איחולים וברכות לשנה החדשה תשע"ב

^

ביקורת תקשורת על הקיר

^

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" שב"בשבע" גליום 462 מיום 27.9.2011

מישהו משדר "סליחות"?

אוהד חמו, כתב לענייני השטחים וההתיישבות לפי ההגדרה הרשמית, אמנם עבר מהערוץ הראשון לחברת החדשות של הערוץ השני, אבל מה שלא למד מבחינת כללי האתיקה המקצועית במקום העבודה הקודם, בוודאי קשה לו ליישם בשני.  ובמה דברים אמורים?  ביום ששי האחרון, בשעה 17:20 לערך, נכנס אוהד לשידור עם דיווח אודות התקרית ליד הכפר קוצרא (ולמען הגילוי הנאות, באזור גוש שילה, ליד ביתי).  הוא מסר תיאור תמציתי לצופים שכולו מבוסס על מקורות ערביים.  תגובה של "המתנחלים" לא נכללה.  תגובה של דובר צה"ל לא נכללה.  אפילו לא אמירה שהוא פנה לשני גורמים אלה אבל לא זכה במענה, לא נאמרה.  מה, בשביל לשדר כשופרם של הרשות הפלסטינית חברת החדשות צריכה להעסיק עיתונאי? 

מישהו יגיד "סליחה"?

אי-שם במדור "גלריה" של "העיתון-לאנשים-החושבים-שהם-חושבים", הקדישו עמוד שלם לכתבתו של נעם בן זאב על ההחלטה של התזמורת הפילהרמונית הלונדינית להשעות נגנים אשר חתמו על מכתב שקרא לתמוך בחרם תרבותי.  במכתב שלהם, שהתפרסם ב"אידיפנדנט", הם ביקשו שרדיו הבי.בי.ס. הציבורי לא ישדר את הופעותיה של התזמורית הישראלית אשר השתתפה בסדרות ה"פרומס" המפורסם והמכובד בבירות אנגליה. "יש לכבד את תביעת הפלסטינים לחרם על ישראל כל עוד הכיבוש נמשך", הם כתבו. זאת אומרת, הם חתרו לאלץ את אמצעי התקשורת הציבורית של אנגליה להיכנע לדרישתם הבלתי-חוקית שלא לדבר על טענותיהם השקריות במכתבם כאילו ישראל מנהיגה "אפרטייד תרבותי" והתעלמותם מכך שאצל הערבים, הכיבוש החל עוד ב- 1948.  וכמובן, "הארץ" מאפשר למלחין אירי אחד להתלונן על כך שכבר אי-אפשר לנהל חרם מוסיקאי באנגליה.  כנראה שחשבו במערכת שאין צורך לאפשר בקשת סליחה אלא יש לאזן את ההחלטה להשעות את הנגנים ולסייע למאמצי החרם, גם דרך הרדיו.

ולסיום: אני מודה ל"דני מכפר סבא", האיש אשר הביא לפרסום המובלט על היותה דפני ליף, מובילת המחאה בקיץ של "צדק חברתי", חותמת על מכתב סרבנות שירות בצה"ל, על דבריו בראיון עימו ב"מוסף הארץ" ביום 16.9.  בתשובה לשאלתו של אורי תובל בקשר ליחס העיתונות והאם היא תפעל כמוהו ותחקור את עברם ופעילותם של מנהיגי המחאה, "דני" ענה: "זאת תקשורת חובקת" ולא ביקש סליחה על עמדתו.  ואידך זיל גמור.

תלונה שהגשתי בנושא ראיונות עם עורכי דין

תלונה שהגשתי הערב לממונה על קבילות הצבור של רשות השידור:

הערב, יום שלישי, 27 בספטמבר 2011, ראויין בתוכנית "הערב" עו"ד אריאל עטרי, המייצג אץ דניאל מעוז החשוד שרצח את הוריו. שאלותיה של גב' אבן היו נוקבות וחכמות. אין לי שום תלונה על אופן ניהול הראיון. תלונתי היא אחרת.

בהתחשב בסיכוי סביר שחלק מתשובותיו של עורך הדין - ואין זו הפעם הראשונה שעו"ד עטרי מופיע בראיונות כאלה ואף זאת, הוא איננו עורך-הדין היחיד שתראיין כך, עלולותת לשמש כחומר בידי התביעה כנגד החשוד, אני מבקש לשאול:

האם מערכת החדשות של הערוץ הראשון מבקשת ואולי מחייבת לקבל אישור מראש מהחשוד עצמו על מנת שעורך הדין שלו יתראיין? האם יש התייחסות מבחינה אתית-מקצועית לנושא זה, כגון שקיים לגבי ראיונות עם קטינים? האם החוק שייך לנושא זה? האם התקיימו דיונים מקצועיים בעניין זה? הרי קיים חשש של "חיים-ומוות-בידי-הלשון", דהיינו שעורך הדין, כל עורך-דין, יכשל ויפגע בזכויותיו של מי שהוא מייצג כבא-כוחו ואף לגרום נזק בל-ישוער שיעלה לו בשנות מאסר. במצב כזה, אני הייתי חושב שהעורכים היו מתחשבים בחובתם כלפי החשוד כדי להגן עליו והיו מחייבם קבלתת אישור ממנו. ואם אין הנוהל כך, אשמח לשמוע את מחשבותיך בנדון.

^

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" שב"בשבע" גליום 461 מיום 23.9.2011

שניים עיתונאים, אחד פרשן

לפני שנים אחדות יצא לדרך קמפיין בעד איזון של דעות הפרשנים המופיעים ברשות השידור. בהובלת אגודת 'לדעת' סימנו, בין היתר, את משה הנגבי שלרוב הופיע לבד וסיפק מידע חלקי, התייחסויות מוגבלות לפסקי דין מסוימים והסברים מוטים. פרשן אחר היה אמנון אברמוביץ' בתוכנית 'יומן'. שוב, צרכני התקשורת זכו למסרים חד-צדדיים הטבולים לא רק באידיאולוגיה שמאלנית אלא בתשפוכת של ביטויים, קללות והכתמות. בסופו של דבר הוציא הממונה על תלונות הציבור ברשות חוות דעת אמיצה נגד העסקתו של פרשן יחיד ללא איזון.

והיום? צפיתי במוצאי שבת האחרונה במשדר החוזר של 'יומן השבוע' של הערוץ הראשון בהנחיית איילה חסון. שוב ראיתי שלצד שני עובדי רשות השידור, העיתונאים יואב לימור ועודד גרנות, יושב ארי שביט, עיתונאי 'הארץ'. לשביט השקפה אישית-פוליטית מובהקת שבאה לידי ביטוי במאמרי הדעות והפרשנות שהוא מפרסם בעיתונו. הוא מייצג את השמאל ה'מתון', אם כי הוא מסוגל בקלי קלות להשפיל את היריבים לו.

לדעתי, העובדה ששביט הוא פרשן יחיד מנוגדת לאתיקה המקצועית. קשה לי לחשוב שמערכת התוכנית פוסלת כל עיתונאי אחר שמוכר כמייצג את ההשקפה הלאומית. הרי אפילו הטלוויזיה החינוכית מצאה סוף סוף כמה עיתונאים, ביניהם שרה ב"ק ואראל סג"ל, כדי להנחות את 'ערב חדש'. מדוע שביט ממשיך זה זמן רב להופיע לבד, ללא פרשן אחר המחזיק בדעות שונות ממנו? מדוע רשות השידור חושבת שהיא יכולה לפגוע כך בזכויותיו של הציבור? מדוע כל כך קשה לאפשר לצופים לצפות בתוכנית המתנהלת לפי כללי האתיקה? מדוע הממונה אינו מתערב?

