבר לשאלות ההלכתיות, ובמידה רבה אף אל מול שאלת הזכויות, עמדתן החוזרות ונשנות של ממשלות ישראל יסודה במישור הביטחוני. אין בידינו כלים לומר, כי חשש זה מבוטל.
…
סוף דבר, כאז כעתה במקומם עומדים דברי השופט א' גולדברג בבג"צ 7128/96 תנועת נאמני הר הבית נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(2) 509, 528 שנאמרו לפני עשור: "על הדרג המדיני, ולא על בית המשפט, לתת תוכן ומשמעות לקריאה ההיסטורית, 'הר הבית בידינו'".
4. ביום כז' שבט התש"ע 11.2.10 שלח ב"כ העותרים מכתב למפקד מחוז ירושלים במשטרה כהתרעה מוקדמת על כוונת העותרים לקיים את מצוות קרבן הפסח, על מנת שמשטרת ישראל תוכל להיערך כראוי.
העתק מכתב ב"כ העותרים מצ"ב, מסומן "א" ומהווה חלק בלתי נפרד מהבקשה והתצהיר.
5. ביום י"ח באדר, 4.3.10, נתקבלה תגובת המשטרה ולפיה:
"לאחר שעיינו בבקשתך הננו להודיעך כי על דעת מפקד המחוז לא נוכל להיעתר לה, וזאת מטעמים של שמירה על הסדר הציבורי ומניעת פגיעה חמורה בשלום הציבור, כמו גם בהתאם למדיניות שנקבעה על ידי הדרג המדיני בנושא"
המכתב מצורף ומסומן "ב" ומהווה חלק בלתי נפרד מעתירה זו.
6. מן הראוי להדגיש כי העותרים פנו למשיבים למעלה מ – 45 יום לפני האירוע. המשיבים, ובמיוחד משיב 1, לא מצאו לנכון להפגש עם העותרים או להתקשר אתם ולהציע כל חלופה סבירה. משיב 1 התייחס בביטול, ברשלנות ובזלזול לבקשת העותרים ושלח את הרל"ש שלו להשיב להם כ – 20 יום לפני מועד האירוע. משיב 1 לא קיים, במודע ומתכוון, את הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 3.1200 "חירות ההפגנה" ולא קיים את פקודת מטא"ר מס' 12.01.06 "רישוי אסיפות ותהלוכות" בכל דרך שהיא. העתק הנחיית היועמ"ש מס' 3.1200 ופקודת מטא"ר מס' 12.01.06 מצב, מסומנים "ג" ו – "ד" בהתאמה ומהוים חלק בלתי נפרד מהעתירה.
7. לאור תשובת המשטרה, פנה ב"כ העותרת ביום חמישי כה' אדר התש"ע 11.3.10 למזכיר הממשלה עו"ד צבי האוזר במכתב בעניין זה, שבו נכתב, בין השאר, כדלקמן:
"הקרבת קרבן פסח היא חלק מחופש הדת והפולחן שהוא זכות אדם יסודית וחלק מאושיות המשטר הדמוקרטי.
בשנים האחרונות עלו עשרות אלפי יהודים להר הבית, ללא כל הפרת סדר משמעותית. מפקדיה הבכירים של משטרת ישראל אומרים לנו בשיחות סגורות כי אין למשטרה כל בעיה לאבטח את הארוע הזה או כל ארוע יהודי דומה בהר הבית
...
ביום כז' שבט התש"ע 11.2.10 שלחתי מכתב למפקד מחוז ירושלים במשטרה כהתרעה מוקדמת על כוונת מרשי לקיים את מצוות קרבן הפסח, על מנת שמשטרת ישראל תוכל להיערך כראוי
....
ביום י"ח באדר, 4.3.10, נתקבלה תגובת המשטרה ולפיה:
"לאחר שעיינו בבקשתך הננו להודיעך כי על דעת מפקד המחוז לא נוכל להיעתר לה, וזאת מטעמים של שמירה על הסדר הציבורי ומניעת פגיעה חמורה בשלום הציבור, כמו גם בהתאם למדיניות שנקבעה על ידי הדרג המדיני בנושא"
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אמר ביום 25/2/10 בכל הקשור למקומות הקדושים: "אלה אתרים של אבות ואמהות העם היהודי. אנו מכבדים גם את אלה וגם את אלה - ואת חופש הפולחן". לפיכך, מתבקש ראש הממשלה וממשלת ישראל לכבד את חופש הפולחן של היהודים בהר הבית, שאין חולק כי הוא המקום המקודש ביותר לעם היהודי, ולאשר את זכותם של היהודים לקיים את מצוות קרבן הפסח, בכפוף להסדרי בטחון שייערכו (בתום לב) עם המשטרה והשב"כ.
גם בתי המשפט, אליהם פונים מרשי בצר להם, דורשים את עמדת ה"דרג המדיני" בכל דיון בסממן יהודי בהר הבית. גם לקרבן הפסח. בפס"ד בג"צ 2955/07 תנועת נאמני הר הבית ומנויי קרבן הפסח תשס"ז נ' ממשלת ישראל ואח', פסק בג"צ (כב' השופט רובינשטיין) כדלקמן:
...
בנוסף לכך שנושא העתירה לא הובא לפני הממשלה, כפי שציינה חברתי,
...
סוף דבר, כאז כעתה במקומם עומדים דברי השופט א' גולדברג בבג"צ 7128/96 תנועת נאמני הר הבית נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(2) 509, 528 שנאמרו לפני עשור: "על הדרג המדיני, ולא על בית המשפט, לתת תוכן ומשמעות לקריאה ההיסטורית, 'הר הבית בידינו'". "
וכן בג"צ 6291/07 - תנועת נאמני הר הבית נ' ניצב אהרון פרנקו - מפקד מחוז ירושלים . תק-על 2007(3), 2323 ,עמ' 2324":
...
"מן הראוי שההכרעה בסוגיות אלה תהייה נתונה לממשלת ישראל."
...
עינינו הרואות כי עמדת הדרג המדיני נדרשת לסוגיה זו. כך עולה מתשובות המשטרה וכך עולה מפסיקת ביהמ"ש בשנים האחרונות. לפיכך הנך מתבקש להביא את העניין לדיון בממשלה על מנת שתתקבל עמדת הדרג המדיני בנושא."
המכתב מצורף בזאת לעתירה, מסומן "ה" ומהווה חלק בלתי נפרד מעתירה זו.
8. ביום 16.3.10 התקבלה תשובת מזכיר הממשלה, כדלקמן:
"אבקש להביא לידיעתך, כי על פי סעיף 2 לתקנון עבודת הממשלה, רק חבר ממשלה רשאי להציע לראש הממשלה להעלות נושא לסדר היום של ישיבת הממשלה."
9. נציין כי בנאום שנשא ביום 18.02.10 ב"כנס ירושלים" הדגיש רה"מ מר בנימין נתניהו כי
"..בירושלים יש חופש גישה לכל אחד, חופש תנועה לכל אחד, חופש פולחן לכל אחד. דבר שהיה צריך להיות מובטח, ולא היה ניתן במשך מאות בשנים, והובטח רק כאשר ירושלים חוברה לה יחדיו שוב תחת ריבונות ישראלית. רק אז נפתח חופש הדתות לכל הדתות...".
העתק נאום רה"מ מצ"ב, מסומן "ו" ומהווה חלק בלתי נפרד מהעתירה.
10. אם דברי ראש הממשלה משקפים את מדיניות הממשלה, הרי הממשלה תומכת בחופש הפולחן לכל אחד, כולל יהודים ובכללם העותרים, ועל כן הממשלה תומכת בזכותם של העותרים (וכל יהודי אחר) להקרבת קרבן פסח בהר הבית.
11. קרבן הפסח הוא כבש צעיר (עד גיל שנה) שנשחט בסמוך למזבח, ודמו וחלק מאבריו הפנימיים נזרק על המזבח ורובו ככולו נאכל על ידי המנויים לו. בכוונת העותרים להקים את המזבח עובר לאירוע על הרמה המוגבהת שממזרח לכיפת הסלע וכיפת השלשלת. המזבח ייבנה מבלוקים "איטונג" וניתן לפרקו לאחר האירוע אם העותרים יידרשו לכך.
ב. אפליית יהודים ובני דתות אחרות בהר הבית
12. בין התאריכים ט' תשרי התש"ע 27.9.10 (ערב יום הכיפורים) ו – כ"ג תשרי התש"ע 11.10.10 (מוצאי שמחת תורה) סגרה משטרת ישראל את הכניסה להר הבית ליהודים ובני דתות אחרות, לאחר הפרות סדר קלות ואיומי אלימות מצד מוסלמים בהר הבית. באותה תקופה התירה משטרת ישראת למוסלמים כניסה חופשית להר הבית. נושא זה היווה בסיס לעתירה 7967/09 יהודה גליק נ' משטרת ישראל (מחוז ירושלים), אך העתירה לא נדונה עקב חלוף הזמן.
13. בעקבות פסקי הדין וההחלטות בעתירות 7967/09 ו – 4852/09 יהודה גליק נ' משטרת ישראל (מחוז ירושלים), נפגש הרב גליק (עותר מס' 6) עם משיב מס' 6 וקציני משטרה אחרים במחוז ירושלים, לסידרה של פגישות בהן נדונו, בין השאר, נושא האפליה לרעה של יהודים ובני דתות אחרות באיסור להר הבית בעת התפרעויות של מוסלמים, בעוד המוסלמים נכנסים להר הבית באין מפריע. מן הראוי לציין כי התפרעויות המוסלמים נערכות בדרך כלל בעת חגים יהודיים, כאשר הרבה יהודים ובני דתות אחרות מבקשים לעלות להר הבית. בפגישות אלה לא הגיעו הצדדים לכלל הסכמה.
14. לפני חג הפורים, ביום ב' אדר התש"ע 16.2.10 שלח עותר מס' 6 מכתב בנושא זה למשיב 6. העתק המכתב מצ"ב, מסומן "ז" . משיב 6 לא טרח לענות לעותר.
15. ביום כה אדר התש"ע 11.3.10 ולאחריו שוב ארעו הפרות סדר קלות של מוסלמים בהר הבית ובסביבתו, ושוב סגרה המשטרה את הכניסה להר הבית ליהודים ובני דתות אחרות לחלוטין, והותירה את הכניסה למוסלמים באין מפריע (לעיתים עם הגבלת גיל). אפליה זו נמשכה עד ליום א' ניסן התש"ע 16.3.10. ביום 16.3.10 פנה עותר מס' 6 למשיב 1 בדרישה חוזרת לפתוח את הר הבית למבקרים יהודים ובני דתות אחרות. העתק המכתב מצ"ב, מסומן "ח" ומהווה חלק בלתי נפרד מהעתירה. משיב 1 לא טרח להשיב לעותר מס' 6.
16. עינינו הרואות כי משטרת ישראל הפכה הרגל מגונה לנוהג של אפליה לרעה של יהודים ובני דתות אחרות בכניסה להר הבית, כל אימת שמתקיימות בהר הבית ובסביבתו הפרות סדר קלות של מוסלמים. כל נסיונותיהם של העותרים להידבר עם המשיבים בעל-פה ובכתב עלו בתוהו, ועתה נשאר רק בית המשפט שיכול להורות למשיבים כי אפליה זו היא בלתי חוקית ועליהם להפסיקה לאלתר.
נימוקי העתירה
הפן היהודי
1. מצוותו הבסיסית, המהותית והחשובה ביותר של חג הפסח הוא הקרבת קרבן פסח. מקורה בפרשת בא שמות פרק יב
(כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:
(כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:
(כג) וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:
(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:
(כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:
(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:
(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
2. העונש המוטל על האדם אשר יכול להקריב אך לא הקריב את זבח פסח – כרת: "...וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההוא מעמיה כי קרבן ה' לא הקריב במעדו חטאו ישא האיש ההוא." (במדבר ט, יג)
3. משמעותו של עונש ה"כרת":
"אמר רבה: [מיתה] מחמשים ועד ששים שנה זו היא מיתת כרת." (בבלי מועד קטן, כח, א)
רש"י בכמה מקומות מציין שעונש כרת משמעו גם עריריות, מיתה בלי בנים. זאת, כנראה, בהשראת פסוקים לגבי שניים מאיסורי העריות, שעל כולם חל איסור כרת: "כרת הוא שמת בלא בנים" (כריתות, ב, עמוד א) "ימיו נכרתין והולך ערירי" (שבת, כה, עמוד ב) .
שיטת הרמב"ם היא שהכרת הוא היעדר נפש האדם מהעולם הבא. כך מובא בדבריו בכמה מקומות; למשל במשנה תורה: "הטובה הצפונה לצדיקים, היא חיי העולם הבא [...]
הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה – שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים, שנאמר "היכרת תיכרת הנפש ההיא, עוונה בה" (במדבר טו,לא). וזה האובדן הוא שקוראין אותו הנביאים דרך משל "באר שחת" ו"אבדון" ו"תופתה" ו"עלוקה"; וכל לשון כליה והשחתה קוראין לו, לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה לעולם וההפסד שאינו חוזר לעולם. "(תשובה ח' א – ח)
כלומר: חיי העולם הבא עומדים מצד אחד, וההיכרתות מהם בצד שני, וזהו עונש הכרת.
"והרעה השלמה היא היכרתות הנפש ואובדנה, ושלא תזכה להשאר קיימת, והוא הכרת הנזכר בתורה. ועניין הכרת – היכרתות הנפש, כמו שבאר ואמר: "הכרת תכרת הנפש ההיא", ואמרו עליהם השלום: "'הכרת' - בעולם הזה, 'תכרת' - לעולם הבא"."(פירוש המשנה לרמב"ם הקדמה לפרק חלק ולמשנה בסנהדרין דף צ).
4. פרטי המצווה מבוארים על ידי הרמב"ם בספר המצוות לרמב"ם מצות עשה נה , כדלקמן:
"והמצוה הנ"ה היא שצונו לשחוט שה הפסח ביום ארבעה עשר מניסן והוא אמרו יתעלה (בא יב) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. ומי שעבר על צווי זה ולא הקריבו בזמנו במזיד חייב כרת. בין איש בין אשה. כי כבר התבאר בגמר פסחים (צא ב) שפסח ראשון חובה לנשים ודוחה את השבת, כלומר הקרבתו בארבעה עשר שחל להיות בשבת, כמו כל איש ואיש מישראל. ולשון התורה בחיוב הכרת בו הוא אמרו (בהעלותך ט) והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה. ובתחלת מסכת כרתות כשמנו המצות שיתחייב העובר עליהם כרת והם כולם מצות לא תעשה אמרו והפסח והמילה במצות עשה. וכבר זכרנו זה בהקדמה (עמ' ר). והנה התבארו משפטי מצוה זו במסכת פסחים."
5. מאחר והיהודים בימינו נחשבים בחזקת טמאי מתים, ניתן היה לשאול האם וכיצד יכולים אנו למלא אחר מצוות הקרבת קרבן הפסח. בהקשר זה פוסק הרמב"ם בהלכות קרבן פסח פרק ז הלכה א כדלקמן:
"רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון אם היו מיעוט הקהל הרי אלו נדחין לפסח שני כשאר הטמאים אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת או שהיו הכהנים או כלי שרת טמאים טומאת מת אינן נדחין, אלא יקריבו כולן הפסח בטומאה הטמאים עם טהורים, שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם יחידים נדחים ואין הצבור נדחה, ודבר זה בטומאת המת בלבד כמו שביארנו בביאת המקדש."
6. שאלה נוספת שניתן לשאול היא האם וכיצד ניתן להקריב את קרבן הפסח עתה כשבית המקדש אינו קיים. בהקשר זה נקבע במשנה מסכת עדויות פרק ח משנה ו :
"אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית ואוכלים קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא."
7. המסקנות העולות מן הסקירה המתומצתת דלעיל הן:
1) על כל יהודי חלה חובת הקרבת קרבן פסח כעת.
2) אי מילוי המצווה גורר עונש כרת שיש בו משום סכנת חיים או מניעת העולם הבא.
