הטור מיקרוסקופ ב"בשבע" גליון 353 מיום 30.7.09

בדרך למטה/ ישראל מידד

האימרה "כשהפרה נופלת מתרבים הסכינים", מתאים ביותר לכמה תופעות תקשורתיות שהיינו עדים להן בשבוע האחרון. כאשר איש ציבור - פוליטיקאי או בעל הון, איש בידור או אתלט - נתפש לרגע כמאבד מזוהרו, מכוחו מהשפעתו, או אז מבליטה התקשורת את המגרעות והחולשות שלו. במקום לדייק בכתבות ולשמור על הגינות, התקשורת מעצימה בדעת הקהל את הספק ואת חוסר הידע דווקא. וכשמדובר באדם שכבר נמצא ממילא על הכוונת של המדיה, מתווספת השמחה לאיד כגורם פוגע.

בנימין נתניהו חטף שתי מכות תקשורתיות, אחת כתוצאה מכישלון בהצבעה בכנסת ושנייה 'בזכות' בנו שהתגייס ליחידה לא-קרבית וזאת, כפי שהוסבר, מסיבות בריאותיות. רוב המבקרים את המוטיבציה הנמוכה כביכול של נתניהו הבן תומכים בסירוב פקודה ובזלזול ב"צבא הכיבוש", אבל כאן בחרו לפגוע בראש הממשלה דרך בנו, והתקשורת ליבתה את הביקורת.

בעניין ההפסד בהצבעה בכנסת על "חוק מופז", אמנם ראש הממשלה הרוויח אותו בזכות עצמו, אלא שההתנפלות המודעת התכוונה לסמן את תחילת סופו הפוליטי, כביכול. עבר שבוע, החוק עבר קריאה ראשונה, וכעת נשאר לתקשורת לטאטא מסביב לעצמה כדי לנקות חלק מהלכלוך שהיא פיזרה.

גם נשיא ארה"ב הכל-יכול סבל מנחת זרועם של עיתונאים כששיחרר אמירה די תמוהה על שוטרים שהתנהגו לטעמו "בטיפשות". זאת בעקבות מעצר של חבר אישי שלו, פרופסור שחור באוניברסיטת הארוורד. אובמה, שמתחיל לגלות סימני ירידה בפופולאריות, גילה לפתע שהידיד הכי טוב שלו, התקשורת, יכול להשתחרר מכבלי הנאמנות אליו ולרקוד על טעותו. לא בטוח שהפתרון שלו, להזמין את השוטר ואת הפרופסור לבית הלבן לכוס בירה, יספיק כדי להשיב לו את תמיכת התקשורת.

הטור מיקרוסקופ ב"בשבע" גליון 352 מיום 23.7.09

העיתונאי ז'בוטינסקי/ ישראל מידד

יום הזיכרון ה-69 לזאב ז'בוטינסקי צוין השבוע, כבכל שנה, בכ"ט בתמוז. רבים אינם מודעים לצד התקשורתי בחייו של מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית. עוד בטרם סיים תיכון עזב ז'בוטינסקי את לימודיו ואת עירו, אודסה, ויצא בשליחות עיתונאית לשוויץ ולאיטליה. הוא חזר לעבוד בעיתונות המקומית באודסה רק כעבור שלוש שנים. בהמשך הוא עבד עבור ההסתדרות הציונית העולמית בטורקיה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה היה בשליחות עיתונו באירופה, ושם הגה את רעיון הקמתם של גדודים עבריים שיילחמו למען שחרור ארץ-ישראל מעול זרים.

ז'בוטינסקי היה בין מייסדי העיתון 'הארץ', ואף צייר את אותיות הלוגו שלו.

'הארץ' אינו מסתיר את הקשר שהיה בינו לבין מנהיג "הציונות הרוממה", אבל בשבועיים האחרונים התפרסמו בו שני מאמרי דעות התוקפים קשות את ז'בוטינסקי. הראשון, של פרופ' יוסף גנץ, ניסה להוכיח שז'בוטינסקי לא השתמש בטיעון של "זכויות היסטוריות" כשהופיע להעיד בפני ועדת פיל ב-1937. גנץ רק שכח שז'בוטינסקי תבע את שטח "שתי גדות לירדן", אשר כבר זכה להכרה בינלאומית מתוך "הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארצו", כפי שכתוב במנדט. המאמר השני, של פרופ' שלמה אבינרי, ניסה לטעון כי ז'בוטינסקי הציע שיחידות הגנה יצורפו לצבאו של הפוגרומיסט האוקראיני פטליורה ב-1922 כדי להגן על חיי יהודים. אבינרי שכח למסור לקוראים שדווקא שני חברי המפלגה הציונית 'פועלי ציון' היו שרים בממשלתו של האוקריני הלז. ככה זה ב'הארץ', לא זוכרים חסדי נעורים ליריב אידיאולוגי

מכתב ב"הארץ" עם עזרת בתי

לא ניסו להסתיר כלום

בתגובה על "הצעתו המביכה של ז'בוטינסקי" מאת שלמה אבינרי ("הארץ", 19.7)

אם יש דבר מביך בסיפור של פרשת ז'בוטינסקי-פטליורה הרי הוא הטענה של פרופ' שלמה אבינרי, ש"אין פלא שיוצאיה (של התנועה הרוויזיוניסטית) עושים הכל כדי להשכיח את הפרשה".

הרי הנושא אינו מסובך כלל. שני כותבי הביוגרפיות של ז'בוטינסקי, חברי תנועתו, יוסף שכטמן ושמואל כץ, דנו בעניין לעומק ולא דילגו עליו, ומאמרו של ז'בוטינסקי, המסביר את מעשיו, פורסם בכרך "בסער" של כל כתבי ז'בוטינסקי. חמישה מכתבים בנושא התפרסמו בכרך שלישי של "אגרות ז'בוטינסקי" מטעם מכון ז'בוטינסקי.

מתברר שאבינרי עצמו עוסק בהשכחה. בעוד ז'בוטינסקי פועל מבחוץ, כדי להציל חיי יהודים באמצעות הסדר של צירוף יחידות של הגנה יהודית לצבאו של פטליורה, שניים מחברי מפלגת "פועלי ציון", מפלגת דוד בן-גוריון, א' רבוצקי וש' גודלמן, שימשו כשרים בממשלתו של מחולל הפוגרמים פטליורה! זה, כמובן, לא מנע מהם לבקר את ז'בוטינסקי כשם שזה לא מפריע לאבינרי היום לסלף את הנרטיב ההיסטורי.