בתשובה לפנייתנו אמר הממונה אלישע שפיגלמן ששביט מופיע כ"עיתונאי שיש הערכה רבה לידיעותיו ודעותיו" המביע את דעתו האישית בלבד.

 ^

הפתרון לקול באשה במסגרת צה"לית

קראתם בוודאי את דברי הרב אלחנן בנוגע לבעיית שמיעת קול באשה במסגרת צה"לית.  וגם ההכרעה שלאטום אזניים זה "בזיון".

אבל לדעתי, אין בעיה שהרבנות הצבאית תספק אטמי-אזניים.

אם זה טוב לאימנים וירי מבצעי כדי למנוע נזק בוודאי ניתן לעשות כן בכנסים השונים ופשוט לחלק את האטמים בקרב אותם חיילים שמחשיבים קול באשה כחמור.

ולגבי החרדים ממש, בוודאי ניתן לחלק משקפי שמש כהים.

^

דברי הרב אלחנן בן-נון על פרשת הדחת הצוערים

על הדחת הצוערים מקורס קצינים

בהמשך לדיון המענין שהתנהל בנושא זה בקבוצת שילה, רציתי להעיר מספר הערות. אינני מתיימר ליצג את הרבנים שטוענים שלא היו צריכים לצאת, אם כי אזכיר את דעתם ואשתדל להסביר את עמדתם. דעתי שלי היא שהצוערים נהגו נכון. בכל אופן אנסה לשרטט את הקוים ונקודות המחלוקת ההלכתית וההשקפתית.

א.      איסור שמיעת קול אשה אינו חומרא אלא הלכה מפורשת בגמרא ברמב"ם ובשו"ע לא רק בענין ק"ש אלא בכלל בגלל גדרי צניעות (שו"ע אבן העזר סי' כא' סע' א).

ב.      הקולא עליה מסתמכים הנשארים וגם הרבנים שלא חשבו שחייבים לצאת היא שכשהאדם אנוס ואין לו ברירה, ישתמט מלשמוע או ינסה לאטום את אזניו. הם מגדירים את המצב כאונס כי הפסד הקורס ביחס לתרומה הצבאית חשוב בעיניהם יותר, מאחר וזה אסור מדרבנן ולא מן התורה. לעומת זאת הקורס הוא מצות עשה מן התורה (מצד מצות כבוש הארץ ומצד מצות 'לא תעמוד על דם רעך' ועוד) למי שיכול לעשותו. או כפי שאמר אחד הרבנים הסוברים כך: אנחנו נאבקים להשפיע על נכונות הצבא להלחם על הארץ, שאינה מובנת מאליה בין השאר על ידי תרומה מירבית בצבא, כי אי אפשר בלי זה.

ג.        הטענה של הרבנים שהסכימו למעשה הסרוב היא, שלא היה כאן כשל מקומי או מקרי, אלא משהו מכוון כדי לחדד את חוסר ההסכמה שבענינים הלכתיים אין לשמוע לדעת הרבנים כשיש התנגשות עם החלטת מפקדים. כמובן שלא היה נסיון של הדברות על כך עם רבנים בכוונה. מתוך כך נוצר כאן מצב של נסיון מכוון להשפיע על אופן קיום ההלכה של הצוערים. כידוע יש אבחנה כזאת בהל' קדוש ד' בין מי שמתכון להכריח בכוונה לבין מי שעושה כן מתוך אינטרס תועלתי שלו בלבד. כשהדבר נעשה בכונה הרי הוא חמור מאד (שו"ע יו"ד סי' קנז' סע' א). טענת הצבא והפרקליטות שהמפקד דאג שתהיה גם שירת גברים בארוע אינה פשוטה, שכן מלבד שלא כולם מסכימים לקולא זו, זה לא נעשה נכון, מפני שהבנות שרו שם ביחידות באופן מרכזי ובולט. יותר מזה, אם הנשים שרות והגברים עונים להן, הדבר חמור עוד יותר.  המפקד לא הבין איך לדאוג שיהיו 'תרי קלי דלא משתמעי' אולי מפני שלא הסכים לקיים שיחה עם רבנים לפני כן.

ד.       טענה נוספת של הרבנים המחמירים היא, שמעבר לשאלת הכפיה המכוונת יש כאן שאלה על התנהלות הצבא מלכתחלה ולא בדיעבד. האם רוצים לאפשר לכל חייל לנהוג על פי אמונתו ודרכו או חלק מהחיילים יצטרך לוותר על עקרונות מוסריים או ערכיים שלו. זו הטענה אותה יצג נתן בין השאר. הרבנים המחמירים טוענים, כי אם מדובר על בעיה מקרית בודאי שצריך לחפש פתרון, אבל אם מדובר בקו עקבי, הדבר ייצור מחסום קבוע, שחיילים שמקפידים אין להם מקום בצבא. כך קבעו כבר בעבר רבנים צבאיים שגם חייל דתי שמוכן לקום להתפלל לפני ההשכמה כדי שיוכל להשתתף בהתעמלות הבוקר עם כולם, אינו רשאי לעשות זאת אלא בהיתר מיוחד, כי הוא יגרום שזו תהפך נורמה המחייבת את כל החיילים הדתיים. חלק לא יעמדו בזה ויפסיקו להתפלל. כאן כמובן נכנס שיקול הערבות עליו דבר עמיאל מצד אחר שתיכף אתיחס אליו. זאת אומרת לא אחריות כלפי כל החיילים הדתיים, אלא אחריות כלפי אלה שרוצים להקפיד. החשש הוא שבמקום ששותקים על דברים הנעשים במכוון, גורמים אולי לפתרון ליחידים, אבל מונעים מאחרים להשתתף בצבא בלי 'להוריד את הראש'. זאת אומרת דוקא בשביל להשפיע על הצבא לטווח ארוך צריך לעמוד על דברים בסיסיים כדי לאפשר לכחות רבים יותר להיות בקורס קצינים.

ה.      הטענה שכל הדתיים בצבא צריכים להתנהג באותו אופן נפרצה על ידי הצבא עצמו כשהסכים לקבל את הצבור החרדי ולתת לו יכלת להתנהג לפי מה שמתאים לו. הצבא קבל את הטענה שיש כאלה המקפידים יותר ויש פחות. ו'איש באמונתו יחיה'. אמנם יש שאלה האם גם אנחנו צריכים לקבל טענה זו.

