הרשימה של למדור "מיקרוסקופ" בשבועון "בשבע" גליון מס' 424 מיום 30.12.10

'אמת' מוינצ'סטר

הבישופ של וינצ'סטר, הכומר האנגלי מייקל סקוט-ג'וינט, השתתף בדיון בתקופת החגים שלהם ומתח ביקורת על המצב העגום בו נמצאים שומרי מסורת דתית, ובמיוחד הנוצרים בבריטניה. הוא התלונן על חוסר האוריינות הקיימת בין מעצבי דעת הקהל לגבי הדת בכלל, ואמר: "ייתכן וזו התקופה הראשונה בהיסטוריה שלנו שבה קיימת באופן נרחב אי-ידיעה בסיסית במושגי היסוד של הדת בקרב אלה ששולטים ומשפיעים: בבית הפרלמנט, בתקשורת ואף בקרב יושבי כס המשפט". טענתו העיקרית היתה שבגלל בורות לגבי יסודות תרבות המערב, אשר מושתתת בין היתר על הדת, נוצרה אפליה קשה נגד בעלי מסורת דתית לעומת מיעוטים מגדריים או תרבותיים. בעקבות התפתחות זו, המורשת בת אלפי שנים לא רק נזרקת לפח הרב-תרבותיות, אלא שלא נשאר אפילו קורטוב של יכולת אינטלקטואלית בקרב אותם פוליטיקאים, אנשי-תקשורת ושופטים להבחין בין קיום יחס הוגן כלפי כולם, כלפי "כל האזרחים", לבין הצורך לשמר ולשמור על הזהות המוסרית וההיסטורית שגם נובעות מיסודות דתיים.

המגמה ההרסנית הזאת קיימת גם אצלנו. 'הארץ', למשל, החליט לפרסם מחדש את מאמרו של גרשום שוקן מלפני דור וחצי, 'קללת עזרא', בו הוא תומך בנישואי תערובת עם ערבים. מזל שהתירו לשני כותבי מכתבים למערכת לציין שאין דבר כזה אצל המוסלמים, והתוצאה תהיה היעלמותו של העם היהודי בארץ-ישראל. לאחר הלגלוג המבזה שביטא העיתון כלפי חידון התנ"ך למבוגרים תחת הכותרת "עוד יום גדול לאבשלום קור" ותופעות אחרות, קשות יותר, באמצעי תקשורת אחרים, גם בישראל יש צורך להתנער מהבורות הזו.



הזמנה לסיור לימודי

הזמנה לסיור בירושליים המזרחית שאסור לפספס

לחלק או לא לחלק?

סיור לבדיקת העובדות בנוגע למזרח ירושלים, אסור לפספס!

יודעים מה הגבולות של מזרח ירושלים? מי הם הכובשים?

כמה יהודים גרים במזרח ירושליים וכמה ערבים? מיהוא "בעל הבית" של ירושלים?

האם ירושלים מאוחדת או מחולקת?

הסיור נמשך כארבע שעות ( 9:00- 13:00 )

* להביא מים

קובעים טיול עכשיו!

מלאו את הטופס שלנו:



ראשית מאמרו של אמנון לורד נגד האינטלקטואלים הישראלים

עמוד ראשון, "מקור ראשון", 27.12.2010

תגידו, באיזו שעה זה בוקר אצלכם

מודעה מטעם רדיו גלי ישראל :-

^



הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 423 מיום 23.12.2010

אין הטיה בלי גיוון

רבים מאיתנו זוכרים את השחקן והמגיש הבריטי סר דייויד אטנבורו, בעל הקול הסמכותי. הרגשת בטוח כשהוא דיבר לתוך המיקרופון עם המבט היישר למצלמה. לפני ימים אחדים יצא אטנבורו, בעל ותק של 50 שנה כאיש הבי. בי. סי, בהכרזה: אין צורך יותר שחדשות תהיינה חסרות פניות. מכיוון שיש ריבוי ערוצים, הסביר, ואין יותר מונופול, מותר להיות מוטה להשקפה פוליטית. גם מנכ"ל ה-ב. בי.סי מסכים עימו והגיב לדברי עמיתו כי "יש זכות לציבור לצפות ולשמוע מרחב רב של דעות ולהחליט בעצמם".

