מתוך כרזות למען שדרות

מונחים רשמיים

זה הגיע אלי היום בדואר

היו ימים...

שמאל ציוני אמיתי

לוחמה וסולידריות

בתגובה על "מלחמה, לא פחות" מאת נעמה שפי ("הארץ", 25.2)

אנו מסכימים עם תוכן דבריה של נעמה שפי: בדרום מתנהלת נגדנו מערכה קשה, אשר קורבנותיה זוכים רק באחרונה לסולידריות מסוימת מצד כולנו.

אולם בדבריה חסרה המסקנה המתבקשת מאליה, שיש לחסל את מיפקדות הטרור האיסלאמיות בעזה. נוסיף, כי דבר זה מתבקש גם בגלל ניצולן בהווה ובעתיד על ידי איראן.

לדעתנו, אין שום סתירה בין עמדתנו ה"נצית" הזאת לבין היותנו תומכי שמאל חברתי ומצדדים ברעיון שתי מדינות לשני עמים.

פרופ' גבריאל מוקד (עורך כתבי העת "עכשיו" ו"ג'רוזלם-ריוויו"), אריק אייזנברג ורן יגיל (עורכי כתב העת "עמדה"), יהודה ויזן (עורך כתב העת "כתם")

נחסמתי

לאחר פרסום תגובתו של אבי שילון בעיתון הצפה(*) לביקורת שחיברתי על ספרו(**), פניתי אל עורכת מדור הספרים:

אני מניח שאולי את לא רוצה להמשיך את העניין הזה אבל מכיוון ששילון תקף אותי אישית - כפי שתקראי בתגובתי - אני רוצה לקוות שתמצאי מקום למאתיים מלים אלה.

וצירפתי תגובה זו -

הקוראים את רשימתו של אבי שילון, "תפקידו של ביוגרף", אני בטוח, שמו לב ששילון בחר להתחמק מהטענות שלי שהוא עיוות מקורות, התבלבל בתאריכים, במקומות ובשמות ובפרטים רבים מדי שלא יכולתי לכלול ברשימה אלא הגן על תפיסתו ה"מחקרית המקצועית" המאוד מיוחדת. זו זכותו. יבושם לו. דוגמא לשיטתו היא תשובתו שאני טעיתי באבחנתו של שילון שהסתייגותו של בגין לא הייתה "הסתייגויות מן המדינה הצעירה" כפי שציטטתי מעמ' 120 אלא כעת הוא מבהיר שזאת הייתה "מן הממסד הבן גוריוני". אבל שילון אינו מזכיר כלל את הממסד הבן גוריוני שם. הוא דווקא כן מזכיר שם, באותה שורה (!) את "תחושת הזרות האישית" של בגין מאז הגיע לארץ ושהוא "נהג כנרדף וכמונדה". אנא, מר שילון, איפה בן-גוריון כאן בספר? איפה "ממסדו"? האם תכניס תיקון במהדורה החדשה היוצאת לאור?

גם לי אין מקום להוכיח את בורותו של שילון בדברים רבים מדי בקשר לחייו של בגין אך אינני יכול שלא להגיב על טענה אישית שהוא היפנה כלפי. שילון כותב שיש לי "תחושה – הטבעית למי שמתפרנס כעת מהנצחתו של בגין". אם אני מבין נכון את דברי שילון, מה שעומד בבסיס הביקורת שלי זה עניין כספי: פרנסתי. נו, טוב, על חמרנותו של היהודים שמעתי עוד בחוץ-לארץ. אבל האם מישהו רשאי לחשוב שבגלל שילון ועם עובד מרוויחים הרבה כסף ממכירות הספר אזי גם לשילון יש שיקול כלכלי בהדיפת הביקורת על העבודות שאינן עובדות בספרו? שאולי גם הוא חושש לפרנסתו, שלא לדבר על שמו הטוב כחוקר?

ישראל מידד

וקבלתי תשובה זו

ולצערי נראה לי שקצת מאוחר מדי להמשיך את הדיון.
חיותה דויטש

המשכתי וכתבתי כך

אינני חושב כך
ראשית, הדיון היה ביני לבין בעל הביקורת. את הכנסת את אבי שילון שכלל לא הגיב לביקורת של פרנקל, דילג מעליו ותקף אותי.
שנית, שילון בחר שלא להגיב לטענות על "עובודת" לא נכונות שהעליתי, מתעלם מנקודות שלא שייכות דווקא לבגין ואז מסביר לקורא שאני בטעות ייחסתי לו דברים בעוד הוא "התכוון" אחרת - אלא שאין זכר ל"כוונה"הזאת בספרו - בקיצור הוא קצת משקר.
ושלישית, בנבזות במחילה, הוא מייחס אלי מניעים פרנסתיים של כסף בעוד הוא "נקי" מכל זה בעוד לאמיתו של דבר הוא דואג מאוד לבית ההוצאה שלו שמוכר הרבה ספרים ועוד מוציא מהדורה חדשה.
אי-פרסום תגובתי הקצרה לא הוגן. ואם מצאת מקום עבור דוכן להגיב לגייגר אחרי שלשה שבועות, אולי יש מקוןם בשבילי? הרי כפי שאת רואה בתאריך, שלחתי את

וקבלתי תשובה זו

ראה נא
את השבוע הקרוב פספסנו, כי המדור נסגר הבוקר. ימי ראשון הם הימים שבהם אני 'נועלת' את המדור עם הגרפיקאית, בתל אביב.
לדעתי זה קצת חסר טעם, אבל אם זה חשוב לך מאד – לא אתעקש.

חיותה

אך לא ויתרתי וכתבתי

אם מותר לי להתעקש, אני אודה לך אם בכל זאת התגובה תתפרסם גם בגלל שפנו אלי כמה אנשים
הרי שלחתי אותה לפני שבוע, לכאורה בזמן גם אם לא ידעתי מתי המדור נסגר, ויותר חשוב, אני באמת רותח על הרמיזות של שילון לגבי "פרנסה" שלא לדבר על חוסר ההתייחסות שלו לנקטודות ספציפיות.