ו.        נכון שטענה אחרונה זו של השפעה על כלל הצבא אינה בהכרח בעייתו של חייל יחיד. כי הוא רוצה בזה לא רק לפתור את הבעיה שלו, אלא להשפיע על הצבא. זה כבר גדר של מצות תוכחה שהיא תלויה ב'דבר הנשמע' שלפעמים צריך להמנע ממנו. כאן הטענה היא, שפקודת 'השילוב הראוי' בצה"ל נוקטת במפורש שאין לכפות על חייל להשתתף בארוע של נופש כנגד אמונתו. היו פעמים שכפו חיילים להשתתף ברחצה מעורבת למשל. זאת אומרת, שהמפקד נהג כאן נגד החוק הצבאי. כיון שכך התוכחה והמחאה היא בודאי דבר הנשמע. אם לא על ידי המפקד, על ידי הגופים שמעליו. טענת המפקד היתה שזה היה ערב מורשת קרב ולא נופש, אבל כיון שהוא היה ארוך צריך היה לאפשר איזו הפסקה מאווררת, אבל הוא לא הסכים שזה בכלל נופש. אינני יודע אם הוא מאמין בנמוק הזה או לא. יתכן שהוא חושב כך בתום לב, כי אינו בקי בהגדרות הלכתיות מדויקות, והוא רואה ראיה כללית. בכלל ענין 'דבר הנשמע'  בהלכות צבור הוא מסובך ומורכב להגדרה, כיון שישנם דברים שכאשר חוזרים וטוענים עליהם בסופו של דבר מתקבלים הבנה. בכלל היום יש פתיחות רבה ביותר לאמונתם ולהשקפותיהם של חיילים ובמקרה זה, היו סבות שלא נקטו כך. על הסבה לכך יש ויכוח. בצבא טוענים שאין אפליה דתית, אבל גם אם זה נכון באופן כללי, לדעתי, יש מקרים שהאפליה זועקת כמו במקרה זה שלא היה הראשון בקורס, וכבר העירו למפקד על כך. צריך להזכיר כי אף לא אחד מהרבנים סובר שמותר לכתחלה לנהוג כך ולשמוע שירת נשים או לארגן דבר כזה, אלא שהצוערים היו צריכים להסתפק בדאגה למצבם האישי וההלכתי, ולא לדאוג לצבא כולו. ברור שגם לדעתם הדבר הזה הוא פסול.

ז.        אלה שחושבים שמכיון שיש אנשים דתיים שאינם מקפידים והולכים לארועי שירה בהן מופיעות נשים שזה הופך את הדבר למותר, טועים ומטעים. איש מאתנו אינו שלם כל אחד בדברים שלו, אבל אם אינני מצליח לשמור משהו, גם אם זה אינו הופך אותי לאדם 'לא דתי' לפי ההגדרות העממיות, זה עדיין אינו נותן לדבר הכשר. מותר לי לומר שאיני מושלם. אלה ש'שברו קולמוסים' להתיר אינם פוסקי הלכה. למרות שרבתה ידיעת התורה, לא כל אחד שקוראים לו רב הוא כבר פוסק. (אני מכיר לפחות אחד שקוראים לו כך, אבל הוא אינו פוסק, אלא מברר הלכות ומסביר אותן).

ח.      לא פשוט בארוע של שירת נשים שהן בודאי נאות וקולן מיוחד להתעלם. לא כל אדם יכול לעמוד בזה. מאידך, לאטום אזנים זהו בזיון. בזיון שהמפקד יחליט על דבר שחלק מהפיקודים שלו צריכים לסתום את אזניהם כדי להשאר שם. יש רואים בזה השפלה, שלא היה רשאי המפקד לנקוט בה. האם השפלה זו עלולה להשפיע על הצוערים הדתיים, שהם צריכים לנהוג כך כדי להשאר בקורס בגלל חשיבותו? יש שיאמרו שכן. יש שיאמרו, שהצוערים מתאמצים מאד ומשלמים בחתימה להארכת שרות, וגם אם זה נכון מבחנה עקרונית, לא כל אחד יכול לעמוד בזה. חלק מהחיילים הדתיים שגם בלי זה יש להם ספקות אם הם צריכים להמשיך לקורס בגלל ההשפעה על המשך חייהם, לא יעמדו בזה, ויפרשו. יש אומרים שזו היתה בדיוק הכוונה של חלק מהמפקדים, שחבר'ה שהם דתיים מאד, יבינו שאין להם מקום בהתקדמות לפיקוד. סבת הדבר מובנת. כי הם רואים בעין רעה את חדירת הצבור התורני לפיקוד בצה"ל. האם זו היתה כוונת המפקד הזה? אינני יודע, אבל יש חשש כזה אצל חיילים וזה משפיע על החלטתם.

ט.      שאלת ההשפעה על הצוערים הדתיים האחרים נקראת בהלכה 'מיחזי כיוהרא'. זאת אומרת שאסור לאדם להחמיר בדבר מסוים בצבור כשזה משדר מסר שהשני אינו בסדר. (עיין משנה ברורה סי' יא' ס"ק לט וסי' ע' ס"ק יד). נכון שבדבר שהוא חומרא אסור לאדם להחמיר יותר מרוב הצבור בפרהסיא. מצד ההלכה אין זה משנה אם הצבא מאפשר לנח"ל החרדי לנהוג כך או לא. השאלה היא אם זה נכון מבחנה הלכתית. זה הצד שחרה מאד לעמיאל. בענין זה אני יכול לספר ששאלנו את מו"ר הרב צב"י זצ"ל לגבי הוצאת ציציות החוצה. האם אין בזה משום 'מיחזי כיוהרא'. הרב צב"י זצ"ל השיב כי כלל זה של 'מיחזי כיוהרא' נוהג בדברים שהם חומרא, אבל בדברים שהם עיקר המצוה כמו הוצאת ציציות שלחלק מהפוסקים האשכנזים זה קשור לפסוק 'וראיתם אותו' למרות שזה רק מדרבנן, אין נוהג הכלל הזה. בודאי במקרה זה, אין כאן חומרא, אלא להיפך יש כאן מקילים ולא חייבים להתחשב בהם. לכן מצד ההלכה אין זה נקרא 'מיחזי כיוהרא'.

י.        אמנם צודק עמיאל, שאם יש חיילים דתיים שבחייהם כלל אינם מקפידים על זה, והולכים להופעות כאלה (לא לראיה מזדמנת בטלויזיה או ברדיו שזה קל יותר) זה יהיה קצת לא נעים, אם הם יגידו שהם יוצאים. אבל שמעתי על מקרה ביחידה אחת שהתברר שהכינו אוכל כשר אבל לא 'למהדרין' וכל חיילי היחידה החליטו שלאות הזדהות אינם מוכנים לאכול. לא היתה ברירה לרס"פ והוא נסע בלילה מספר קילומטרים לקנות אוכל אחר. זאת אומרת, שאם הצוערים האחרים היו מחליטים שאין מקום לפתור רק את הבעיה שלהם אלא לדאוג גם לאחרים, היו יכולים להפגין הזדהות. אבל כאמור בסעיף ב' יש למקילים דעה אחרת בענין.

יא.    אינני חושב שנכון לדבר כאן על 'עדר'. זה קשה מאד לקום ולצאת אפילו אם מדובר על עשרים כי הם עומדים מול עשרות או מאות אחרים. מה גם שמדובר על הפסד מאמצים גדולים מאד שעשו הבחורים, ולא יהיה נכון להאשים אותם ב'עדריות'. צריך גם לזכור שלא היתה להם ברירה, אלא לצאת בפרהסיא, הרי הם לא היו במקום מבודד. למיטב ידיעתי הם לא עשו זאת בהפגנתיות ולא הניפו שלט.