3) כשרוב הציבור טמאי מתים (כהיום) ניתן לקיים את המצווה בהר הבית כהלכתה.
4) על כל יהודי חלה כיום המצווה להקריב קרבן פסח במקום המקדש.
הפן המשפטי
11. עתירה זו חוסה תחת כנפי חופש הדת, הפולחן. בית המשפט העליון קבע כי זכויות יסוד אלה זה נהנות ממעמד חוקתי ועל-חוקי השווה במעמדו לחופש הביטוי והתנועה. בבג"צ 292/83 - נאמני הר הבית נ' מפקד משטרת מרחב ירושלים . פ"ד לח(2), 449 ,עמ' 454-455 נכתב ע"י כב' השופט [כתוארו אז] א' ברק:
"7. כל אדם בישראל נהנה מחופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן, חופש זה מובטח לכל אדם בכל משטר דמוקרטי נאור, והרי הוא מובטח, על כן, לכל אדם בישראל בהיותו אחד מעיקרי היסוד שמדינת ישראל מושתתת עליהם...
חופש זה מעוגן בחלקו בסימן 83 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, ובחלקו האחר הריהו אחת מאותן "זכויות יסוד ,שאינן כתובות עלי ספר', אלא הן נובעות במישרין מאופיה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש" ... מכוח דינים אלה - ועל פי האמור בהכרזת העצמאות - יפורש כל חוק, ותפורש כל סמכות, כמכירים בחופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן... "מגילת העצמאות הבטיחה חופש הדת והפולחן לכל אזרחי המדינה... אורח חייהם של אזרחי המדינה נקבע בה, ואת עקרונותיה חייבת כל רשות במדינה להניח נר לרגליה" (השופט זוסמן בבג"צ 262/62 הנזכר, בעמ' 2116)."
כך גם בבג"צ 10356/02 - יואב הס נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, אלוף פיקוד מרכז . פ"ד נח(3), 443 ,עמ' 461-462 מפי כבוד השופטת פרוקצ'יה:
"חופש הפולחן כביטוי של חופש דת נמנה על זכויות היסוד של האדם. הוא משתרע על חירותו של הפרט להאמין, ולנהוג על פי אמונתו תוך מימוש ציווייה ומנהגיה... חופש זה קשור למימוש זהותו העצמית של האדם. בתחומי חופש זה מוכרת כמיהתו של האדם המאמין להתפלל במקום קדוש. הכרה זו משתלבת בהגנה החוקתית הרחבה הניתנת לזכות הגישה של בני הדתות השונות אל המקומות המקודשים להם ואיסור הפגיעה ברגשותיהם ביחס לאותם מקומות ... חופש זה הוכר בהלכה הפסוקה כזכות יסוד חוקתית של האדם".
12. בשנים האחרונות הוכר חופש הדת והפולחן כחלק מכבוד האדם המוגן על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. להלן בג"צ 3261/93 - רוברט סטיבן מנינג נ' שר המשפטים ו-3 אח' . פ"ד מז(3), 282 ,עמ' 286-287, ע"י כב' השופט [כתוארו אז] א' ברק:
"3. שמירה על חופש האמונה, הפולחן והדת הוא עקרון יסוד של המשפט הישראלי ... הוא מתבקש ממקומו המרכזי של כבוד האדם וחירותו במשפטנו (ראה חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)".
13. במגילת העצמאות מצינו כי:
"מדינת ישראל ...תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות;"
14. מהותה של השמירה על המקומות הקדושים הוגדרה בחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל וחוק השמירה על המקומות הקדושים, כך:
"3. שמירת המקומות הקדושים
המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות.
...
6. איסור על העברת סמכויות [תיקון: תשס"א]
לא תועבר לגורם זר, מדיני או שלטוני, או לגורם זר אחר בדומה לכך, בין דרך קבע ובין לתקופה קצובה, כל סמכות המתייחסת לתחום ירושלים והנתונה על פי דין למדינת ישראל או לעיריית ירושלים."
15. הפגיעה בחופש הפולחן והגישה למקומות הקדושים אף הוגדרו כעבירה פלילית בחוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז-1967 כדלקמן:
"2. (ב) העושה דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות, דינו - מאסר חמש שנים."
וכן בחוק העונשין, התשל"ז-1977 :
"171. הפרעה לפולחן [תיקון: תש"ם]
המפריע במזיד אסיפת אנשים שנתאספו כדין לשם פולחן דתי, או תוקף במזיד אדם הממלא תפקיד באסיפה כאמור או את אחד מבאיה, ואין בידו להוכיח צידוק או הצדק כדין, דינו - מאסר שלוש שנים. "
16. חופש חשוב זה אף מעוגן ומוכר במשפט הבינלאומי המנהגי וההסכמי אליו מחויבת מדינת ישראל. סעיף י"ח להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם קובע כך:
"כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת; חירות זו כוללת את הזכות להמיר את דתו או את אמונתו ולתת ביטוי לדתו או לאמונתו, לבדו או בציבור, ברשות היחיד או ברשות הרבים, דרך הוראה, נוהג, פולחן ושמירת מצוות."
גם סעיף י"ח לאמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות (ICCPR) קובע כי:
"לכל אדם הזכות לחופש המחשבה, המצפון והדת. זכות זו תכלול את החופש להיות בן דת או אמונה, לאמץ דת או אמונה שבחר, ואת החופש ליתן ביטוי לדתו או לאמונתו, ביחידות או בצוותא, אם בפומבי ואם באורח פרטי, בפולחן, שמירת מנהגים, מצוות מעשיות והוראה".
17. במספר רב של פעמים קבע בית המשפט הנכבד כי ליהודים מסורה הזכות למימוש חופש הדת והפולחן שלהם באופן שאינו מצומצם מאזרחי המדינה המוסלמים. במסגרת זו מסורה להם הזכות לממש חוםש זה גם בהר הבית. בבג"צ 2725/93 - גרשון סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים ואח' . פ"ד מט(5), 366, בעמ' 368-369 קבע בית המשפט הנכבד מפי השופט (כתוארו אז) ברק כך:
"נקודת המוצא העקרונית הינה כי לכל יהודי הזכות לעלות להר-הבית, להתפלל עליו, ולהתייחד עם בוראו. זהו חלק מחופש הפולחן הדתי; זהו חלק מחופש הביטוי".
ביהמ"ש חזר על החלטה זו במספר רב של פעמים כדוגמת בג"צ 2697/04 גרשון סלומון נ' ניצב מיקי לוי מפקד מחוז ירושלים פ"ד נח(4), 572; ע"פ (ירושלים) 1946/98 מדינת ישראל נ' שלמה ניימן ואח' תק-מח 99(2), 3684; ת"פ (ירושלים) 1628/95 מדינת ישראל נ' יהודה עציון תק-של 97(3), 3121 ; בג"צ 4044/93 גרשון סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים ואח' פ"ד מט(5), 617; בג"צ 7128/96 תנועת נאמני הר הבית נ' ממשלת ישראל פ"ד נא(2) 509; בג"צ 530/01 - משה יוגב נ' ניצב מיקי לוי פ"ד נו(1), 22.
18. בשנת התשס"ז (2007) בקשו תנועת נאמני הר הבית וארץ ישראל ומנויי קרבן פסח תשס"ז לממש את זכותם החוקתית שהוכרה כאמור ע"י בג"צ ולקיים את מצות הקרבת קרבן הפסח בהר הבית. פנייתם לממשלת ישראל ולמשטרת ישראל נענתה בשלילה ולפיכך עתרו לבג"צ. בבג"צ 2955/07 תנועת נאמני הר הבית וארץ ישראל ונאמני קרבן פסח התשס"ז נ' ממשלת ישראל, משטרת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה תק-על 2007 (2) 32, (להלן: בג"צ קרבן פסח), נדחתה עתירתם בקביעה כי מדובר בנושא הנתון להחלטת הממשלה ולקביעות הדרג המדיני. בפ"ד של כבוד השופט רובינשטיין נקבע כך:
"...בנוסף לכך שנושא העתירה לא הובא לפני הממשלה, כפי שציינה חברתי...
סוף דבר, כאז כעתה במקומם עומדים דברי השופט א' גולדברג בבג"צ 7128/96 תנועת נאמני הר הבית נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(2) 509, 528 שנאמרו לפני עשור: "על הדרג המדיני, ולא על בית המשפט, לתת תוכן ומשמעות לקריאה ההיסטורית, 'הר הבית בידינו'".
19. עד היום, ממשלת ישראל לא קיימה הנחיית בג"צ זו, אשר למעשה מהווה חזרה על קביעת בג"צ מיום 12.3.97. כי: "על הדרג המדיני, ולא על בית המשפט, לתת תוכן ומשמעות לקריאה ההיסטורית: "הר-הבית בידינו". ככל שדברי ראש הממשלה (משיב 2) משקפים את עמדת הממשלה, הרי הממשלה תומכת בחופש הפולחן לבני כל הדתות בהר הבית ומכלל זה ניתן להבין כי חופש חופש הפולחן חל גם על היהודים בהר הבית.
20. ככל הידוע לעותרים, ממשלת ישראל לא קיימה מעולם דיון בנושא הקרבת קרבן פסח בהר הבית. מתשובת משיב 1 ומפסיקת בג"ץ עולה כי על הממשלה לדון ולגבש את מדיניותה בנושא. אם רצה משיב 1 לקבל את עמדת הממשלה, היה יכול (וצריך) היה לפנות לשר הממונה עליו, השר לבטחון הפנים, שיבקש ממשיב 2, ראש הממשלה, להעלות את הנושא לדיון בישיבת הממשלה, אך משיב 1 לא עשה זאת, ובהקשר זה אין לו להלין אלא על עצמו.
21. העותרים , במצותם כל הליך אפשרי, ניסו לבקש את העלאת הנושא לדיון בממשלה ונידחו. מכאן שאם נדרש דיון בממשלה בנושא זה, רק צו שיפוטי יכול להביא את הנושא לדיון בממשלה. לפיכך ביהמ"ש הנכבד מתבקש להוציא צו שכזה כצו ביניים בעתירה.
22. בבג"צ קרבן הפסח התשס"ז קבעה כב' השופטת נאור כך:
"אכן, אין ליתן וטו לקהל עוין המבקש לפגוע, בדרכי אלימות בזכויותיהם של אחרים..".
המציאות מלמדת כי בכל הנוגע לחופש הדת והפולחן של אזרחי המדינה היהודים בהר הבית, מושא כמיהתו וכסופיו של העם היהודי משך 2000 שנים, אין לקביעה זו משמעות מעשית, שכן חופש זה הריהו כאסקופה הנדרסת לרגליהם של אלו המאיימים באלימות והפרת הסדר הציבורי.
23. שלילת זכותם של יהודים להקריב את קרבן הפסח בהר הבית פוגעת פגיעה קשה ובלתי חוקית או חוקתית בחופש הדת והפולחן, כמו גם בזכותם של היהודים לשוויון. היהודים בהר הבית (רובם ככולם יהודים דתיים) מופלים לרעה ביחס למוסלמים הזוכים לממש בהר הבית את חופש הפולחן בתדיר ובשגרה כל ימות השנה.
24. משטרת ישראל שוללת את "הזכות לשוויון" מיהודים דתייים בהר הבית ברגל גסה. בבג"ץ 4852/09 יהודה גליק נ' משטרת ישראל מחוז ירושלים הצהירה המדינה כי אין אפליה כזו: "בא כוח המשיבה מצהיר כי אין הבדל עקרוני - ואנו רוצים לקוות כי גם מעשי - בין יהודים דתיים לאחרים בקשר לעליה להר הבית." עינינו הרואות כי בכל הכרוך לזכות הגישה והפולחן ליהודים (ובני דתות אחרות שאינן מוסלמים) הצהרה זו היא הצהרה כוזבת. מהיהודים נשלל חופש הפולחן, בעוד שמשטרת ישראל שומרת על חופש הפולחן של המוסלמים בהר הבית באדיקות רבה. יש בכך משום מדיניות מוצהרת של "איפה ואיפה" והפליה לרעה של יהודים במקום הקדוש ביותר לעם היהודי.
25. בכל הקשור לחופש הפולחן של יהודים בהר הבית, משטרת ישראל מודרכת ופועלת על פי הנחיות ואינטרסים פוליטיים של אלה מהבקשים לשלול את חופש הפולחן מהיהודים. ודוק: חלק ניכר מ"בעלי האינטרסים" המכתיבים את פעולת המשטרה בנושא הם יהודים – בין אם יהודים חילונים או יהודים דתיים שרבניהם פסקו נגד הכניסה להר הבית. אלה פועלים לצד תנועות איסלמיות, חלקן טרוריסטיות מוצהרות, אשר קוראות למלחמת קודש אלימה – "גיהאד", הן על הריבונות של מדינת ישראל בהר הבית, בירושלים, בארץ ישראל ובמזרח התיכון (כולל כמה מהואיבים המרים ביותר של מדינת ישראל), והן על זכויות הפולחן של היהודים בהר הבית ובכל מקום בארץ ישראל. אלה גם אלה פועלים תוך רמיסה גסה של שורה של זכויות חוקתיות האמורות להקנות לכל אדם את הזכות לשוויון, חופש הפולחן, חופש הביטוי, חופש התנועה והזכות לחיים ולבטחון. לא יעלה על הדעת כי בג"ץ "יתן כתף" וגיבוי משפטי למרים באויבי המדינה ול"בעלי האינטרסים הפוליטיים" בהקשר זה.
26. הזכות לשוויון הינה זכות יסוד בשיטתנו המשפטית. בשורה ארוכה של פסקי דין עוגן המעמד החוקתי, שזכה לו עקרון השוויון בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בבג"צ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל נ` דנילוביץ, פ"ד מח(5) 749, בפסקה 10 קבע הנשיא (כתוארו אז) ברק כך:
"השיוויון מהווה ערך יסוד במשפט הישראלי. "הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" ... והוא "ממהותה ומאופיה של מדינת ישראל" ... "הכלל שלפיו אין מפלים בין אדם לאדם מטעמי גזע, מין, לאום, עדה, ארץ מוצא, דת, השקפה או מעמד חברתי הוא עקרון יסוד חוקתי, השלוב ושזור בתפיסות היסוד המשפטיות שלנו ומהווה חלק בלתי-נפרד מהן" ... ביסוד עקרון השיוויון עומדים שיקולים של צדק והגינות. "עקרון השיוויון הוכר במשפטנו, זה מכבר, כאחת ממידות הצדק וההגינות" [] השיוויון הוא מרכיב מרכזי בהסכמה החברתית עליה מושתתת החברה..." (הושמטו אזכורי פסיקה)
הלכה זו חזרה ונשתרשה בפסיקת ביהמ"ש, ראה לדוגמא בג"צ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ` ממשלת ישראל, פ"ד מח(5) 501; בג"צ 1113/99 עדאלה נ` השר לענייני דתות, פ"ד נד(2) 164.
27. השוויון מוצא את ביטויו החזק והמפורש בנקיטת יחס שווה לשווים ושלילתה של כל אפליה שאינה על בסיס צודק. בבג"צ 104/87 נבו נ. בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(4) 749 בעמ' 760 קובע ככבוד השופט בך כך:
"ההפליה היא נגע היוצר תחושת קיפוח ותיסכול. היא פוגמת בתחושת השייכות ובמוטיוואציה החיובית להשתתף בחיי החברה ולתרום לה. חברה אשר בה נוהגת הפליה איננה חברה בריאה, ומדינה שבה נהוגה אפליה לא תוכל להיקרא מדינה מתוקנת".
28. כאשר המדינה נוקטת ביחס שונה ומפלה כלפי אזרחי המדינה היהודים ולו על בסיס השתייכותם הדתית, היא פוגעת בהם פגיעה חמורה, קל וחומר כאשר מדובר בשלילה של זכות יסוד כה חשובה ומהותית לאדם – חופש הדת והפולחן.