תודה לך על נכונותך

אלא שהיא השיבה

שלום לך מר מידד
במחשבה שניה – ואחרי שקראתי בעיון את הקטע שכתבת כאן לקראת פרסום ועריכה, החלטתי שלא לפרסמו.
מצטערת. זה נראה כהתנצחות אישית שפג תוקפה. הוא תקף אותך, נכון, אבל היתה זו תשובה לתקיפה שלך אותו.
נתתי לו זכות תגובה – וגם לכותב המקורי – ישי פרנקל, ובכך נראה לי מוצה הנושא.
כל טוב
חיותה

ולי לא נותר אלא לכתוב:

אין לי אלא להיכנע.
נמצא דרך אחרת להגן על שמי הטוב כאילו רק בגלל אני עובד במרכז בגין אני כתבתי מה שכתבתי. אני תקפתי את כתיבתו - אם היא מבוססת עובדתית, אם היא דוגמא לכתיבת מחקר, אם הספר ערוך כהוגן ועוד דברים טכניים. לא כתבתי שהוא כתב את הספר בצורה עיתנאית רק כדי להרוויח כסף או בזכות ידידותו הקרובה עם ניר ברעם, וגם לא שאלתי מדוע יש מדור ביוגרפיות בעם עובד בניהול אלי שאלתיאל ומדור ביוגרפיות נוסף תחת ניר ברעם.
שילון לא עניין אותי אישית אלא תוצאת כתביתו.

כל מי שקורא את עשרות המכתבים שפירסמתי, למשל, בעיתון הארץ משך עשרות שנים על תולדות המנדט, הציונות והמחתרות יודע שאני עוסק בתחום זה בלי שום קשר עם מרכז בגין.
יכולתי להמשיך אבל החלטת מה שהחלטת.

אולי כמו שיוסי שריד כתב בעיתון הארץ ביקורת על ספרו של שילון ושולמית אלוני כתבה ביקורת בידיעות אחרונות אולי גם אני אזכה בהצפה לכתוב ביקרות על ספר היסטורי בנושאים שאני מכיר, לפחות כמו ששני המוזכרים לעיל מכירים היטב את תולדות חייו של בגין.

===================================

(*)

תפקידו של הביוגרף
17/02/2008

תגובה לתגובתו של ישראל מידד

קשה שלא להעריך את המאמץ של ישראל מידד, מאנשי מרכז מורשת בגין, שבחר בגיליון השבוע שעבר (הצופה, 1.2.08) להתנצח עם המבקר ישי פרנקל כדי לשכנע שהביוגרפיה שכתבתי – "בגין – 1913-1992" (הוצאת עם עובד) – ראויה דווקא לביקורת שלילית.
מעניין לגלות כי מה שהחל בדרישת המרכז לגנוז את הספר, משל אנחנו חיים בבריה"מ הסובייטית, ממשיך כעת, לאחר למעלה מחודש וחצי של השמצות, במעין קרב מאסף, הפעם נגד המבקרים, בניסיון לשכנע כי המחקר רעוע.
מידד אף מציין בגאווה כי אצלו במרכז, "בדיקת הספר בעיצומה". אני כבר מודה על המחמאה הגלומה: אם כל כך הרבה זמן ומאמץ נדרשים לבדיקת הספר כנראה שיש בו מחקר מספיק עשיר. אבל הוא מתעקש שהמחקר לא רציני. זכותו.
העובדה שהספר לא מוצא חן בעיני המרכז, בניגוד למבקרים ולקהל הרחב שכבר חיסל מהדורה ראשונה, היא, איך לומר, די ברורה. ועדיין - מה יש בו בספר, שכל כך מבהיל את אנשי המרכז? מדוע הם מנסים לשכנע בכל דרך כי הספר אינו ראוי?
התשובה פשוטה: בגין מתואר בו בצורה שלא תוארה מעולם, על בסיס מחקר מעמיק ומהימן. המגמה להשחיר את הספר אבסורדית: לו אכן הייתה הביוגרפיה כה גרועה – האם אף אחד מהקוראים והמבקרים לא היה מסוגל להרגיש בכך אלמלא אנשי המרכז הסבו את תשומת ליבו? ובכלל, מדוע הם אינם מזמנים אותי לפולמוס עקרוני על דמותו, ומתעקשים להשמיץ? אשמח לשוחח עימם ולפרסם את הדיון.
זו אחת הסיבות לכך שהטענות של מידד בעיקר משעשעות. לשם הנימוס, אסתפק בכך שאומר כי מבין כל הערותיו של מידד ניכר כי אינו מהבקיאים במלאכת ההיסטוריון, כל שכן בכתיבת ביוגרפיה. פרנקל כבר השיב לחלק מטענותיו. אני אתמקד בנוספות.
הוא קובל, למשל, כי ציינתי שנאומו של בגין, עקב הקמת המדינה, היה משמעותי וחשוב אך לא הצגתי אותו במלואו. זו בעיניו: "בעיה מחקרית".
אולם מהו תפקידו של הביוגרף? לאסוף חומר, לקרוא, להבין, לפרש ואז לברור מבין החומר את החלקים הראויים להתפרסם. לטובת העניין, והקוראים, ניסיתי לדלות מהנאום את החשוב והמעניין, לטעמי כמובן, בעוד שלטובת הקורא-החוקר הפניתי להערות השוליים כדי שיוכל להשיג את החומר הגולמי ולפרש כדרכו שלו. זהו האל"ף-בי"ת של כל מחקר ביוגרפי.
לעצם העניין, מעבר למליצות המתחייבות מן המעמד, ומאופיו של בגין - מבחינה היסטורית, ואישית, החלק הדומיננטי, והפחות מוכר, בנאום נעוץ בכך שבגין העדיף אז גישה ניטרלית במאבק הבין גושי; ביקש להעלות את כל העולים גם ללא תשתית חומרית ראויה (..."יגורו תחת כיפת השמיים") וציין את חשיבות היחס לגר. ואלו אכן הדברים שהדגשתי.
מילא דרישתו המשונה של מידד להכתיב לי כיצד לכתוב, כמה ואיך; אבל מדוע הנקודות הבולטות בנאום זה מכפישות בעיניו את בגין?
באותו אופן הוא כועס כי ציינתי שבמצע "חרות" השתמש בגין רק פעם אחת בתואר המפורש "מדינת ישראל", וזאת מכיוון שלטענתי היה מסוייג מן הממסד הבן גוריוני. למרבה האירוניה, מידד עצמו טוען שהוא בדק את החומרים בהם הסתייעתי ומצא שבגין השתמש בביטויים רבים לגבי מדינת ישראל, בהם "מולדת", "מדינתנו", "מדינה עברית", אדמות המדינה" וכיוצא בכך.
נו? הוא שאמרתי. הרי בכך מחזק מידד את טענתי: בגין השתמש בכינויים שונים למדינת ישראל, אך נמנע באותה העת מהתואר המפורש.
אז מה הבעיה? הבעיה היא שמידד הבין, בטעות, שבגין מסוייג מהקמת המדינה, ואילו אני, כמובן, הדגשתי כי המסוייגות של בגין היא מבן גוריון והממסד המאפ"יניקי, שדחק אותו ושלט במדינה ובמוסדותיה. אגב, הביוגרפיה מוכיחה כי כך נהג אז בגין גם כלפי צה"ל, אותו העדיף לכנות "צבא ישראל", כדי להימנע מהזיקה בין ארגון ההגנה לצה"ל.
ואלה הן רק דוגמאות, במסגרת המקום הקצר שהוקצה לי.
לסיכום, ניכר כי ביקורתו של מידד נעוצה באי הבנה במקרה הטוב; ובתחושה – הטבעית למי שמתפרנס כעת מהנצחתו של בגין - כאילו מחקרי ניסה לפגוע בזיכרו. ולא היא. ניסיתי לפצח ולפענח את דמותו בהגינות, מבלי לשייף ולגלף את ההיסטוריה. לא נותר לי אלא להצטער שהביוגרפיה מציעה גילויים חדשים ואבחנות מרעננות יותר מהדרך בה רוצים להנציח את בגין במרכז למורשתו.