טענה דומה מעלים חוגים מסוימים בארץ, כי הרי גם בארצנו יש כביכול ריבוי ערוצים, ומדוע לא לאפשר הבעת דעות אישיות. אלא שכאן המצב שונה. ראשית, יש הטיה כמעט רק בכיוון אחד. זוכה פרס יואב של "לדעת" למחקר התקשורת, ד"ר אבי גור, פרסם כעת ספר, "התקשורת ותהליך אוסלו - כיצד ניסתה התקשורת להשפיע על דעת הקהל לתמוך בתהליך 'השלום' השנוי במחלוקת". גור בוחן בספר את מידת ההטיה בשישה אמצעי תקשורת מרכזיים לאורך כעשור. מסקנתו ברורה: כל אמצעי התקשורת שבדק היו מוטים לטובת עמדות השמאל בשיעור משמעותי. בנוסף, בישראל הריבוי רק הביא לשיבוט האופי השמאלני של העורכים, הכתבים והמראיינים ולא הצמיח מגוון דעות, כי הברנז'ה השתלטה על הכול. ונקודה שלישית, אין פיקוח ראוי. נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה, הממונה על האתיקה, משמש לא רק בתפקיד הנציב אלא גם כמנכ"ל "מנהיגות אזרחית", ארגון הגג של העמותות והארגונים ללא כוונת רווח בישראל למען המגזר השלישי. ניגוד האינטרסים ברור למדי, אלא שפניות להנהלת הרשות השנייה לא הועילו.

בקיצור, גיוון תקשורתי יש אולי בבריטניה, אבל לא אצלנו.

ישראל מידד

מה שנפל בעריכה:

בקיצור, תשתמש בתקשורת על אחריותך בלבד כי אין איזון, הגיוון כמעט לא קיים ואם יש הפרות של הקוד האתי, שום דבר לא יקרה בטווח הארוך. אבל יש לך את האפשרות לבחור בזוכה פרס היחשראלי לביקורת התקשורת ועדיין לא מאוחר להצביע באתר "לדעת".

תורה ועבודה

ותודה לרחל

אכן, הטייה קיימת ועוד איך

ותודה לעין השביעית:

(אבל זכרו, אבי גור זכה מפרס מאגודת לדעת על עבודת המחקר שלו)

חוקר התקשורת ד"ר אבי גור בדק את הסיקור הפוליטי בכלי תקשורת מרכזיים בתקופת הסכמי אוסלו ומצא: התקשורת שמאלנית. כמה שמאלנית? איפשהו בין 34% ("מעריב") ל-83% ("ידיעות אחרונות")

...בספר "התקשורת ותהליך אוסלו – כיצד ניסתה התקשורת להשפיע על דעת הקהל לתמוך בתהליך 'השלום' השנוי במחלוקת"...בחן גור את מידת ההטיה בשישה אמצעי תקשורת מרכזיים (העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", ערוץ 2 והערוץ הראשון, גלי-צה"ל ורשת ב') לאורך מעט יותר מעשור: ממועד כניסת הרשות הפלסטינית לשטחי עזה ויריחו, במאי 1994, ועד להתגבשות תוכנית הנסיגה מעזה, כעשור מאוחר יותר. מסקנתו חותכת: כל אמצעי התקשורת שבדק היו מוטים לטובת עמדות השמאל בשיעור ניכר, וזאת אף שהם מתיימרים לפנות לכלל האוכלוסייה בישראל.

...המחקר מתבסס על החידוש העיקרי של גור, או כפי שהוא מנסח זאת בספרו: "פיתוח ויישום מסגרת אנליטית חדשה לניתוח הטיה בתקשורת". גור פיתח ויישם נוסחה מתימטית, היודעת לחלץ את מידת ההטיה של כלי תקשורת, תוכנית מסוימת או אף מנחה ספציפי. לצורך מחקרו מיין גור אלפי מאמרי דעה בעיתונות המודפסת ועשרות אלפי כותבים ומרואיינים שהופיעו בתקשורת האלקטרונית (38,887 אישים, 124,879 דקות שידור ו-8,324 מאמרי דעות).

לאחר חלוקה של מאמרים ומרואיינים למחנות פוליטיים על סמך עמדתם ביחס לתהליך אוסלו, בדק גור את מידת הנוכחות של כל מחנה ומחנה בכלי התקשורת השונים: מספר מאמרי הדעה המביעים את עמדות המחנה, מספר המרואיינים המזוהים עם המחנה, ומשך הזמן שהם מקבלים כדי להביע את דעתם.

גור כלל במחקרו תוכניות אקטואליה מגוונות, מיומני הבוקר בערוצי הרדיו, עבור בתוכניות אירוח אקטואליות דוגמת "חמש עם רפי רשף" או "פופוליטיקה", וכלה בתוכנית הסאטירה "חרצופים" ששודרה בערוץ 2 (את המשתתפים בה ניתח על-פי יחס הפוך, מי שמופיע פחות – מרוויח).