דבורה וינקלמן

ירושלים


*

ועוד שניים:


ז'בוטינסקי התעלם ממעשי ידיו של אחד הרוצחים הגדולים של העם היהודי, עד לעליית הנאצים לשלטון, והושיט לו יד בהצעת חברות אמיצה ותומכת; או שמא היתה זו השנאה לקומוניזם הסובייטי, שגברה על התיעוב כלפי האנטישמיות הברוטלית והרצחנית. ההסכם לא יצא אל הפועל, אך לא בגלל ז'בוטינסקי.

עם פרסום מאמרו של אבינרי, אשתי - ילידת רובנו, שמשפחתה חיה בעבר במשך דורות בעיירה בווהלין והושמדה ברובה בשואה - אינה יכולה להירגע. בשיח של שורדי משפחתה השם פטליורה היה מוקצה מחמת מיאוס, וראו בו את אחד מגדולי רוצחיו של העם היהודי. איך ייתכן, שז'בוטינסקי, המנהיג הציוני המהולל, רחב האופקים, המשורר ואיש הרוח - כהו עיניו מלראות וחבר אליו? האם מעיד הדבר על אופיו, או על תורתו המדינית, או על שניהם?

ד"ר ישראל בנימינוב

רמת גן

*


על מנת להעמיד דברים על דיוקם הנני מתייחס לנושא, כאשר עיקר הדברים לקוחים מספרו של ד"ר מאיר קוטיק "משפט שוורצברד", שהתפרסם ב-1972.

בכתב האישום במשפט שוורצברד הודגשה הליברליות של שלטון פטליורה והובאו גם עדויות ודעות לטובת פטליורה מצד אנשי שם בקרב יהדות העולם: "כיצד מסוגל שוורצברד להאשים את פטליורה בשעה שאדם אחראי כז'בוטינסקי, עיתונאי חשוב וגיבור ידוע שנלחם לטובת אנגליה והציונות, הודיע שאדם הגון הוא ולא ייתכן שכמוהו יהיה פורע. הרב גוטמן מהומל בירך את פטליורה וחייליו בבואם אל העיר. מכאן הוכחה ברורה, שהנאשם טפל על הנרצח אשמת שווא".

אמנם, בקיץ 1926, ולאחר הרצח של פטליורה, פירסם זאב ז'בוטינסקי מאמר בעיתון היידי הניו יורקי "מארגן זשורנאל". בין השאר אמר בו, כי אף על פי שלא ראה מימיו את פטליורה, אין הוא חושב אותו לפורע מתוך הכרה. לדעתו, אין לראות את הפוגרומים כתוצאה של "אנטישמיות סובייקטיווית" של אנשים, אלא כתוצאה של "אנטישמיות אובייקטיווית של מאורעות".

ז'בוטינסקי הגיב מיד על ניצול שמו להגנת פטליורה. במאמר שפירסם בעיתון הרוסי "פוסלדניאה נובוסטי" הזכיר את החוזה עם נציגו של פטליורה וכתב עוד:"... השאלה איננה אם בלבו צידד פטליורה בזכות הפוגרומים או לא... במשך שנתיים ויותר היה פטליורה ראש הממשלה האוקראינית והצבא האוקראיני. כמעט בכל אותו הזמן נמשכו הפוגרומים. הוא לא דיכא אותם, לא ענש את האשמים, אף לא התפטר. המסקנה היא, שהוא קיבל על עצמו אחריות לכל טיפת דם יהודי שנשפך. הדבר ברור כל כך עד שכאן לא יועילו כל התירוצים".

אילו היה פטליורה רוצה באמת, כתב ז'בוטינסקי עוד, יכול היה לאחוז באמצעים לדיכוי ממשי של הפוגרומים. "והראיה: כאשר אמנם רצה בכך, נחתם עם נציגו חוזה לארגון ז'אנדרמריה של יהודים. אך פטליורה לא השתמש באמצעים אלה. להיפך, תוך אמתלה לעקירת הבולשוויזם, חיסלו חייליו בשנים 1918-1920 את ארגוני ההגנה היהודיים הקיימים... יהיה פטליורה בלבו אשר יהיה, האחריות למעשי הפוגרומים חלה עליו. מי שאומר לשחרר אותו מאחריות זו, אינו מבין מה זה ראש ממשלה וראש צבא!"

צודק פרופ' אבינרי באומרו כי ההיסטוריה מורכבת. לפיכך, יש משמעות גדולה לדיוק. להעלאת משפטו של שוורצברד יש חשיבות בחיזוק הזיכרון ההיסטורי של עמנו והצורך לשמר את פעילותם של הלוחמים על כבוד ישראל - הנוקמים שנשכחו.

צור פרלמן

תל אביב

אני זוכה להסכמה שהצדק עמי

קליטה בנמל חיפה

בתגובה לדיון על ספרם של אריאל בנדור וזאב סגל "עושה הכובעים: דין ודברים עם אהרן ברק" (8.7, 15.7). בוויכוח על דבריו של השופט ברק כי "אילו היתה לנו בזמן השואה מדינה היא היתה יכולה להשפיע על מדיניות בעלות הברית", הצדק לדעתי עם מר ישראל מידד ולא עם תום שגב.

כל מי שחוקר מעט את קורות השואה ומה שקדם לה, צריך לזכור את ועידת אוויאן (1938) שדנה בגורל הפליטים מגרמניה, ובה התברר כי אומות העולם אינן חפצות לקלוט פליטים יהודים כדי "שלא לייבא בעיה של גזענות", כדברי הנציג האוסטרלי. מקסיקו, למשל הגבילה את מספר הנקלטים ל-100. מדינת ישראל - אילו היתה קיימת - היתה יכולה לשנות גורל מר לגבי רבבות אם לא יותר, בעת שיהודים רבים בגרמניה התאבדו מתוך ייאוש ולפחות אונייה אחת ועליה פליטים יהודים נדדה מנמל לנמל, נתקלה בכולם בסירוב ושבה לגרמניה. נמל חיפה של מדינת ישראל היה קולט אותה ללא ספק.

אילן ספיר רמת השרון

הטור מיקרוסקופ ב"בשבע" גליון 351 מיום 16.7.09

כלב השמירה תפס פיקוד/ ישראל מידד

על פי ידיעה שהתפרסמה השבוע, השר הממונה על הרשות לשידור ציבורי, תקף את ראשיה והאשים אותם שהם מגלים "מנהיגות טועה" ושהם איבדו את אמונם של רבים מהעובדים הבכירים. בראיון שנערך ערב פרסום הדו"ח השנתי, ביקר השר קשות את התייחסות ראשי הרשות לשימוש בכספי האגרה ואת הכוונה לחלוק אותה עם גופי שידור אחרים.