============================

(**)

אין טעויות ''לטובתו''
03/02/2008

שילון מנחש מה "ידע", "ראה" ו"עשה" בגין כאילו מצא מקור מתועד היטב. חמור מכך: את הגירסה ההיסטורית האותנטית הוא משנה לטובת גירסה דרמטית יותר, האהובה עליו. תגובה למאמרו של ישי פרנקל


לאחר קריאת הביקורת של ישי פרנקל על ספר הביוגרפיה של אבי שילון על מנחם בגין ("הקברניט, המאסטרו", 11.1), אני נזכר בסיפור על שתי גברות המשיחות ביניהן אודות גבר נאה ומרשים שהן מכירות מקרוב. "איזה אדם אלגנטי, מנומס ומאהב נפלא," אחת אומרת. "כן, נכון," השנייה מגיבה, "אבל הוא רמאי וגונב לבבות שאין כמוהו!" אמנם פרנקל עולה על כמה בעיות שישנם בספר, שמקורותיו אינם רבים ושאין בו עומק כי הוא נועד לצבור הרחב, אך בעיותיו של הספר חמורות הרבה יותר. נוכח הטעויות הרבות, קטנות וגדולות, שישנן בספר כל מי שמכיר במקצת ובצורה כללית בלבד את תולדותיו של בגין, התקופות בחייו והתפקידים שבהם החזיק - באירופה לפני המלחמה, במחתרת, באופוזיציה ובשלטון - אינו יכול אלא להגיע למסקנה שהספר יצא לאור בצורה רשלנית ובחוסר רצינות. אשם בכך המחבר, העורך, ניר ברעם, ובית ההוצאה, עם עובד. אין זה ספר במובן המחקרי-אקדמי כפי שאולי עשוי מישהו יתרשם אלא כתיבה עיתונאית משופרת וגם זאת בקושי. שילון מנחש מה "ידע", "ראה" ו"עשה" בגין כאילו היה שם או מצא מקור מתועד היטב. גרוע מכך: לעיתים, על מנת לדאוג שקוראיו לא יאבדו עניין, הוא משנה את הגירסה ההיסטורית האותנטית לטובת גירסה דרמטית יותר, האהובה עליו. מתוך עשרות רבות מקרים של אי-דיוקים, חוסר מקצועיות מחקרית, מצגי-שווא ואי-יכולת לשלוט בחומר הרב הקשור לחייו של בגין, (הבדיקה בעיצומה,וטרם הושלמה) הבה נבחר במקבץ של כמה דוגמאות:
א. הפרסום של הספר טוען שהוא הביוגרפיה המלאה הראשונה בעברית אלא אך לפני שנה וחצי יצאה לאור ביוגרפיה אחרת, של ד"ר עופר גרוזברד, "מנחם בגין, דיוקנו של מנהיג". ב- 1978 יצאה הביוגרפיה של א' גולן וש' נקדימון. ניתן אולי להתווכח אם היא מלאה או לאו אבל אין בספר שום התמודדות השוואתית עם הביוגרפיות המלאות הרבות שנכתבו על בגין בשפה האנגלית (בין היתר, של פרלמוטר, טמקו, סילבר, סופר, זיידמן או הירשלר), שפה, אולי יש לנחש, ששילון אינו שולט בה דיו.
ב. בעמ' 451 בספר שילון כותב שבימי כהונתו של בגין בראשות הממשלה אירע הרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל אלא שבספטמבר 1948, הרוזן ברנדוט נורה למוות ובינואר 1957 נרצח רודולף קסטנר, התנקשויות אידיאולוגיות לכל דבר.
ג. בעמ' 166 שילון מציין תזה חדשה בנוגע ליחסיו המיוחדים של בגין עם עדות המזרח. לטענת המחבר לא עמדותיו של בגין בנושא ארץ ישראל או קירבתו למסורת הביאו לאהדת "ישראל השנייה" אלא דווקא צורת הלבוש של בגין. המחבר טוען כי החליפות שבגין נהג ללבוש עוררו נחת רוח בקרב בני עדות המזרח אשר פירשו זאת כהבעת כבוד לעומת מנהיגי המדינה שהגיעו בחאקי ועוררו תמיהה. האסמכתא לתזה זו נמצאת בהערת מקום מס' 56 שבעמ' 485 המציינת שהתזה איננה מבוססת לא על סקרים מדעיים או מחקר של איש אקדמיה אלא על "ראיון עם אמי סימה ובני משפחתי יוצאי עיראק". אני מכבד את דעותיהם של בני משפחתו אבל האם זה תוצר של "מחקר"?
ד. בעמ' 301 שילון קובע נחרצות כי בגין חרג מכללי הטקס בקמפ דיויד כאשר "היה היחיד מכל משתתפי הועידה שרעייתו הצטרפה אליו" בעוד בפועל רוזלינד קרטר, אשתו של נשיא ארצות הברית, היתה נוכחת ואף בתו של הנשיא, איימי, בת ה-10, הסתובבה בין המשלחות.
ה. בעמ' 501 בהערה 182, רושם שילון כי מידע מסוים המצוטט בספרו מקורו ב"יומנו האיש של דן פתיר הארכיון בגין". מכיוון שהראיון עם דן פתיר אשר נמצא בארכיון הינו חסוי ולא נמסר לעיונו של אבי שילון, ככול הנראה, הציטוט של שילון מבוסס על כתבה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 12 במרס 2003. אין בארכיון בגין שום יומן אישי של פתיר.
ו. בעמ' 103, כותב שילון שבגין "נראה כמו פקיד אדיב אך לא יוצלח" והערת השוליים מס' 63 באתר לכאורה צריכה להעיד על המקור לתיאור זה. אך שם, בספרם של גולן ונקדימון בעמ' 149, אין שום זכר לאמירה כשלהי בדומה ל"פקיד אדיב לא יוצלח". אולי זו דעתו של שילון בלבד?