יב.    ההשוואה לצפירה ביום הזכרון אינה במקומה לדעתי. כי אין לזה שום שורש בהלכה אלא בהשקפה אנטי ציונית. בהלכות חקות הגויים נאמר ברמ"א על השו"ע שכל האיסור של חוקות הגויים הוא בדבר שהגויים עושים לפריצות או לדרכי ע"ז, אבל בדבר שנהגו לתועלת אין בזה שום איסור של דרכי הגויים. הנה פעם כל הגברים היו נוהגים ללכת בשמלה והיום במכנסיים, האם בגלל זה נפסיק ללכת במכנסיים. (שו"ע יו"ד קע"ח סע' א ברמ"א). במקרה זה היתה התנגדות השקפתית שרצתה להפיץ כאילו התמיכה במדינה היא אסור ע"ז, אבל אין לדבר שום שורש הלכתי, אלא דמיון רחב מאד, שאפשר לקבל אותו כהשקפה שאין לה בסיס הלכתי.

הרב אלחנן בן-נון, רב הישוב שילה

הוראות מן הסנהדרין

שילה קולט

מהתלמוד הירושלמי, מסכת מכות, דף ז,א פרק ב הלכה ו, הגמרא

אמרין בשם רב סבור היה יואב שקרנות המזבח קולטת ואינו קולט אלא גגו של שילו קולט ושל בית העולמים אינו קולט ואני אומר לא מזבח קולט ולא גגו קולט ולא של שילו קולט ולא של בית העולמים קולט אין לך קולט אלא שש ערי מקלט בלבד. 

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 460 מיום 15.9.2011

לא דובים, דֹב

דֹב הלברטל מזהה את עצמו כ"מרצה למשפט עברי (באוניברסיטת חיפה) והיה בעבר ראש לשכת הרב הראשי לישראל", ויש אומרים עליו "מקורב לרב אלישיב". ולאחר רצח הבבא אלעזר לפני כחודש, צוטט כאומר בשם רבו על שיטתו של הנרצח: "זו לא יהדות, זה פשוט עיוות השכל ועולם ההלכה". בדצמבר בשנה שעברה הוא התאכסן ב'הארץ' והתחיל את רשימתו בשם "כן, להפריד" כך: "כאדם דתי חרדי אני עומד לכתוב דברים חריפים, אבל איני יכול שלא לכותבם, מתוך תחושה שהגיע הזמן לשינוי רדיקלי". ממש, סגנון 'נבואי'.

ביום שישי האחרון, ושוב ב'הארץ', הוא פירסם רשימה נוספת בשם "רובים במקום ספרים" הפותחת במלים: "אני מאשים את המתנחלים, את הלאומנות הדתית, אך גם אותנו, הציבור הדתי והחרדי בכללותו, בשתיקה...". ספרתי. חמש פעמים מופיעה המילה "המתנחלים" וההאשמות שלו כוללות השלטת אתוס לאומני על המגזר הדתי הלאומי, גזילת היהדות האותנטית והפיכתה לשיטה אלימה של אבחת חרב "בין קבר יוסף לקבר גולדשטיין", שנאת הזר ועוול בן עשרות שנים של "במקום ספרים, רובים. במקום מנגינות, יריות". ועוד: "המתנחלים והלאומנות הדתית הפכו את הדת לפוליטיקה ואת התורה קרדום לחפור בו, תרתי משמע". והשיא(!): לילדי 'המתנחלים' "סגנון לבוש והופעה מרושלים". אוי לעיניים.

ומכיוון שטור זה עוסק בתקשורת ולא בגחמות של מוח חם אם כי רפוי, לא נשאר לי אלא לציין בפני המרצה המלומד והפקיד לשעבר, בן תורה מבית וגן, וגם עורך דין, שלכתוב בכוונה תחילה כדי להשמיץ ציבור שלם ולפגוע במאות אלפים של יהודים שגרים ביש"ע - באלפי מנשה, באריאל, בבקעת הירדן, במעלה אדומים ובתוך יישובים מעורבים כתקוע וכפר אדומים - לא זו בלבד שזאת עשייה מרושעת, בלתי-מוסרית ולא-אתית מבחינה תקשורתית-מקצועית, אלא שזהו חטא דתי ממש.

ישראל מידד

בגירסה הלא-ערוכה, הסעיף האחרון מופיע כך:

ב"פרספקטיבה", ישי גולדפלם מתאונן על "הארץ" ושואל מדוע כתיבה סטריאוטיפית כזו מותרת נגד מתנחלים.  נכון, יש להניח שאם ישראל הראל בטורו השבועי ב"הארץ" היה כותב בהכללה על "השמאלנים", העורך היה מוחק אבל ב'עיתון-לאנשים-חושבים', יש רמה אחרת של אתיקה מקצועית.



קונטרה

מרשות לרשות עד השלטון העליון

מספר הזהר, שמות, פרשת  בא, עמ' מ. :-

תָּנָא, לָא נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, עַד דְּאִתְּבָּרוּ כֻּלְּהוּ שִׁלְטוֹנִין דִּלְעֵילָּא (משלשוליהון) מִשּׁוּלְטָנִיהוֹן, וְנַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מֵרְשׁוּתְהוֹן, וְאָעלוּ לִרְשׁוּתָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְקָטִירוּ בֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ויקרא כה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם. מַאי טַעֲמָא עֲבָדַי הֵם. אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, דְּאַפָּקִית לְהוּ מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא, וְעָאַלִית לוֹן בִּרְשׁוּתִי.

דהיינו, יש צורך בשבירת שלטון לפני שמשיגים שחרור רוחני.  הקודש בנוי על החול.

^

הרשימה שלנו במגזין מראה גליון 165

ההטייה של התקשורת בישראל

ישראל מידד ואלי פולק

ב-2002 פרסם העיתונאי לשעבר ברנרד גולדברג (שמאחוריו 28 שנות פעילות מקצועית ברשת CBS) את ספרו Bias ("הטייה"), שהבליט את ההטייה הליברלית שהוא היה עד לה בתקשורת של הזרם המרכזי בארה"ב. הטייה זו כוללת, כפי שמפרט גולדברג, חשיבה קבוצתית, היעדר גיוון אינטלקטואלי בחדרי החדשות והשקפות עולם אחידות. אלה קובעים את האופן שבו מסוננות החדשות ומוגשות לצרכן התקשורת. הוא מביא עשרות דוגמאות כיצד טיפלו כתבים בנושאים באמצעות מיחזור התעמולה של אותן קבוצות הלחץ המועדפות עליהם, כיצד תקינות פוליטית בחדרי החדשות של הרשתות הביאה להעדפת "רגישויות" על פני עובדות, וכיצד הגינות, איזון ויושרה נעלמו מרשתות הטלוויזיה.

במהלך השבועות האחרונים ניתן היה להבחין במרכיבים רבים של התיאוריה שלו באופן שבו סיקרה התקשורת בישראל את "המחאה החברתית" שמילאה את הרחובות, וכמובן את העיתונים, את מסכי הטלוויזיה ואת גלי האתר.

כך, ימים לפני האירוע הפותח של "תנועת ה-14 ביולי", ש"הוצתה" על ידי הייאוש שאחז בדפני ליף שהתבטא בהודעת "פייסבוק", כשלא מצאה דירה במרכז תל-אביב, כבר דיווחה עליו העיתונות הכתובה.

שר החוץ אביגדור ליברמן, על אף הערתו כי המחאה היא אמיתית, היה כדרכו בוטה בביקורתו, כשאמר ב-11 באוגוסט כי על התקשורת "לבדוק את עצמה; יש פה התנהגות מאוד חד-צדדית וברוטלית מבחינת סיקור המחאה...אני מביט ורואה אנשים במחאות השונות ורואה שהם טרמפיסטים".