29. מן הידועות הוא כי החריג לכלל, הוא מצב בו מתקיימת "הבחנה מותרת" בין אנשים, המאפשרת נקיטתו של יחס שונה, מפלה, אליהם. ההבחנה חייבת להיות רלוונטית, קונקרטית ומוחשית ואין להסתפק באבחנה כלשהי בבג"צ 6758/01 ליפשיץ נ` שר הביטחון, פ"ד נט (5) 258, בעמ' 270 קבע ביהמ"ש כך:
"הזיקה הנדרשת בין התכונות המיוחדות המצויות באחד ואינן מצויות בזולתו, לבין המטרה שלשם השגתה מותר להעדיף את האחד על פני האחר, חייבת להיות ישירה וקונקרטית. . . עצם קיומו של שוני בין בני אדם אינו מצדיק הבחנה ביניהם. . . אדרבא, כל אימת שהדבר אפשרי, גם בשונים יש לנהוג בשוויון, תוך התחשבות בהיותם שונים".
30. תגובות המדינה והמשטרה מלמדות פעם אחר פעם, כי ה"הבחנה" היוצרת את ההפליה בין יהודים ובין ערבים בעניין הגישה והפולחן בהר הבית היא שבעוד אלו הראשונים מנסים לממש את זכותם בדרכים חוקיות ולגיטימיות, הרי שהממסד הדתי-מוסלמי שולל את זכותו של הציבור היהודי ע"י איומים על הסדר הציבורי ונקיטה באלימות. למעשה ה"הבחנה" המאפשרת למדינת ישראל להפלות את אזרחיה היהודים היא עובדת היותם אזרחים שומרי חוק – אין לך הבחנה שאינה רלבנטית ופסולה מכך.
31. מצב זה, בו המשטרה מאפשרת באופן עקבי וגורף לגורמים אלימים למנוע מימוש של זכויות יסוד של אזרחים שומרי חוק, אינו עולה אף בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט הנכבד. גישה זו באה לידי ביטוי אף בפסיקת בג"צ לאחרונה בעניין קיומן של הפגנות בשכונת נחלת שמעון בירושלים ("שיח ג'ראח").
32. בבג"צ 1654/10 נאצר אלראווי ועוד 69 אח' נגד משטרת ישראל (לא פורסם) הוציא ביהמ"ש צו המורה למשטרה לאפשר את ההפגנה בשכונת נחלת שמעון על אף התנגדותה של המשטרה שנימקה את סירובה לאשר את ההפגנה בשיקולים בטחוניים וחשש מפני הפרת הסדר הציבורי. בפ"ד קובע בג"צ כך:
"בבואנו להכריע בשאלת האיזון הנדרש בין זכותם של העותרים להפגין ולהביע מחאה לבין האינטרס לשמור על הסדר הציבורי, הלכנו בעקבות פסיקה עקבית ורבה של בית משפט זה. בגידרה של פסיקה זו נקבע כי "חופש הביטוי והזכות להתכנס ולהפגין הם מזכויות היסוד המרכזיות של האדם בישראל" (בג"ץ 8988/06 יהודה משי זהב נ' מפקד מחוז ירושלים (טרם פורסם, 27.12.06; פסקה 9 לפסק הדין) (להלן: פרשת משי זהב)). עם זאת, אין הן זכויות מוחלטות ויש לאזנן - באמצעות המבחנים שקבענו - אל מול זכויות אדם יסודיות אחרות ואינטרסים מוגנים נוספים (ראו, למשל: בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393; פרשת משי זהב).
ברוח זו אף החלטנו להתיר תהלוכה בעתירתה של עמותת "עם כלביא", שביקשה לקיים אירוע של "מצעד דגלים" במזרח ירושלים ביום ירושלים (בג"ץ 4846/08 עמותת עם כלביא נ' מפקד מחוז ירושלים (טרם פורסם, 1.6.08)). בכל אותן עתירות עמד החשש של המשטרה מפני פגיעה בשלום הציבור ומפני קשיים מעשיים להבטיח את הסדר הציבורי עקב פוטנציאל החיכוך בין חלקי אוכלוסיה שונים.
הנטל המוטל על המשטרה בעיר ירושלים, שאוכלוסייתה מגוונת ומורכבת, הוא ללא ספק כבד. יחד עם זאת, על המשטרה "מוטלת חובה לנקוט בכל האמצעים הסבירים העומדים לרשותה, כדי להגן על המשתתפים באסיפה או בהפגנה"
33. כפי האמור לעיל, חופש הדת והפולחן, מעוגן בין השאר בחופש הביטוי (ראה: בג"צ 10356/02 - יואב הס נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, אלוף פיקוד מרכז פ"ד נח(3), 443, בעמ' 461-462). כפי שפסק בג"צ בפ"ד זה, אין המשטרה יכולה להתלות פעם אחר פעם בנימוקים הביטחוניים, על אף היותם של אלו כבדים ומשמעותיים ועליה לאפשר לאזרחיה היהודים שלך המדינה להנות מחופש הביטוי ומחופש הדת והפולחן תוך נקיטה בכל האמצעים הסבירים העומדים לרשותה.
34. הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 3.1200 קובעת את השיקולים במתן רשיון להפגין ובשלילת רשיון שכזה. בין השאר קובעת הנחיה זו:
"12. להלן שיקולים עיקריים שיש בהם כדי להנחות את מפקד המחוז בעניין זה:
"א. מימוש זכות יסוד
מפקד המחוז, במתן רשיון לקיים הפגנה, אינו עושה חסד עם מבקש הרשיון, אלא מאפשר לו לממש זכות יסוד, ולפיכך מן הראוי שהמפקד יתן רשיון כמבוקש, אלא אם שיקולים שך בטחון הציבור או הבדר הציבורי מונעים מתן רשיון או מחייבים להגביל את הרשיון בתנאים וסייגים.
...
ו. סירוב לתת רשיון הפגנה – ודאות קרובה לפגיעה קשה בסדר הציבורי
אין די בחשש להפגנה תוביל להתפרעות של המשתתפים או לפגיעה ממשית בבטחון הציבור או בסדר הציבורי. כדי לסרב מתן רשיון, יש צורך בידיעות או בנסיבות שיצביעו על סכנה ממשית להתפרעות או פגיעה כאמור, כגון, ידיעות על הכנות של מארגני ההפגנה להפר את הסדר הציבורי.כמו כן ניתן לייחס ממשקל, לא רק למצב החל שעה שמתבקש הרשיון, אלא גם לנסיון העבר עם אותו גוף המבקש רשיון בכל הנוגע לשמירה על בטחון הציבור והסדר הציבורי. בית המשפט העליון התייחס לסוגיה זו, בין היתר, בבג"צ 4712/96 - סיעת מר"צ ו-2 אח' נ' מפקד מחוז ירושלים . פ"ד נ(2), 822 ,עמ' 830-831.
"על מנת להצדיק איסור כזה, נדרש שתתקיים אמת המידה של ודאות קרובה לפגיעה קשה בסדר הציבורי. גם יישומה של אמת מידה זו מחייב בחינה של התשתית העובדתית הרלוונטית.
נדרשות ראיות קונקרטיות כדי לבסס את הקביעה כי מדובר, אמנם, ב"ודאות קרובה לפגיעה ממשית". לעניין זה, אין די בהערכות או בספקולציות." "
35. פקודת מטא"ר 12.01.06 קובעת את הנוהל שעל משיבים 1 ו – 6 היה לבצע בקבלם את בקשת העותרים להר הבית, על מנת לעמוד בתנאים הנקובים בהנחיית היועמ"ש מס' 3.1200. ואולם, משיבים 1 ו – 6 לא קיימו דבר מפקודת מטא"ר 12.01.06 ומהנחיית היועמ"ש 3.1200. משיב 1 שלל את בקשת העותרים לאירוע הקרבת הקרבן בהר הבית על סמך הערכות וספקולציות וללא כל ראיות ממשיות, ללא ביצוע נוהל, ללא קיום כל בדיקה וללא הצעת חלופות לעותרים. דבר זה מצביע על התעלמות, רשלנות וזלזול של המשיבים 1 ו – 6 בכל הנוגע לזכויות העותרים ובקשותיהם בהר הבית.
36. בנוגע לחוות הדעת של הרבנות הראשית שעליה שאל כב' השופט א' רובינשטיין בבג"ץ בדבר עמדת הרבנות הראשית בבג"צ קרבן הפסח התשס"ז, הרי ס' 2 בחוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם-1980 קובע כדלקמן:
"2. תפקידי המועצה [תיקון: תשס"ד]
תפקידי המועצה הם -
(1) מתן תשובות וחוות דעת בעניני הלכה לשואלים בעצתה;"
העותרים, כמו רוב הציבור בישראל, אינו שואל בעצתה של מועצת הרבנות הראשית בכל הנוגע לחוות דעתה בענייני הלכה. כידוע, קיימת מחלוקת הלכתית בין הפוסקים בכל הנוגע לקיום המצוות בהר הבית. העותרים מחויבים לרבנים שפסקו כי חלה על כל יהודי כיום חובת קרבת קרבן הפסח בהר הבית.
37. סיכום הפרק המשפטי:
1) הר הבית הינו המקום המקודש ביותר ליהודים עלי אדמות.
2) הקרבת קרבן פסח היא חלק מחופש הדת שהוא זכות אדם יסודית, חלק מאושיות המשטר הדמוקרטי ומוגנת על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
3) בית המשפט העליון פסק שוב ושוב כי לכל יהודי יש זכות מוקנית לקיים את מצוותיו ופולחנו בהר הבית.
4) עד היום מנעה משטרת ישראל מיהודים את כל זכויותיהם החוקתיות על פי חופש הדת והפולחן וחופש הביטוי, ואת מרבית זכויותיהם במסגרת חופש התנועה. הדבר פוגע גם באופן ישיר ועוצמתי בזכותם לשוויון.
5) פגיעה זו נעשית שלא באמירה מפורשת וגלויה אלא בעקיפין, ע"י הימנעות מהצגת "מדיניות הדרג המדיני" בנושא בניגוד לקביעות בג"צ החוזרות ונשנות, ותוך הותרת חופש הפולחן של אזרחי המדינה היהודים ב"מלכוד" המאפשרת הפליה ושלילה של זכותם האמורה תוך "מתן פרס" לגורמים וקבוצות אלימות המאיימות על הסדר הציבורי.
6) באותה מידה פוגעת משטרת ישראל בחופש הגישה של יהודים ובני דתות אחרות בהר הבית כל אימת שמתקיימות התפרעויות של מוסלמים בהר הבית וסביבתו. בכך פוגעת המשטרה באופן אבסורדי, עיקבי ובוטה בזכות השוויון של יהודים ובני דתות ובחופש התנועה והפולחן שלהם, תוך מתן "זריקת מרץ" למתפרעים.
סוף דבר
1. ישעיהו הנביא התנבא על הר הבית ואמר: "ואשיבה שפטיך כבראשנה ויעציך כבתחלה: אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה: ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה." (ישעיהו א כו – כז). "ציון", שורשה ומקורה של ה"ציונות", "התנועה הציונית", "חיבת ציון" ושיבת ציון" היא מקום המקדש על הר הבית.
2. מכל הנימוקים שתוארו ופורטו לעיל אין כיום כל סיבה, צידוק או מניעה, ולהיפך – קיימת מצווה דתית, וחובה חוקית וחוקתית מובהקת לאפשר למבקשים ולכל יהודי לקיים את מצוות היסוד של התורה – קרבן הפסח בהר הבית. אותה מצווה שאי קיומה עונשו "כרת" – קרי סכנת חיים ליהודי ולמשפחתו.
3. כמו כן אין כל עילה, סיבה או הצדקה לאפלייה הבוטה בה נוהגים המשיבים 1 ו – 6 כנגד יהודים ובני דתות אחרות בעת התפרעויות של מוסלמים בהר הבית ובסביבתו, כאשר המוסלמים מקבלים "זכות שימוש אקסלוסיבית" בהר הבית באותן תקופות, תוך קבלת "פרס האלימות" ועידוד השימוש באלימות, איומים וטרור בידי המשיבים.
4. אם יחליטו המשיבים להתנגד לבקשה זו, יתבקש בית המשפט הנכבד לפסוק הוצאות ושכר טירחת עו"ד כנגד המשיבים.
5. תצהיר העותרים מצ"ב.
6. מן הדין ומן הצדק להיענות לכל הסעדים המבוקשים ברישא של עתירה זו.
________________________
אביעד ויסולי, עו"ד
ב"כ העותרים
בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק
בירושלים
1. המטה למען ארץ ישראל, ע"ר
2. שוחרי המקדש – המטה המשותף לתנועות המקדש והר הבית
3. המכון ללימוד, מחקר ובנין המקדש, ע"ר
4. מנויי קרבן הפסח התש"ע
5. הרב יהודה גליק
6. פרופ' הלל וייס
7. הרב דב שטיין
כולם ע"י ב"כ עו"ד אביעד ויסולי
רח' דישראלי 36, חיפה
טל':8112099–04 5791746 – 050
פקס: 8243490 – 04
אימייל: aviad@mateh.org
נ ג ד
1. ניצב אהרון פרנקו, מפקד מחוז ירושלים, משטרת ישראל
2. מר בנימין נתניהו, ראש הממשלה
3. עו"ד צבי האוזר, מזכיר הממשלה
4. ח"כ יצחק אהרונוביץ', השר לבטחון הפנים
5. ממשלת ישראל
6. נצ"מ אבי רואיף, מ. מרחב דוד, משטרת ישראל
כולם באמצעות פרקליטות המדינה
רח' צלאח א-דין 29 , ירושלים
עתירה דחופה לצו על תנאי, צו מוחלט וצווי ביניים
הסעדים המבוקשים
1. בית המשפט הנכבד מתבקש להוציא מלפניו צו על תנאי וצו מוחלט המורה למשיבים להתייצב וליתן טעם מדוע הם אינם מאפשרים למבקשים למלא אחר מצוות הקרבת קרבן הפסח בערב פסח החל ביום יד ניסן התש"ע 29.3.10 על הרמה המוגבהת בהר הבית מזרחית ל"כיפת השלשלת" ו"כיפת הסלע", בכפוף להסדרי אבטחה וביטחון סבירים ובהתאם להערכת מצב עדכנית שתתבצע עובר למועד האירוע. מצוות קרבן הפסח היא מצוות "עשה" מהתורה, שהעונש על אי-קיומה הוא "כרת", והיא ניתנת לקיום אך ורק בהר הבית ובערב פסח.
2. בית המשפט הנכבד מתבקש להוציא מלפניו צו על תנאי וצו מוחלט המורה למשיבים להתייצב וליתן טעם מדוע לא יורו למשטרת ישראל להימנע מאפלייה שיטתית של יהודים לרעה ביחס למוסלמים בימים בהם מתבצעות הפרות סדר והתפרעויות של מוסלמים באזור הר הבית ובסביבתו, או אז המשטרה אוסרת על כניסת יהודים ובני דתות אחרות להר הבית, ומתירה כניסה למוסלמים בלבד. בזאת נותנת משטרת ישראל "פרס למתפרעים" ומעודדת אותם להתפרעויות והפרות סדר אלימות מחד, ומפלה לרעה יהודים ובני דתות אחרות תוך דריסת זכויות האדם הבסיסיות שלהם – חופש התנועה וחופש הפולחן, מאידך. יתרה מזאת - בכך שולחת ממשלת ישראל מסר כי האלימות משתלמת, ובאמצעות השימוש באלימות וטרור ניתן להשיג השגים פוליטיים ודתיים, על כל המשתמע מכך.
בקשה לצווי ביניים
1. בית המשפט הנכבד מתבקש להוציא מלפניו צו ביניים המורה לממשלת ישראל לקיים דיון דחוף במדיניות הממשלה לעניין מימוש חופש הדת והפולחן וזכות הגישה למקומות הקדושים של אזרחיה היהודים בהר הבית. בין השאר מתבקשת הממשל לדון בקיום מצוות הקרבת קרבן הפסח בערב פסח החל מיום י"ד ניסן התש"ע 29.3.10 על הרמה המוגבהת מזרחית ל"כיפת השלשלת" ו"כיפת הסלע".
2. בית המשפט מתבקש להוציא מלפניו צו ביניים המורה למשטרת ישראל להיערך מראש לקיום מצוות קרבן פסח בערב פסח ביום י"ד ניסן התש"ע 29.3.10 בהר הבית, על מנת שניתן יהיה לקיים את האירוע באם יקבל בית המשפט את העתירה.
