השקדיה פורחת

עץ השקדיה לידינו בשילה:

הטור שלנו בשבועון בשבע - 23.2.07

נציב המילים הריקות

מאת אלי פולק וישראל מידד

לא מזמן פרסם מר גיורא רוזן, נציב תלונות הציבור ברשות השנייה, את הדו"ח השנתי שלו לשנת 2005. בהקדמתו הסביר רוזן עד כמה חשובה הפתיחות הציבורית ברשות השנייה ועד כמה חשוב לו כנציב לטפל בצורה הוגנת ומשמעותית בתלונות השונות. הוא אף הצר על כך שהרשות השנייה איננה עושה די כדי לפרסם בציבור את האפשרויות שעומדות בפני צרכן התקשורת להגיש תלונות וליטול חלק פעיל בהעברת משוב אל מנהלי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

הגוף היחיד במדינה שתומך בגישתו זו של רוזן הוא 'האגודה לזכות הציבור לדעת' (שכותבי מאמר זה עומדים בראשה). לפני כשנה וחצי פתחה האגודה את אתר האינטרנט שלה www.imw.org.il להגשת תלונות לגופי הצבור ישירות דרך האינטרנט. גישה זו יצרה מהפכה בכל הקשור לביקורת התקשורת. בעבר, אדם הגיש תלונה ישירות אל נציב התלונות, ואולי קיבל תשובה.

כל הנושא נשאר חסוי, ואף נציב התלונות לא טרח לפרסם את תשובותיו בצורה גלויה ומלאה. כעת, כל התלונות המוגשות דרך האתר של 'לדעת' מתפרסמות והן חשופות לכול. האגודה אף נטלה על עצמה לבצע מעקב ולהבטיח שהממונה אכן ישיב תשובה הולמת למתלונן.

במשך השנים האגודה אף נקטה כמה צעדים חשובים כדי להגביר את חשיפת הממונים על קבילות הציבור לקהל הרחב. כך למשל, בטקס הפרס הישראלי לביקורת התקשורת על שם אברמוביץ' שהתקיים בשנת 2006, דאגה האגודה שמר רוזן יוכל ליטול חלק בשידור ברשת ב' שהיה חלק מתכנית הטקס. היא אף הזמינה בעבר את הממונים על קבילות הציבור לאסיפה הכללית השנתית של האגודה, ושם הם ניהלו דו-שיח מפרה וחיוני עם ציבור צרכני התקשורת, ואף הביעו את שביעות רצונם מכך.

אך חוששנו שמר רוזן אולי איננו באמת מעוניין בכל החשיפה הציבורית הזו. לאחרונה הוא החליט להפסיק את קבלת התלונות דרך האגודה ואתר האינטרנט שלה. הוא גם איננו מוכן לתת את תשובותיו בדואר אלקטרוני. כל זה מקשה על החשיפה הציבורית של התייחסויותיו לציבור ולתלונותיו. האם הוא בכוונה רוצה לפגוע בשקיפות עבודתו? נראה שיש לו סיבות טובות להסתיר מהציבור את האמת על תשובותיו, כי גם כאשר הוא מוצא שתלונה מוצדקת, במקרה הטוב הוא אומר לאחראי לכשל שהתלונה מוצדקת ובכך מסיים את תפקידו. הסדר זה בוודאי נוח לו ונוח לחבריו ברשות השנייה, אך מאוד לא נוח לציבור. אין זה פלא שאין איזון הולם למר אמנון אברמוביץ' בשידורי הרשות השנייה, כי מר רוזן בעצם מגן עליו בחירוף נפש. לאברמוביץ' מותר להשתלח בכולם: ברב עובדיה יוסף, בליכודניקים ועוד, ואילו מר רוזן מגן על חופש הביטוי שלו ואינו מוצא לנכון להגן על חופש הביטוי של אלה שמותקפים על-ידי אברמוביץ' ודומיו.

אכן, דמוקרטיה אצילית במיטבה – שלטון הרוזנים.

חברים ברשות השידור

אין זה סוד שבטור זה מצאנו לנכון לחשוף בפני הצבור את מעלליו של מר מרדכי שקלאר, מנכ"ל רשות השידור. התרענו ואף עתרנו לבג"ץ נגד המשכת התכנית של גבי גזית ברשת ב'. התרענו על מינוים המחודש של אנשי תקשורת לתפקידים בכירים כאשר עננה של התנהגות לא אתית מרחפת מעליהם.