בעל הטור ב"מעריב" בן-דרור ימיני היה אף חריף יותר בביקורתו על עמיתיו במאמרו "אויבי המחאה" (4.9.2011): "יותר מכל מחאה אחרת, זו מחאה של התקשורת. ייתכן שיש גורמים שמשקיעים מיליונים במחאה הזאת: בהפגנות, בארגון, במאות אלפי המודעות שמכסות את ישראל, במכוניות עם הרמקולים שהגיעו גם לרחוב שבו אני גר. אבל בכלי התקשורת לא הושקעה אגורה אחת, משום שרובם הפכו לעלון המחאה ומשום שמעולם לא הייתה התקשורת בישראל מגויסת כל כך".

כמעט שכחו לשדר פרסומות

עוזי בנזימן במאמרו "המשקל הראוי" (4.9.2011) ב"עין השביעית" ציין כי "משפרצה ההתקוממות, התנפלה עליה התקשורת בתאווה רבה. גם משום שהמגזר העיתונאי חש עצמו חלק מגל המרי, גם משום שרבים בתוכו הזדהו אידיאולוגית עם ההפגנות, וגם, ואולי בעיקר, משום שזה היה סיפור טוב שמצטלם היטב ושמחזיק מעמד במשך ימים ושבועות".

זוהי עובדה שאנשי תקשורת סייעו בשלב די מוקדם במיקוד המסרים שהיו ברובם המכריע נגד נתניהו, על ידי הפיכת הכותרות לאישיות ממוקדות. כך, המסר לציבור היה בעיקרו כי נתניהו אחראי ולא "הממשלה"

על כך שזו הייתה "ההפגנה הגדולה אי-פעם" חזרו שוב ושוב עד זרא (כשבעצם, המספר של 450,000 היה מורכב מליקוט מספר המשתתפים באתרי הפגנה ברחבי הארץ). כמה נוח היה לתקשורת "לשכוח" את ההפגנה בעניין סברה ושתילה ב-1982, את ההפגנות למען רמת הגולן ב-1995, את הפגנת החרדים נגד בית המשפט העליון ב-1999 או את ההפגנות נגד ההתנתקות ב-2005. איש לא הזכיר את ההפגנה נגד הסכמי אוסלו שנערכה בירושלים ב-1993 או את ההפגנה למען ירושלים ב-2000 בשער יפו – שכל אחת מהן הייתה רבת משתתפים יותר מזו של "המחאה החברתית". מן ההתחלה היו אירועים אלימים ב"מאהל", שהומעטו בערכם או שהתמסמסו מבלי שנערך מעקב אחרי התפתחותם במשטרה או בפרקליטות. בן הרטמן דיווח ב-23 ביולי בג'רוזלם פוסט כי המשטרה עצרה את המפגינים אחרי שהם חסמו צומת והתעמתו עם שוטרים, שנאלצו להשתמש ברימוני עשן כדי לפנותו. ח"כ מירי רגב הותקפה פיזית, ואחרים הותקפו מילולית. תגובת התקשורת הייתה שקטה מאוד, במיוחד בהשוואה ל"שטיפה" שמקבלים ממנה חברי המחנה הדתי-לאומי כשמישהו מהם סוטה מן השורה.

היבט נוסף היה החשיפה הנרחבת בשידורים חיים שקיבלו כמה מאנשי המחאה העיקריים. לפחות בשני מוצאי שבת במשך שלוש שעות ברציפות לא עסקו בשום נושא אחר. ב"קול ישראל" כמעט שכחו לשדר את הפרסומות בליל ההפגנה האחרונה

מדד נוסף שלפיו ניתן לאמוד את ההטייה של התקשורת הוא הטיפול באלה שסטו מן הדרך. עמיתיו של שרון גל, מגיש "לילה כלכלי" – תוכנית כלכלית יומית בערוץ 10 – התנפלו עליו על כך שהעז לשאול את דפני ליף שאלות "קשות" על המעמד המבוסס שממנו באה ועל כך שלא שירתה בצבא. להבדיל, מרגלית צנעני, ענת וקסמן ואחרים, שהביעו רק רמז של ביקורת על המוחים, מיד הועמדו במקומם ואולצו לחזור בהם.

הרשת החברתית "ישראל שלי" פרסמה סקופ של אתר רוטר והעלתה עצומה מ-2002 הנושאת את חתימתה של ליף הקוראת לחיילים המתגייסים לסרב לשרת בצה"ל. גם ערוץ 7, המודח לעולם האינטרנט דיווח את האמת שמאחורי יריעות האהלים, אלא שלא היה באפשרותו להתחרות עם התקשורת המשודרת. האם היה בכך לשים קץ לכוכבותה של ליף? האם התקשורת צלבה אותה כפי שצלבה את ד"ר גבי אביטל על כך שהעז להטיל ספק בהיבטים מסויימים של ההתחממות הגלובלית ושל תורת האבולוציה? מובן שלא.

תנועת ה-14 ביולי בשום אופן לא צמחה מלמטה. העיתונאים התעלמו מ"הפיל שבאמצע החדר", למעט טורו המוקדם של דרור אידר.

אך כמה עיתונאים נותרו נאמנים למקצועם. כך, קלמן ליבסקינד מ"מעריב" ("המחאה הספונטנית הכי מתוכננת שראיתם", 2.9.2011), גילה כי סטנלי גרינברג סייע במארס האחרון בהכנת התשתית למחאה אפשרית שיספקו קבוצות שמאל רדיקליות שונות. המזכר שנכתב תבע "פעולה. לא מחשבות. אקשן". הוא גם הראה שמשחק המספרים היה מזוייף באופן ברור ונחרץ, וכי הדיווחים על מספר המשתתפים אינם אמינים. גיא מרוז ואורלי וילנאי חשפו את ההטייה הפוליטית שמאחורי ההפגנות, במיוחד את התמיכה הכספית של הטייקון דניאל אברהמס. מחקר עצמאי נוסף חשף כי 80 אחוז מן המנהיגים של תנועת המחאה הם פעילים מקצועיים של השמאל והשמאל הקיצוני, שבחלקם ממומנים על ידי הקרן החדשה לישראל.

התקשורת לא עמדה בסטנדרטים של שיוויון. בהפגנות של המחנה הלאומי משתתפים בני נוער, ועל כך נמתחה ביקורת מטעמים חינוכיים. הוכיחו את ההורים על כך שהם חושפים את ילדיהם למציאות כפי שהם ראו אותה ואפילו משביתים לשם כך את לימודיהם למרות זאת, כחלק ממסע "הצדק החברתי", אורגנו צעדות של עגלות עם תינוקות, שבהן אפילו פעוטות נוצלו על ידי הוריהם אף בשעות לילה מאוחרות. אם זה לגיטימי עבור צד אחד של המתרס, יש להכשיר אותו גם לגבי הצד השני.

התקשורת גם לא נתפסה ב"קלקלתה" בהרהורים על כך שבסופו של דבר גם כמה מאות אלפי מפגינים הם מיעוט. התקשורת אינה אמורה לנסות לערער ממשלה שנבחרה באורח דמוקרטי, שמצעה הבטיח כלכלה חופשית. על התקשורת היה גם לציין כי ממשלת נתניהו, להבדיל למשל מממשלת שרון, עושה מאמץ לענות לפחות על כמה מן התלונות של ציבור המוחים.