הרקע העובדתי
א. קרבן הפסח
1. ביום שני יד בניסן התשס"ח (29.3.10) יחול ערב פסח התש"ע.
2. מצוות הקרבת קרבן פסח היא מצווה עשה מן התורה החלה על כל יהודי – זו אחת משתי מצוות עשה היחידות בתורה שהעונש על אי עשייתן הינו כרת (המצווה השניה היא ברית מילה). על חשיבות המצווה ופרטיה יורחב בהמשך. מצוות הקרבת קרבן הפסח אינה תלויה בקיומו של המקדש, אלא ניתן לבצעה גם בטומאה על מזבח זמני שיוקם לפני האירוע ויפורק לאחריו.
3. בשנת התשס"ז (2007) ביקשו מספר יהודים להקריב את קרבן הפסח בהר הבית. משטרת ישראל ביקשה למנוע זאת מהם והם עתרו לבג"צ. בפס"ד בג"צ 2955/07 תנועת נאמני הר הבית ומנויי קרבן הפסח תשס"ז נ' ממשלת ישראל ואח', (להלן "בג"צ קרבן הפסח התשס"ז"), פסק בג"צ (כב' השופט רובינשטיין) כדלקמן (כל ההדגשים בבקשה זו הוספו, אלא אם צוין אחרת – א.ו.):
"העותרים ושכמותם מבטאים תסכול מתמשך, שניתן להבין ללב החשים בו, באשר לזכויות יהודים בהר הבית – במיוחד זכויות תפילה, או כנטען עתה גם זכויות פולחן כאלה או אחרות – במיוחד אל מול הכחשתן של זכויות יהודים בו מכל וכל על-ידי צדדים עוינים. בנוסף לכך שנושא העתירה לא הובא לפני הממשלה, כפי שציינה חברתי, איננו יכולים להביע דעה באשר לתקפותה ההלכתית של המשאלה להקרבת קרבן פסח, שלא הועלתה על-ידי העותרים בפני הגורמים ההלכתיים הממלכתיים, כגון הרבנות הראשית (ראו גם – בהקשר אחר של תקנות – בג"צ 33/92 בן יוסף נ' השר לענייני דתות, פ"ד מו(1) 855, 857). אך נודה על האמת: מעבר לשאלות ההלכתיות, ובמידה רבה אף אל מול שאלת הזכויות, עמדתן החוזרות ונשנות של ממשלות ישראל יסודה במישור הביטחוני. אין בידינו כלים לומר, כי חשש זה מבוטל.
…
סוף דבר, כאז כעתה במקומם עומדים דברי השופט א' גולדברג בבג"צ 7128/96 תנועת נאמני הר הבית נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(2) 509, 528 שנאמרו לפני עשור: "על הדרג המדיני, ולא על בית המשפט, לתת תוכן ומשמעות לקריאה ההיסטורית, 'הר הבית בידינו'".
4. ביום כז' שבט התש"ע 11.2.10 שלח ב"כ העותרים מכתב למפקד מחוז ירושלים במשטרה כהתרעה מוקדמת על כוונת העותרים לקיים את מצוות קרבן הפסח, על מנת שמשטרת ישראל תוכל להיערך כראוי.
העתק מכתב ב"כ העותרים מצ"ב, מסומן "א" ומהווה חלק בלתי נפרד מהבקשה והתצהיר.
5. ביום י"ח באדר, 4.3.10, נתקבלה תגובת המשטרה ולפיה:
"לאחר שעיינו בבקשתך הננו להודיעך כי על דעת מפקד המחוז לא נוכל להיעתר לה, וזאת מטעמים של שמירה על הסדר הציבורי ומניעת פגיעה חמורה בשלום הציבור, כמו גם בהתאם למדיניות שנקבעה על ידי הדרג המדיני בנושא"
המכתב מצורף ומסומן "ב" ומהווה חלק בלתי נפרד מעתירה זו.
6. מן הראוי להדגיש כי העותרים פנו למשיבים למעלה מ – 45 יום לפני האירוע. המשיבים, ובמיוחד משיב 1, לא מצאו לנכון להפגש עם העותרים או להתקשר אתם ולהציע כל חלופה סבירה. משיב 1 התייחס בביטול, ברשלנות ובזלזול לבקשת העותרים ושלח את הרל"ש שלו להשיב להם כ – 20 יום לפני מועד האירוע. משיב 1 לא קיים, במודע ומתכוון, את הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 3.1200 "חירות ההפגנה" ולא קיים את פקודת מטא"ר מס' 12.01.06 "רישוי אסיפות ותהלוכות" בכל דרך שהיא. העתק הנחיית היועמ"ש מס' 3.1200 ופקודת מטא"ר מס' 12.01.06 מצב, מסומנים "ג" ו – "ד" בהתאמה ומהוים חלק בלתי נפרד מהעתירה.
7. לאור תשובת המשטרה, פנה ב"כ העותרת ביום חמישי כה' אדר התש"ע 11.3.10 למזכיר הממשלה עו"ד צבי האוזר במכתב בעניין זה, שבו נכתב, בין השאר, כדלקמן:
"הקרבת קרבן פסח היא חלק מחופש הדת והפולחן שהוא זכות אדם יסודית וחלק מאושיות המשטר הדמוקרטי.
בשנים האחרונות עלו עשרות אלפי יהודים להר הבית, ללא כל הפרת סדר משמעותית. מפקדיה הבכירים של משטרת ישראל אומרים לנו בשיחות סגורות כי אין למשטרה כל בעיה לאבטח את הארוע הזה או כל ארוע יהודי דומה בהר הבית
...
ביום כז' שבט התש"ע 11.2.10 שלחתי מכתב למפקד מחוז ירושלים במשטרה כהתרעה מוקדמת על כוונת מרשי לקיים את מצוות קרבן הפסח, על מנת שמשטרת ישראל תוכל להיערך כראוי
....
ביום י"ח באדר, 4.3.10, נתקבלה תגובת המשטרה ולפיה:
"לאחר שעיינו בבקשתך הננו להודיעך כי על דעת מפקד המחוז לא נוכל להיעתר לה, וזאת מטעמים של שמירה על הסדר הציבורי ומניעת פגיעה חמורה בשלום הציבור, כמו גם בהתאם למדיניות שנקבעה על ידי הדרג המדיני בנושא"
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אמר ביום 25/2/10 בכל הקשור למקומות הקדושים: "אלה אתרים של אבות ואמהות העם היהודי. אנו מכבדים גם את אלה וגם את אלה - ואת חופש הפולחן". לפיכך, מתבקש ראש הממשלה וממשלת ישראל לכבד את חופש הפולחן של היהודים בהר הבית, שאין חולק כי הוא המקום המקודש ביותר לעם היהודי, ולאשר את זכותם של היהודים לקיים את מצוות קרבן הפסח, בכפוף להסדרי בטחון שייערכו (בתום לב) עם המשטרה והשב"כ.
גם בתי המשפט, אליהם פונים מרשי בצר להם, דורשים את עמדת ה"דרג המדיני" בכל דיון בסממן יהודי בהר הבית. גם לקרבן הפסח. בפס"ד בג"צ 2955/07 תנועת נאמני הר הבית ומנויי קרבן הפסח תשס"ז נ' ממשלת ישראל ואח', פסק בג"צ (כב' השופט רובינשטיין) כדלקמן:
...
בנוסף לכך שנושא העתירה לא הובא לפני הממשלה, כפי שציינה חברתי,
...
סוף דבר, כאז כעתה במקומם עומדים דברי השופט א' גולדברג בבג"צ 7128/96 תנועת נאמני הר הבית נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(2) 509, 528 שנאמרו לפני עשור: "על הדרג המדיני, ולא על בית המשפט, לתת תוכן ומשמעות לקריאה ההיסטורית, 'הר הבית בידינו'". "
וכן בג"צ 6291/07 - תנועת נאמני הר הבית נ' ניצב אהרון פרנקו - מפקד מחוז ירושלים . תק-על 2007(3), 2323 ,עמ' 2324":
...
"מן הראוי שההכרעה בסוגיות אלה תהייה נתונה לממשלת ישראל."
...
עינינו הרואות כי עמדת הדרג המדיני נדרשת לסוגיה זו. כך עולה מתשובות המשטרה וכך עולה מפסיקת ביהמ"ש בשנים האחרונות. לפיכך הנך מתבקש להביא את העניין לדיון בממשלה על מנת שתתקבל עמדת הדרג המדיני בנושא."
המכתב מצורף בזאת לעתירה, מסומן "ה" ומהווה חלק בלתי נפרד מעתירה זו.
8. ביום 16.3.10 התקבלה תשובת מזכיר הממשלה, כדלקמן:
"אבקש להביא לידיעתך, כי על פי סעיף 2 לתקנון עבודת הממשלה, רק חבר ממשלה רשאי להציע לראש הממשלה להעלות נושא לסדר היום של ישיבת הממשלה."
9. נציין כי בנאום שנשא ביום 18.02.10 ב"כנס ירושלים" הדגיש רה"מ מר בנימין נתניהו כי
"..בירושלים יש חופש גישה לכל אחד, חופש תנועה לכל אחד, חופש פולחן לכל אחד. דבר שהיה צריך להיות מובטח, ולא היה ניתן במשך מאות בשנים, והובטח רק כאשר ירושלים חוברה לה יחדיו שוב תחת ריבונות ישראלית. רק אז נפתח חופש הדתות לכל הדתות...".
העתק נאום רה"מ מצ"ב, מסומן "ו" ומהווה חלק בלתי נפרד מהעתירה.
10. אם דברי ראש הממשלה משקפים את מדיניות הממשלה, הרי הממשלה תומכת בחופש הפולחן לכל אחד, כולל יהודים ובכללם העותרים, ועל כן הממשלה תומכת בזכותם של העותרים (וכל יהודי אחר) להקרבת קרבן פסח בהר הבית.
11. קרבן הפסח הוא כבש צעיר (עד גיל שנה) שנשחט בסמוך למזבח, ודמו וחלק מאבריו הפנימיים נזרק על המזבח ורובו ככולו נאכל על ידי המנויים לו. בכוונת העותרים להקים את המזבח עובר לאירוע על הרמה המוגבהת שממזרח לכיפת הסלע וכיפת השלשלת. המזבח ייבנה מבלוקים "איטונג" וניתן לפרקו לאחר האירוע אם העותרים יידרשו לכך.
ב. אפליית יהודים ובני דתות אחרות בהר הבית
12. בין התאריכים ט' תשרי התש"ע 27.9.10 (ערב יום הכיפורים) ו – כ"ג תשרי התש"ע 11.10.10 (מוצאי שמחת תורה) סגרה משטרת ישראל את הכניסה להר הבית ליהודים ובני דתות אחרות, לאחר הפרות סדר קלות ואיומי אלימות מצד מוסלמים בהר הבית. באותה תקופה התירה משטרת ישראת למוסלמים כניסה חופשית להר הבית. נושא זה היווה בסיס לעתירה 7967/09 יהודה גליק נ' משטרת ישראל (מחוז ירושלים), אך העתירה לא נדונה עקב חלוף הזמן.
13. בעקבות פסקי הדין וההחלטות בעתירות 7967/09 ו – 4852/09 יהודה גליק נ' משטרת ישראל (מחוז ירושלים), נפגש הרב גליק (עותר מס' 6) עם משיב מס' 6 וקציני משטרה אחרים במחוז ירושלים, לסידרה של פגישות בהן נדונו, בין השאר, נושא האפליה לרעה של יהודים ובני דתות אחרות באיסור להר הבית בעת התפרעויות של מוסלמים, בעוד המוסלמים נכנסים להר הבית באין מפריע. מן הראוי לציין כי התפרעויות המוסלמים נערכות בדרך כלל בעת חגים יהודיים, כאשר הרבה יהודים ובני דתות אחרות מבקשים לעלות להר הבית. בפגישות אלה לא הגיעו הצדדים לכלל הסכמה.
14. לפני חג הפורים, ביום ב' אדר התש"ע 16.2.10 שלח עותר מס' 6 מכתב בנושא זה למשיב 6. העתק המכתב מצ"ב, מסומן "ז" . משיב 6 לא טרח לענות לעותר.
15. ביום כה אדר התש"ע 11.3.10 ולאחריו שוב ארעו הפרות סדר קלות של מוסלמים בהר הבית ובסביבתו, ושוב סגרה המשטרה את הכניסה להר הבית ליהודים ובני דתות אחרות לחלוטין, והותירה את הכניסה למוסלמים באין מפריע (לעיתים עם הגבלת גיל). אפליה זו נמשכה עד ליום א' ניסן התש"ע 16.3.10. ביום 16.3.10 פנה עותר מס' 6 למשיב 1 בדרישה חוזרת לפתוח את הר הבית למבקרים יהודים ובני דתות אחרות. העתק המכתב מצ"ב, מסומן "ח" ומהווה חלק בלתי נפרד מהעתירה. משיב 1 לא טרח להשיב לעותר מס' 6.
16. עינינו הרואות כי משטרת ישראל הפכה הרגל מגונה לנוהג של אפליה לרעה של יהודים ובני דתות אחרות בכניסה להר הבית, כל אימת שמתקיימות בהר הבית ובסביבתו הפרות סדר קלות של מוסלמים. כל נסיונותיהם של העותרים להידבר עם המשיבים בעל-פה ובכתב עלו בתוהו, ועתה נשאר רק בית המשפט שיכול להורות למשיבים כי אפליה זו היא בלתי חוקית ועליהם להפסיקה לאלתר.
נימוקי העתירה
הפן היהודי
1. מצוותו הבסיסית, המהותית והחשובה ביותר של חג הפסח הוא הקרבת קרבן פסח. מקורה בפרשת בא שמות פרק יב
(כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:
(כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:
(כג) וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:
(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:
(כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:
(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:
(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
2. העונש המוטל על האדם אשר יכול להקריב אך לא הקריב את זבח פסח – כרת: "...וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההוא מעמיה כי קרבן ה' לא הקריב במעדו חטאו ישא האיש ההוא." (במדבר ט, יג)
3. משמעותו של עונש ה"כרת":
"אמר רבה: [מיתה] מחמשים ועד ששים שנה זו היא מיתת כרת." (בבלי מועד קטן, כח, א)
רש"י בכמה מקומות מציין שעונש כרת משמעו גם עריריות, מיתה בלי בנים. זאת, כנראה, בהשראת פסוקים לגבי שניים מאיסורי העריות, שעל כולם חל איסור כרת: "כרת הוא שמת בלא בנים" (כריתות, ב, עמוד א) "ימיו נכרתין והולך ערירי" (שבת, כה, עמוד ב) .
שיטת הרמב"ם היא שהכרת הוא היעדר נפש האדם מהעולם הבא. כך מובא בדבריו בכמה מקומות; למשל במשנה תורה: "הטובה הצפונה לצדיקים, היא חיי העולם הבא [...]
הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה – שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים, שנאמר "היכרת תיכרת הנפש ההיא, עוונה בה" (במדבר טו,לא). וזה האובדן הוא שקוראין אותו הנביאים דרך משל "באר שחת" ו"אבדון" ו"תופתה" ו"עלוקה"; וכל לשון כליה והשחתה קוראין לו, לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה לעולם וההפסד שאינו חוזר לעולם. "(תשובה ח' א – ח)
כלומר: חיי העולם הבא עומדים מצד אחד, וההיכרתות מהם בצד שני, וזהו עונש הכרת.
"והרעה השלמה היא היכרתות הנפש ואובדנה, ושלא תזכה להשאר קיימת, והוא הכרת הנזכר בתורה. ועניין הכרת – היכרתות הנפש, כמו שבאר ואמר: "הכרת תכרת הנפש ההיא", ואמרו עליהם השלום: "'הכרת' - בעולם הזה, 'תכרת' - לעולם הבא"."(פירוש המשנה לרמב"ם הקדמה לפרק חלק ולמשנה בסנהדרין דף צ).