אך ביקורת לחוד ומציאות לחוד. מר שקלאר מינה את אריה שקד כמנהל בפועל של חטיבת החדשות, וזה החליף את מיכאל מירו. אגף המשמעת בנציבות שירות המדינה המליץ לרשות השידור לקיים הליך של נזיפה נגד שקד בגין דיווחי שעות בלתי מדויקים. אומנם שקד טוען שההליך התקיים וכי הוא נמצא זך כשלג, אך עד היום כל ניסיונותיה של אגודת 'לדעת' לקבל מסמך רשמי המאשר את גרסתו נתקלו בקיר אטום. דרישה דומה באמצעות חוק חופש המידע טרם נענתה.

האם חבר מביא חבר ברשות השידור? אין זה סוד שירון אנוש הוא חברו הטוב של אריה שקד. אנוש עזב את רשות השידור ב-2004 על רקע האשמות כבדות, לכאורה. וכך נכתב במכתב רשמי של רשות השידור (2/2/04): "ישנן חשדות לכאורה לעברות אשר מחייבות לדעתי חקירה של נציבות שירות המדינה". המכתב מסיים במשפט: "יש חשדות לכאורה לעברות בתחום נוהלי העבודה והתקשי"ר, ניגודי אינטרסים ודיווחים כוזבים, ולכן ראוי שהעניין ייחקר באופן מעמיק". על-פי המידע שברשותנו, העניין הועבר לטיפולו של נציב שירות המדינה, אך ב-14/10/2004 סיים אנוש את עבודתו ברשות השידור, ובעקבות זאת, ככל הידוע לנו, החקירה לא מוצתה ולא הוסקו מסקנות.

ידוע גם שאנוש היה הבעלים של מסעדה ירושלמית. כאשר מיכאל טוכפלד ואריאלה קליין עזבו את רשות השידור התקיימה מסיבת פרידה לכבודם, איפה? ניחשתם נכון, במסעדתו של אנוש. כפי שדווח בכתבתה של רותי זוארץ במגזין של 'מעריב' (14/6/2004), באי המסיבה נדרשו לשלם 65 ₪ כל אחד עבור הארוחה. מר אנוש טען להגנתו כי הוא הפנה את המארגנת למנהל המסעדה, ו"הוא לא היה מעורב בזה בכלל". אנוש ממשיך וטוען באותה כתבה: "רשות השידור מנסה להשמיץ אותי כבר שנתיים. המסעדה נמצאת ברשותי 11 שנה, ואם רשות השידור רוצה לדעת, יש לי עוד כמה חברות. שמישהו יוכיח שאני מערב את ענייני בעבודתי ברשות, ואם לא יצליחו אני אתבע כל אחד ואחד מהם".

מר אנוש, אין צורך להוכיח שאתה מערב את ענייני עבודתך ברשות, ובוודאי שאיננו חושדים בך. אך מה לעשות, תקנות האתיקה של מועצת העיתונות קובעות מפורשות: "לא יעמידו עצמם עיתון ועיתונאי במצב שבו קיים חשש לניגוד עניינים בין חובותיהם כעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר". וכן, "לא יעסוק עיתונאי בכל עיסוק, עבודה, שירות, יחסי ציבור, פרסומת ואיסוף מודעות המעוררים חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים או להטעיית הציבור".

האם יואיל בטובו מר אנוש, למען הגילוי הנאות, לפרסם את כל העסקים שהוא מעורב בהם, כדי להבטיח שאכן אין ניגוד עניינים בין העסקתו ברשות השידור ובין עסקיו?

יתרה על כך, אין זה סוד שיש צורך דחוף לקצץ בכוח האדם ברשות. אנוש עזב את הרשות עוד ב- 2004 מרצונו. חובתו של יו"ר אגודת העיתונאים בירושלים להגן על חבריו העיתונאים ברשות השידור. והנה, הוא מוחזר כעת לרשות על חשבון עובר אחר שמעזיבים אותו. האם אין בכך ניגוד עניינים, או לכל הפחות התנהגות בלתי קולגיאלית?