השר, עיתונאי לשעבר, סיפר לעיתון כי "ישנם רבים בתוך הרשות אשר מרגישים שאין הנגנה מובילה למעלה וזה מטריד אותי. יש תחושה של יאוש בקרבם". פרשנים ידעו לספר שקיימת ביקורת קשה על גובה המשכורות של המנכ"ל ובכירים אחרים, במיוחד לאור כמה כישלונות בשנה האחרונה כולל דיווח מוטה, חוסר איזון ואי-דיוק בכתבות מרכזיות.

למי שטרם הבין, מדובר בשר לתרבות באנגליה, בן בראדשאו, שיצא נגד הבי.בי.סי.

האם ביקורת קטלנית כזו תושמע מפי פוליטיקאי אשר יודע ש'זמן האוויר' שלו ייגמר ברגע שמנהל חטיבת החדשות של הרשות יקרא את הדברים? האם העיתונים האחרים יסקרו את דברי השר באהדה כלשהי או שהוא ימצא את עצמו עקוד בעמוד הקלון, מול כיתת יורים של מלים?

כולנו יודעים את התשובה: במדינת ישראל התקשורת מנהלת חלק גדול מהעניינים ואוי לו לפוליטיקאי אשר יעז לצאת יותר מדי בחריפות נגדה. ולא מדובר רק בפוליטיקאים: ביום ששי האחרון קראנו את דבריה של השופטת ברכה אופיר-תום, אשר שלחה את השר אברהם הירשזון לכלא, שאולי גם היא הושפעה מן העיתונות: "אין ספק שהייתה כאן תקשורת קשה מאוד. זה העולם שלנו, מה אנחנו יכולים לעשות?".

המשך ההתכתבות במכתבים למערכת ב"הארץ" בעניין האלטלנה

המשך ההנצחות בעניין האלטלנה מעל עמודי "הארץ":

ככה לא מארגנים מרד

בתגובה על מכתב למערכת "למה התכוון בגין - כמה נקודות" ("הארץ", 10.7)

הנקודות שמעלה אריה מאור, המגיב על מכתבי ל"הארץ" מיום 3.7, הן עובדות, אבל לא כולן. אם להסתמך על ספרו של סגן מפקד הפלמ"ח, אורי ברנר, המלא עוינות כלפי האצ"ל, הרי חודשים לפני הפלגת "אלטלנה" ארצה הורה שאול אביגור לאנשי "המוסד" במארסיי, שלא להיענות להצעת אנשי האצ"ל לרכוש את האונייה (עמ' 88). גם אם ברנר טוען, שאנשי הקשר הקבועים בעניין היו בדרג נמוך, ושכנראה יהודה ארזי, איש ה"הגנה", עלה על סיפונה כדי לבדוק אותה בסוף מאי, הרי האונייה לא היתה סוד כמוס.

לאביגור, ראש "המוסד לעלייה ב'", דווח על ידי שאול ביבר על בואה של אלטלנה לצרפת במארס. ו' הדרי המליץ לאנשי האצ"ל שאנשיהם יעלו ארצה בספינה של ה"הגנה", כי אלטלנה התגלתה בידי המודיעין הבריטי (עמ' 89).

המסקנה: לא היה שום סוד בין האצ"ל לבין זרועות היישוב המאורגן ואפילו הוצע שיתוף פעולה. זה לא מרד.

זאת ועוד, ב-3.6.48 נמסר להדרי מטעם גורם בממשל הצרפתי, שאלטלנה תישלח ארצה בקרוב עם נשק אשר סופק על ידם. ב-6.6 התקיימה ישיבה של אנשי ה"הגנה" עם אליהו לנקין בנושא. תוכן הפגישה הועבר לאביגור, אשר מסר אותו ארצה בו ביום (עמ' 93).

מברק נוסף על הפלגתה הקרובה של אלטלנה נשלח מאביגור לדוד בן גוריון ב-8.6 ושוב ב-11.6. נעשה ניסיון של בגין לעכב את בואה אשר כשל. ב-15.6 התקיים מפגש בין י' גלילי, ל' אשכול וד' כהן לבין בגין, י' מרידור, א' בן-אליעזר, ח' לנדאו וע' פאגלין בעניין בואה של האונייה. שום דבר לא הוסתר מעיני ממשלת ישראל.

גם מי שחשד אז, ואולי חושד גם היום, שפניו של בגין היו למרד או לפוטש חייב להודות: ככה לא מארגנים מרד.

ישראל מידד
שילה

הטור שלי ב'מיקרוסקופ' שבגליון #350 של שבועון בשבע

הכול בגלל התקשורת/ ישראל מידד

לפני עשרות שנים פרצו כמה מאנשי 'הפנתרים השחורים' לתוך סופרמרקט בירושלים, גנבו חלב, וטענו להגנתם שכספי הממשלה הולכים להתנחלויות במקום לפתרון בעיות העוני. נדמה שמאז משמשת התקשורת צינור יעיל לשידור כל ידיעה המותאמת למסר הזה. אנו זוכים לשידורים על כבישים אדומים שאינם מטופלים, על ילדים מסכנים, על זקנים נטושים ועולים מוזנחים - הכול בגלל ההתנחלויות. היו אנשי חשבונאות שהוכיחו את השקר של השיטה, אבל מול תקשורת המונים מגויסת, המאבק "לאזן את החשבון" קשה מאוד.

והנה קראתי השבוע שתי ידיעות שהובילו אותי למסקנה שאולי גם לתקשורת יש קשר לחולאי ומדווי החברה שלנו, מבחינה תקציבית-כלכלית. הידיעה הראשונה, על פי ענת רם מ'וואלה', דיווחה שהיועץ המשפטי של הרשות השנייה פירט את חובות ערוץ 10, העומדים על כ-43 מיליון שקל, בגין מחויבויות תוכן, אי-השקעה בקולנוע, דמי זיכיון, תמלוגים וחובות עבר. מהידיעה השנייה, של לי-אור אורבך מ'מעריב', למדתי שרשות השידור משקיעה רק אחוז וחצי ממחויבותה בהפקות מקור, במקום 150 מיליון שהיתה חייבת להשקיע.

אם אני מחבר את שתי הידיעות, ורק שתי ידיעות אלה, לשלל כתבות על ההיבט הכלכלי של עולם התקשורת שלנו, אני מגיע למסקנה עגומה: קשרי הון-תקשורת מטופחים על חשבון צרכים אחרים בחברה: הכבישים, הזקנים, העולים וכו'.