גור מצא כי לאורך כל "עשור אוסלו" היה "ידיעות אחרונות" כלי התקשורת המוטה ביותר לטובת השמאל, עם הטיה משוקללת בשיעור של 78.8% (כלומר, נטייה של 78.8% מקו ה"אמצע" הפוליטי ששירטט גור). אחריו ברשימה רשת ב' של קול-ישראל, שהיתה מוטה בשיעור משוקלל של 74.5%, ואחריהן, בסדר יורד, ערוץ 2 עם 70% הטיה, הערוץ הראשון עם 55%, גלי-צה"ל עם 43.5% ו"מעריב", שאף הוא היה מוטה לטובת השמאל, אך במידה של 34% בלבד.

זאת ועוד, גור מצא תנודה ברורה בכלי התקשורת הציבוריים (הערוץ הראשון ורשת ב'), שהובילו את ההטיה שמאלה בתקופות ממשלות השמאל, אך ירדו במידת ההטיה בזמן תקופות ממשלות הימין. גור מייחס זאת לתלותם בממשלה.

...מאפיין בולט במחקרו של גור הוא בחירתו לבחון את מידת ההטיה בכלי התקשורת על-פי הפרשנות ולא על פי הדיווחים החדשותיים עצמם. גור בחן, כאמור, מאמרי דעה בעיתונות המודפסת ומרואיינים בתוכניות אקטואליה בעיתונות האלקטרונית. הוא נמנע מלבדוק, למשל, את נוסח כותרות העיתונים ותוכן הידיעות המרכזיות במהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה.

לדבריו, בחירתו נבעה מכך שביקש לבדוק פרמטרים שנמצאים בשליטה בלעדית של אמצעי התקשורת ונותרים עקביים לאורך זמן ארוך. נוסח כותרות ודיווחים חדשותיים, הוא אומר, ניתן לבדוק לתקופות קצרות יותר, סביב מערכת בחירות אחת או בעת מבצע צבאי, ולא כשבוחנים תהליך שנמשך למעלה מעשור...

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" של "בשבע" גליון 422 מיום 16.12.2010

לא לשכוח את הזרים

השבוע נערך כנס מיוחד מטעם ארגון 'הונסט ריפורטינג' (דיווח אמיתי) הפועל למען תקשורת הוגנת מצד העיתונות הזרה. הסיסמה היתה "לקחת בחזרה את הנראטיב". בין הדוברים היו מלאני פיליפס, בעלת-טור פובליציסטי באנגליה, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית לשעבר דני סימן ואל"מ אביטל ליבוביץ מדובר צה"ל.

אין זה הארגון היחידי הפועל בארץ בנושא. לאחרונה הוקם אתר אינטרנט בשם 'פרספקטיבה' העוקב אחר כלי תקשורת ישראליים ובין לאומיים, ומוקדש לקידום דיווח מדויק ומאוזן על ישראל והמזרח התיכון.

גם מועצת יש"ע מודעת לקשר בין הסיקור התקשורתי ללחץ המדיני על ישראל. אמנם אזרחי מדינת ישראל בוחרים בממשלתם בקלפי, אבל לא הייתי מגזים אם אקבע שקרוב למחצית מההחלטות שלאחר יום הבחירות מתקבלות בהשפעת הלחץ מבחוץ, שמודרך במידה רבה בידי פרשני הניו-יורק טיימס וכדומה. במכתב לציבור שהוציא לאחרונה נפתלי בנט, מנכ"ל מועצת יש"ע, ניתן לקרוא שהמועצה מקדישה מאמץ לעניין הסברת עומק למעצבי דעת קהל בחו"ל, ונציגיה עורכים סיורים לתקשורת הזרה. לפני חודש הגיע לביקור עורך הניו-יורק טיימס, והשבוע אמורים היו להגיע נציגים מפוקס ניוז, רשת החדשות האמריקנית הגדולה. נערכו גם סיורים לדיפלומטים זרים.

אם היו שואלים אותי, הייתי ממליץ שיקשרו קשרים לא רק בין כתבים השוהים בישראל או מבקרים לבין הממסד של יש"ע, אלא גם עם ה'עמך' ביישובים. ובמיוחד עם תושבים שעלו מארצות שעיתוניהם וערוציהם מיוצגים ע"י הכתבים הזרים. אפשר לעודד אותם לשלוח מכתבים למערכות העיתונים במקומות שם חיו בטרם עלייתם, למשל. ובנוסף, יש ליזום מסיבות עיתונאים ולשגר הודעות בצורה קבועה, כדי להוות גורם מצוי ולא מתחמק ממגע. אין זו סתם 'הסברה', אלא עבודה תקשורתית מקצועית ולגיטימית.