אך כל זה לא בדיוק מפריע למר שקלאר. איך אמרנו? חבר מביא חבר?

תגובת רשות השידור:

פרישתו של ירון אנוש הייתה במסגרת עידוד פרישה מרצון. הפרישה אושרה ע"י האגף למשמעת בנציבות שירות המדינה, אשר בדקו את הטענות שהיו בבדיקה, והחליטו שאין מניעה לפרישתו מהרשות בתנאים אלו.

תגובת מוטי שקלאר:

מגמת רשות השידור, הן בערוץ 1 והן בשידורי הרדיו, היא לייצר לוח שידורים משמעותי ואיכותי ולצקת לתוכו תכנים בעלי משמעות לחברה הישראלית. כחלק ממטרות אלו הוא העיסוק בתרבות היהודית במטרה לתת אופי שידורים מיוחד ליום שישי.

תוכניותו של ירון אנוש, אכן עומדת בקריטריון זה ויוצרת אווירה של ערב שבת ועוסקת בתרבות, ספרות, פרשת השבוע, ארץ ישראל ועוד.

מכתבי להארץ בעניין קריקטורה קשה התפרסם

סתם אנטי

בתגובה על הקריקטורה מאת עמוס בידרמן ("הארץ", 5.2)

הקריקטורה של בידרמן, המציג שני מתנחלים מהסוג של "נוער גבעות" בידיהם מסורים ובפיהם שיר ילדים לחג האילנות, גובלת בסוג של "אנטי" שאינו ראוי לעיתון עברי.

מתי באחרונה הורשע מתנחל כלשהו בכריתת עצים? דווקא השנה, בט"ו בשבט, דווח שקבוצה של ערבים עם פעילי שמאל ואוהדים בינלאומיים פלשו לשטח של היישוב שדה בועז בגוש עציון, ולטענת התושבים כרתו, עקרו והרסו שטח שתול של המתנחלים.

ישראל מידד

שילה

עוד מכתב שלא התפרסם

בתגובה לקריקטורה של בידרמן "טו בשבט הגיע" ("הארץ", 5.2.07)


אפשר להתנגד למתנחלים ואפשר להיאבק נגדם אבל למה לשנוא אותם? הקריקטורה של בידרמן, המציג שני מתנחלים מהסוג של "נוער גבעות" ובידיהם מסורים ובפיהם שיר ילדים של חג האילנות גובלת בסוג של 'אנטי' שלא ראוי לעיתון עברי.

ראשית, מתי פעם אחרונה הורשע מתנחל מכל זן שהוא ככורת עצים? שנית, הרי ב-21 בנובמבר האחרון, נתפסו ארבעה ערבים בעת שכרתו עצים בחורשה של ערבי אשר, לטענתם, ביקש מהם לעשות כן.

ושלישית, דווקא השנה, בט"ו בשבט, דווח שקבוצה של ערבים יחד עם פעילי שמאל ואוהדים בינלאומיים פלשו לשטח של הישוב שדה בועז בגוש עציון ולטענת התושבים, כרתו, עקרו והרסו שטח שתול של המתנחלים.

אנו מחכים לקריקטורה הבאה של בידרמן והפעם, מקווים לראות בה השתקפות של האמת.

והנה הקריקטורה:



עדכון

הוא דווקא כן התפרסם סוף-סוף
ראו למעלה אם כי בנסוח ערוך.

הטור שלנו ב - בשבע

פורצי המחסומים

מאת אלי פולק וישראל מידד

פורצי המחסומים

ראש הממשלה אולמרט התחייב להסיר מחסומים ביהודה ושומרון. עיתונות חוקרת במיטבה בודקת אם הוא אכן עומד בהתחייבויותיו, וכך, בליל שישי שודרה בערוץ הראשון כתבה של מנחם הדר בנושא. מסקנתו החד-משמעית היתה שראש הממשלה אינו עומד בהתחייבויותיו.