ז. בעמ' 103 כותב שילון כי "בשנת 1947...כבר היה אצ"ל חבול ומותש". שנת 1947 הייתה שנת השיא בפעילויות של המחרת, שנת גידול באמצעים, במתגייסים, במבצעים, במפגשים עם נציגי האו"ם ובהשפעה.
ח. בעמ' 104, שילון מתאר איך אחותו הגדולה של בגין, רחל הלפרין, "באותה העת [של שנות המחתרת]..לאחר עלייתה ארצה...הציקה לו בקושיות רבות". העדה היא יונה קלימוביצקי, מזכירתו של בגין כעבור 40 שנה. אך האחות רחל עלתה ארצה רק בשנת 1962 ואף פעם לא ביקרה בארץ לפני כן. אם כך, או ששילון התבלבל וגב' קלימוביצקי מתייחסת לשנות ה- 70 או סתם 'פיברק'.
ט. בעמ' 107, שילון קובע שבגין התקשה להורות לאנשיו "לרצוח" את שני הסרג'נטים שייתלו בנתניה ומצטט מעדותו של עמיחי פגלין המופיעה בעמ' 172 בספרם של גולן ונקדימון. אלא ששם, פגלין מצוטט אומר בדיוק ההפך: "פגלין עתיד לספר כי היסוסיו של מפקד האצ"ל לא נבעו מתוך רתיעה מפני ההוצאה להורג". שילון מסלף עדות מתועדת ומחליפה אותה בהשערה פרשנית אישית ואין אני שופט את שימושו במלה "לרצוח".
י. בעמ' 108, שילון חוזר לפרשת שני הסרג'נטים וכותב על "סלידתו של בגין מן הפעולה" ומסתמך על ראיון עמו ב- 1991. אך באותו ראיון כל מה שבגין אומר הוא שהפעולה היתה "מעשה אכזרי". איפה כאן סלידה'? כידוע, מעולם לא התנצל בגין או הביע סלידה מפעולה כלשהי של האצ"ל.
יא. ובאותו עמוד, שילון מתאר בקצרה את התקרית של "בית הדר" וכותב שאיש ה'הגנה' אשר נכנס למנהרה הממוקשת "התעלם מהשלט 'זהירות, מוקשים'" וכותב בהמשך שהאחראים למותו היו "רוצחיו מאצ"ל". מכיוון שהמלה "רוצחיו" איננה במרכאות בספר, אין אלא להבין שזו מסקנתו האישית של שילון. אם כן, האם באמת מדובר כאן ב'רצח', דהיינו "בכוונה תחילה", על סמך התיאור העובדתי של שילון או יש כאן חריצת דין סובייקטיבית שלו?
יב. בעניין דיר יאסין, בעמ' 114, , טוען שילון ש"כוח פלמ"ח שהגיע למקום קבל הוראה להסתלק" אלא שילון אינו מיידע את קוראיו כי הם השתתפו בירי מרגמות על בית המוכתר, ראה: מילשטיין, 262. הוא מתאר איך לוחמי אצ"ל "השליכו רימונים על דלתות הבתים" אלא שהאמת היא שהם זרקו רימונים לתוך החלונות כי הרי, כפי שכל חייל יודע, רימונים הנזרקים על דלתות חוזרים אל מי שזורק אותם. במציאות, הם פוצצו את הדלתות "באצבעות ז'לניט", כפי שכותב מילשטיין בעמ' 263.
יג. שילון כותב בעמ' 116 כי ערב כיבוש יפו, בגין חשש לנאום בפני שש מאות חיילי האצ"ל שעמדו במסדר לקראת היציאה לקרב "כי לא יצליח לסחוף את שומעיו" וש"הכביד עליו החשש מפני כישלון קולוסלי". הוא מפנהשם ל"המרד" עמ' 435 ושם, אכן, בגין מודה שיש לו "אימתא דציבורא" אלא שהסיבה להחלטתו שלא לנאום היא בגלל שהוא רצה לומר לחייליו יותר מדי דברים, "הברה, הרבה". והוא יודע ש"אסור; עוד אסור. ואסור לשקוע בהרהורים. לפנינו קרב. בקרב צריך להילחם, לא להרהר". שום חשש לכשלון ושום פחד שלא יסחוף את הקהל כאן אלא דווקא ידיעה שהוא כן יסחוף. אבל אין, לדעת בגין, זמן לדיבורים.
משמעותית יותר היא פסיחתו של שילון על שלשה משפטים קצרים חשובים שבגין אומר המופיעים שם, שמונה שורות הלאה בספר "המרד", והם: "על נשים וילדים לחמול. מי שמרים ידיו לאות כניעה, הציל את נפשו, שבוי הוא בידיכם, לא תפגעו בו". מדוע מעלים שילון מקוראיו סימני אנושיות ומוסריות אלה של בגין "הרוצח"?

יד. מכל הנאום הארוך והיסודי של מנחם בגין במוצ"ש 15.5.48 כל מה ששילון מצטט ממנו בעמ' 118 - 119 הם שלשה קטעים של חצאי משפטים: "רק כך...אחרת לא היתה יכולה לקום" בקשר למדינה; "דיבורי סרק על כושר קליטה [יש להעלות ארצה את כל היהודים] גם אם יגורו תחת כיפת השמים" ושהיחס לגר הוא "צו עילאי אל שכנינו". ומבלי לצטט, הוא גם מזכיר את הנשוא של ניטרליות ביחסי ישראל עם ארה"ב ובריה"מ.

נאום זה הוא בסיסי להבנת השקפתו הפוליטית ופעילותו הציבורית של בגין דווקא בראשית פעילותו הפוליטית הגלויה. לדלג עליו הוא מעשה לא מובן. שילון בעצמו, בתחתית העמוד כותב "ואכן, זה היה בלי ספק הנאום הפוליטי החשוב ביותר שלו, נאום שהוצגו בו לראשונה עמדותיו ושאיפותיו של מי שהתעתד להנהיג מדינה" אך הוא אינו עוסק בו מבחינה מחקרית ובצורה מלאה.