4. פרטי המצווה מבוארים על ידי הרמב"ם בספר המצוות לרמב"ם מצות עשה נה , כדלקמן:
"והמצוה הנ"ה היא שצונו לשחוט שה הפסח ביום ארבעה עשר מניסן והוא אמרו יתעלה (בא יב) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. ומי שעבר על צווי זה ולא הקריבו בזמנו במזיד חייב כרת. בין איש בין אשה. כי כבר התבאר בגמר פסחים (צא ב) שפסח ראשון חובה לנשים ודוחה את השבת, כלומר הקרבתו בארבעה עשר שחל להיות בשבת, כמו כל איש ואיש מישראל. ולשון התורה בחיוב הכרת בו הוא אמרו (בהעלותך ט) והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה. ובתחלת מסכת כרתות כשמנו המצות שיתחייב העובר עליהם כרת והם כולם מצות לא תעשה אמרו והפסח והמילה במצות עשה. וכבר זכרנו זה בהקדמה (עמ' ר). והנה התבארו משפטי מצוה זו במסכת פסחים."
5. מאחר והיהודים בימינו נחשבים בחזקת טמאי מתים, ניתן היה לשאול האם וכיצד יכולים אנו למלא אחר מצוות הקרבת קרבן הפסח. בהקשר זה פוסק הרמב"ם בהלכות קרבן פסח פרק ז הלכה א כדלקמן:
"רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון אם היו מיעוט הקהל הרי אלו נדחין לפסח שני כשאר הטמאים אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת או שהיו הכהנים או כלי שרת טמאים טומאת מת אינן נדחין, אלא יקריבו כולן הפסח בטומאה הטמאים עם טהורים, שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם יחידים נדחים ואין הצבור נדחה, ודבר זה בטומאת המת בלבד כמו שביארנו בביאת המקדש."
6. שאלה נוספת שניתן לשאול היא האם וכיצד ניתן להקריב את קרבן הפסח עתה כשבית המקדש אינו קיים. בהקשר זה נקבע במשנה מסכת עדויות פרק ח משנה ו :
"אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית ואוכלים קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא."
7. המסקנות העולות מן הסקירה המתומצתת דלעיל הן:
1) על כל יהודי חלה חובת הקרבת קרבן פסח כעת.
2) אי מילוי המצווה גורר עונש כרת שיש בו משום סכנת חיים או מניעת העולם הבא.
3) כשרוב הציבור טמאי מתים (כהיום) ניתן לקיים את המצווה בהר הבית כהלכתה.
4) על כל יהודי חלה כיום המצווה להקריב קרבן פסח במקום המקדש.
הפן המשפטי
11. עתירה זו חוסה תחת כנפי חופש הדת, הפולחן. בית המשפט העליון קבע כי זכויות יסוד אלה זה נהנות ממעמד חוקתי ועל-חוקי השווה במעמדו לחופש הביטוי והתנועה. בבג"צ 292/83 - נאמני הר הבית נ' מפקד משטרת מרחב ירושלים . פ"ד לח(2), 449 ,עמ' 454-455 נכתב ע"י כב' השופט [כתוארו אז] א' ברק:
"7. כל אדם בישראל נהנה מחופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן, חופש זה מובטח לכל אדם בכל משטר דמוקרטי נאור, והרי הוא מובטח, על כן, לכל אדם בישראל בהיותו אחד מעיקרי היסוד שמדינת ישראל מושתתת עליהם...
חופש זה מעוגן בחלקו בסימן 83 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, ובחלקו האחר הריהו אחת מאותן "זכויות יסוד ,שאינן כתובות עלי ספר', אלא הן נובעות במישרין מאופיה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש" ... מכוח דינים אלה - ועל פי האמור בהכרזת העצמאות - יפורש כל חוק, ותפורש כל סמכות, כמכירים בחופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן... "מגילת העצמאות הבטיחה חופש הדת והפולחן לכל אזרחי המדינה... אורח חייהם של אזרחי המדינה נקבע בה, ואת עקרונותיה חייבת כל רשות במדינה להניח נר לרגליה" (השופט זוסמן בבג"צ 262/62 הנזכר, בעמ' 2116)."
כך גם בבג"צ 10356/02 - יואב הס נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, אלוף פיקוד מרכז . פ"ד נח(3), 443 ,עמ' 461-462 מפי כבוד השופטת פרוקצ'יה:
"חופש הפולחן כביטוי של חופש דת נמנה על זכויות היסוד של האדם. הוא משתרע על חירותו של הפרט להאמין, ולנהוג על פי אמונתו תוך מימוש ציווייה ומנהגיה... חופש זה קשור למימוש זהותו העצמית של האדם. בתחומי חופש זה מוכרת כמיהתו של האדם המאמין להתפלל במקום קדוש. הכרה זו משתלבת בהגנה החוקתית הרחבה הניתנת לזכות הגישה של בני הדתות השונות אל המקומות המקודשים להם ואיסור הפגיעה ברגשותיהם ביחס לאותם מקומות ... חופש זה הוכר בהלכה הפסוקה כזכות יסוד חוקתית של האדם".
12. בשנים האחרונות הוכר חופש הדת והפולחן כחלק מכבוד האדם המוגן על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. להלן בג"צ 3261/93 - רוברט סטיבן מנינג נ' שר המשפטים ו-3 אח' . פ"ד מז(3), 282 ,עמ' 286-287, ע"י כב' השופט [כתוארו אז] א' ברק:
"3. שמירה על חופש האמונה, הפולחן והדת הוא עקרון יסוד של המשפט הישראלי ... הוא מתבקש ממקומו המרכזי של כבוד האדם וחירותו במשפטנו (ראה חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)".
13. במגילת העצמאות מצינו כי:
"מדינת ישראל ...תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות;"
14. מהותה של השמירה על המקומות הקדושים הוגדרה בחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל וחוק השמירה על המקומות הקדושים, כך:
"3. שמירת המקומות הקדושים
המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות.
...
6. איסור על העברת סמכויות [תיקון: תשס"א]
לא תועבר לגורם זר, מדיני או שלטוני, או לגורם זר אחר בדומה לכך, בין דרך קבע ובין לתקופה קצובה, כל סמכות המתייחסת לתחום ירושלים והנתונה על פי דין למדינת ישראל או לעיריית ירושלים."
15. הפגיעה בחופש הפולחן והגישה למקומות הקדושים אף הוגדרו כעבירה פלילית בחוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז-1967 כדלקמן:
"2. (ב) העושה דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות, דינו - מאסר חמש שנים."
וכן בחוק העונשין, התשל"ז-1977 :
"171. הפרעה לפולחן [תיקון: תש"ם]
המפריע במזיד אסיפת אנשים שנתאספו כדין לשם פולחן דתי, או תוקף במזיד אדם הממלא תפקיד באסיפה כאמור או את אחד מבאיה, ואין בידו להוכיח צידוק או הצדק כדין, דינו - מאסר שלוש שנים. "
16. חופש חשוב זה אף מעוגן ומוכר במשפט הבינלאומי המנהגי וההסכמי אליו מחויבת מדינת ישראל. סעיף י"ח להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם קובע כך:
"כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת; חירות זו כוללת את הזכות להמיר את דתו או את אמונתו ולתת ביטוי לדתו או לאמונתו, לבדו או בציבור, ברשות היחיד או ברשות הרבים, דרך הוראה, נוהג, פולחן ושמירת מצוות."
גם סעיף י"ח לאמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות (ICCPR) קובע כי:
"לכל אדם הזכות לחופש המחשבה, המצפון והדת. זכות זו תכלול את החופש להיות בן דת או אמונה, לאמץ דת או אמונה שבחר, ואת החופש ליתן ביטוי לדתו או לאמונתו, ביחידות או בצוותא, אם בפומבי ואם באורח פרטי, בפולחן, שמירת מנהגים, מצוות מעשיות והוראה".
17. במספר רב של פעמים קבע בית המשפט הנכבד כי ליהודים מסורה הזכות למימוש חופש הדת והפולחן שלהם באופן שאינו מצומצם מאזרחי המדינה המוסלמים. במסגרת זו מסורה להם הזכות לממש חוםש זה גם בהר הבית. בבג"צ 2725/93 - גרשון סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים ואח' . פ"ד מט(5), 366, בעמ' 368-369 קבע בית המשפט הנכבד מפי השופט (כתוארו אז) ברק כך:
"נקודת המוצא העקרונית הינה כי לכל יהודי הזכות לעלות להר-הבית, להתפלל עליו, ולהתייחד עם בוראו. זהו חלק מחופש הפולחן הדתי; זהו חלק מחופש הביטוי".
ביהמ"ש חזר על החלטה זו במספר רב של פעמים כדוגמת בג"צ 2697/04 גרשון סלומון נ' ניצב מיקי לוי מפקד מחוז ירושלים פ"ד נח(4), 572; ע"פ (ירושלים) 1946/98 מדינת ישראל נ' שלמה ניימן ואח' תק-מח 99(2), 3684; ת"פ (ירושלים) 1628/95 מדינת ישראל נ' יהודה עציון תק-של 97(3), 3121 ; בג"צ 4044/93 גרשון סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים ואח' פ"ד מט(5), 617; בג"צ 7128/96 תנועת נאמני הר הבית נ' ממשלת ישראל פ"ד נא(2) 509; בג"צ 530/01 - משה יוגב נ' ניצב מיקי לוי פ"ד נו(1), 22.
18. בשנת התשס"ז (2007) בקשו תנועת נאמני הר הבית וארץ ישראל ומנויי קרבן פסח תשס"ז לממש את זכותם החוקתית שהוכרה כאמור ע"י בג"צ ולקיים את מצות הקרבת קרבן הפסח בהר הבית. פנייתם לממשלת ישראל ולמשטרת ישראל נענתה בשלילה ולפיכך עתרו לבג"צ. בבג"צ 2955/07 תנועת נאמני הר הבית וארץ ישראל ונאמני קרבן פסח התשס"ז נ' ממשלת ישראל, משטרת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה תק-על 2007 (2) 32, (להלן: בג"צ קרבן פסח), נדחתה עתירתם בקביעה כי מדובר בנושא הנתון להחלטת הממשלה ולקביעות הדרג המדיני. בפ"ד של כבוד השופט רובינשטיין נקבע כך:
"...בנוסף לכך שנושא העתירה לא הובא לפני הממשלה, כפי שציינה חברתי...
סוף דבר, כאז כעתה במקומם עומדים דברי השופט א' גולדברג בבג"צ 7128/96 תנועת נאמני הר הבית נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(2) 509, 528 שנאמרו לפני עשור: "על הדרג המדיני, ולא על בית המשפט, לתת תוכן ומשמעות לקריאה ההיסטורית, 'הר הבית בידינו'".
19. עד היום, ממשלת ישראל לא קיימה הנחיית בג"צ זו, אשר למעשה מהווה חזרה על קביעת בג"צ מיום 12.3.97. כי: "על הדרג המדיני, ולא על בית המשפט, לתת תוכן ומשמעות לקריאה ההיסטורית: "הר-הבית בידינו". ככל שדברי ראש הממשלה (משיב 2) משקפים את עמדת הממשלה, הרי הממשלה תומכת בחופש הפולחן לבני כל הדתות בהר הבית ומכלל זה ניתן להבין כי חופש חופש הפולחן חל גם על היהודים בהר הבית.
20. ככל הידוע לעותרים, ממשלת ישראל לא קיימה מעולם דיון בנושא הקרבת קרבן פסח בהר הבית. מתשובת משיב 1 ומפסיקת בג"ץ עולה כי על הממשלה לדון ולגבש את מדיניותה בנושא. אם רצה משיב 1 לקבל את עמדת הממשלה, היה יכול (וצריך) היה לפנות לשר הממונה עליו, השר לבטחון הפנים, שיבקש ממשיב 2, ראש הממשלה, להעלות את הנושא לדיון בישיבת הממשלה, אך משיב 1 לא עשה זאת, ובהקשר זה אין לו להלין אלא על עצמו.
21. העותרים , במצותם כל הליך אפשרי, ניסו לבקש את העלאת הנושא לדיון בממשלה ונידחו. מכאן שאם נדרש דיון בממשלה בנושא זה, רק צו שיפוטי יכול להביא את הנושא לדיון בממשלה. לפיכך ביהמ"ש הנכבד מתבקש להוציא צו שכזה כצו ביניים בעתירה.
22. בבג"צ קרבן הפסח התשס"ז קבעה כב' השופטת נאור כך:
"אכן, אין ליתן וטו לקהל עוין המבקש לפגוע, בדרכי אלימות בזכויותיהם של אחרים..".
המציאות מלמדת כי בכל הנוגע לחופש הדת והפולחן של אזרחי המדינה היהודים בהר הבית, מושא כמיהתו וכסופיו של העם היהודי משך 2000 שנים, אין לקביעה זו משמעות מעשית, שכן חופש זה הריהו כאסקופה הנדרסת לרגליהם של אלו המאיימים באלימות והפרת הסדר הציבורי.
23. שלילת זכותם של יהודים להקריב את קרבן הפסח בהר הבית פוגעת פגיעה קשה ובלתי חוקית או חוקתית בחופש הדת והפולחן, כמו גם בזכותם של היהודים לשוויון. היהודים בהר הבית (רובם ככולם יהודים דתיים) מופלים לרעה ביחס למוסלמים הזוכים לממש בהר הבית את חופש הפולחן בתדיר ובשגרה כל ימות השנה.
24. משטרת ישראל שוללת את "הזכות לשוויון" מיהודים דתייים בהר הבית ברגל גסה. בבג"ץ 4852/09 יהודה גליק נ' משטרת ישראל מחוז ירושלים הצהירה המדינה כי אין אפליה כזו: "בא כוח המשיבה מצהיר כי אין הבדל עקרוני - ואנו רוצים לקוות כי גם מעשי - בין יהודים דתיים לאחרים בקשר לעליה להר הבית." עינינו הרואות כי בכל הכרוך לזכות הגישה והפולחן ליהודים (ובני דתות אחרות שאינן מוסלמים) הצהרה זו היא הצהרה כוזבת. מהיהודים נשלל חופש הפולחן, בעוד שמשטרת ישראל שומרת על חופש הפולחן של המוסלמים בהר הבית באדיקות רבה. יש בכך משום מדיניות מוצהרת של "איפה ואיפה" והפליה לרעה של יהודים במקום הקדוש ביותר לעם היהודי.
25. בכל הקשור לחופש הפולחן של יהודים בהר הבית, משטרת ישראל מודרכת ופועלת על פי הנחיות ואינטרסים פוליטיים של אלה מהבקשים לשלול את חופש הפולחן מהיהודים. ודוק: חלק ניכר מ"בעלי האינטרסים" המכתיבים את פעולת המשטרה בנושא הם יהודים – בין אם יהודים חילונים או יהודים דתיים שרבניהם פסקו נגד הכניסה להר הבית. אלה פועלים לצד תנועות איסלמיות, חלקן טרוריסטיות מוצהרות, אשר קוראות למלחמת קודש אלימה – "גיהאד", הן על הריבונות של מדינת ישראל בהר הבית, בירושלים, בארץ ישראל ובמזרח התיכון (כולל כמה מהואיבים המרים ביותר של מדינת ישראל), והן על זכויות הפולחן של היהודים בהר הבית ובכל מקום בארץ ישראל. אלה גם אלה פועלים תוך רמיסה גסה של שורה של זכויות חוקתיות האמורות להקנות לכל אדם את הזכות לשוויון, חופש הפולחן, חופש הביטוי, חופש התנועה והזכות לחיים ולבטחון. לא יעלה על הדעת כי בג"ץ "יתן כתף" וגיבוי משפטי למרים באויבי המדינה ול"בעלי האינטרסים הפוליטיים" בהקשר זה.