הנוסח המקורי:

הון ותקשורת – והונאה

מאז ימי פעילותו של צ'רלי ביטון בימים הדוהים של אחרוני "הפנתרים השחורים" שנלכדו סופית ברשת השמאל הרדיקלי, כשפרצו לתוך סופרמרקט בשכומת קריית יובל בירושלים וגנבו חלב ועוד טענו שמכיוון שכספי הממשלה, במקום לזרום לפתרונותו בעיות העוני הולכים להתנתחלויות, התקשורת שימשה צינור יעיל, מוכן ומזומן לשדר כל ידיעה המותאמת למקומות פנויים של התשבץ הזה. בעקבות יוזמה זו אנו זוכים לשידורים על כבישים אדומים שאינם מטופלים בגלל ההתנחלויות, ועל ילדים מסכנים, ועל זקנים נטושים, ועולים מוזנחים ועוד ועוד. היו אנשי חשבונאות שהוכיחו את שקר השיטה אבל מול לתקשורת המונים מגוייסת, המאבק רק "לאזן את החשבון" קשה מאוד.

והנה, קראתי שתי ידיעות השבוע שהובילו אותי למסקנה שאולי גם התקשורת אשמה בכל חולי ומדווי החברה שלנו מבחינה תקציבית-כלכלית. הראשונה, על פי ענת רם של "וואלה", מספרת לנו שהיועץ המשפטי של הרשות השניה פירט את חובות הערוץ העומדים על כ-43 מליון שקל בגין מחויבויות תוכן, אי-השקעה בקולנוע, דמי זיכיון ותמלוגים ועוד חובות מהשנים 2004 עד 2006. ומהידיעה השניה, של לי-אור אורבך מ"מעריב", למדתי שרשות השידור, מהצד השני, משקיעה רק 1.5% ממחויבותה בהפקות מקור במקום 150 מיליון שהייתה חייבת. אם אני מחבר את שתי הידיעות, ורק שתי ידיעות אלה משלל כתבות של ההיבט הזה של העולם התקשורתי שלנו, אני מגיע לסיכום די אומלל: גונבים את הקופה הציבורית. לא רק שיש כאן קשר אמיץ בין כספי המסים שלנו, קשר שאולי לא רק שהוא מפוקפק מבחינה כדאית-משקית אבל בוודאי הוא הרסנית כלפי הצרכים של החברה.

בימי רומא העליזים, חשבו שכל מה שזקוק לו הצבור הוא לחם וקירקס או, בימינו, בידור. מתברר משתי הדוגמאות דלעיל שגם אין "לחם", שהכספים זורמים לטלוויזיה המסחרית, כנראה, בצורה לא-כשרה, וגם אין "קרקס" דהיינו, במקום שנזכה לראות ערוץ טלוויזיוני ציבורי עם תכנים של האתוס הציוני, מעשי החלוצי, מבצעי המחתרות, תעלולי המוסד כפי שכל מדינה אחרת זוכה לראות את הישגי גיבורי האומה שלהם, אנו שוקעים בנושאים של פוסט-ציונות וגם אלה בחוסר איזון ללא הגינות אתית. לא רק קשר הון-תקשורת אלא יש כאן גם הונאת הצבור.

מנחם בגין ופרשת ה"אלטלנה"

מכתבי כתגובה למכתבים אחרים:

מנחם בגין לא התכוון למרוד

בתגובה על מכתבים למערכת "אלטלנה והקשר הצרפתי" ("הארץ", 26.6) דן יהב מציין שלושה ספרים ולא מציין את ספרו של יעקב תבין, "החזית השנייה - האצ"ל בארצות אירופה 1946-1948", שיצא לאור ב-1973 והיה בעצם הדוקטורט שלו. נמצא בו חומר רב ומפורט על המגעים של האצ"ל עם ממשלת צרפת, כולל פרשת אלטלנה, תצלומי מסמכים רשמיים ותכתובת ענפה.

בעניין הערתה של ד"ר צילה הרשקו, תבין מציין את ז'אק בוסאיי כמנהל לשכתו של ג'ורג' בידו, אשר נפגש תכופות עם שמואל אריאל. אשר לטענה של דן יהב, כי גרסת בן גוריון היתה כי היה מדובר במרד, הרי שאיפותיהם של הצרפתים לחוד וכוונתו של מנחם בגין לחוד. בגין ואנשיו, בצרפת ובישראל, יזמו וניהלו דיונים וסיכמו את פרטי בואה של אוניית האלטלנה זמן רב מראש. לא היתה שום הפתעה בהגעתה. הרי מדוע הסכים בגין שהאונייה תגיע דווקא לחוף כפר ויתקין, מעוז של מפא"י, אם ביקש לבצע פוטש? מדוע ירדו רוב הבאים והתפזרו בנתניה, וכך איבד האצ"ל תוספת כוח בעבור "המרד" כביכול שלו?

ישראל מידד

שילה

תגובות למכתבי

בתגובה על מכתב למערכת "בגין לא התכוון למרוד" ("הארץ", 3.7) למה התכוון מנחם בגין בפרשת אלטלנה?

לישראל מידד, כפי שעולה ממכתבו, התשובה ברורה. אינני מתכוון לפסוק מה היו כוונותיו של בגין, אולם אבקש לציין כמה נקודות. מאז נורו, ב-30 בנובמבר 1947, היריות הראשונות, שפתחו את מלחמת העצמאות, התרחשו הדברים האלה: הפינוי הבריטי הושלם, וביום 14 במאי 1948 הוכרז על הקמת מדינת ישראל. "מועצת העם" היתה למועצת המדינה הזמנית ו"מינהלת העם" היתה לממשלת ישראל, שתחת שליטתה היו השטחים שבהם החזיקו כוחות ההגנה. ביום 26.5.48 אישרה הממשלה הזמנית את "פקודת צבא הגנה לישראל", ובה נאמר כי: "צבא הגנה לישראל מורכב מחילות יבשה, חיל הים וחיל אוויר. כל אדם המשרת ב'צבא הגנה לישראל' חייב להישבע אמונים למדינת ישראל... אסור לקיים כל כוח מזוין מחוץ ל'צבא הגנה לישראל'". ביום 31 במאי 1948 פירסם דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, פקודת יום להקמת צה"ל ובה נוסח השבועה. אשר לשיקולים בעניין עגינת האלטלנה בחוף כפר ויתקין, "מעוז מפא"י", כלשונו של מידד - שפך נחל אלכסנדר הוא החוף הנוח ביותר למעגן ופריקה בסביבות נתניה. הוא נגיש לריכוז הכוחות, שאכן הגיעו, חלקם חמושים בנשק (גם של צה"ל), השתלטו על אזור החוף ואף הפעילו את נשקם כנגד יחידות צה"ל שהגיעו בהמשך.