^

אז מה עם הצהרת הרבנים לגבי השכרת דירות לערבים

ראשית, יש לי שאלה והיא: איך ישמרו אלה הדואגים לצביון והאופי היהודיים של המדינה עד כדי רצון להיפטר מחלקי מולדת על מנת לשמור עליהם אם הבעיה הדמוגרפית תחריף בתוך גבולות הקו הירוק בעוד, נגיד, 20 שנה?  מה יעשו אז?  ימשיכו להשכיר דירות?

שנית, מה המצב בקיבוצים?  יש שם ערבים?

שלישית, מה קורה ברמת אביב?  החרמת חב"ד זאת לא גזענות?

ורביעית, מה חשב הרמב"ם?

ט  יִשְׂרָאֵל הַדָּר עִם הַנָּכְרִי אוֹ עִם גֵּר תּוֹשָׁב בְּחָצֵר, אֵינוּ אוֹסֵר עָלָיו, שֶׁדִּירַת הַגּוֹי אֵינָהּ דִּירָה, אֵלָא כַּבְּהֵמָה הוּא חָשׁוּב.

מתוך המשנה תורה, הִלְכּוֹת עֵרוּבִין פֵּרֶק ב.

^

ידיעה על תלונה רשמית

טענות נגד רדיו קול ברמה: לא מאפשר לנשים לעלות לשידור גרסת הדפסה שלח לחבר מאת אופיר בר-זהר

תלונה הוגשה על אפליה מגדרית בתחנה ועל יום שידורים מיוחד שהוקדש להגנה על אלי ישי לאחר השריפה בכרמל

"על פי מדיניות מוצהרת, קול ברמה אינה מעלה לשידור נשים כלל" - כך כתב ישראל מידד, מ"מ יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת, במכתב לרשות השנייה, לשר התקשורת ולמבקר המדינה. באגודה טוענים כי בתחנת הרדיו החרדית רדיו קול ברמה מתקיימת אפליה מגדרית חמורה שבה לא מאפשרים לנשים לעלות לשידור, ומבקשים לבדוק ליקויים בתחנה שפועלת מכוח זיכיון שניתן לה מהמדינה.

"מצב זה הוא לטעמנו לא תקין ופוגע לכאורה בזכויות יסוד על בסיס מגדרי", כתב מידד. הנושא אף עלה לדיון לפני כחודשיים באחת מישיבות מועצת הרשות השנייה. עוד ציינו באגודה כי שידורי התחנה מוטים - ובפרט ציינה את יום השידורים המיוחד להגנה על שר הפנים, אלי ישי, לאחר השריפה בכרמל. "על פי דיווחי מאזינים, השידורים היו מוטים וחד-צדדיים וכל ניסיון להביע דעה שונה נקטע. אמנם התחנה מוגדרת כתורנית-ספרדית, אולם אין הדבר הופך אותה לתחנה הפרטית של ש"ס", נכתב.

בהודעה לעיתונות שהוציאה התחנה לקראת יום השידורים נכתב כי "משדרי האקטואליה יעסקו בהסתה הפרועה ובלינץ' התקשורתי הנעשה בימים אלה כביכול על רקע האסון בכרמל, תוך עבירה על האתיקה והעובדות בשטח".

האגודה טוענת עוד כי מינון התוכן השיווקי בשידורי התחנה גבוה מדי, וכי בבדיקות שערכה מצאה כי כל תוכנה של תוכנית בשם "על המדף" שימש לפרסום גלוי של נותני שירותים שונים.

מרדיו קול ברמה נמסר בתגובה: "קול ברמה היא תחנה חרדית המשרתת את המגזר החרדי. בתחנה לא מושמע קול אשה בהמלצת ועדת פיקוח הלכתית שקמה על פי תנאי הזיכיון של הרשות השנייה. בסקר שערכה התחנה עולה כי יותר ממחצית הציבור החרדי המאזין לרדיו לא יאזינו אם יישמע קול אשה.

"התוכנית ?על המדף' היא תוכנית צרכנות למגזר החרדי הכוללת המלצות ותחקירים המגיעים גם לערוצי התקשורת המובילים.

"קול ברמה היא תחנה מגזרית. בשבוע האחרון רבים במגזר החרדי חשים רדופים בשם ה'עליהום' התקשורתי עליהם ועל אחד מנציגיהם בממשלה, וזאת בהקשר לאסון בכרמל. ביום השידורים המיוחד התבטאו אנשים מכל הקשת הפוליטית שאינם תומכיו של ישי".

יו"ר מועצת הרשות השנייה אילן אבישר מסר: "המכתב טרם התקבל, כשיתקבל הסוגיות ייבחנו".

