החלק החסר בדו"ח וינוגרד מאת אלי פולק וישראל מידד
האחריות לכשלי המלחמה מוטלת גם על כתפי האתרוגים בתקשורת , שהגנו על מנהיגים כושלים ● האם מה שעשה עמי איילון למרגלית – הר שפי חמור פחות מהשקר של אסתרינה טרטמן?
"ועדת וינוגרד" בעצם מאשימה את אהוד ברק בחוסר אחריות, ביציאה החפוזה מלבנון ובמדיניותו לאחר היציאה. התקשורת, שכל-כך רוצה לדעת אם אולמרט יתפטר, לא בדיוק שמה לב לכך.
למען האמת, קצת פתטי לשמוע את האתרוגנים מהסוג של רינה מצליח ואמנון אברמוביץ' היום, לאחר פרסום הדו"ח. הרי הם אחראים במידה לא מועטה לקטסטרופה שבאה עלינו. העיתונאים ששמרו על שרון ועל אולמרט מכל משמרות החוק והצדק והעלימו מעיני הציבור מידע חשוב במערכת הבחירות האחרונה כשלו בתפקידם העיתונאי (ולמען האמת, הסיפור העיתונאי של השבוע האחרון היה – אם מישהו לא שם לב – שכל ההדלפות על תוכן דו"ח וינוגרד באו מכתבים הסמוכים על שולחנו של אולמרט. ספין דלעילא).
לטעמנו, אולמרט ופרץ הם רק קצה קרחון. האשמה האמיתית נמצאת אצל אלה שבחרו בהם ותמכו בהם, למרות שידעו שמדובר באנשים לא מוצלחים ואף לא מוכשרים במיוחד. אך עולם כמנהגו נוהג; אולמרט ופרץ אולי יתפטרו בסופו של יום, אך המשכורת של אמנון אברמוביץ' כנראה רק תעלה, הציבור שוב ימצא את עצמו 'פגוע תקשורת' והדמוקרטיה הישראלית תצא נפסדת.
פסק הדין של הברנז'המלחמת לבנון השנייה הולידה, עד כה, שלושה דו"חות על תפקוד התקשורת בתקופה ההיא. הראשון הוא של ע'ילאם, מרכז תקשורת לערבים פלשתינים בישראל בנצרת. בסוף אוקטובר שעבר יצא הדו"ח שלהם, כנייר עבודה שהוגש למועצת העיתונות בישראל. הם 'הוכיחו' שהתקשורת הישראלית בחרה ברובה להתעלם מהרג האזרחים הלבנוניים, מסבלם של הפליטים ומההרס המסיבי של כפרים שלמים ותשתיות אזרחיות בלבנון. ע'ילאם האשימה את התקשורת הישראלית בחוסר מוסריות.
דו"ח שני בא ממועצת העיתונות הישראלית. על חברי 'הוועדה לקביעת כללי אתיקה לעיתונות בימי מלחמה' (ומשמה ניתן בנקל להבין מה לא עשתה) נמנו השופטת בדימוס ונשיאת מועצת העיתונות, דליה דורנר; חברת נשיאות המועצה, עו"ד ארנה לין; ירון אנוש, יו"ר אגודת העיתונאים בירושלים; אבי בניהו, מפקד גלי צה"ל; פרופ' יורם פרי, ראש בית הספר רוטשילד-קיסריה לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב; וזאב שיף, הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ".
הרכב הועדה מעניין; אין ביניהם איש ציבור או אדם אשר הביע ביקורת על התנהלותה של התקשורת. אבל שניים מחבריה, ירון אנוש ואבי בניהו, נמצאים שם בניגוד עניינים חריף. מה היה הציבור אומר ומה היתה השופטת דורנר קובעת, אילו השרים בר-און וישי מונו ל"וועדת וינוגרד"?
המסקנות של הוועדה היו פשוטות: "ההאשמות שהאשימו את התקשורת במהלך מלחמת לבנון השנייה היו ללא יסוד. אמנם היו הפרות צנזורה מועטות, וגם זה שלא במתכוון, והעיתונאים הצטערו על כך". ככה זה כאשר הברנז'ה ממנה לעצמה ועדה.
הדו"ח השלישי הוא פרי עטו של אחד מחשובי העיתונאים בדור האחרון, מרווין קאלב. הדו"ח, בהוצאת אוניברסיטת הרוורד, מציין כי התקשורת היתה בעצם שותפה לחיזבאללה במלחמתו נגד ישראל. כותרת הדו"ח מדברת בעד עצמה: "התקשורת כנשק בעימות אי-סימטרי".