26. הזכות לשוויון הינה זכות יסוד בשיטתנו המשפטית. בשורה ארוכה של פסקי דין עוגן המעמד החוקתי, שזכה לו עקרון השוויון בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בבג"צ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל נ` דנילוביץ, פ"ד מח(5) 749, בפסקה 10 קבע הנשיא (כתוארו אז) ברק כך:
"השיוויון מהווה ערך יסוד במשפט הישראלי. "הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" ... והוא "ממהותה ומאופיה של מדינת ישראל" ... "הכלל שלפיו אין מפלים בין אדם לאדם מטעמי גזע, מין, לאום, עדה, ארץ מוצא, דת, השקפה או מעמד חברתי הוא עקרון יסוד חוקתי, השלוב ושזור בתפיסות היסוד המשפטיות שלנו ומהווה חלק בלתי-נפרד מהן" ... ביסוד עקרון השיוויון עומדים שיקולים של צדק והגינות. "עקרון השיוויון הוכר במשפטנו, זה מכבר, כאחת ממידות הצדק וההגינות" [] השיוויון הוא מרכיב מרכזי בהסכמה החברתית עליה מושתתת החברה..." (הושמטו אזכורי פסיקה)
הלכה זו חזרה ונשתרשה בפסיקת ביהמ"ש, ראה לדוגמא בג"צ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ` ממשלת ישראל, פ"ד מח(5) 501; בג"צ 1113/99 עדאלה נ` השר לענייני דתות, פ"ד נד(2) 164.
27. השוויון מוצא את ביטויו החזק והמפורש בנקיטת יחס שווה לשווים ושלילתה של כל אפליה שאינה על בסיס צודק. בבג"צ 104/87 נבו נ. בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(4) 749 בעמ' 760 קובע ככבוד השופט בך כך:
"ההפליה היא נגע היוצר תחושת קיפוח ותיסכול. היא פוגמת בתחושת השייכות ובמוטיוואציה החיובית להשתתף בחיי החברה ולתרום לה. חברה אשר בה נוהגת הפליה איננה חברה בריאה, ומדינה שבה נהוגה אפליה לא תוכל להיקרא מדינה מתוקנת".
28. כאשר המדינה נוקטת ביחס שונה ומפלה כלפי אזרחי המדינה היהודים ולו על בסיס השתייכותם הדתית, היא פוגעת בהם פגיעה חמורה, קל וחומר כאשר מדובר בשלילה של זכות יסוד כה חשובה ומהותית לאדם – חופש הדת והפולחן.
29. מן הידועות הוא כי החריג לכלל, הוא מצב בו מתקיימת "הבחנה מותרת" בין אנשים, המאפשרת נקיטתו של יחס שונה, מפלה, אליהם. ההבחנה חייבת להיות רלוונטית, קונקרטית ומוחשית ואין להסתפק באבחנה כלשהי בבג"צ 6758/01 ליפשיץ נ` שר הביטחון, פ"ד נט (5) 258, בעמ' 270 קבע ביהמ"ש כך:
"הזיקה הנדרשת בין התכונות המיוחדות המצויות באחד ואינן מצויות בזולתו, לבין המטרה שלשם השגתה מותר להעדיף את האחד על פני האחר, חייבת להיות ישירה וקונקרטית. . . עצם קיומו של שוני בין בני אדם אינו מצדיק הבחנה ביניהם. . . אדרבא, כל אימת שהדבר אפשרי, גם בשונים יש לנהוג בשוויון, תוך התחשבות בהיותם שונים".
30. תגובות המדינה והמשטרה מלמדות פעם אחר פעם, כי ה"הבחנה" היוצרת את ההפליה בין יהודים ובין ערבים בעניין הגישה והפולחן בהר הבית היא שבעוד אלו הראשונים מנסים לממש את זכותם בדרכים חוקיות ולגיטימיות, הרי שהממסד הדתי-מוסלמי שולל את זכותו של הציבור היהודי ע"י איומים על הסדר הציבורי ונקיטה באלימות. למעשה ה"הבחנה" המאפשרת למדינת ישראל להפלות את אזרחיה היהודים היא עובדת היותם אזרחים שומרי חוק – אין לך הבחנה שאינה רלבנטית ופסולה מכך.
31. מצב זה, בו המשטרה מאפשרת באופן עקבי וגורף לגורמים אלימים למנוע מימוש של זכויות יסוד של אזרחים שומרי חוק, אינו עולה אף בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט הנכבד. גישה זו באה לידי ביטוי אף בפסיקת בג"צ לאחרונה בעניין קיומן של הפגנות בשכונת נחלת שמעון בירושלים ("שיח ג'ראח").
32. בבג"צ 1654/10 נאצר אלראווי ועוד 69 אח' נגד משטרת ישראל (לא פורסם) הוציא ביהמ"ש צו המורה למשטרה לאפשר את ההפגנה בשכונת נחלת שמעון על אף התנגדותה של המשטרה שנימקה את סירובה לאשר את ההפגנה בשיקולים בטחוניים וחשש מפני הפרת הסדר הציבורי. בפ"ד קובע בג"צ כך:
"בבואנו להכריע בשאלת האיזון הנדרש בין זכותם של העותרים להפגין ולהביע מחאה לבין האינטרס לשמור על הסדר הציבורי, הלכנו בעקבות פסיקה עקבית ורבה של בית משפט זה. בגידרה של פסיקה זו נקבע כי "חופש הביטוי והזכות להתכנס ולהפגין הם מזכויות היסוד המרכזיות של האדם בישראל" (בג"ץ 8988/06 יהודה משי זהב נ' מפקד מחוז ירושלים (טרם פורסם, 27.12.06; פסקה 9 לפסק הדין) (להלן: פרשת משי זהב)). עם זאת, אין הן זכויות מוחלטות ויש לאזנן - באמצעות המבחנים שקבענו - אל מול זכויות אדם יסודיות אחרות ואינטרסים מוגנים נוספים (ראו, למשל: בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393; פרשת משי זהב).
ברוח זו אף החלטנו להתיר תהלוכה בעתירתה של עמותת "עם כלביא", שביקשה לקיים אירוע של "מצעד דגלים" במזרח ירושלים ביום ירושלים (בג"ץ 4846/08 עמותת עם כלביא נ' מפקד מחוז ירושלים (טרם פורסם, 1.6.08)). בכל אותן עתירות עמד החשש של המשטרה מפני פגיעה בשלום הציבור ומפני קשיים מעשיים להבטיח את הסדר הציבורי עקב פוטנציאל החיכוך בין חלקי אוכלוסיה שונים.
הנטל המוטל על המשטרה בעיר ירושלים, שאוכלוסייתה מגוונת ומורכבת, הוא ללא ספק כבד. יחד עם זאת, על המשטרה "מוטלת חובה לנקוט בכל האמצעים הסבירים העומדים לרשותה, כדי להגן על המשתתפים באסיפה או בהפגנה"
33. כפי האמור לעיל, חופש הדת והפולחן, מעוגן בין השאר בחופש הביטוי (ראה: בג"צ 10356/02 - יואב הס נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, אלוף פיקוד מרכז פ"ד נח(3), 443, בעמ' 461-462). כפי שפסק בג"צ בפ"ד זה, אין המשטרה יכולה להתלות פעם אחר פעם בנימוקים הביטחוניים, על אף היותם של אלו כבדים ומשמעותיים ועליה לאפשר לאזרחיה היהודים שלך המדינה להנות מחופש הביטוי ומחופש הדת והפולחן תוך נקיטה בכל האמצעים הסבירים העומדים לרשותה.
34. הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 3.1200 קובעת את השיקולים במתן רשיון להפגין ובשלילת רשיון שכזה. בין השאר קובעת הנחיה זו:
"12. להלן שיקולים עיקריים שיש בהם כדי להנחות את מפקד המחוז בעניין זה:
"א. מימוש זכות יסוד
מפקד המחוז, במתן רשיון לקיים הפגנה, אינו עושה חסד עם מבקש הרשיון, אלא מאפשר לו לממש זכות יסוד, ולפיכך מן הראוי שהמפקד יתן רשיון כמבוקש, אלא אם שיקולים שך בטחון הציבור או הבדר הציבורי מונעים מתן רשיון או מחייבים להגביל את הרשיון בתנאים וסייגים.
...
ו. סירוב לתת רשיון הפגנה – ודאות קרובה לפגיעה קשה בסדר הציבורי
אין די בחשש להפגנה תוביל להתפרעות של המשתתפים או לפגיעה ממשית בבטחון הציבור או בסדר הציבורי. כדי לסרב מתן רשיון, יש צורך בידיעות או בנסיבות שיצביעו על סכנה ממשית להתפרעות או פגיעה כאמור, כגון, ידיעות על הכנות של מארגני ההפגנה להפר את הסדר הציבורי.כמו כן ניתן לייחס ממשקל, לא רק למצב החל שעה שמתבקש הרשיון, אלא גם לנסיון העבר עם אותו גוף המבקש רשיון בכל הנוגע לשמירה על בטחון הציבור והסדר הציבורי. בית המשפט העליון התייחס לסוגיה זו, בין היתר, בבג"צ 4712/96 - סיעת מר"צ ו-2 אח' נ' מפקד מחוז ירושלים . פ"ד נ(2), 822 ,עמ' 830-831.
"על מנת להצדיק איסור כזה, נדרש שתתקיים אמת המידה של ודאות קרובה לפגיעה קשה בסדר הציבורי. גם יישומה של אמת מידה זו מחייב בחינה של התשתית העובדתית הרלוונטית.
נדרשות ראיות קונקרטיות כדי לבסס את הקביעה כי מדובר, אמנם, ב"ודאות קרובה לפגיעה ממשית". לעניין זה, אין די בהערכות או בספקולציות." "
35. פקודת מטא"ר 12.01.06 קובעת את הנוהל שעל משיבים 1 ו – 6 היה לבצע בקבלם את בקשת העותרים להר הבית, על מנת לעמוד בתנאים הנקובים בהנחיית היועמ"ש מס' 3.1200. ואולם, משיבים 1 ו – 6 לא קיימו דבר מפקודת מטא"ר 12.01.06 ומהנחיית היועמ"ש 3.1200. משיב 1 שלל את בקשת העותרים לאירוע הקרבת הקרבן בהר הבית על סמך הערכות וספקולציות וללא כל ראיות ממשיות, ללא ביצוע נוהל, ללא קיום כל בדיקה וללא הצעת חלופות לעותרים. דבר זה מצביע על התעלמות, רשלנות וזלזול של המשיבים 1 ו – 6 בכל הנוגע לזכויות העותרים ובקשותיהם בהר הבית.
36. בנוגע לחוות הדעת של הרבנות הראשית שעליה שאל כב' השופט א' רובינשטיין בבג"ץ בדבר עמדת הרבנות הראשית בבג"צ קרבן הפסח התשס"ז, הרי ס' 2 בחוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם-1980 קובע כדלקמן:
"2. תפקידי המועצה [תיקון: תשס"ד]
תפקידי המועצה הם -
(1) מתן תשובות וחוות דעת בעניני הלכה לשואלים בעצתה;"
העותרים, כמו רוב הציבור בישראל, אינו שואל בעצתה של מועצת הרבנות הראשית בכל הנוגע לחוות דעתה בענייני הלכה. כידוע, קיימת מחלוקת הלכתית בין הפוסקים בכל הנוגע לקיום המצוות בהר הבית. העותרים מחויבים לרבנים שפסקו כי חלה על כל יהודי כיום חובת קרבת קרבן הפסח בהר הבית.
37. סיכום הפרק המשפטי:
1) הר הבית הינו המקום המקודש ביותר ליהודים עלי אדמות.
2) הקרבת קרבן פסח היא חלק מחופש הדת שהוא זכות אדם יסודית, חלק מאושיות המשטר הדמוקרטי ומוגנת על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
3) בית המשפט העליון פסק שוב ושוב כי לכל יהודי יש זכות מוקנית לקיים את מצוותיו ופולחנו בהר הבית.
4) עד היום מנעה משטרת ישראל מיהודים את כל זכויותיהם החוקתיות על פי חופש הדת והפולחן וחופש הביטוי, ואת מרבית זכויותיהם במסגרת חופש התנועה. הדבר פוגע גם באופן ישיר ועוצמתי בזכותם לשוויון.
5) פגיעה זו נעשית שלא באמירה מפורשת וגלויה אלא בעקיפין, ע"י הימנעות מהצגת "מדיניות הדרג המדיני" בנושא בניגוד לקביעות בג"צ החוזרות ונשנות, ותוך הותרת חופש הפולחן של אזרחי המדינה היהודים ב"מלכוד" המאפשרת הפליה ושלילה של זכותם האמורה תוך "מתן פרס" לגורמים וקבוצות אלימות המאיימות על הסדר הציבורי.
6) באותה מידה פוגעת משטרת ישראל בחופש הגישה של יהודים ובני דתות אחרות בהר הבית כל אימת שמתקיימות התפרעויות של מוסלמים בהר הבית וסביבתו. בכך פוגעת המשטרה באופן אבסורדי, עיקבי ובוטה בזכות השוויון של יהודים ובני דתות ובחופש התנועה והפולחן שלהם, תוך מתן "זריקת מרץ" למתפרעים.
סוף דבר
1. ישעיהו הנביא התנבא על הר הבית ואמר: "ואשיבה שפטיך כבראשנה ויעציך כבתחלה: אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה: ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה." (ישעיהו א כו – כז). "ציון", שורשה ומקורה של ה"ציונות", "התנועה הציונית", "חיבת ציון" ושיבת ציון" היא מקום המקדש על הר הבית.
2. מכל הנימוקים שתוארו ופורטו לעיל אין כיום כל סיבה, צידוק או מניעה, ולהיפך – קיימת מצווה דתית, וחובה חוקית וחוקתית מובהקת לאפשר למבקשים ולכל יהודי לקיים את מצוות היסוד של התורה – קרבן הפסח בהר הבית. אותה מצווה שאי קיומה עונשו "כרת" – קרי סכנת חיים ליהודי ולמשפחתו.
3. כמו כן אין כל עילה, סיבה או הצדקה לאפלייה הבוטה בה נוהגים המשיבים 1 ו – 6 כנגד יהודים ובני דתות אחרות בעת התפרעויות של מוסלמים בהר הבית ובסביבתו, כאשר המוסלמים מקבלים "זכות שימוש אקסלוסיבית" בהר הבית באותן תקופות, תוך קבלת "פרס האלימות" ועידוד השימוש באלימות, איומים וטרור בידי המשיבים.
4. אם יחליטו המשיבים להתנגד לבקשה זו, יתבקש בית המשפט הנכבד לפסוק הוצאות ושכר טירחת עו"ד כנגד המשיבים.
5. תצהיר העותרים מצ"ב.
6. מן הדין ומן הצדק להיענות לכל הסעדים המבוקשים ברישא של עתירה זו.
________________________
אביעד ויסולי, עו"ד
ב"כ העותרים
תוויות: הר-הבית
שני מכתבים שלי באותו יום ובאותו עיתון
מיהו טרוריסט
ח"כ ד"ר אחמד טיבי שאל אם עולי הגרדום הם גיבורים או טרוריסטים. זהו עניין חשוב: האם לוחם חופש הוא תמיד הטרוריסט של הצד השני, או שבכל זאת יש הבדלים בסוגי הלחימה, בצדק שדורשים ובקיום חלופות אחרות למאבק המזוין.
ואולם, בוודאי אפשר לציין הבדל אחד לפחות בין אנשי אצ"ל ולח"י לבין אנשי פתח והחמאס: בעוד השלטון הבריטי העלה 12 לוחמים לגרדום, ישראל איננה נוהגת כך, ואין פסק דין מוות גם לגרועים באנשי הטרור הערבי.
ישראל מידד
שילה
*
בתגובה על "הערבים שלנו" מאת גדעון לוי ("הארץ", 14.3)
גדעון לוי כותב על אחד מעולי הגרדום, שהוא "ירה על אוטובוס והרג כמה מנוסעיו". משתמע מדבריו, שהוא מתכוון לשלמה בן-יוסף. יחד עם שניים אחרים הם אכן ירו על אוטובוס ערבי שנסע בין צפת לטבריה. זה היה בתגובה על התקפה על מכונית ליד הכפר רמה שבה נרצחו שישה יהודים. [כאן הם צינזרו והנוסח המלא היה: הם עשו כן כי קודם, ביום 28.3.1938 הותקפה מכונית ליד הכפר רמה ונרצחו ששה יהודים, הנהג, שלוש נשים וילד אחד. אחת הנשים, אלגרה מוצרי, הייתה בת 17, מוכרת לחברי בית"ר בראש פינה ואף עמדה להינשא אותו שבוע. היא גם נאנסה. ביום 16.4, נרצחו שלשה חלוצים יהודים ליד באסה, כשאחד מהם, דוד בן-גאון, היה בעצמו בית"רי וגם הוא היה מוכר לחברי פלוגת ראש פינה שחבריה, בן-יוסף, ז'ורבין ושיין, הם שביצעו את מעשה התגובה שלוי מזכיר. ההתקפה על האוטובוס אירעה ביום 21.4. ]
בן-יוסף זרק רימון שלא התפוצץ, והיריות שנורו החטיאו את המטרה.