לעומת רדיו קול הרמה, פירסם השבוע רדיו "קול חי" את לוח השידורים החדש. בהודעה לעתונות נמסר כי "אחד השינויים הבולטים בלוח הינו שימת דגש לנשות המגזר החרדי בין היתר דרך רצועה חדשה של שעתיים מדי יום לתכנית 'עניין משפחתי' הפונה לקהל זה".

^

האם יש "מחתרת" חדשה בבת-עין

^

אתר לביקורת דיווחי התקשורת הזרה

.

כאן.

פרספקטיבה

אתר פרספקטיבה הינו פרוייקט מיסודו של ארגון קאמרה (CAMERA) המנטר ומנתח כלי תקשורת ישראליים ובין לאומיים, ומוקדש לקידום דיווח מדוייק ומאוזן על ישראל והמזרח התיכון. פרספקטיבה מעודד דיווח קפדני, תוך הצגת תפקידה המרכזי של התקשורת בכל הקשור לסוגיות בישראל ובמזרח התיכון. היות ודעת קהל מעצבת מדיניות, דיווחים חדשותיים מעוותים המטעים את הציבור עשויים לגרום נזק לתהליך קבלת ההחלטות התקין. פרספקטיבה, כמו קאמרה, הינו אתר ללא שיוך פוליטי, אינו נוקט באף עמדה בנוגע לסוגיות פוליטיות בארה"ב או בישראל, או בנוגע לפתרונות אפשריים לסיכסוך הערבי-ישראלי.

אתר פרספקטיבה מגיש מכלול של מאמרים, בהם ניתוחי עומק של סוגיות המטופלות על ידי כלי התקשורת, תיקון טעויות עובדתיות המופיעות בכלי התקשורת ומאמרי רקע על אישים ונושאים הקשורים לישראל ולמזרח התיכון. כמו כן, קיים באתר בלוג המתעדכן כמעט על בסיס יומי, בו יכולים הקוראים להוסיף תגובות ולהעיר הערות.

^

תשובת הרמטכ"ל

מ"מקור ראשון", 13.12.2010

על מה רעשה ארץ

^

בעירה תקשורתית

החלטה של מנהלי ערוצי התקשורת האלקטרוניים לעבור ל'גל פתוח' בזמן של אסונות ופיגועים יוצרת בעיה: איך להתגבר על הצורך ליצור ברברת בלתי-נגמרת, לא חשובה ומטמטמת. אין פסול עקרוני בגל הפתוח, בתנאי שהאחראים יודעים מתי להפסיק ושהכתבים בשטח מסוגלים להביא חומר מתאים. יש גם חשש שהזמן הרב שמוענק לאנשי תקשורת ינוצל לכיוונים משניים או חתרניים. אפילו עוזי בנזימן, עורך 'העין השביעית' ואיש שמאל מובהק, לא היה יכול להתעלם מתופעות של חרחור ריב ומדון. הוא כתב בכתב-העת המקוון שלו ש"האסון בכרמל שיחרר את מעצורי הלשון של מראיינים ומרואיינים והציף על פני השטח את דעותיהם הקדומות". הדוגמה שלו היתה מיודענו אמנון אברמוביץ', אשר קבע ש"פרט למתנחלים ולחרדים אין ייצוג ממשי בממשלה לציבור הרחב". ברור היה לבנזימן ש"זו קביעה מוטה בעליל, שמקורה בדעה קדומה או בזעם ותסכול חסרי בקרה".

לא אתכחש, אברמוביץ' הוא מבריק, חכם וארסי. הרי מה זה "הציבור הרחב", אם לא הרוב שהצביע עבור המפלגות שהקימו את הממשלה? אני חושב שלא אחטא אם אקבע ש"פרט ליוצאי השומר הצעיר ומצביעי מר"צ, אין ייצוג ממשי בתקשורת הציבורית לציבור הרחב". אבל בניגוד לאברמוביץ', לי אין פינת פרשנות בטלוויזיה. ואילו אלה שתפקידם לפקח על השידורים כדי להבטיח איזון וגיוון - עורכים, מנהלים ונציבי התלונות, פשוט מאפשרים לבעירה הזאת להמשיך להשתולל. גם כאן, כמו בכרמל, אין מספיק כלים, אין חשיבה לטווח ארוך ואין יכולת להתרכז בעיקר: תקשורת הוגנת.