קאלב טוען, ומוכיח זאת במחקר בן כ-40 עמודים, שהתקשורת הפכה "מצופה אובייקטיבי למקדם נלהב", וישראל ניזוקה הודות ל'פתיחות' שלה כלפי התקשורת, בעוד חיזבאללה שלט שליטה מלאה בעיתונאים שעבדו בסביבתו. ארגון הטרור השיעי זכה בניצחון תעמולתי על ישראל.
קאלב ממליץ בפני גורמים תקשורתיים, ובמיוחד בקרב העורכים של הכתבים הנמצאים בשטח ומפחדים מהפיקוח עליהם, שלא לאבד את ההקשר הכולל של סכסוכים ולא לראות באירועים נקודתיים את מהות הסיפור כולו. הוא מזהיר שקל מאוד לכתבים להזדהות באופן רגשי עם הצד הנחות, אף אם צד זה הוא שפתח בעימות על-ידי חטיפה וירי.
מחכים לשמיים פתוחיםהרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ביקשה מהציבור להתייחס לשאלת המכרזים ברדיו האזורי. להזכירכם, כבר 12 שנה הזכיינים מחזיקים את ידיהם על המיקרופונים הציבוריים, והארכה נוספת משמעה מונופול תקשורתי בגלי האתר למשך 16 שנה בסך הכל.
אגודת 'לדעת' יחד עם ארגון אומ"ץ מגישים השבוע לרשות נייר עמדה משותף בנושא. עיקרי הדברים הם שפתיחת המכרזים לציבור הרחב מהווה אתגר חשוב לרשות השנייה. ביכולתה לנצל את המכרזים כדי למנף את הרדיו הדיגיטאלי, ובכך להביא סוף - סוף לפלורליזם תקשורתי גם ברדיו. לפניכם כמה מן ההמלצות:
"על הרשות לבצע בדיקה מעמיקה של דרישות הציבור מהשידור האזורי ושביעות רצונו כהכנה לפתיחת המכרזים; יש לקבל החלטות חיוביות על המעבר לשידור דיגיטאלי לפני יציאה למכרז על הזיכיונות; יש להתנות כל זיכיון במעבר לשידור משולב, דיגיטאלי ואנלוגי, תוך שנה מתחילת הזיכיון, ומעבר מלא לשידור דיגיטאלי תוך שלוש שנים מתחילת הזיכיון; יש להתנות זכייה במכרז בנכונות לקבלת מדיניות שמים פתוחים על-ידי הזכיינים תוך שלוש שנים מתחילת הזיכיון".
סוג של שקרכלנו זוכרים את פרשת אסתרינה טרטמן. אוי ואבוי, נטען בתקשורת. הח"כית הנכבדה לא בדיוק הקפידה על פרסום אמת. שקרנית כזו באמת לא ראויה להיות שרה בישראל.
לעומתה, ישנו אדם שהעמיד את עצמו כמועמד לראשות מפלגה חשובה – קוראים לו עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר. הוא הודה, שלמרות שידע מתוקף תפקידו כראש השב"כ שמרגלית הר-שפי לא הייתה אשמה באי מניעת רצח ראש הממשלה רבין, הוא לא פעל למען זיכויה או למניעת הרשעתה.
במילים פשוטות, איילון, שהתקשורת מדביקה לו משום מה את התוית 'הגון' נתן למערכת החוק והמשפט בישראל להרוס את חייה של נערה צעירה, למרות שלא היה עוול בכפה.
אז מה יותר גרוע – לשקר כדי לקדם את עצמך או לשתוק ולהרוס חיים של אחר? מעניין שהתקשורת איננה דורשת מאיילון שיסיר את מועמדותו לראשות מפלגתו. מי מכם יודע מדוע?
בשם אומרםלפני כשבוע, נהרג בתאונת דרכים העיתונאי דוד הלברשטאם, מבכירי העוסקים בתקשורת, בכתיבה ובהוראה בארה"ב. להלן דבריו על דמותו של העיתונאי: "עיתונות היא משימה גדולה ואצילה ממש. אין לה כל קשר עם תהילה. בעצם, ככל שאתה 'מהולל' יותר, כך אתה פחות עיתונאי".
תוויות: דוחות על תפקוד התקשורת, ועדת וינוגרד, עמי איילון, שמיים פתוחים