אף על פי שלא היתה פגיעה בנפש, בן-יוסף נדון למוות והועלה לגרדום.
אילנה בראון
ירושלים
ח"כ ד"ר אחמד טיבי שאל אם עולי הגרדום הם גיבורים או טרוריסטים. זהו עניין חשוב: האם לוחם חופש הוא תמיד הטרוריסט של הצד השני, או שבכל זאת יש הבדלים בסוגי הלחימה, בצדק שדורשים ובקיום חלופות אחרות למאבק המזוין.
ואולם, בוודאי אפשר לציין הבדל אחד לפחות בין אנשי אצ"ל ולח"י לבין אנשי פתח והחמאס: בעוד השלטון הבריטי העלה 12 לוחמים לגרדום, ישראל איננה נוהגת כך, ואין פסק דין מוות גם לגרועים באנשי הטרור הערבי.
ישראל מידד
שילה
*
בתגובה על "הערבים שלנו" מאת גדעון לוי ("הארץ", 14.3)
גדעון לוי כותב על אחד מעולי הגרדום, שהוא "ירה על אוטובוס והרג כמה מנוסעיו". משתמע מדבריו, שהוא מתכוון לשלמה בן-יוסף. יחד עם שניים אחרים הם אכן ירו על אוטובוס ערבי שנסע בין צפת לטבריה. זה היה בתגובה על התקפה על מכונית ליד הכפר רמה שבה נרצחו שישה יהודים. [כאן הם צינזרו והנוסח המלא היה: הם עשו כן כי קודם, ביום 28.3.1938 הותקפה מכונית ליד הכפר רמה ונרצחו ששה יהודים, הנהג, שלוש נשים וילד אחד. אחת הנשים, אלגרה מוצרי, הייתה בת 17, מוכרת לחברי בית"ר בראש פינה ואף עמדה להינשא אותו שבוע. היא גם נאנסה. ביום 16.4, נרצחו שלשה חלוצים יהודים ליד באסה, כשאחד מהם, דוד בן-גאון, היה בעצמו בית"רי וגם הוא היה מוכר לחברי פלוגת ראש פינה שחבריה, בן-יוסף, ז'ורבין ושיין, הם שביצעו את מעשה התגובה שלוי מזכיר. ההתקפה על האוטובוס אירעה ביום 21.4. ]
בן-יוסף זרק רימון שלא התפוצץ, והיריות שנורו החטיאו את המטרה.
אף על פי שלא היתה פגיעה בנפש, בן-יוסף נדון למוות והועלה לגרדום.
אילנה בראון
ירושלים
בדיחה דובאית
רוצחי מבחוח לא יכלו להיות ישראלים.
הסיבות:
1. הברזים בחדרי המלון בדובאי נותרו במקומם
2. שום מגבת לא חסרה.
3. המחסלים שילמו על המיניבר מראש ובמזומן, מבלי להתווכח אם הייתה שקית פיסטוקים או לא
4. נשארו בחדר חלק מדוגמיות הסבון, השמפו, הקרם פנים ומשחת השיניים.
5. המחסלים הלכו לשחק טניס ולא לרקוד אגדו-דו-דו בבריכה
6. גם כששיחקו טניס, הם לא הלכו מכות כשאחד מהם צעק "נט".
7. הם השתינו בתוך האסלה ולא מסביב.
8. בארוחת הבוקר הם יצאו בלי סנדוויצ'ים להמשך היום.
משטרת דובאי כמשטרת ישראל-דוחות לנהגים.
תוויות: הומור
3.15.2010
מכתב שלי ש"הארץ" לא פירסם
בתגובה לידיעה "ח"כ אחמד טיבי בכנסת: עולי הגרדום הם גיבורים או טרוריסטים?", ("הארץ", 10.3.10)
ח"כ ד"ר אחמד טיבי מעלה עניין חשוב: האם לוחם חופש הוא הטרוריסט של הצד השני, תמיד, או האם בכל זאת יש הבדלים בסוגי הלחימה, בצדק הנדרש ובקיום חלופות אחרות למאבק המזויין.
ואולם בוודאי ניתן בקלות לציין לפחות הבדל אחד בין אנשי אצ"ל ולח"י לבין אנשי פת"ח ומחאס: בעוד השלטון הבריטי העלה 12 לוחמים לגרדום, ישראל איננה נוהגת כך ולמעשה ביטלה את מתן פסק דין מוות גם לגרועים באנשי הטרור הערבי.
ישראל מידד
שילה
ח"כ ד"ר אחמד טיבי מעלה עניין חשוב: האם לוחם חופש הוא הטרוריסט של הצד השני, תמיד, או האם בכל זאת יש הבדלים בסוגי הלחימה, בצדק הנדרש ובקיום חלופות אחרות למאבק המזויין.
ואולם בוודאי ניתן בקלות לציין לפחות הבדל אחד בין אנשי אצ"ל ולח"י לבין אנשי פת"ח ומחאס: בעוד השלטון הבריטי העלה 12 לוחמים לגרדום, ישראל איננה נוהגת כך ולמעשה ביטלה את מתן פסק דין מוות גם לגרועים באנשי הטרור הערבי.
ישראל מידד
שילה
3.13.2010
נקמת הבריטים במחתרות
לפני כשנה וחצי, פגשתי את הבמאי מיכאל וינטרבוטום.
הוא הגיע למרכז מורשת מנחם בגין בירושלים וביקש להתרשם מהספרים שיש לנו אודות תקופת המחתרתות כי הוא מתכנן סרט.
הצגתי לו את הספרות כולל ספרים באנגלית, מחקרים אדקמאים אשר ניתחו את הכשלון הבריטי מול לוחמי החופש העבריים ואז הוא אמר שהוא חושב יותר על התקופה של סוף שנות ה- 30 וברור היה לי שמשהו לא בסדר. הנחתי שיש כאן נסיון להשוות בין הטרוריסטים שלהם, של הכנופיות בהנהגת המופתי, לבין הטרור היהודי בתגובה.
שנה ויותר עברה ואפילו כתבתי אל היועץ/עוזר שלו אבל קבלתי תשובה לקונית והנה לפני כשלשה שבועות מתברר שיש סרט - על יאיר, על וילקין ומורטון, על בגין ומלון המלך דוד. פרטים היו חסרים אבל שוב, בשורה לא משמחת. עכשיו יש הוכחה.
מילי אביטל התראיינה לגליון "סופשבוע" של מעריב ואני מצטט:
...ברור לך שעצם העובדה שאת לא גרה בישראל מעמידה בספק את היכולת שלך להטיף למשהו.
"קודם כל, אני האחרונה שתטיף. מבחינתי, הארץ היא כמו איבר שהשארתי מאחור. הקשר שלי לפה הוא כל כך רגשי, מהול בגעגועים ושמחה ועצב וזיכרונות. העובדה שאני עדיין יכולה להתחבר לתרבות הישראלית מהמקום שאני באה ממנו, שהוא קצת מעורבב, קצת היברידי - נדירה ויקרה לי מאוד. וזה גם גורם לי לעשות בחירות ברורות מאוד".
כלומר?
"כשחזרתי לפה, קיבלתי לקריאה תסריט של מייקל ווינטרבוטום (במאי בריטי מוערך שביים את "אנשי המסיבות" ו"וונדרלנד"), על תולדות המחתרות. זה תסריט מאוד מדובר, קולין פירת' אמור לשחק, אבל הוא היה כל כך אנטי-ציוני שסגרתי אותו אחרי 20 עמודים. קראתי את זה והיו לי דמעות בעיניים. זה במאי שנורא אהב אותי וחלמתי לעבוד איתו, וכאב לי לקרוא איך הוא מתאר את תחילת הציונות מנקודת מבט קיצונית כל כך. חשבתי שהוא ידבר על המסע הרגשי והפסיכולוגי של חברי המחתרות, לא שהוא יתחשבן איתם פוליטית ."
אוי ואבוי
תוויות: סרט
3.11.2010
הטור שלי (אבל באמת שלי) ב"בשבע" גליון 384, 11.3.10
גלים חדשים
11/03/10,
11/03/10,
(ולמרות שכתוב "עדי גרסיאל ", זה הטור שלי. באמת.)
העיתונאי האמריקני וולטר ליפמן כתב לפני כמעט מאה שנה אודות התפקיד של התקשורת: "הדמוקרטיה תיכשל אם לא תובטח אספקה תמידית של חדשות אמינות ורלוונטיות. לחברה אשר תימנע ממנה גישה מאובטחת לעובדות יבואו חוסר יעילות בתפקוד, אי-התמקדות, שלטון
משוחד, אי-נאמנות, פאניקה, ובסופו של דבר - חורבן".
כל מי שעוקב אחר מבנה התקשורת הישראלית, מבחינת ההרכב האנושי, הנטיות ההשקפתיות של בכיריה וקובעיה הנושאים שהם סוקרים ואלה שהם מתעלמים מהם, יודע כמה אי-אפשר לסמוך על הדיווחים שלהם. רוב צרכני התקשורת האלקטרונית בארץ הם שבויי שידור. השבוע למשל, צוין בטכסים בכנסת, בכלא עכו ובמרכז בגין, בחסות משרד החינוך, זכרם של 12 עולי הגרדום, חברי
אצ"ל ולח"י, אשר במסגרת מלחמתם במחתרת נגד השלטון נשבו, נשפטו, נדונו למוות ועלו לגרדום. האם מישהו זוכר בעשורים האחרונים תוכנית דרמה, מחזה או עיבוד אמנותי אחר של
סיפורם אשר הגיע לשידור? הרי כולנו מכירים עשרות אם לא מאות מערבונים תוצרת ארה"ב
אשר בנו את היסודות התרבותיים של אזרחי ארה"ב. אז מדוע מעללי הגבורה של מתיישבי
הגליל, אנשי השומר, המחתרות וההעפלה זוכים להתייחסות כמעט אפסית? וזוהי רק דוגמה
אחת לדלות ורדידות השתקפות חיינו הלאומיים דרך התקשורת.
אין לי ידע על מגמותיה ותוכניותיה של תחנת הרדיו החדשה, 'גלי ישראל'. אבל עצם האפשרות שהיא תפרוץ את המסגרת המצומצמת של התקשורת הישראלית ותעניק לאזרחי המדינה פלורליזם ובחירה, היא ברוכה ומבטיחה. יש רק לקוות שמנהליה ועורכיה אכן יראו את טובת הכלל כמטרה ראשונה במעלה, ויגישו תקשורת אחרת: לאומית, ציונית ויהודית.
ואני עדיין מחפש את אתר הטור מלפני שבוע.
תוויות: ביקורת תקשורת
3.09.2010
3.07.2010
הטור שלי במדור מיקרוסקופ של בשבע, 4.3.2010
בטרם עריכה:-
בשבועות האחרונים, הקצב, הגיוון והאופי של פרסום הידיעות אודות רשות השידור רק גובר ומתרחב ומתעמק. האם הערוץ הראשון ייסגר? האם רדיו "קול ישראל" ייסגר? לכמה זמן? מי ינהל? מי ימנה? מי יתמנה? מי יקבע? איזה שר יהיה אחראי? שורת השאלות ארוכה מדי בשביל הטור הזה ולכן אסתפק בשתי הערות כלליות.
בחמש-עשרה השנים האחרונות ליוויתי את התמודדות רשות השידור מול הממשלה, מול ההוק אבל יותר מכל, מול הצבור שעבורו רשות השידור אמורה להתקיים. אם כי חוסר האיזון ואי-הדיוק בתוכניות החדשותיות והאקטואליות היו הבעיות הבוערות, ברור היה שקיימות בעיות יסודיות יותר: ההיבט הכספי וההיבט הציבורי. בעניין החלק הכספי, הדבר הוא פשוט: אין למנהלי רשות השידור את היכולת לנתב את הרשות מבחינה כלכלית. אחרי שעות רבות בישיבות ועדות הכנסת שטיפלו בתקציב הרשות מדי שנה בשנה, למדנו ב"לדעת" שאפילו אמות מידה לתמחור אין ברשות השידור. נושאים כגון בדיוק כמה אנשים עובדים ברשות השידור לא היה ידוע לאחראים. נושא שעות נוספות, הזמנות מוניות, שיפור ציוד ויותר מכל, השליטה על הוועדים הרבים הקיימים היו רחוקים מהם. תפקוד הרשות היה דבר שבריר אם בכלל. משכורות, חוזים, פיטורים, שיטת חבר-מביא-חבר ועוד גרמו לכך שרשות השידור, כמוסד, לא התנהל לפי כל קני-מדיה מקובלים, גם בתולדותיה של מדינת ישראל. ואין לפטור את הממשלות אשר גילו מורך לב ואי-נכונות להתעמת.
ובעיה שניה הקשורה לראשונה היא הגדרת "הציבור". ברשות השידור משך השנים, המינוח "שיקולי עריכה" חיפה על כשלי אתיים מקצועיים אשר גבלו על עבירות על החוק ובוודאי פגיעה במהותו של חוק רשות השידור. בעצם, ציבור הצופים והמאזינים לא היה 'קיים' עבור מנהלי ועורכי החטיבות ולא עבור המנחים ומראיינים. תקראו לזה ברנז'ה או תכנו את זה קליקה, התוצאה הייתה יצירת מוקד פוליטי, אידיאולוגי והשקפתי המנותק מן הצבור. עם כל הכבוד למי שהיו יושבי ראש ומנכ"לים, ממלכת רוממה לא סבלה שום יד זרה ובשם איזה חופש מדומה, הסירה מעליה, בסיוע התקשורת המודפסת, כל פיקוח חוקי ודחתה כל ביקורת נכונה. הממונים על קבילות הצבור התמנו מתוך שורות הרשות. ועובדיה עברו ממנה והלאה, עד לערוץ השני וערוץ 10, עד לרדיו האזורי ויחד עם צעירי גל"צ השתלטו הלכה למשעה על רוב מוחלט של השידור הציבורי וגם המסחרי.
לי אין פתרונות פלא אבל אם לא מכירים בבעיות, בוודאי אי אשפר לתקן אותן.
ישראל מידד
בשבועות האחרונים, הקצב, הגיוון והאופי של פרסום הידיעות אודות רשות השידור רק גובר ומתרחב ומתעמק. האם הערוץ הראשון ייסגר? האם רדיו "קול ישראל" ייסגר? לכמה זמן? מי ינהל? מי ימנה? מי יתמנה? מי יקבע? איזה שר יהיה אחראי? שורת השאלות ארוכה מדי בשביל הטור הזה ולכן אסתפק בשתי הערות כלליות.
בחמש-עשרה השנים האחרונות ליוויתי את התמודדות רשות השידור מול הממשלה, מול ההוק אבל יותר מכל, מול הצבור שעבורו רשות השידור אמורה להתקיים. אם כי חוסר האיזון ואי-הדיוק בתוכניות החדשותיות והאקטואליות היו הבעיות הבוערות, ברור היה שקיימות בעיות יסודיות יותר: ההיבט הכספי וההיבט הציבורי. בעניין החלק הכספי, הדבר הוא פשוט: אין למנהלי רשות השידור את היכולת לנתב את הרשות מבחינה כלכלית. אחרי שעות רבות בישיבות ועדות הכנסת שטיפלו בתקציב הרשות מדי שנה בשנה, למדנו ב"לדעת" שאפילו אמות מידה לתמחור אין ברשות השידור. נושאים כגון בדיוק כמה אנשים עובדים ברשות השידור לא היה ידוע לאחראים. נושא שעות נוספות, הזמנות מוניות, שיפור ציוד ויותר מכל, השליטה על הוועדים הרבים הקיימים היו רחוקים מהם. תפקוד הרשות היה דבר שבריר אם בכלל. משכורות, חוזים, פיטורים, שיטת חבר-מביא-חבר ועוד גרמו לכך שרשות השידור, כמוסד, לא התנהל לפי כל קני-מדיה מקובלים, גם בתולדותיה של מדינת ישראל. ואין לפטור את הממשלות אשר גילו מורך לב ואי-נכונות להתעמת.