לא ברור מה יותר רע תקשורת ממשלתית מהדגם הסיני או תקשורת חופשית לכאורה, אך מוטה והפוגעת בדמוקרטיה. אך ששת השבועות האחרונים העידו שוב כי הדמוקרטיה הישראלית אינה בלתי ניתנת לערעור.

* פורסם לראשונה באנגלית ב-7.9.2011 ב-Jerusalem Post

הכתבה שלנו בעיתון המראה בגליון 164

יש די סאטירה לכולם

"סאטירה היא טרגדיה פלוס זמן", כתב לני ברוס. בהקשר הישראלי יש לנסח זאת מחדש: לא משנה כמה זמן יחלוף, האמת העצובה היא שהסאטירה היא פריבילגיה של השמאל בלבד.

הומור יהודי, כך אומרים אנתרופולוגים, תמיד לווה באמירה חברתית חריפה. ההומור הישראלי לקח זאת צעד נוסף קדימה – הוא פוליטי ביותר.

בארבעת העשורים שחלפו, הסאטירה הטלוויזיונית היתה מוטה שמאלה מן המרכז וכוונה לעיתים קרובות מדי נגד המגזר הלאומי והמחנה הדתי. כתשובה לטיעונים כנגדה, חסתה תמיד הסאטירה הישראלית תחת האיצטלה של חופש הביטוי המקודש ושל החופש האומנותי.

תירוץ נוסף שהושמע לעיתים להצדקת ההטייה המובהקת של הסאטירה במקומותינו, כי זו תוקפת את מי שנמצא בשלטון. אולם סאטירה טובה תוקפת את כל מי ששולט במוקדי הכוח הציבוריים, ובכלל זה פוליטיקאים מכל הגוונים, בעלי הון, האליטה התרבותית, התקשורת בעלת העוצמה, עולם המשפט וכלל החברה.

היה זה ג'ונתן סוויפט אשר כתב אמיתה שכה תואמת את המציאות בישראל: "סאטירה היא סוג של משקפיים, שבהם נחשפים פני כולם, מלבד של אלו המרכיבים אותם".

לטלוויזיה הישראלית מסורת ארוכה של תוכניות סאטירה. החל ב"ניקוי ראש" בשנות ה-70', עבור אל "החרצופים" בשנות ה-90' ועד ל"ארץ נהדרת" שהחלה ב-2003 – לצרכני התקשורת הישראלית מעולם לא חסרו הומור וצחוק. אולם מושאי הצחוק של אותן תוכניות נותרו תמיד חד-ממדיים.

בדיקה של מערכון אחר מערכון לאורך השנים מעלה נקודה מטרידה נוספת והיא אכזריות ההומור היכולה להגיע לתהומות מזעזעים. לעיתים קרובות מדי, הדימויים הם הרבה מעבר לסגנון העוקצני הצפוי. ב"חרצופים" ניתן היה לצפות במערכון שבו שני חרדים סועדים על ראשו של חילוני, או ב"ארץ נהדרת" כיכבה עקרת בית מחברון המשתמשת בערבי כפוף גב כבקרש גיהוץ ביתי.

הטלוויזיה – עדיין רכושה של האליטה השמאלנית

וכיום? "האגודה לזכות הציבור לדעת" סקרה עונה שלמה של התוכנית "ארץ נהדרת", מדצמבר 2010 ועד מאי 2011 (15 תוכניות בסך הכולל). הדמויות הבולטות אשר כיכבו בתוכניות היו: ראש הממשלה בנימין נתניהו (9 הופעות), שר החוץ אביגדור ליברמן (4) ושר הפנים אלי ישי (4). השר ליברמן צויר כפשיסט, ובכלל זה במועל יד בסגנון נאצי. כמו כן כיכבה דמותה של "דוברת מועצת יהודה ושומרון" – רוחל, אשר הוצגה כלסבית וסדיסטית ב-11 מתוך 15 תוכניות. פוליטיקאים מהאופוזיציה לא היוו מושא ללעג, אבל דווקא ג'ונתן פולארד הופיע פעמיים.

מצחיק או לא, לא ניתן להכחיש כי ממצאים אלה משקפים סדר יום אידיאולוגי שמאלני, המזוהה, כך נראה, עם האליטה התרבותית בישראל.

אך יש פתרון באופק. הוא מאוזן והוא קיים.

במהלך השנים האחרונות, היו ניסיונות רעננים של סטיריקנים אשר הגיעו מהשקפות פוליטיות וחברתיות שונות – חגי סגל, אורי אורבך ואראל סגל פרסמו טורים סאטיריים בעיתונות הכתובה ואף רכשו מעמד בשידורי הרדיו.

ידידיה מאיר, בטורו "אפעס" בעיתון "הארץ", איתגר את הקוראים עם מסגרת יהודית מאד של הומור, אך לבסוף נאלץ לעזוב את העיתון. אפילו השבועון "בשבע" ומהדורת שישי של "מקור ראשון" כוללים טורים סאטיריים. הטלוויזיה, לעומת זאת, היא עדיין "רכושה" של האליטה השמאלנית.

במהלך השנתיים האחרונות, בתחילה בפורמט אינטרנט ולאחר מכן גם בוידיאו, הציג אתר האינטרנט "לאטמה" דוגמה יוצאת דופן וטרייה של סאטירה עכשווית, שהצליחה – ולו רק משום שהיא שונה. וכך הלך לו המונופול. וזה פופולרי. קליפ מוזיקלי של לאטמה שכבר הפך לקלאסיקה - "We Con the World", שעסק במשט "ההומניטרי" לעזה ב-2010, זכה בתוך זמן קצר למיליוני צפיות ב-youtube, בכל רחבי העולם.

"לאטמה" מבקרת את התקשורת, לועגת לפוליטיקאים מכל קצות הקשת הפוליטית, וכוללת פרשנות חברתית בהומור בועט מנקודת מבט ימנית. עצם קיומו של הומור מסוג זה מפריך את השקר שמקדמת האליטה השמאלנית, כי השמאל הוא מרכז התרבות בישראל, ואילו הימין יבש וחסר חוש הומור.

עם רקורד הצלחות מוכח בשטח, "לאטמה" כבר מנהלת משא ומתן עם רשות השידור וערוץ 1. לפחות פיילוט אחד עבר בהצלחה. באפריל האחרון אמרה גב' קרולין גליק כי "לאטמה תספק הזדמנות לכישרונות חדשים לחדור לזירה הכלל ארצית. המוצר שלנו הולך להיות משווק לקהל הצופים של הטלוויזיה הישראלית, שביניהם יש לקוחות חדשים רבים".

מעל 100 פרקים של "מהדורת השבט", מעין עדכון שבועי של "לאטמה", הם ההוכחה כי הצוות שלה הוא מקצועי. אף על פי כן, רשות השידור טוענת כי טרם נמצא המימון הדרוש להעלאת התוכנית לאוויר.

אם נדרשת הוכחה נוספת להבהרת הפער העמוק הקיים בין ימין ובין שמאל, ניתן למצוא דוגמה כזו במהדורה מיוחדת של "ארץ נהדרת" מול מהדורה של "לאטמה" על מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד.

ב"ארץ נהדרת" מכוונות עיקר ההתקפות כלפי ראש הממשלה נתניהו, הטייקונים והמתנחלים ביהודה ושומרון. הדקות האחרונות של התוכנית הוקדשו לשידור סרטון תעמולה שהכינו המפגינים מהמאהל ברוטשילד.