אריה מאור

כפר סירקין

למקרא המכתבים שהופיעו ב"הארץ" בעניין "מרד אלטלנה", הריני להוסיף את תרומתי, כפי שאומרים: "מידע אישי". בשנות ה-30 למדתי בבית הספר הימי לקצינים של בית"ר באיטליה, במלחמת העולם שירתתי שנים מספר בצי הסוחר הבריטי, ולאחר מכן עבדתי כמנהל התובלה הימית של חברת האשלג בים המלח, עד פרוץ מלחמת העצמאות. עם הפסקת העבודה במפעל התגייסתי לחיל הים. עודני ממתין לקבלת תפקיד נקראתי אל מנחם בגין. זה היה לאחר כניסת האצ"ל לצה"ל במסגרות גדודיות. להלן תמצית דבריו: "רכשנו אוניית מלחמה המביאה נשק ואנשים, ולאחר שאלה יורדו ממנה היא תיכנס לחיל הים, אנחנו נקרא לה אלטלנה ואתה תהיה המפקד שלה, אנשינו המליצו עליך". לא היה לי מושג באותה עת באיזו מין "אוניית מלחמה" מדובר ומתי היא תגיע. כשאמרתי לו שכבר התגייסתי לחיל הים, הוא לא ראה בזה שום סתירה ואמר "אדרבה, תהיה אונייה של אצ"ל בחיל הים".

בין כה וכה, למרבה האירוניה נשלחתי לחיפה והתמניתי למפקד ספינת המשמר "פלמ"ח". לימים התמניתי למפקד חיל הים על ידי הרמטכ"ל יצחק רבין, אשר נהנה מאוד לספר ש"כמעט ירינו זה על זה". כעבור שנים רבות התמניתי למבקר מערכת הביטחון, שוב תחת שרביטו של שר הביטחון רבין. הוא, מכל מקום, לא חשב אף פעם שהיתה כוונה למרד כלשהו.

שלמה אראל

חיפה

מכתב תגובה שלי במוסף "ספרים" שבהארץ

שעורים ועדשים

בביקורת שלו על ספרם של אריאל בנדור וזאב סגל עם אהרן ברק ("לפני שער החוק", 8.7), תוקף תום שגב את דבריו של ברק ואומר ש"אילו היתה לנו אז (בזמן השואה) מדינה היא היתה יכולה להשפיע על מדיניות בעלות הברית". אליבא דשגב, קל להפריך תזה זו והוא קובע כי "גם מדינת ישראל לא היתה יכולה להציל את היהודים".

ברור, ולא צריך להיות לא שופט ואפילו לא עורך דין, כדי לדעת שאחד מדבר על שעורים ("השפעה") והשני על עדשים ("הצלה").

לעצם העניין, וגם שגב כתב על כך רבות, הנהגת היישוב ראתה במצבה של יהדות אירופה מין "תחרות" במאבק על הקמת המדינה ולכן, במתכוון או מתוך העדפה שגויה, המאמצים כוונו לאפיקים שלא סייעו מספיק להצלת היהודים הנרדפים והנכחדים בידי גרמניה הנאצית.

לכן, מבחינה הגיונית בלבד, יש לשאול את השאלה הזאת: אם המדינה היתה כבר קיימת, אולי כן יכלה להציל רבבות רבות ויותר. אם גוי שוודי אחד הצליח בהונגריה להוציא אלפים רבים מתוך ציפורני הנאצים, מדינה יהודית עצמאית בוודאי יכלה לעשות יותר.

ישראל מידד
שילה

לא יודעים לקרוא את ז'בוטינסקי

מאמר זה נדחה בידי מערכת "הארץ" בתירוץ שמכתב שלי התפרסם ביום ששי האחרון.



ומי לא קרא את ז'בוטינסקי

טענתו העיקרית של פרופ' גנס, שאין להסתמך על זאב ז'בוטינסקי כאילו הוא צידד בהצדקת ריבונותה של היהודים על ארץ ישראל כולה כפועל יוצא של "זכות היסטורית" וההוכחה לכך היא עדותו בפני ועדת פיל ב- 1937, היא מופרכת ומבולבלת ומצביעה על כך שגנס או לא קרא את ז'בוטינסקי או לא יודע לקרוא.

ראשית, ז'בוטינסקי אמנם ביסס את גישתו באותה עדות נגד תוכנית החלוקה ובעד הקמת מדינת היהודים מייד על שתי גדות לירדן על סיבות די פרגמטיות וזאת, תוך הכרת קהל שומעיו ומתוך לחץ המאורעות, הן של הפורעים הערבים שהטרור שלהם גורם לבריטים להסתלק מכוונת הצהרת בלפור והן של עליית הנאציזם באירופה. קו ההסברה של ז'בוטינסקי בעדותו כוונה לרגש הצדק: לעם ישראל מגיע צדק. ואם לערבים יש הרבה אדמות, הם בהחלט יכולים ואף חייבים לוותר על פינה קטנה של עולמם עבור היהודים שיש להם מתוך זכות היסטורית בעלות בלתי-מעורערת על ארץ-ישראל משתי גדות לירדן. נקודת המוצא של עדותו הייתה שאם בעבר היה ספק בטיעון של "זכות היסטורית" של היהודים על ארץ ישראל כולה, הרי היא נגמרה עם הצהרת בלפור. וז'בוטינסקי מצטט בפני חברי הוועדה המלכותית את המבוא למכתבו של בלפור, שבדרך כלל נשכח, שם כתוב: "לעונג לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו". ז'בוטינסקי אומר בפני הוועדה ומוכיח להם שהמונח "שאיפות יהודיות ציוניות" הוא הקמתו מחדש של הבית היהודי הלאומי מתוך זכויות היסטוריות כ"מדינה עברית בעלת רוב עברי" (ראה כרך "נאומים" לכתבי ז'בוטינסקי, עמ' 230 – 234).

אבל, כאמור, גנס מתבוסס בשנת 1937 ואינו תופס את הלך חשיבתו של ז'בוטינסקי נוכח המציאות של אותה שנה. ומה הייתה דעתו של ז'בוטינסקי לפני ההישג של הצהרת בלפור ב- 1917 והענקת המנדט בידי חבר הלאומים לידי אנגליה ב- 1922 – 1923 ולפני התוצאות ההרסניות של הטרור הערבי על המופתי ועל הכנופיות ועל חולשתה של בריטניה? במאמרו הגדול והיסודי, "ציונות וארץ ישראל" משנת 1905, ז'בוטינסקי אכן דוגל בזכויות היסטוריות ועוד יותר, על זכויות דתיות.