טו. ולסיום: בעמ' 120 טוען שילון שבגין הסתייג מהמדינה הצעירה וההוכחה: "המושג 'מדינת ישראל' מוזכר בעקרונות התנועה פעם אחת בלבד". האמנם? ראשית, המושג מופיע פעמיים, בסעיף א' למבוא ובסעיף "מדיניות הפנים", תת-סעיף 5. אלא שבנוסף, מופיעים ביטויים כגון "מדינה עברית", "מדינתנו", "אזרחי המדינה", "מוסדות המדינה", "אדמות המדינה", "חוקי המדינה" ו"נציגי המדינה" וכמובן, "מולדת". ולכן, יש לשאול את שילון במה מתבטאות "הסתייגויותיו מן המדינה הצעירה" דווקא במושג "מדינת ישראל", שבכל זאת מוזכר פעמיים ולא פעם אחת לעומת כל יתר המושגים? אם יש לו טענה, מדוע אין הוא מצדיק אותה?

ספרו של אבי שילון מתיימר להיות "ביוגרפיה מלאה", המבוסס על "מלאכת המחקר". הוא איננו כזה. הוא פוסח על נושאים חשובים ומעוות עניינים אחרים. החסרונות של הספר הן באי-הדיוק המשווע בפרטים משמעותיים, חוסר שליטה בחומר הארכיוני וההיסטורי, חוסר הכרה של התקופות, האירועים והאישים במהלך חייו של נשוא-עבודתו ובנוסף, אי-התמודדות עם עבודות מחקריות שנעשו בעבר, דבר בסיסי בכל עבודה מחקרית. משום מה, כל הטעויות "הקטנות" מובילות הקורא לתחושה שלילית על בגין. אין טעות קטנה "לטובתו". כתוצאה מכל זה, לא רק שמוגש לקורא ספר בעייתי מבחינת העובדות ההיסטוריות לאשורן – ואין כאן בעיה של הגהות בלבד - אלא על סמך כל זה, הקורא מוזמן להסיק מסקנות שלא על בסיס האמת.
ישראל מידד, תושב שילה, היה בעבר מרצה על תולדות הישוב במדרשה הלאומית בראשות גאולה כהן וכיום משמש רכז מידע ותכנים במרכז מורשת מנחם בגין. הדברים הם על דעת הכותב בלבד ואינם מיצגים את עמדתו הרשמית של מרכז בגין

איפה אנו חיים?

לכבוד לכבוד
גב' נורית דבוש מר מנשה סמירה
יו"ר מועצת הרשות השניה מנכ"ל הרשות השניה
לטלוויזיה ורדיו לטלוויזיה ורדיו

שלום וברכה,


הנדון: שימוש בביטויים פוליטיים מטעים בחדשות ערוץ 2

בבוקר 18/2/08 הופיעה בערוץ 2 ידיעה לפיה "נעצרו 16 חשודים בפעולות טרור בגדה". אנו תושבי השומרון, חיים בשמחה ובגאווה בארץ ישראל, מולדתנו ברשות ובזכות.
תושבי השומרון הינם אזרחים שווים במדינה, כבודם הוא ככבוד כל אזרח אחר וגם אם חלק ממפעלם נתון בוויכוח פוליטי הם זכאים – בזכות ולא בחסד – ליחס שוויוני ומכובד.
מרשויות ציבוריות במדינה מתוקנת, ואני מאמין ומקווה שהרשות השניה לטלוויזיה ורדיו היא אכן כזאת, מצופה להתנהל בצורה ישרה ומכובדת ולא לערב דעות פוליטיות בדיווחי החדשות.
יהודה, שומרון ובנימין הינם אזורים "כשרים" לפחות כמו שאר אזורי הארץ, למשל, ת"א ומפרץ חיפה ואינם זקוקים לאישור כלשהו משדרן זה או אחר.

הביטוי "הגדה המערבית" הוא מונח פוליטי של צד אחד בקשת הפוליטית הישראלית. בנוסף להיותו פוליטי למרבה המבוכה הוא לא רלוונטי. להזכירכם, כבר בשנת 1988 ויתרה ממלכת ירדן על תביעותיה הטריטוריאלית ביו"ש. עוד אזכירכם כי , גם ב - 19 שנות הכיבוש הירדני ביו"ש, המדינות היחידות שהכירו בבעלות ירדן היו בריטניה ופקיסטן.

אבסורדי כי המקום היחיד בו נשאר ביטוי אנכרוניסטי זה שגור הוא דווקא בכלי תקשורת ציבוריים ישראלים.

אבקשכם להנחות את עורכי החדשות להימנע משימוש במושגים מטעים מסוג זה ולנהוג בצורה הגונה, מכובדת וא-פוליטית כמצופה מרשות ציבורית.


בברכה,

עו"ד גרשון מסיקה
ראש מוא"ז שומרון

העתק:
מר גיורא רוזן – נציב תלונות הציבור ברשות השניה לטלוויזיה ורדיו

המדינה מול ארץ ישראל

נציג רשות השידור: "יו"ש - לא חלק מהמדינה"

תושבי יהודה ושומרון חשים לא פעם שהם מקופחים על ידי גופים שונים במדינה: לעיתים כשנותני שירותים לא מוכנים להגיע לביתם, וגם מן ההתייחסות אליהם באמצעי התקשורת השונים.

יוסי, תושב עלי שבשומרון, פנה באחרונה לנציב קבילות הציבור ברשות השידור, והביע את תמיהתו מדוע אזור השומרון אינו כלול ברשימת המקומות שמדווחים עליהם בתחזית מזג האוויר. כדוגמה לטענותיו, בסופות השלגים האחרונות שהיו בישראל עיקר השלג ירד ביהודה ושומרון, ורבים מן התושבים חשו מרמור על כך שהחזאים דיברו רק על ירושלים, ולא על יהודה ושומרון.

יש לציין, כי הן במהדורות החדשות של גלי צה"ל והן במהדורות של קול ישראל מצויינת התחזית גם להרי יהודה והשומרון.

נציב הקבילות, אלישע שפיגלמן, ענה לו כי מבירור שערך "הטמפרטורות בירושלים מייצגות היטב את אזור יהודה ושומרון, ולכן אין טעם לפרט זאת כאזור נפרד". שפיגלמן הוסיף לתשובתו חלק נוסף, שעורר את חמתו של יוסי: "יהודה ושומרון אינם חלק ממדינת ישראל", הוא כתב, "והישוב עלי אינו כלול בגבולות מדינת ישראל. אנו לא מפרסמים תחזיות לחלקי ארץ ישראל".