ישראל מידד

גאולה כהן מדברת

חנוכה תשע"א

גאולה כהן מדברת

במסיבת צוות בית מורשת אורי-צבי גרינברג

עיוות היסטורי, חשיבה עקומה, סילוף האמת

חיים גנז | ציונות שוויונית ולא קניינית

זכות לבית לאומי בארץ ישראל, ולא זכות על הארץ כולה, היא שעומדת ביסוד הציונות

מאת חיים גנז

נכונה הטענה שטען כאן דימיטרי שומסקי, כי "התרחבות מפעל ההתנחלות מאז 1977... לא היתה תקלה היסטורית בתולדות הציונות" ("ריבונות ואחריות", "הארץ" 19.11). שכן, מפעל ההתנחלויות מבוסס על הפירוש המקובל בקרב רוב הישראלים לעיקרון הציוני היסודי בדבר מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל. מדובר בפירוש לפיו "לעם ישראל יש זכות על ארץ ישראל". אבל שומסקי טועה בהופכו את הפירוש הקנייני הרווח הזה לעיקרון ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל, לעיקרון יסוד של הציונות.

אין לראות בטענה "לעם ישראל יש זכות על ארץ ישראל" עיקרון יסוד של הציונות - לא כשחושבים עליה כתנועה היסטורית, לפחות כפי שהיתה עד 1967, ובוודאי לא כשחושבים עליה כעל הפילוסופיה המדינית של העם היהודי.

אשר לעניין ההיסטורי: תוכנית באזל של הקונגרס הציוני הראשון מגדירה את מטרת הציונות כשאיפה "להקים לעם היהודי בית-מולדת בארץ ישראל המובטח על פי המשפט הציבורי". הצהרת בלפור מתנסחת באופן דומה. בשתיהן מדובר לא על זכות על ארץ ישראל, אלא על זכות לבית לאומי בארץ ישראל. אפילו הפסקה הפותחת של הכרזת העצמאות לא אומרת את מה שרוב הישראלים חושבים, היינו, שהתנ"ך העניק ליהודים קושאן על ארץ ישראל. היא מדברת על קושאן שנתנו היהודים לעולם על התנ"ך בארץ ישראל. "בארץ ישראל", אומרת ההכרזה, "הוריש (העם היהודי) לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". היא לא אומרת כי "ספר הספרים הנצחי הוריש לעם היהודי לעיני העולם כולו את ארץ ישראל".

מהפתיחה של הכרזת העצמאות עולה כי הקשר בין היהודים לארץ ישראל הוא קשר של זהות, ולא קשר של קניין. מה שיכול לנבוע מקשר הזהות הזה הוא שארץ ישראל, או חלקה, היא המקום הראוי בעולם למימוש הזכות האוניוורסלית להגדרה עצמית, שיש ליהודים "ככל עם ועם". לא שיש להם קניין על כולה.

כשמדובר בציונות לא כתנועה היסטורית של העם היהודי אלא כפילוסופיה המדינית שלו, כל הדברים שאמרתי לעיל תקפים שבעתיים. שכן, הפירוש הקנייני של העיקרון הציוני בדבר מימוש זכות ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל הוא פירוש המטביע בקוד הגנטי של הציונות וישראל חותם של עבריינות-תמיד. הוא דן אותן להתעמרות נצחית בערבים. אמנם לא מטעמים גזעניים, אבל מטעמים קנייניים. שהרי, אם היהודים הם בעליה של ארץ ישראל, הערבים היושבים בה, לפחות כקולקטיב, הם בהכרח גזלניה. לכן מסרבת ישראל הרשמית להכיר בקיומם הקולקטיבי בארץ ישראל, ולכן היא מסלקת באמצעות סוכניה בהתנחלויות את הערבים מאדמותיהם.

אם ישראל והציונות רוצות להיות לגיטימיות ולא עברייניות, הן לא צריכות לראות את עצמן מכריעות בקונפליקט בין "זכותו הלאומית של עם ישראל על ארץ ישראל" לבין שליטה בעם זר, כפי שסבור שומסקי. שכן אם יש ליהודים זכות על ארץ ישראל, אזי צודקים המתנחלים. לגבי גזלנים לא צריך להיות כל קונפליקט. עליהם להשיב את אשר גזלו.