הדר מבסס את טענותיו בצורה מקצועית: בתחילה הוא מראיין את נעמי לאללו, מנשות 'מחסום וואטש'. המרואיין השני הוא פלשתיני המתלונן על המחסומים. המרואיין הבא, שמופיע עוד כמה פעמים ב'תחקיר', הוא נג'יב אבו רוקאיה, תחקירן 'בצלם'. הנ"ל יודע לספר שהמחסומים קיימים רק משום ש"עוברים מתנחלים וצריך למנוע את החיכוך, ומי תמיד משלם את המחיר? הפלשתינים". מחרה מחזיק אחריו הדר עצמו, ומכריז שה"מטרה היא ליצור הפרדה ובידוד של האוכלוסיה הערבית".

בכל כתבה טובה יש לאזן בין המרואיינים. עד עתה כמעט כל המרואיינים היו ישראליים, ולכן המרואיינים הבאים הם שני נהגי מוניות: 'אחמד' ו'קאסם' (כנראה אין להם שמות משפחה), המסבירים עד כמה המחסומים מייקרים את עלויות הנסיעה.

לאחר דקות רבות של צילומים בשטחי יהודה ושומרון יש מקום להביא גם כמה צילומים מתוך המובלעת הישראלית, ועל כן עוברת המצלמה אל משרדי 'בצלם', שם אנו פוגשים את שרית מיכאלי, דוברת הארגון המסבירה עד כמה קשה לצבא לשלוט מלמעלה על הנעשה בשטח.

לקראת סיום חוזרים להתחלה ולגב' לאללו (שלא יתלוננו נשות המחסום על אפליה לטובת 'בצלם'), המסכמת ש"הכול נועד להגן על ההתנחלויות והמתנחלים".

כן, ככה נראית כתבה הוגנת ומאוזנת ב'יומן השבוע' ברשות השידור הממלכתית, בניצוחם של המנכ"ל המתנחל מעפרה מר מרדכי שקלאר ומר ניצן חן חובש הכיפה מירושלים.

קרב הדיוות

סיפור משולש. אורית שוחט ביקשה להגן על חברתה, שלי יחימוביץ', ופרסמה כתבה ב'הארץ' בשבוע שעבר ובה דברי ביקורת על נחום ברנע, בגין טענתו שבניגוד לעקרות בית, מזכירות בכירות, רבנים, מורים וחקלאים, עיתונאים אינם רשאים להחליף מקצוע ולייצג את הציבור בכנסת.

ברנע, כמובן, לא נשאר חייב. במסגרת 'בשם אומרם' אנו מביאים ציטטות מתוך מכתבו, שהתפרסם למחרת:

"אין לי שום טענה לעיתונאי (או לעקרת בית או לרב וכו') שמבקש לעצמו קריירה שנייה. יש דרך לגיטימית לעשות זאת, ויש דרך לא לגיטימית. הדרך שבה הלכה שלי יחימוביץ' אינה לגיטימית... יחימוביץ' העיתונאית אירחה את המועמד עמיר פרץ לראיון בתכניתה 'פגוש את העיתונות' בערוץ 2... הראיון תואר... כ'מחבק' וכ'מתחנף'. שבוע אחר-כך היא קיבלה בחשאי הצעה מפרץ להצטרף למפלגתו... [יחימוביץ' אמרה אז]: 'בעולם האידיאלי הייתי צריכה לקחת תקופת צינון – אבל זה לא התאפשר'. מדוע זה לא התאפשר? כי יחימוביץ' רצתה להיבחר לכנסת, ומיד.

"כשראיינה את פרץ כעיתונאית... היא גם לא סיפרה... שהם קשורים זה בזה שנים רבות, וש'האג'נדה של פרץ היא האג'נדה שלי'. יחימוביץ' איננה הפוליטיקאי הראשון שמתחנף לפטרוניו. היא גם לא השדרן הראשון שבז לצופיו. אבל הטפות על אתיקה עיתונאית מוטב שתניח לאחרים".

יחימוביץ' לא נשארה חייבת. בראיון ב'קול ישראל' היא האשימה את ברנע בכך שהוא מקורב לשלטון, וקרבה זו משפיעה על כתיבתו העיתונאית – ולכן אל לו להטיף מוסר לאף אחד. ועל דא אמרו חז"לנו: "אלו ואלו נשרפים".