בתכניתנו "מה בוער" עם רזי ברקאי, הסביר מנכ"ל רשות השידור ותושב עפרה שבבנימין, מרדכי שקלאר, כי תשובת נציב הקבילות אינה מקובלת עליו: "כמנכ"ל רשות השידור, אני אומר חד משמעית - יש להפריד בין הדיון הפוליטי לבין מתן שירותים או אינפורמציה לתושבי מדינת ישראל", אמר שקלאר.

בעקבות הפרסום בגלי צה"ל שיגר יושב ראש מועצת יש"ע, דני דיין, מכתב לרשות השידור שבו הוא מביע את אכזבתו מהדברים. במכתבו שאל דיין האם המקום של התחזית לשומרון הוא במסגרת מידות החום הצפויות ברחבי העולם, ומדוע מתייחסים לתושבי יהודה ושומרון "כמשלמי אגרה - ותו לא".

לכידות וסולידריות

עוד תלונה; עוד תשובה

התלונה:

במהדורה המסכמת של הלילה של הערוץ הראשון (האם עדיין היא נקראת "מן היום למחר"?), הכתבה הפותחצת הייתה של דברי ח"כ בניזרי על כך שרעידות האדמה נגרמות ע"י יחסים הומוסקסואליים. בתום הקטע המצולם מאולם המליאה, אמר המנחה מר ניצן חן: "נו, באמת."

בכך הוא הביע דעה אישית, דבר האסור עליו מתוקף כללי האתיקה המקצועית של רשות השידור.

אם כל מנחה יורשה להגיב כך, נראה בעתיד מנחה אנטי-פמניסטי שיגיב על כתבה של נשים המנסות להרים משקולות ויגיב: "נו, באמת." ונצפה בכתבה של אנשי שמאל המפגינים למען זכויותיהן של נשים ערביות מוכות ומנחה בעל דעות לאומניות יגיב: "נו, באמת." או נשמע מנחה תוכנית מוסיקה שטעמו מוסיקת רוק מתכתי כבד המגיב על כתבה של סולן אופרה באמירה: "נו, באמת."

אודה לך אם תעדכן אותי על הצעדים שהנך נוקט בתגובה לתלונה זו.

התשובה:

למר מידד הנכבד,

אין ספק שברמה העקרונית הערתך נכונה, יחד עם זאת במקרה המדובר אין לי אלא להעביר את הערתך לתשומת ליבו של מר ניצן חן.

בברכה,

אלישע שפיגלמן

נציב קבילות הציבור

העתק: ניצן חן
האגודה לזכות הציבור לדעת

ב"לדעת" נאבקנו בעניין זה

רשות השידור תפצה משפחה מחוות מעון

בית המשפט קבע כי כתב רשות השידור, בני ליס, שנכנס לביתם של בני הזוג חיים ורחל אדלר בחוות מעון כשלא נכחו במקום, הסיג גבול ופגע בפרטיות, וכי הוא ורשות השידור יפצו אותם על כך ב-5000 שקלים

רשות השידור תפצה מתנחלים שתנחלו באופן לא חוקי בחוות מעון, כך הורה היום (ב') בית משפט השלום בירושלים. השופט ארנון דראל קבע כי על רשות השידור וכתב מחלקת החדשות בערוץ הראשון, בני ליס, לשלם 5,000 שקלים פיצויים נוסף על הוצאות משפט, לבני הזוג חיים ורחל אדלר, ממתנחלי חוות מעון, בגין פגיעה בפרטיותם בכתבה ששודרה במהדורת "מבט".

אות מלחמת לבנון השניה

חור ברצפת הר-הבית

כתוצאה מרעידות האדמה לאחרונה

מעיתון הארץ

------------------



מעיתון מעריב

רשימתנו בגליון החדש של נקודה

סוגיות תקשורתיות

מאת

אלי פולק וישראל מידד


תקשורת זרה


אין חולק על כך שהקשורת הזרה ברובה, עויינת את ההתיישבות היהודית ביו"ש. לדידם, הנוכחות הישראלית מעבר לקו הירוק נקראת "כיבוש". הסיפור הרגיל הוא סבלם של התושבים הערביים של האיזור לאור התנכלויות מטעם כוחות הבטחון הישראליים אשר נאלצים להתעלל במסכנים הפלשתיניים כדי לשמור על חייהם של המתנחלים הכובשים. כל נסיון להיאחז בקרקע מתואר כחוליגניות של יהודים פורעי חוק.

האם זו גזירה משמים? האם באמת כל העיתונאים שמאלנים חסרי תקנה אשר שונאים אותנו ומביאים את האנטישמיות שלהם לידי ביטוי בנרטיב השלילי על תושבי יש"ע היהודיים? הערבים אינם חושבים כך. הם משקיעים מאמץ גדול כדי "לעזור" לתקשורת הזרה "להבין" את מצבם העגום. כתב זר אשר מגיע אל מלון ה"אמריקן קולוני" שבמזרח ירושלים יכול ליהנות משירותי עיתונאות מעולים מצד הערבים. תמורת תשלום לא גבוה במיוחד, הם יכולים לקבל רכב עם מלווה צמוד דובר אנגלית רהוטה ואשר יכול לארגן להם פגישות עם כל המי ומי האש"פי. המלווים גם מקרבים את הכתבים הזרים אל הסיפורים האנושיים. כתב מבקש סיפור התכתשות עם כוחות הבטחון הישראליים – אין בעיה, בעזרת ארגוני השמאל מביאים אותם אל המפגינים נגד בניית חומת ההפרדה.

ומה קורה בצד שלנו? גרוע מכלום. מצד אחד, רוב התושבים מתייחסים לתקשורת ככלל כגורם שלילי אשר יש להתרחק ממנו. אך גרוע מזאת, ישנם גורמים לא מעטים בשטח אשר כן מגיבים לתקשורת אך אין להם מיומנות מתאימה. ההופעה מול המצלמה והתנהלות חכמה של ראיון מעמידים אתגר קשה שלא לדבר על האחריות המוטלת על אותו דובר או דוברת. תמונה רגילה מראה את הדובר עם רובה תלוי על הכתף. תמונה זו היא לחם חוקם של שונאי ישראל אשר מציגים את המתנחלים כפורעי חוק אלימים.