אם ישראל והציונות רוצות להיות לגיטימיות ולא עברייניות, הדרך היחידה הפתוחה בפניהן לעשות זאת היא להצדיק עצמן ולהגביל עצמן על בסיס שילוב בין הזכות האוניוורסלית להגדרה עצמית, קשר הזהות ההיסטורי של היהודים עם ארץ ישראל, והצורך הדחוף שיצרו רדיפות היהודים במאות ה-19 וה-20 לכונן את הגדרתם העצמית לא במקומות שבהם ישבו אז. זהו הפירוש המבוסס ביותר של הציונות מבחינת האותנטיות ההיסטורית שלו: נסיבות צמיחתה בסוף המאה ה-19 והצלחותיה באמצע המאה ה-20, ומה שנאמר במסמכיה המדיניים החשובים ביותר. חשוב מכך: זהו פירושה היחיד מבחינת אפשרות צדקתה כפילוסופיה מדינית יהודית. אם העיקרון ש"לעם ישראל יש זכות על ארץ ישראל" הוא עיקרון יסודי של הציונות, כפי שאכן סברו וסבורים ציונים רבים מאוד וחשובים מאוד, ולא רק פירוש דומיננטי ומצער שלה, אין תקנה לא לה ולא לישראל.

_______________

ושלחתי מכתב זה למערכת:

בתגובה לרשימה "ציונות שוויוניצת ולא קניינית" מאצת חיים גנז ("הארץ", 3.12.2010) בנסיונו לבטל את זכותו של עם ישראל על ארצו ולהגדיר מחדש, במסגרת מושג של "הפילוסופיה המדינית" של העם היהודי, גנס מועד או מעוות. מתוכנית באזל וההחלטה להקים לעם היהודי בית-מולדת בארץ ישראל, גנס מדלג היישר להצהרת בלפור ומשם להכרזת העצמאות וזאת, כדי ליצור רצף נוח לתיאוריה שלו. ואולם, יש לזכור כמה וכמה דברים ונציין שניים. ראשון, התביעה הטריטוריאלית של ההסתדרות הציונית בראשות חיים וייצמן בועידת השלום בפברואר 1919 שגבולתיה של אותו "בית לאומי" תגענה עד הנהר הליטאני בצפון ועד מסילת רכבת החיג'אז במזרח.

לא רק שחשבו במונים ארציים מאוד אלא תבעו ארץ ישראל גדולה עד מאוד. והדבר השני, הוא ההחלטה שהתקבלה בקונגרס הציוני ה- 13 אשר התקיים ב- 1923 ובה הבעת מחאה כלל-ציונית על הפרדת שטחה של עבר-הירדן המזרחי מהטריטוריה של המנדט שנתפסה כיחידה גיאוגרפית-כלכלית אחת בעיני הצירים. ויש לזכור בהקשר זה שעוד בקונגרס הקודם בטרם התבשרו על הניתוק, התקבלה החלטה המשבחת את צירופה של עבר הירדן לשטח המנדט. מעולם לא חשב ציוני כלשהו שקיימת הפרדה בין הזכות לבית לאומי והזכות על הארץ גם בזמן שהצביעו בעד לקבל את הצעת החלוקה ב- 1937 ותירצו את הדבר באילוצים שהזמן גרמם.

אם גנס מחפש "תקנה", אזי אפשר להיזכר במנהג הנפוץ בכל קהילות ישראל משך מאות בשנים לקום לקראת חצות ולומר נוסח ה"תיקון", מנהג שהחזיק את העם בחזון של לשוב לארץ האבות ולממש בה את זכותנו עליה.

ישראל מידד

שילה

מפגש חנוכה של צוות בית מורשת אצ"ג

כביש מעלה לבונה לפני כמאה שנה

כביש מעלה לבונה:

^

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" של "בשבע" גליון 420, 2.12.2010

בכל זאת, תשקורת

אם אדיר זיק ז"ל צדק בהטחת הביטוי שהרבה להשמיע - "תשקורת"? הנה, כותרת ייצוגית מערב הפרסום ב'ויקיליקס': "ארה"ב הזהירה את נתניהו מחשיפה". ומה התברר לכולנו? שישראל לא רק שלא נפגעה מהפרסומים, אלא רק התחזקה במדיניותה ובעמדותיה הביטחוניות והלאומיות.

האירוע הזה עשה עימנו לא מעט טוב: התברר לכולנו שמיתוס 'יצהר-בושהאר' שטופח בידי אנשי תקשורת בכירים ופרשנים, לפיו על ישראל להיכנע לדרישות הפלשתיניות על מנת להגן על ישראל מפני האיום הגרעיני האירני, לא היה נכון. שליטי ערב, כפי שהמסמכים מגלים, דרשו מארה"ב לפעול נגד אירן, ולא התעניינו כלל בהורדת יישובים ובהקפאת בנייה. זה היה מקסם-שווא שנופח כדי לספק את משאלותיהם של מי שביקשו לעקוף את הדמוקרטיה בישראל.

בנוסף, נודע לכולנו מהמסמכים שלא אחרת מאשר ציפי לבני החזיקה בשנת 2007 בדעה שמחמוד עבאס אינו יכול להוביל להסדר קבע. האם פרט כזה לא היה ידוע למקורבי החצר העיתונאית ששמרה עליה וקידמה אותה?