'הארץ' מתפתחת

העיתון העברי עם השם הלועזי 'דה מארקר' מגלה לנו כי מספר המנויים של בעליו, 'הארץ', גדל ב- 11 אחוזים בשנה החולפת, והגיע ל-59,830. אם ניקח בחשבון מספר מסוים של אנשים, כמו אחד מאתנו החתום על העיתון מסיבות מקצועיות גרידא (י.מ.), יש לנו הוכחה איך מיעוט כמעט מבוטל מסוגל להשתלט על התרבות, הפוליטיקה, האמנות והכלכלה במדינה כמו שלנו. ואתם תשאלו את עצמכם מי אשם בכך שעיתון 'הארץ' הוא מספר שלוש במדינה.

הבלתי נלאה

לעמנואל רוזן יש תוכנית אקטואליה חדשה בערוץ 10. מברוק. אך קראנו שאחד מאורחיו הקבועים יהיה בן כספית. ידוע לנו כי למקצוע העיתונאות אין הכנסה גבוהה מדי (אלא אם אתה חותם על חוזה אישי ברשות השידור או נחשב ל'כוכב' או ל'טאלנט', ותסלחו לנו על השימוש בז'רגון), ובכל זאת אנחנו תוהים מעט על התופעה של בן כספית. הוא כותב ב'מעריב' ובאתר שלו, אך בין השאר צפינו בו לאחרונה בתכניות אחרות, כגון 'מסיבת עיתונאים' של מנשה רז, 'פוליטיקה' של עודד שחר, 'משעל חם' של נסים משעל, כאורח קבוע של רפי רשף בגל"צ וכן הלאה.

כן, ככה זה בעולם תקשורת פלורליסטי, מגוון, מאוזן, פתוח ואובייקטיבי. האם זו ברנז'ה או מאפיה?

תעודת כבוד למחבלים

בטורים קודמים שלנו, הבענו את אכזבתנו מהקו המוביל לאחרונה של מחלקת התעודה של הערוץ הראשון, הגובל בפוסט-ציוניות מעוותת עבודות ושמאלנית. לאחר שידור הסרט 'הביטחוניים' על חיי האסירים המחבלים בכלא הישראלי ביום ראשון השבוע, אין לנו אלא להעמיק את תסכולנו מחוסר-הממלכתיות, חוסר-האיזון וקידום סדר היום הרדיקלי היוצא מרוממה, בניהולו של מוטי שקלאר.

ברוגז ממלכתי

ברשות השידור משחקים ב'ברוגז'. הוועדה הממלכתית האחראית על חלוקת פרסי ישראל החליטה להפיק בעצמה את טקס הענקת פרס ישראל, בעקבות התקלות הרבות שהיו כשההפקה היתה באחריות הערוץ הראשון, כולל העובדות שבמאי הטקס כלל לא נכח ברוב החזרות ואף לא הוקצבו מספיק מצלמות.

ברוממה או אולי במתחם שערי צדק, לא אהבו את העניין, ואף הגיבו באיום שלא לשדר את השידור בערוץ הראשון. וכרגיל אנחנו, משלמי האגרה, נשלם את מחיר השלומיאליות.

הממונה מסכים עמי - אין לומר בלתי-חוקיים

התלוננתי ביום 22 בינואר על שפתו של בני ליס כדלהלן

במסגרת כתבה אודות נטיעת שתילי עצים בישובים ביש"ע וביניהם מאחזים, כינה אותם הכתב בני ליס מספר פעמים בתואר "בלתי-חוקיים". למיטב ידיעותיי, ישובים אינם "בלתי-חוקיים" אלא "לא-מורשים" או "לא-מאושרים". בחלק גדול מהם, תהיליך האישור במצב מתקדם ביותר ורק עמדות פוליטיות של פקידי השלטון מונעים את הרישום הסופי ולא דבר המנוגד לחוק. מבחינת הדיווח העיתונאי השקול והמאוזן, עדיף לדעתי, לאמץ מונח לא מתלהם מאשר בטוי אשר בסופו של דבר גם איננו מדויק.

קבלתי את התשובה הבאה


לישראל מידד שלום רב,

המינוח הנכון, שבו השתמש גם ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון הוא "בלתי מורשים", "לא מורשים" או "לא מאושרים".

אני מעדיף "בלתי מורשים".

בברכה,

עמוס גורן

העתק: מר ניצן חן, מנהל חטיבת החדשות, ערוץ 1