אין להתעלם מההתנגדות מושרשת הקיימת בקרב רבים אשר גורסים ששיתוף פעולה עם התקשורת הזרה אולי גרוע יותר מקיום קשרים עם התקשורת המקומית. לדידם, הכתבים הזרים אינם אלא עוכרי ישראל ואכן יש בכך אמת. לא מעט מהשמות היותר-ידועים בברנז'ה בחו"ל – קריסטיאן אמנאנפור, מייק וואלס וטום פרידמן (ולצורך זה, למרות היותו יליד אנגליה, דוד לנדאו, עורך "הארץ" הוא עדיין אחד משלנו) – מגלים עויינות אישית שנובעת מהשקפה פוליטית נגד מפעל חידוש הישוב היהודי בכל ארץ ישראל. רבים מהעורכים ועורכי המשנה מעניקים כיתוביות מסולפות לתמונות ומחסירים מידע חיוני בזדון מתוך כתבות חדשותיות. אז איך מתמודדים? להתעלם? להחרים ולברוח משדה הקרב? או שמא הגיע הזמן להשיב מלחמה שערה. התייחסות שלילית גורפת לתקשורת הזרה בודאי לא תביא לשינוי כלשהוא לטובה.

"המשחק" איננו אבוד. כתב שמקבל הוראה לסקור מתנחלים, יעשה זאת, עם או בלי סיוע מקרב ציבור המתנחלים. אמנם יש לכתבים אידיאולוגיה, אך גובר על כך הצורך בסיפור טוב. כשם שיש מקום ליצירת קשרי עבודה הוגנים עם הכתבים ישראליים כך יש מקום לטפח קשרים אלה עם הכתבים הזרים. ודאי, אין טעם להשקיע מאמצים בכתבים לא הוגנים. אך התקשורת הזרה רחוקה להיות מקשה אחת. אנחנו מכירים אישית לא מעט כתבים, אשר למרות האידיאולוגיה השמאלנית שלהם, מעוניינים לקבל ולהציג את התמונה האמיתית על הנעשה ביהודה ושומרון. ללא שיתוף פעולה, אין שום סיכוי לזכות בפרסום ענייני של סיפור ההתנחלויות.

המצב בשטח עגום למדי. אין גורם שיתאם פגישות עם ראשי יש"ע או עם פוליטיקאים וקובעי מדיניות שיש להם סימפתיה להתיישבות. אין גוף מאורגן אשר לוקח אנשי תקשורת לביקורים במיצג בגוש עציון, או במיצג הגולן. אין אפילו רשימה מסודרת של דוברים בשפות השונות אשר יכולים להקדיש מזמנם ומרצונם הטוב כדי לארח ולהסביר מה באמת קורה בשטח. גם אין קורסי דוברות אשר יכשירו את כוח האדם המקצועי הדרוש לכך.

דומה שהגיע הזמן שמישהו (מועצת יש"ע?) יקח על עצמו את ההשקעה הדרושה בפיתוח מערך דוברות מסודר. כל ישוב ימנה דובר אחד השולט באנגלית ובנוסף, יש לאתר דוברים בשפות אחרות. יש לקיים סדנאות מקצועיות לדוברים שיכללו מידע בסיסי בתקשורת, תרגולת חיה של ראיון לפני מיקרופון או מצלמה וכן איך לקיים יחסי עבודה עם כתבים.
יש לתגבר את אתרי האינטרנט השונים הקיימים.

לא אלמן ישראל. בהרבה מדינות חשובות בעולם המערבי – ארה"ב, בריטניה, צרפת, שוייץ, אוסטרליה – יש ארגונים יהודיים אשר פועלים לטובת מדינת ישראל. הם נלחמים נגד הסילופים בעיתונות המקומית. אך לעתים, המידע לא ניתן להם בצורה ישירה. האם מישהו אי פעם יצר כינוס בארץ של כל ארגוני התקשורת היהודיים? כינוס מסוג זה יכול אף הוא להביא לידי שיתוף פעולה פורה. הארגונים הזרים מכירים את התקשורת המקומית שלהם. יש להם יחסי עבודה אשר אנו יכולים לנצלה כדי לספק מידע מעניין דווקא לכתבים וגופי תקשורת אשר אינם עוינים למפעל ההתיישבות.

האם פעילות מסודרת מול התקשורת העולמית תוריד את הלחץ האדיר המופעל על מדינת ישראל כדי לפנות את יהודה ושומרון מיהודים? לא נשלה את עצמנו. יש להניח שהלחץ יימשך אך פעילות תקשורתית נכונה יכולה למתן את התקשורת העולמית. המלחמה על עתיד מדינת ישראל איננה בזירה אחת. אך זירת התקשורת חשובה והגיע הזמן ליטול בה חלק. כדאי לזכור שלפעמים, ראש ממשלה נלחץ יותר ממה שכתוב בעמודי הדעות של הניו-יורק טיימס מהפגנה גדולה מתחת לחלונו.

לצערנו, נכון להיום, אין תפיסה ואין תכנית מסודרת. במקרה הטוב יש אלתור, והוא לעתים מזיק יותר משהוא מועיל. אז אולי נתעשת? הי, אתם שם למעלה – הח"כים, מועצת יש"ע ושאר האח"מים – אולי תעשו מעשה?

שוב, הטור שלי בשבועון בשבע

עיתון לוחם/ ישראל מידד

עיתון 'הארץ' מתקשה להחליט איך להתייחס למחבלים הערבים מבחינה לשונית. בעבר הקרוב ביקש העיתון להמעיט את העוינות כלפי "השותפים לשלום" שלנו, ולכן העדיף להשתמש בשפה רכה ולכנות את הטרוריסטים "פעילי טרור". באתר באנגלית, אימץ הארץ את התרגום militant אשר זה שנים התקבל לרוב בעיתונות הזרה, אבל אין בו שום תוכן אלים. הרי 'מיליטנט' יכול גם להיות פעיל חברתי שגונב חלב מסופרמרקט שכונתי.

ביום חמישי בשבוע שעבר קראנו באתר הארץ בעברית על "חמוש" שנהרג מאש צה"ל בדרום עזה. אלא שבאתר באנגלית שוב הופיע המונח "militant" בעוד התרגום היה צריך להיות "armed". כך לפחות היו הקוראים מעבר לים מודעים לעובדה שהפעיל הזה נשא נשק.

מסכנים עורכי העיתון לאנשים חושבים, שהעובדות לא מפסיקות לבלבל אותם.