בכרך "כתבים ציוניים ראשוניים", ניתן לקרוא דבריו של ז'בוטינסקי נגד אלה, שמסיבות מעשיות, מעדיפות ארצות אחרות, דהיינו מחנה הטריטוריאליזם. והוא כותב באריכות (ואני נאלץ לדלג): "...בשום פנים אין להפריד בין ציונות לארץ-ישראל...הזרם השואף לקרוע מעל סמלנו את הכתובת 'ציון'...משתמש בנימוקים מחושבים והגיוניים למדי...טעמי רגש, מצב-רוח [...] מהו האוצר הקדוש...המניע היסודי לכל תולדותיו של עם-בלי-ארץ זה?...האוצר הקדוש הוא הדת...[אלא ש]האוצר, שנשמר בקנאות מפני השפעת הגלות, יכול להיות רק דבר שנוצר לפני היות הגלות, דבר שהבאנוהו, כשהוא שלם ומוכן...אותו גרעין היחוד הלאומי שאנו מציירים לעצמנו באורח אינסטיקטיבי בבטאנו את המלה 'יהודי'...נולד לא בנכר אלא לפני היות הנכר. כלומר – בארץ ישראל...לפני בואנו לארץ ישראל לא היינו עם ולא היינו קיימים. על אדמת ארץ-ישראל נוצר העם העברי...כך אשר עברי בקרבנו ניתן לנו על-ידי ארץ-ישראל...ישראל וארץ-ישראל – חד הן" (ראה עמ' 112 – 124).

במאמר אחר משנת 1930, "ארץ-ישראל ה'דו-לאומית'", מתאר ז'בוטינסקי חלום שלו, כאילו הוא, הנציג של עם ישראל מופיע בפני העולם הערבי וטוען: "תמיד קראתי לארץ זו ארצי". יש אמנם צורך לזכות מחלק מהאדמות של הערבים כי לעם היהודי כרגע אין קרקע והוא סובל משנאה, אבל יש זכות היסטורית שבשמה היהודי לא רק רשאי, אליבא דגנס, אלא אף מחוייב, לדרוש שהערבים יוותרו על פינה זו של ארצותיהם.

ארץ ישראל בעיני ז'בוטינסקי היא בראש וראשונה מרכיב היסטורי של העם היהודי ואם העם היהודי לא מסתמך על לזכויות היסטוריות, אזי ארץ-ישראל, על שטחה המלא, איננה שייכת לו. אך ז'בוטינסקי סבר שאחרי הצהרת בלפור ומתן המנדט השלב של המאבק על הזכות ההיסטרית של היהודים על ארצו הסתיים ובניצחון. וב- 1937, יש מאבק אחר מול הציניות הבריטית המתחשבת באלימות הערבית, בכוח הכלכלי והערך האסטרטגי של ארצות ערב.

גנס, דומני, לא קרא את מכלול הגותו של זאב ז'בוטינסקי, את היריעה הרחבה והארוכה שלה ולא ירד לסוף דעתו הפוליטית-עקרונית ופועלו המדיני בהתאם לנסיבות הזמן. ויש עוד הרבה מה לקרוא בכתבי ז'בוטינסקי.


==================================

מאמרו של גנס:

חיים גנז שיקראו את ז'בוטינסקי

התעקשותו של נשיא ארה"ב ברק אובמה על הפסקה גמורה של ההתנחלויות מוצדקת מנקודת המבט של מדיניותו הגלובלית, השואפת להשיג סדר עולמי שיש בו כמה שפחות אלימות, על סכנותיה; אבל היא מוצדקת גם מנקודת המבט של דאגתו לישראל, לשלמותה, ליהודיותה ולמוסריותה.

אשר למדיניותו הגלובלית של אובמה - משה ארנס התלונן כאן לפני כמה ימים על האיפה ואיפה שנוהג אובמה בישראל יחסית ל"עושי הצרות בטהראן, דמשק ופיונגיאנג" ("לא לוותר לאובמה", 30.6). דווקא אליהם, אומר לנו ארנס, "החליט אובמה להתחנף" ולאפשר להם לעשות "ככל העולה על רוחם". ואילו כנגד ישראל, "בעלת בריתה הוותיקה של ארה"ב", החליט להפעיל יד חזקה. כאילו היו בנימין נתניהו וקים ז'ונג-איל זאטוטים בגנון של אובמה, שצריך להכריע ביניהם לפי מדדי "זה לא פייר" אינפנטיליים.

האם אין זה ברור, כי כדי שיוכל לבוא בדרישות אמינות אל מפירי הסדר העולמי, שאינם נמנים עם בעלות הברית של ארה"ב - כמו קוריאה, איראן וסוריה - צריך אובמה להשתלט תחילה על מפירות הסדר העולמי הנמנות עם מחנהו, בעיקר ישראל? יש משהו מביך בכך שצריך לומר זאת למי שהיה פעם שר הביטחון של ישראל. אבל ארנס טועה לא רק בביקורתו על המדיניות הגלובלית של אובמה. הוא גם אינו מבין, כי מדיניותו נכונה מנקודת מבטה של ישראל עצמה. נשיא ארה"ב וממשלו סבורים, כי ההתנחלויות אינן לגיטימיות, והם צודקים.

ארנס, והימין בכללותו, חושבים שההתנחלויות הן לגיטימיות, מפני שהזכות ההיסטורית של היהודים בארץ ישראל כשלעצמה מבססת זכות לריבונות על כל הארץ. אבל אפילו מורה מוריו של ארנס ואנשי מחנהו, זאב ז'בוטינסקי, לא חשב כך. "השאלה הראשונה היא" - כתב ז'בוטינסקי - "האם אתה זקוק לאדמה? אם אינך זקוק לה, אם יש לך די, הרי אז אי אפשר להסתייע בזכויות היסטוריות" (גדעון שמעוני, "האידיאולוגיה הציונית", הוצאת מגנס, 1995, עמ' 340). את נחיצותן של שתי גדות הירדן הצדיק ז'בוטינסקי (בעדותו לפני הוועדה המלכותית של פיל) לא באמצעות פנייה לזכות ההיסטורית, אלא בצורך להציל את יהודי אירופה מכליה (ובחישובים של צפיפות אוכלוסין ראויה לסוף שנות ה-30, יחסית למספרם של יהודי אירופה אז).

הזכות ההיסטורית של היהודים בארץ ישראל הצדיקה את בחירתה כמקום שבו יממשו את הגדרתם העצמית. אבל כשלעצמה היא לא הצדיקה אף פעם, ואינה מצדיקה גם היום, ריבונות יהודית על כל ארץ ישראל. הציונות קיבלה על עצמה את האמת הזאת בכל מהלכיה ההיסטוריים החשובים. היתה לה הצדקה לממש את ההגדרה העצמית הזאת באופן מדיני, אחרי שרדיפת היהודים הגיעה לשיאה בשנות ה-40. אין פלא אפוא, כי ניסיונה של ישראל להפוך את הזכות ההיסטורית לבסיס לדרישות שמעבר לכך, יותר מ-60 שנה לאחר שהסתיימו רדיפות היהודים, ומתוך התעמרות הולכת ונמשכת בפלסטינים - נחשבת למעשה המסכן לא רק את שלום העולם אלא אף את מוסריותה שלה.