ובעיה שניה הקשורה לראשונה היא הגדרת "הציבור". ברשות השידור משך השנים, המינוח "שיקולי עריכה" חיפה על כשלי אתיים מקצועיים אשר גבלו על עבירות על החוק ובוודאי פגיעה במהותו של חוק רשות השידור. בעצם, ציבור הצופים והמאזינים לא היה 'קיים' עבור מנהלי ועורכי החטיבות ולא עבור המנחים ומראיינים. תקראו לזה ברנז'ה או תכנו את זה קליקה, התוצאה הייתה יצירת מוקד פוליטי, אידיאולוגי והשקפתי המנותק מן הצבור. עם כל הכבוד למי שהיו יושבי ראש ומנכ"לים, ממלכת רוממה לא סבלה שום יד זרה ובשם איזה חופש מדומה, הסירה מעליה, בסיוע התקשורת המודפסת, כל פיקוח חוקי ודחתה כל ביקורת נכונה. הממונים על קבילות הצבור התמנו מתוך שורות הרשות. ועובדיה עברו ממנה והלאה, עד לערוץ השני וערוץ 10, עד לרדיו האזורי ויחד עם צעירי גל"צ השתלטו הלכה למשעה על רוב מוחלט של השידור הציבורי וגם המסחרי.
לי אין פתרונות פלא אבל אם לא מכירים בבעיות, בוודאי אי אשפר לתקן אותן.
ישראל מידד
3.04.2010
אז מותר גם בהר-הבית?
החדשות:
הפגנה מוגבלת וצעדה קצרה
שופטי בג"ץ קבעו, כי פעילי השמאל יפגינו בתוך מתחם
מגרש הכדורסל ב"שמעון הצדיק". רק 300 מהם יורשו לצאת לצעדה קצרה ברחובות השכונה.
אם שופטי בג"צ כל כך מתחשבים בזכויות יסוד כגון הפגנה שעלולה לגרום למהומות, כפי שכבר אירעו שם, כולל זריקת אבנים והתקפות על יהודים, אולי יאשרו הקרבת קרבן פסח בהר-הבית?
להזכירכם, הנה העתיקה לבג"צ מלפני שנתיים שגם השנה הוגשה:
בבית המשפט העליון
בשבתו כבג"ץ בירושלים בג"ץ ________
1. המטה למען ארץ ישראל, ע"ר
2. שוחרי המקדש – המטה המשותף לתנועות המקדש והר הבית
3. המכון ללימוד, מחקר ובנין המקדש, ע"ר
4. מנויי קרבן הפסח התשס"ח
כולם ע"י ב"כ עו"ד אביעד ויסולי
רח' דישראלי 38, חיפה
טל':8112099–04 5791746 – 050
פקס: 8243490 – 04
אימייל aviad@mateh.org
להלן : העותרים
נ ג ד
1. כב' השופט חנן מלצר
2. כב' השופטת דורית בייניש, נשיאה
בית המשפט העליון
קרית הממשלה, ירושלים
להלן: המשיבים
עתירה דחופה למתן צו על תנאי וצו ביניים
הסעד המבוקש
בית המשפט הנכבד מתבקש להוציא מלפניו צו המורה למשיב להתייצב וליתן טעם מדוע לא יתן לאלתר החלטה בבר"ע 3354/08 המטה למען ארץ ישראל ואח' נגד ניצב אהרון פרנקו ואח' (להלן "הבר"ע") בסוגיית זהות בית המשפט שידון בבקשה לצו מניעה זמני שהגישו המבקשים כנגד המשיבים בבר"ע בנוגע להקרבת קרבן פסח בהר הבית, על מנת שניתן יהיה לבית המשפט שייקבע זמן סביר לדון וליתן החלטה בת ביצוע עד ליום ששי י"ג ניסן התשס"ח 18.4.08.
לחילופין, בית המשפט הנכבד מתבקש להוציא מלפניו צו המורה למשיבה מס' 2 להתייצב וליתן טעם מדוע לא תחליף את משיב מס' 1 בדיון בבר"ע 3354/08 בשופט שיוכל ליתן החלטה בזמן סביר אשר יאפשר את ביצוע המבוקש בצו המניעה הזמני.
הרקע העובדתי
1. המבקשים הגישו את הבר"ע ביום ו' ניסן התשס"ח 11.4.08.
2. נושא הבר"ע הוא – קביעת בית המשפט המוסמך לדון בבקשה לצו מניעה זמני של המבקשים נגד מדינת ישראל והוואקף המוסלמי בירושלים בנוגע למילוי מצוות קרבן פסח בימים יג – יד ניסן התשס"ח.
3. ביחד עם הבר"ע הגישו המבקשים / העותרים בקשה למתן החלטה במעמד צד אחד.
4. ביהמ"ש לא נתן החלטה בבקשה למתן החלטה במעמד צד אחד, אך ביום 13.4.08 נתן כב' השופט חנן מלצר החלטה המאפשרת למשיבים להגיב בתוך 48 שעות לסוגיית הסמכות העולה מהבר"ע.
5. המבקשים / העותרים הגישו ביום 13.4.08 "בקשה דחופה לקיצור ולקציבת מועדים ולהגשת תגובה מלאה". בקשה זו לא נדונה ולא ניתנה עליה כל החלטה עד ליום 16.4.08.
6. ביום 14.4.08 העבירו המבקשים / העותרים "הודעה לבית המשפט מטעם המבקשים" שבה נכתב כי משיב מס' 6, הוואקף המוסלמי בירושלים, מסרב לקבל את כתבי בי-דין שנשלחו אליו. בהודעה תזכרו המבקשים את בית המשפט כי הם עדיין לא קבלו החלטה על בקשתם מיום 13.4.08.
7. ביום 15.4.08 הגישו משיבים 1 – 5 בבר"ע את תגובתם לבית המשפט, ומיד אחר כך הגישו המבקשים / העותרים את תשובתם לתגובה, ובה שוב בקשו מבית המשפט לתת את החלטתו בנוגע לסמכות העניינית לדון בצו המניעה אף ללא נימוקים.
8. ביום יא ניסן התשס"ח 16.4.08 שלח בית הדין של הסנהדרין מכתב לכב' הנשיאה דורית בייניש המבקש אותה להעביר את תיק הבר"ע לידיה או לידי שופט אחר שיפסוק בתיק לאלתר. משיבה מס' 2 לא השיבה למכתב זה. העתק המכתב מצ"ב ומהווה חלק בלתי נפרד מהעתירה.
9. עד ליום 16.4.08 שעה 19:00 לא נתן משיב 1 את החלטתו בבר"ע או בכל הבקשות שהוגשו לו ליתן את החלטתו.
נימוקי העתירה
10. השיהוי בין 5 ימים במתן החלטת בית המשפט הנכבד בסוגיית הסמכות לדון בבקשה, כאשר נשארו פחות מ – 40 שעות עד לזמן בו חייבים המבקשים לקיים את מצוות דתם (היהודית), ובפרק זמן זה על בתי המשפט לקיים דיון בערכאה שעליה יוחלט, לתת החלטה ולאחריה על הצדדים להיערך לקיום ההחלטה, יורד לשרשו של עניין ופוגע במבקשים ובזכויותיהם עפ"י דין ובנגישותם לבית המשפט קשות.
11. המבקשי העבירו שש (6) בקשות שונות וחוזרות ונישנות לבית המשפט לפסוק בבר"ע לאלתר (כל הבקשות ושאר מסמכי הרקע נמצאים בתיק הבר"ע או צורפו לעתירה זו). המשיבים לא הגיבו כלל לכל הבקשות שנשלחו אליהם.
12. העיכוב במתן ההחלטה בבר"ע פוגע במבקשים / העותרים ובנגישותם לבתי המשפט והוא חסר כל הצדקה. משמעותו הקשה של העיכוב למבקשים / העותרים היא קביעת תוצאות הבקשה לצו מניעה נגדם ומניעתם מקיום מצוות דתם כתוצאה מהעיכוב במתן ההחלטה בסוגיית סמכות הדיון. נורמה זו היא בלתי קבילה ובלתי סבירה בכל מערכת משפטית.
13. כל עיכוב נוסף בקביעת הערכאה שתדון בבקשה ייתר את כל ההליך המשפטי ויהפוך אותו לאות מתה על מזבח העיכוב בפסיקות בית המשפט.
14. אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד לדון ולהחליט בעתירה זו לאלתר.
15. מן הדין ומן הצדק לקבל עתירה זו.
__________________
אביעד ויסולי, עו"ד
ב"כ העותרים
תוויות: הר-הבית
3.02.2010
לשם שינוי
קבלתי הזמנה לאירוע הבא:
להלן אירועי חודש מרץ במשכנות שאננים
האירועים יתקיימו במרכז הכנסים ע"ש קונרד אדנאואר, משכנות שאננים, ירושלים
------------------------------------------------------------
ירושלים שלי - מפגש שישי
ירושלים – העיר שחוברה לה יחדיו?
ד"ר צביה גרינפילד – ראש מכון מפנה לדמוקרטיה וזהות יהודית
תשוחח עם עו"ד דני זיידמן – משפטן, מומחה בענייני מזרח ירושלים,
על חלוקתה האפשרית או הבלתי אפשרית של ירושלים בין שתי מדינות
והמשמעויות השונות הכרוכות בחלוקה (או אי-חלוקה) כזאת
יום רביעי, י"ז אדר תש"ע, 3 במרץ 2010
בשעה 19:00
כרטיסים למפגש בודד 70 ש"ח /60 ש"ח לאזרח ותיק או סטודנט
האירועים יתקיימו במרכז הכנסים ע"ש קונרד אדנאואר, משכנות שאננים, ירושלים
------------------------------------------------------------
ירושלים שלי - מפגש שישי
ירושלים – העיר שחוברה לה יחדיו?
ד"ר צביה גרינפילד – ראש מכון מפנה לדמוקרטיה וזהות יהודית
תשוחח עם עו"ד דני זיידמן – משפטן, מומחה בענייני מזרח ירושלים,
על חלוקתה האפשרית או הבלתי אפשרית של ירושלים בין שתי מדינות
והמשמעויות השונות הכרוכות בחלוקה (או אי-חלוקה) כזאת
יום רביעי, י"ז אדר תש"ע, 3 במרץ 2010
בשעה 19:00
כרטיסים למפגש בודד 70 ש"ח /60 ש"ח לאזרח ותיק או סטודנט
_________________________
ועכשיו, תנסו לדמיין הזמנה כזו:
ירושלים שלי - מפגש שישי
ירושלים – העיר שחוברה לה יחדיו
ירושלים – העיר שחוברה לה יחדיו
ישראל מידד – מזכיר אגודת "אל הר ה'"
ישוחח עם פרופ' הלל וייס – מרצה לספרות עברית, חבר הסנדהדרין ופעיל במטה המשותף למען הר הבית
על שינוי אפשרי או בלתי אפשרי במדיניות הממשלה, המשטרה ובית המשפט העליון
ישוחח עם פרופ' הלל וייס – מרצה לספרות עברית, חבר הסנדהדרין ופעיל במטה המשותף למען הר הבית
על שינוי אפשרי או בלתי אפשרי במדיניות הממשלה, המשטרה ובית המשפט העליון
לגבי מעמדו של הר הבית
תוכלו?
3.01.2010
פרטים עלי
- שם: YMedad
- מיקום: Shiloh, Benjamin District, Samaria, Israel
American born, my wife and I moved to Israel in 1970. We have lived at Shiloh together with our family since 1981. I was in the Betar youth movement in the US and UK. I have worked as a political aide to Members of Knesset and a Minister during 1981-1994, lectured at the Academy for National Studies 1977-1994, was director of Israel's Media Watch 1995-2000 and currently, I work at the Menachem Begin Heritage Center in Jerusalem. I was a guest media columnist on media affairs for The Jerusalem Post, op-ed contributor to various journals and for six years had a weekly media show on Arutz 7 radio. I serve as an unofficial spokesperson for the Jewish Communities in Judea & Samaria.
קישורים
רשומות קודמות
- מכתבי ב"הארץ"
- תמצית פרוטוקול הדיון בעניין אבישי רביב
- מכתב למערכת "הארץ" שהתפרסם ב- 17 במאי 2024
- תנועת הנוער "בני אצ"ל"
- על מגפת הכתר – מכתב שלישי
- פרופ' יצחק רייטר: תובנות והתרשמויות מ-30 שנות מחקר
- מכתבי ב"הארץ" על "משבר" בתנועות הר הבית והמקדש
- כו דיברו על "מדינה פלסטינאית" ב- 1967
- זה בית משפט זה?
- אני מוזכר בכתבה ב"הארץ" על הקצין ברוס
ארכיונים
- מאי 2004
- יוני 2004
- ינואר 2005
- פברואר 2005
- יולי 2005
- אוגוסט 2005
- ספטמבר 2005
- אוקטובר 2005
- נובמבר 2005
- דצמבר 2005
- ינואר 2006
- פברואר 2006
- מרץ 2006
- אפריל 2006
- מאי 2006
- יוני 2006
- יולי 2006
- אוגוסט 2006
- ספטמבר 2006
- אוקטובר 2006
- נובמבר 2006
- דצמבר 2006
- ינואר 2007
- פברואר 2007
- מרץ 2007
- אפריל 2007
- מאי 2007
- יוני 2007
- יולי 2007
- אוגוסט 2007
- ספטמבר 2007
- אוקטובר 2007
- נובמבר 2007
- דצמבר 2007
- ינואר 2008
- פברואר 2008
- מרץ 2008
- אפריל 2008
- מאי 2008
- יוני 2008
- יולי 2008
- אוגוסט 2008
- ספטמבר 2008
- אוקטובר 2008
- נובמבר 2008
- דצמבר 2008
- ינואר 2009
- פברואר 2009
- מרץ 2009
- אפריל 2009
- מאי 2009
- יוני 2009
- יולי 2009
- אוגוסט 2009
- ספטמבר 2009
- אוקטובר 2009
- נובמבר 2009
- דצמבר 2009
- ינואר 2010
- פברואר 2010
- מרץ 2010
- אפריל 2010
- מאי 2010
- יוני 2010
- יולי 2010
- אוגוסט 2010
- ספטמבר 2010
- אוקטובר 2010
- נובמבר 2010
- דצמבר 2010
- ינואר 2011
- פברואר 2011
- מרץ 2011
- אפריל 2011
- מאי 2011
- יוני 2011
- יולי 2011
- אוגוסט 2011
- ספטמבר 2011
- אוקטובר 2011
- נובמבר 2011
- דצמבר 2011
- ינואר 2012
- פברואר 2012
- מרץ 2012
- אפריל 2012
- מאי 2012
- יוני 2012
- יולי 2012
- אוגוסט 2012
- ספטמבר 2012
- נובמבר 2012
- יוני 2013
- יולי 2013
- אוגוסט 2013
- ספטמבר 2013
- אוקטובר 2013
- נובמבר 2013
- ינואר 2014
- פברואר 2014
- מרץ 2014
- אפריל 2014
- מאי 2014
- יוני 2014
- יולי 2014
- אוגוסט 2014
- ספטמבר 2014
- אוקטובר 2014
- נובמבר 2014
- דצמבר 2014
- ינואר 2015
- מרץ 2015
- אפריל 2015
- יוני 2015
- אוגוסט 2015
- ספטמבר 2015
- נובמבר 2015
- פברואר 2016
- אוקטובר 2016
- פברואר 2017
- אוגוסט 2018
- אפריל 2019
- דצמבר 2019
- מרץ 2020
- ינואר 2021
- מאי 2024
- יולי 2024
- ספטמבר 2024
הירשם
רשומות [Atom]