קילון

אולי עוד אזכה לחדש מילה בעברית:

From: Yisrael Medad
To: acad@vms.huji.ac.il
Sent: Monday, January 07, 2008 5:00 PM
Subject: מילה לסטיגמטיזציה


האם יש מילה עברית למינוח
stigmatization?

אם לאו, האם המילה קילון יכולה לשמש לצורך?


ישראל מידד


------------


למר ישראל מידד שלום וברכה,

סליחה על התשובה המאוחרת. העומס כאן רב למדיי.

תודה על שאלתך ועל הצעתך.

המילה
stigmatization
לא הובאה במאגר המונחים של האקדמיה ללשון העברית.

אני מעבירה אותה לגב' רונית גדיש, מזכירת הוועדה למילים בשימוש כללי, שהיא גם המזכירה המדעית של האקדמיה ללשון העברית.
נחכה לתשובתה.

כל טוב,
רחל סֶליג

המזכירות המדעית

האקדמיה ללשון העברית

http://hebrew-academy.huji.ac.il

עוד תלונה שלי נמצאת מוצדקת

לישראל מידד שלום רב,

הנדון: הקדימון למשדר על משחק הכדורסל
תלונתך בעניין זה נמצאה מוצדקת.

מהבירור שערכתי עולה שההחלטה להעלות את הקדימון המדובר נבעה מליקוי בשיקול הדעת.

מנהל מחלקת הספורט דרש את הפסקת שידורו.

בעקבות הערתך יוצאו הוראות כדי ששגגה מעין זו לא תצא שוב מתחת ידינו.

בברכה,
אלישע שפיגלמן
נציב קבילות הציבור

העתק: אלי בבא, מנהל חט' התוכניות
ששי אפרתי, מנהל מח' הספורט
האגודה לזכות הציבור לדעת

================
התלונה:

31.1.08

הקדימון עבור משחק כדרוסל בין קבוצות חולון והפועל ירושלים פותח עם תמונת פיצוץ החזיז אשר קטע אצבעות ידו של הסדרן הכיתובית והמלל המתלווה הוא הביטוי "המערכה הראשונה" ואח"כ יש מסיבת עיתונאים אם אזכור של "מערכה שניה" ואז הקריין אומר "מערכה מכרעת".


להבנתי, השימוש בפתיח של מעשה אלים ביותר של שפיכת דמים ופגיעה קשה בידו של הסדרון כאילו זו מערכה ראשונה ויש לחכות למערכה המכרעת הוא ניצול פסול ולא-מוסרי של אלימות ויש להסיר את הקדימון בהקדם.

התכתבות עם האומבודסמן ברשות השידור

תלונתי מ- 25 בינואר:

ביום ששי, האזנתי לתוכניתו של ירון אנוש ברשת ב' ב"קול ישראל" ושמעתי בשעה 16:13 לערך את אליעזר יערי, מנכ"ל "קרן ישראל החדשה" מביע את דעתו האישית במסגרת 'טור אישי' שנהוג, כנראה, בתוכנית זו (ראה גם הבלוג האישי שלו: http://www.notes.co.il/eliezer/).

ראשית, האם נהוג שבתוכנית זו מותר להביע דעה אישית, במסגרת טור אישי או שזו הייתה הופעה חד-פעמית? אם הנוהג הוא כך, האם אתה, כממונה על כללי האתיקה המקצועית, שבע רצון משמירה על האיזון והגיוון הראוי בתוכנית? ומכיוון שמר יערי מייצג את קצה השמאל-הרדיקלי שבמפה הפוליטית, מיהו המאזן שלו?

תגובת האומבודסמן:

לישראל מידד שלום,

טור אישי כשמו כן הוא, ומטבע הדברים מי שדובר בו מביע את דעתו בלבד. כידוע לך היטב אין שום כוונה או דרישה שכנגד כל הבעת דעה תהיה הבעת דעה נגדית. האיזון נשמר לאורך זמן ובתוכניות שונות - לא בהכרח באותה תוכנית עצמה.

בברכה,
אלישע שפיגלמן
נציב קבילות הציבור

תגובתי אני:

תודה על תשובתך.
זאת אומרת, שאם יוכח לך שאנשים מסוימים מרבים לזכות בנתח של השידור הציבורי, אזי יש מקום להתערבותך?

ולכן, מכיון שהאזרח הפשוט אינו מסוגל לבדוק ולעקוב אחר כל השידורים ולספור את הופעותיהם של אנשים הזוכים להביע את דעתם ומכיוון שלא כמו הבי.בי.סי. באנגליה אשר בעצמה עורכת בדיקות כאלה, יש צורך בארגון

רשימת הביקורת שלי על הביוגרפיה של אבי שילון בהצפה

באן.

מכתב שנשלח למקור ראשון

התפלאתי ששום פרשן או פוליטיקאי לא תקף את חברי ועדת וינוגרד על התערבותם בתחום הפוליטי כאשר שייכו את הוועדה לצד אחד של המפה ההשקפתית ובכך, פסלו את עצמם מלהוות גורם פוסק נייטרלי, לפחות בעיניי.

השופט אליהו וינוגרד קרא מן הכתב הודעת סיכום ובסעיף 38 הכריז: "ישראל חייבת – מדינית ומוסרית – לשאוף לשלום עם שכנותיה ולשעות פשרות הנדרשות לשם כך". ברגע שהוועדה קבעה שאין שלום ללא פשרות, היא נכנסה למחלוקת ציבורית שאין מעניינה. איזו פשרות על ישראל לעשות? האם פשרות קודמות הביאו לנו שלום? מה למדנו, ומה חברי הוועדה למדו, מהפשרות בסיני, מהפשרות באזורי יו"ש, מההינתקות, מהנסיגה מדרום לבנון וכיו"ב? האם 'פשרה נדרשת' היא כזאת שיש להעביר ללבנון או לסוריה את חוות שבעא?

אימוץ רעיון "פשרות" ע"י חברי הוועדה מצביע, יותר ממסקנותיה בתחום הניהול, על הכשל של הוועדה.

הופעתי בתוכנית Hardtalk של ה- BBC

גיליתי קליפ של הופעתי לפני שנים אחדות בתוכנית היוקרתית
Hardtalk
של הבי. ב. סי

יצאתי לא רע בכלל

כאן.

עוד תהיה שכונת סביוני - שילה

דוד גבע ע"ה כבר איננו אתנו אבל לאור הקריקטרוה שלו נלך - פורסמה לראשונה בעיתון "הארץ" ביום 24 באפריל 2003

בכתבה המצולמת עם משה זר

כאן