טענתו של ארנס, כי "זכותם של היהודים לחיות ביהודה ובשומרון היא עיקרון בסיס ואינה נושא למו"מ", משכנעת כנראה רק את הימין הישראלי, הטועה כאמור גם בהבנת אביו הרוחני שלו עצמו. אין בה כדי לשכנע לא את שאר הישראלים, לא את אובמה, ולא את שאר העולם. מבחינת ישראל מסכנת העמדה הזאת לא רק את העתיד אלא אף את העבר.

מחלקת מדע המדינה באוניברסיטה העברית

"ב-2001 רציתי להראות לאוניברסיטאות כיצד עושים בקרת איכות, אז כתבתי דו"ח על המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. הדו"ח, שהתבסס על דירוג אמריקאי מקובל של מחלקות, על פי מספר הפרסומים בכתבי עת מובילים, הראה שהמחלקה למדע המדינה מדורגת בין האחרונות בעולם. הם אמרו לי שזה לא אתי", נזכר ברגמן וצוחק. "ואני אמרתי להם: 'מה לא אתי בזה? כמו שמפרסמים מי ניצח בטניס אפשר לפרסם הישגים אקדמיים'".

דר' יעקב ברגמן

כנס באוניברסיטת תל-אביב מאי 2004

יום עיון "עתיד ההתיישבות היהודית בשטחים לאור תכנית ההתנתקות החד-צדדית" נערך ע"י מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום והתכנית לחקר סכסוכים ע"ש אוונס. ביום העיון השתתפו אלוף (מיל.) עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר וכיום יו"ר דירקטוריון "כספים" ומוביל יוזמת "המפקד הלאומי", מר ישראל מידד, ראש צוות ההסברה של מועצת יש"ע, ח"כ אפריים סנה, מפלגת העבודה וח"כ יוסי שריד, יחד.

אני וטליה ששון

לא, לא בעניין דו"ח המאחזים. התקשורת. ועוד ב- 2004.


הביקורת על השלטון וגבולותיה

תאריכי האירוע:
09/12/2004

בלוח העברי:
כ"ו בכסלו תשס"ה

ביום חמישי, כ"ו בכסלו תשס"ה, 9 בדצמבר 2004, נערך יום עיון משותף לקרן קונרד אדנאואר ולמכון הישראלי לדמוקרטיה. יום העיון עסק בביקורת על השלטון ובגבולותיה, בניסיון להטמיע את חשיבותו של ערך חופש הביטוי ולבחון דרכים לאיזון חופש הביטוי עם ערכים ואינטרסים אחרים. היום נפתח בדבריו של פרופ' מרדכי קרמניצר תחת הכותרת 'בין ביקורת לגיטימית לבין הסתה אסורה'; אחריו דיבר מר רפיק חלבי על דילמות ערכיות ומעשיות מהמציאות התקשורתית-חדשותית; הכנס נחתם בפאנל בנושא הביקורת על השלטון בישראל במבחן הדמוקרטיה.

סדר יום
מנחה: ישראל סגל
במשתתפים (לפי סדר א'-ב'): גב' כרמית גיא, פרופ' חיים גנז, ד"ר יוהנס גרסטר, מר רפיק חלבי, מר יובל לייקין, מר ישראל מידד, פרופ' מרדכי קרמניצר, גב' רונית שפירא, גב' טליה ששון

09:45 - 10:15

התכנסות והרשמה

10:15 - 10:30

ברכות: ד"ר יוהנס גרסטר, נציג קרן קונקרד אדנאואר בישראל

10:30 - 11:45

בין ביקורת לגיטימית לבין הסתה אסורה

פרופ' מרדכי קרמניצר, עמית בכיר, המכון הישראלי לדמוקרטיה; הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים

11:45 - 13:15

דילמות ערכיות ומעשיות מהמציאות התקשורתית-חדשותית

מר רפיק חלבי, לשעבר ראש חטיבת החדשות בערוץ הציבורי (ערוץ 1)

13:15 - 14:00

הפסקת צהרים

14:00 - 16:00

פאנל: הביקורת על השלטון בישראל במבחן הדמוקרטיה

מנחה: מר ישראל סגל, עורך ראשי "מעל חם", ערוץ 2

משתתפים:

גב' כרמית גיא, עיתונאית, קול ישראל
פרופ' חיים גנז, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב
מר ישראל מידד, חבר הנהלת האגודה לזכות הציבור לדעת
עו"ד טליה ששון, לשעבר מנהלת המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה
פרופ' דני סטטמן, החוג לפילוסופיה, אוניברסיטת חיפה
רונית שפירא, תלמידת הגמינסיה הריאלית, ראשון לציון
יובל לייקין, תלמיד הגימנסיה הריאלית, ראשון לציון

מכתבי ב"הארץ" בנושא האלטלנה

מכתבי בעיתון הארץ

בתגובה על מכתבים למערכת "אלטלנה והקשר הצרפתי" ("הארץ", 26.6)

דן יהב מציין שלושה ספרים ולא מציין את ספרו של יעקב תבין, "החזית השנייה - האצ"ל בארצות אירופה 1946-1948", שיצא לאור ב-1973 והיה בעצם הדוקטורט שלו. נמצא בו חומר רב ומפורט על המגעים של האצ"ל עם ממשלת צרפת, כולל פרשת אלטלנה, תצלומי מסמכים רשמיים ותכתובת ענפה. בעניין הערתה של ד"ר צילה הרשקו, תבין מציין את ז'אק בוסאיי כמנהל לשכתו של ג'ורג' בידו, אשר נפגש תכופות עם שמואל אריאל.

אשר לטענה של דן יהב, כי גרסת בן גוריון היתה כי היה מדובר במרד, הרי שאיפותיהם של הצרפתים לחוד וכוונתו של מנחם בגין לחוד. בגין ואנשיו, בצרפת ובישראל, יזמו וניהלו דיונים וסיכמו את פרטי בואה של אוניית האלטלנה זמן רב מראש. לא היתה שום הפתעה בהגעתה.

הרי מדוע הסכים בגין שהאונייה תגיע דווקא לחוף כפר ויתקין, מעוז של מפא"י, אם ביקש לבצע פוטש? מדוע ירדו רוב הבאים והתפזרו בנתניה, וכך איבד האצ"ל תוספת כוח בעבור "המרד" כביכול שלו?