"לאטמה", לעומת זאת, הצביעה במערכונים שלה על הפוליטיזציה של המחאה, על הסתרת תמיכתה של הקרן החדשה לישראל במאבק וכן את עיסוקה בטרור החברתי שהופעל נגד כל אותם אנשים שהעזו לא ללכת בתלם והביעו את דעתם נגד המחאה (מרגלית צנעני, ענת וקסמן וכיוצא באלה). ב"לאטמה" גם לעגו לדאגה כביכול שהציג השמאל הישראלי לרווחתו של האזרח הישראלי הממוצע, ותהו איפה הייתה דאגה זו במהלך ההתנתקות מרצועת עזה.

הציבור הישראלי ראוי לגיוון, לפלורליזם ולאיזון. החוקים שנועדו לפקח על הטלוויזיה מושתתים על עקרונות אלה בדיוק. יש מספיק סאטירה לכולם. מאמץ יצירתי יכול לבוא מכל הצדדים. האם לא מגיע לכולנו ליהנות מצחוק טוב?!



* פורסם לראשונה ב-Jerusalem Post ב-17.8.2011


פרופ' אלי פולק הוא פרופ' לכימיה, ממייסדי ויו"ר האגודה לזכות הצבור לדעת, חבר בהנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.


ישראל מידד הוא סגן יו"ר אגודת "לדעת", מידען של מרכז מורשת מנחם בגין, מוסמך האוניברסיטה העברית במדע המדינה.

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" שב"בשבע" גליון 459 מיום 8.9.2011

וואלה, עזבו את העובדות

לצערנו, הקשר בין שם היישוב מגרון לבין המילה "הרס" נקבע וגם בלתי-נמנע בעקבות שתי החלטות, זו של שר הביטחון וזו של משכימת-הקום נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש. אלא שגם התקשורת עסקה בהרס. הדיווח באתר 'הארץ' ביום ב' כלל אזכורים של שני הארגונים שהיו מעורבים בתהליכים המשפטיים. אך בעוד הארגון 'רגבים' הוגדר כ"תנועת הימין", הארגון השני השייך לשמאל הקיצוני הופיע בצורה הפשטנית ביותר: "תנועת 'יש דין'". לקורא באתר העיתון באנגלית, ההבדל בתיאור שני הארגונים, אחד פוליטי והשני 'פרווה', היה בולט עוד יותר.

'הארץ' המשיך עם הסיפור ודיווח על אירוע של הצתה, לכאורה, של מסגד בכפר הערבי קוצרה (ולפי מקורות שלי, כדאי שייבדק טיעון של פעילות זרים באזור וחשד לפרובוקציה). אבל כבר בכותרת חרץ העיתון את הדין ללא ראיות וללא משפט, כשפרסם כותרת זו: "מתנחלים הציתו מסגד בכפר ליד שכם". מילא שלעיתון אין אתיקה עיתונאית מקצועית, אבל גם כללי הצדק הדמוקרטי אינם מקובלים עליו?

אתר החדשות 'וואלה!' בחר אף הוא לשחק בכותרת מוטה. כבר ב- 9:12 בבוקר יום שני, קוראי האתר התוודעו להצהרתו של חבר הכנסת איתן כבל (העבודה), שהגיב לשריפת המסגד. אמנם גם הוא 'ידע' שהדבר בוצע בידי "מתנחלים". כבל הכריז ש"יש לגנות בחריפות את המתפרעים במגרון, ובמיוחד את הפושעים ששרפו את המסגד בכפר סמוך...". כבל טועה, והכפר אינו כל-כך סמוך (הוא נמצא צפון-מזרחית לשילה, מרחק של לפחות 20 קילומטר ממגרון, אם לא יותר), אולם הוא ציין, לפי הבנתי, שתי קבוצות שונות של אנשים. אבל בשביל 'וואלה!' זה לא היה מספיק טוב, ועורך קבע שהכותרת תיכתב כך: "ח"כ: מגנה בחריפות הפושעים ממגרון ששרפו מסגד". לשון זו איננה סתם שיבוש מקרי. יש כאן כוונת זדון, כוונה הרסנית. כדי להיות בטוח, יצרתי קשר טלפוני עם דניאל, הדובר של ח"כ כבל, ושאלתי אותו אודות הניסוח המדויק. הוא אישר לי שכבל הבחין בין שני המקרים. ב'וואלה!' לא מספיק לדווח על חדשות, צריך גם ליצור אותן.

תמונות מהכתבה על אולפנת מעלה לבונה

מהכתבה הזאת

והבלוג שלי באנגלית)

ומי ישלם בסוף את המחיר?

אנשי תג מחיר: אל יהיה חלקנו עימכם

במהלך הלילה פרצו פושעי תג-מחיר לאוגדת איו"ש והשחיתו מספר רכבים של צה"ל. של צבא ההגנה לישראל של כולנו.

**

"תג מחיר" הוא כינוי להענשת ערבים חפים מפשע על מעשים של ממשלת ישראל שנראים למבצעי תג המחיר כעוולה.

כך למשל, לאחר ההרס של שלושה בתים במיגרון (אכן עוולה חמורה של ממשלת ישראל כנגד משפחות נפלאות), השחיתו אנשי תג מחיר מסגד סמוך לשכם.

**

נבהיר בצורה הכי ברורה: תג מחיר הוא פשע מוסרי המנוגד לערכי היהדות ומורשת ישראל. בלי אבל. בלי הסתייגות.

ישנן טענות רבות ומוצדקות כנגד ממשלת ישראל. חייבים לפעול לתיקונן. אך באיזו זכות הולכים פושעים ומציתים מסגד, משחיתים בית ערבי או שורפים רכבי צה"ל?!

**

מעבר לפשע המוסרי, אנשי תג מחיר מביאים אסון על ההתיישבות היהודית. ישנם 350,000 ישראלים החיים ביהודה ושומרון. מתוכם, כמה עשרות פורעי תג מחיר. חלקיק אחוז זה מטיל קלון וכתם על כולם. על רבבות הלוחמים והמפקדים שעושים מילואים במשך שנים. על אלפי אנשי החינוך והחסד. על החקלאים המוציאים שמן ויין מאדמת שומרון ויהודה. על אוכלוסיה ישראלית נפלאה.

 

ומי יציל את הכנסת מהאנרכיסטים?

מגינים על הכנסת - אומרים לא לאנרכיסטים של רוטשילד

--------------------------------------------------------------------------------

ביום שלישי הקרוב, 13.09.11, בשעה 18:00, יערכו אנשי רוטשילד הפגנה מול הכנסת, תחת הסיסמה "מכריזים על הכנסת כמבנה נטוש".

תפקידנו יהיה להתייצב מולם ולומר: עד כאן. הכנסת אינה מבנה נטוש.

כולנו, כל אזרחי ישראל, בחרנו בכנסת הזו. את הטעון תיקון - ויש הרבה לצערנו - נתקן עם הכנסת ובעזרתה.

ההכרעות אינן מתקבלות, עם כל הכבוד, ברחובות תל אביב - אפילו לא ברחוב רוטשילד.

ההכרעות - כך טיבו של משטר דמוקרטי - מתקבלות בפרלמנט,בכנסת ישראל.

בואו, ויחד נגן על הכנסת בירושלים.

לפרטים ולסיוע:

אדם 050-6681582

^

כרזה חדשה לכנס הנשים בתל שילה

פרטים כאן:

^

מה אתה חופץ?

הנה כותרת מ- The Marker

הילדה רוצה חולצה ב-250 שקל. עכשיו תלמדו איך להגיד "לא"

כשבני הנוער דורשים בגדים ממותגים וגאדג'טים יקרים, ההורים מתקשים להחליט איפה לשים את הגבול

07:07

01.09.2011

מה זה "גאדג'טים"?

אהה, gadgets.

נו, מה אתה רוצה מ- The Marker?

אגב, 2006 החליטה הוועדה למילים שבשימוש כללי על הוספת מילה למונח בעברית, והמונח קיבל את השם "חפיץ". המשמעות העומדת מאחורי המילה "חפיץ" הנה "חפץ שחפצים בו".

^

אתר וואלה "קצת" פיברק כותרת

האם מה שנכתב בכותרת באמת נתמך בגוף הכתבה?

או האם באעצם ח"כ כבל התייחס לשתי אוכלוגסייות שונות או שגם אנשי מגרון היו ביו מציתי המסגד?

מה אתה אומר?

אני דיברתי עם היועץ התקשורת של ח"כ כבל, דני, והוא אישר לי שהכותרת איננה משקפת מה שכבל אמר.

אז מיהו הפושע?

^



הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" שב"בשבע" גליון 458 מיום 1.9.2011

•מיהו קיצוני

קיבלתי העתק מתלונה שנשלחה לממונה על קבילות הציבור ברשות השידור, אלישע שפיגלמן. התלונה נגעה לדבריה של מרב מילר, מגישת 'מבט', ביום כ"ד אב (24 באוגוסט). בסיקור של העצרת שקיים גלן בק בירושלים במסגרת הקמפיין של "להחזיר את האומץ", הגדירה מירב מילר את בק כ"קיצוני". כמובן, במקרים של הדבקת תיוג כזה, ההסבר בתגובה לתלונות תמיד נמצא בין התהייה של "מה אתה רוצה מאיתנו?" לבין ההצדקה של "שיקולי עריכה". אלא שתיוג פוליטי כזה יכול להטות את ציבור הצופים לחשוב שבאמת בק הוא 'קיצוני' ושיש להתייחס אליו באופן שלילי עוד בטרם אנחנו יודעים מה הוא אמר ומדוע.

לא התאפקתי, וכתבתי למר שפיגלמן, הממונה: "הובא לידיעתי תוכן הסברך לשימוש במינוח 'קיצוני' בתיאורה של מרב מילר את גלן בק. עקרונית, מכיוון שבארה"ב הוא אכן מתואר כ'קיצוני', אולי מובן השימוש בארץ. בכל זאת יש לי שתי תהיות:

א) אולי הוא 'קיצוני' שם בגלל הטיות אידיאולוגיות של התקשורת הליברלית האמריקנית? ואפילו מוצדק לכנותו 'קיצוני' בארה"ב, אולי עמדותיו כאן בישראל די נורמטיביות?

ב) האם הממונה יכול לספק לנו דוגמה אחת לכך שבערוץ הראשון או בקול ישראל מישהו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, כגון 'בצלם', 'שלום עכשיו', 'תעיוש', 'ארגון סולידריות שייח' ג'ראח' זכה לתיוג 'קיצוני'? או אז דעתי ורוחי היו נרגעות במקצת. למיטב זכרוני אין הדבר כך, וברור ש'קיצוני' אינו תיאור סתמי אלא הטלת קלון וכתם השמורה רק לאנשי המחנה הלאומי-אמוני. האם מישהו ידביק את הכינוי 'קיצוני' למערכת החדשות של הערוץ הראשון?"

ישראל מידד

 

כנס נשים בתל-שילה בנושא תפילת חנה

"תפילת חנה" בתל שילה לקראת ראש השנה - נשים ונערות מוזמנות

תפילת חנה: "אם ראה תראה בעני אמתך..."

נשים ונערות מוזמנות להשתתף בתפילה וחוויה מעוררת לקראת ראש השנה.

ביום שני כ"ב אלול נתכנס בתל שילה.

בתכנית:

16:30- הרשמה, פתיחה ותפילה במקום המשכן.

17:30-שעורים בעברית ובאנגלית במקביל:

עברית- הרב דב ברקוביץ

אנגלית-הרבנית שפרה בלס

19:00- טעימה קלה

19:30-הופעה-"שלווה בארמנותיך"- קרני אלדד ושלישיית מיתרים עם שירי תפילה של ר' שלוימה קרליבך

מחיר: 35- לאשה 25 - לנערות וסטודנטיות

להרשמה: אורית 0525666687

 

איפה היה גר אורי צבי גרינברג ב- 1948?

רח' יהודה הלוי.

^

ושוב, עלי עין

ידיעה מ"הקול הישראלי":-

בתגובה לעקירת הכרם בישוב עדי עד, הפגינו תושבי גוש שילה בקרבת הכפר קוצרא. להפתעתם גילו התושבים דמויות חשודות המתחבאות ברחבי ההר, שהתגלו בהמשך כשוטרים מחופשים לערבים. בנוסף נעקרו באיזור עצי זית של ערבים, ורכב של ערבים נרגם באבנים.

אתמול (ב'), עקרו כוחות משטרה ומינהל אזרחי, כרם של תושב הישוב עדי עד שבגוש שילה. במחאה על העקירה, הפגינו בשעות אחר הצהריים, כמה עשרות מתושבי גוש שילה, בסמוך לגבעת עלי עין שהוחרבה לפני מספר חודשים.

לדברי אחד התושבים ששוחח עם הקול היהודי, הבחינו לפתע כמה מהמפגינים, בשני ערבים חשודים המסתתרים מאחורי סלע בראש הגבעה הנמצאת בין הישוב אש קודש לבין הכפר קוצרא וצופים אל עבר המפגינים. התושבים הזעיקו את הצבא ואת כיתות הכוננות, אך לאחר בירור קצר דיווחו קציני צה"ל כי מדובר בכח מסתערבים שמבצע מעצרים בכפר החל משעות הבוקר.

אולם לאחר בירור נוסף התברר כי מדובר בשוטרי יס"מ מחופשים לערבים. התברר כי בעקבות עקירת הכרם והחשש מפני תגובה של תושבי גוש שילה, החליטו במשטרה ובצה"ל לבצע פעילות מסוערבת במטרה לעצור תושבים יהודים. נזכיר כי בשבועות האחרונים אירעו כמה ארועי הצתה מצד ערביי קוצרא.

tין זו הפעם הראשונה בה משתמשים במחוז ש"י במסתערבים כנגד תושבים יהודים. בחוות גלעד היו שני אירועים בהם מסתערבים יצרו פרובוקציות בכדי למשוך תושבים למעשי אלימות. בנוסף נודע לקול היהודי כי במקביל לפשיטה משטרתית שהתרחשה בישוב יצהר לפני כחדשיים, הוצבו מסתערבים בכפרי האיזור בכדי למנוע ירידת תושבים לפעולות מחאה בכפר.

בתוך כך טוענים ערביי קוצרא כי עשרות עצים נעקרו ונכרתו אתמול בידי יהודים בסמוך לכפר. בנוסף, נרגם באבנים רכב ערבי שנסע באחד הצירים הסמוכים לכפר. שני נוסעי הרכב נפצעו באורח קל.