ישראל מידד

שילה

מנחם רהט - רהוט לעילא

רשות השידור טרם שמעה על המהפך הפוליטי


מאת: מנחם רהט

הימין יכול לנצח בבחירות, אבל השליטה בתקשורת תישאר לעולם בידי השמאל, לעיתים אף ללא מראית עין של איזון

▪ ▪ ▪

האם רשות השידור מאזינה לחדשות שהיא עצמה משדרת?

לפעמים נדמה שברשות השידור, עולם כמנהגו נוהג: כן בחירות, לא בחירות, כן נצחון מובהק של הימין לא נצחון מובהק של הימין: החדשות הללו, שרשות השידור עצמה משדרת, אינן מעניינות את רשות השידור. מצידה, העם יכול לומר את דברו בבחירות, ולגלות דעתו הברורה, שהימין לפחות שווה בכוחו הפוליטי לשמאל (ואף עולה עליו מספרית), אבל היא בשלה, תוך מתן העדפה ברורה לדוברי השמאל.

איך נהנים להיאנח במחנה הלאומי? - הימין יודע לנצח בבחירות אבל לא לשלוט. עובדה היא שגם כשהימין מנצח בבחירות לכנסת, התקשורת עודנה נשלטת בידי השמאל.

מחמת קוצר המצע לא אכנס לכל אותן תוכניות טלוויזיה ורדיו שבהן ניתן ביטוי ברור בעליל לעמדות השמאל. כמו למשל ב"פוליטיקה" שלעיתים אתה מתפלץ להיווכח שמול שלושה אנשי שמאל מציבים רק איש ימין אחד – ולזה הם קוראים איזון. וכך גם בתוכניות אקטואליה רבות אחרות לאורך כל שעות היממה.

אבל הפעם, רשות השידור (שיש מכנים אותה רשעות השידור – ומסתבר שהם יודעים מדוע) התעלתה על עצמה ובימים אלה היא מוציאה לאקרני הטלוויזיה הממלכתית-ציבורית סדרת תוכניות חדשה שבהן מככבים שני אנשי שמאל מובהקים, ללא כל ניסיון ומראית עין של איזון. שני אנשי שמאל מול אפס אנשי ימין. ומדובר בהחלט בתוכנית שמטבע ברייתה עשויה לגלוש לענייני אמונות ודעות, עמדות פוליטיות וכדומה.

תעודת זהות פוליטית ידועה למנחים

המדובר בתוכנית בנושאי משפט שעליה התבשרנו בפרומואים של הערוץ הראשון. הפרומו מגלה לנו, שאת התוכנית (שתשודר כסדרה מתמשכת, על פני שבועות), יובילו שני משפטנים. האחד הוא עורך דין אלדד יניב, עד לא מכבר יועצה המשפטי של מפלגת העבודה ומי שנושא בתדמית של זולל ימין לתיאבון; והשני הוא עורך דין חיליק גוטמן, פעיל ותיק במפלגת העבודה, עם אותה תדמית פחות או יותר.

יש מקום לשים לב לעובדה שהשניים אנשים מוכרים בציבוריות הישראלית ודעותיהם המדיניות-פוליטיות ידועות ומתפרסמות מעל כלי התקשורת. אילו למשל בחרה רשות השידור בשני עורכי דין אנונימיים, שדעותיהם היו עד כה נחלתם הפרטית, ותוך כדי שידור נחשפים כמי שנמנים עם מחנה השמאל – ניחא. תמיד ניתן יהיה לטעון: לא ידענו. טעינו. חשבנו – ושאר התחכמויות נבובות מסוג זה.

אבל הפעם רשות השידור התעלתה על עצמה. היא בחרה במפגיע בשני עורכי דין שתעודת הזהות הפוליטית שלהם ידועה לכל. המעשה השערורייתי הזה של הצבתם – דווקא הם! - בהובלת תוכנית "בלתי תלויה" ללא שום איזון של אנשי ימין, זה ממש לעשות דווקא, או כפי שאומרים צברינו "נא בעין!", לגבי הרוב המכריע של העם הזה.

רשות ללא איזון

המעשה הדווקאי הזה מדהים גם מפני שמקצוע עריכת הדין בישראל הוא, כידוע, כמעט הנפוץ ביותר במדינה, ומספר עורכי הדין במדינה הוא כמעט בלתי מוגבל (בלשון הפלגה כמובן...). אפשר לחשוב בטעות שרשות השידור התקשתה, רחמנא ליצלן, למצוא בקרב כלל עורכי הדין בישראל, שני משפטנים שיאזנו את שני משפטני השמאל ויהוו משקל נגד לאמירה השמאלנית החד-גונית של ה"ה יניב וגוטמן? האם בכלל היא פנתה לאיזשהם גורמים במחנה הלאומי (כמו למשל פורום המשפטנים למען א"י וגופים אחרים) בבקשה שינדבו להם שני עורכי דין מהמחנה הלאומי?

הדעת נותנת שאילו באמת הייתה רשות השידור אמונה עלי כללי האיזון, או לפחות על מראית עין של איזון, הייתה מפקידה את התוכנית בפני שני עורכי דין (בדיוק כפי שקבעה כאשר תכננה את הסדרה המשפטית החדשה – למסור הנחייתה לשני משפטנים), לא לפני שתבטיח לעצמה ולציבור משלמי האגרה, שהבחירה תתנהל ברוח זו: או שיופקדו על התוכנית שני עורכי דין אנונימיים שאיש אינו יודע מהו הצבע הפוליטי שלהם; או שיופקדו שניים מוכרים וידועים (דוגמת ה"ה יניב וגוטמן שזהותם ידועה לכל), אלא שאחד מהם יבוא מחוגי השמאל והשני מחוגי הימין.

מה רע? ולו רק כדי ליצור מראית עין של איזון.

אבל רשות השידור מצפצפת – על תוצאות הבחירות ועל חלוקת הגושים בממשלה (כן, כן, אנחנו יודעים שגם העבודה בממשלה, אבל אין לה שם ייצוג של 100% ואפילו לא של 50%, כפי שניתן לנציגיה הלא רשמיים הסדרה המשפטית החדשה) ועל רבבות הצופים שעדיין נותרו נאמנים לה.

או אולי ייתכן שרשות השידור לא שמעה כלל שבאחרונה התקיימו בחירות בארץ הזו ושיושב-ראש הליכוד נבחר לראשות הממשלה? אם כך, אולי כדאי שנתניהו ושריו, כולל השר יולי אדלשטיין הממונה על חוק רשות השידור, יבהירו לה זאת? הגיע הזמן, נדמה לנו.

כך או כך, ההחלטה השערורייתית שלה בעניין הסדרה המשפטית – עם כל הכבוד (כפי שנוהגים משפטנים למלמל) לה"ה יניב וגוטמן – חייבת בדיקה ושינוי יסודי, ולו רק בשם האיזון הקדוש.