ישראל מידד

הגירסה הראשונית:

האם אדיר זיק ז"ל צדק בהטחת הביטוי שהירבה להשמיע: "תשקורת". הנה, כותרת ייצוגית מערב פרסום החומר שהודלף לאתר "ויקיליקס": "ארה"ב הזהירה את נתניהו מחשיפה". ומה התברר לכולנו? שישראל לא רק שלא 'נפגעה' מהפרסומים אלא רק התחזקה במדיניותה ובעמדותיה הבטחוניות והלאומיות. האירוע הזה עשה עימנו רק טוב. מהצד החיצוני, התברר לכולנו שהציר "יצהר-בושהאר" שטופח בידי אנשי תקשורת בכירים ופרשנים, שעל ישראל להיכנע לדרישות הרשות הפלסטינית על מנת להגן על ישראל מפני האיום הגרעיני האירני ובכך להשיג תמיכה ומה עוד, עלינו לעשות כן כדי לרצות את העולם הערבי והמערבי, לא היה נכון. שליטי ערב, כפי שהמסמכים מגלים, דרשו מארה"ב לפעול נגד אירן ולא התעניינו כלל בהורדת ישובים ובהקפאת בנייה. זה היה מסקם-שווא שנופח כדי לספק את משאלות ליבותיהם של אנשי תקשורת שביקשו לעקוף את הדמוקרטיה בישראל. ומהצד הפנימי, נודע לכולנו שלא אחת אלא ציפי לבני החזיקה בשנת 2007 בדעה שמחמוד עבאס אינו יכול להוביל להסדר קבע. האם פרט כזה לא היה ידוע למקורבי החצר העיתונאי ששמרה עליה וקידמה אותה, או לפחות את תדמיתה על מנת להגשים את שאיפותיהם האידיאולוגיות האשיות של התשקורת?

והנה עוד דוגמא לרמה המוסרית-הערכית הירודה של חלקים נכבדים של התקשורת הישראלית: מכון ון-ליר, במשותף עם הקרן החדשה לישראל (אם כי, באנגלית, זה יוצא 'הקרן לישראל חדשה'), קיים מפגש השבוע בנושא "הפגיעה בחופש העיתונות ובחופש הביטוי". תרתי דסתרי ממש. אם יש פגיעה בחופש כלשהו, זו הפגיעה של אנשי תקשורת מרכזיים ומשפיעים על הדמוקרטיה הישראלית. למשל, לקראת שמיעת ערעורה של אילנה דיין בפרשת סרן ר', אמנם דורית בייניש החליטה שלא להצטרף לצוות השופטים אבל "מוסף הארץ" פירסם עליה כתבת פרופיל מחמיאה וגדולה להאדירה. ועוד, הנה כמה מלים מהעיתונאי ההזוי גדעון לוי שכוונו אל עמיתיו לקראת כנס אילת לפני שבועיים: "...המצרך הכי נדיר אצלנו הוא אומץ הלב. הציבור לא רוצה לדעת על הכיבוש? לא נספר לו. הציבור לא רוצה לדעת את האמת על "עופרת יצוקה"? לא נפריע את מנוחתו. אין כל צורך בדובר צה"ל, הוא נמצא בקרבנו...עיתונות ש...מעלה בתפקידה בסיקור הכיבוש: היא המשת"פית הגדולה ביותר שלו." הייתם מאמינים בשקר הזה?

 

יש"ע מצטרפת למאצץ הלאומי לעזרת נפגעי האש בכרמל

הטור של מדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 419, 25.11.10

ללמוד מקרצר

הדיווחים והפרשנויות על העסקה התמקדו כרגיל במאבק הפנים-מפלגתי והפנים-ממשלתי, לפי הכלל התקשורתי הישראלי שהחדשות הן דרמה - הצגה של מאבקים אישיים והתמודדויות על רקע אידיאולוגי, ולא עניין של גורל של העם. המסגור של הסיפור הופך להיות 'האם יהיה לנתניהו רוב בקבינט/בממשלה/במפלגה?' ו'מי חותר נגדו כדי להחליף אותו', במקום ניתוח של 'מה טוב לישראל'. התקשורת לא פרשנה צדדים רבים של המהלכים המדיניים האחרונים, וגם בידי כותבי מאמרי הדעות הדבר נעשה במידה מועטה. במקום זאת התמסרה השכבה המקצועית של העיתונאים לסינון המידע דרך עמדותיה הפוליטיות האישיות. התוצאה: צרכני התקשורת יצאו נפסדים בלי מידע מספיק, בלי דיון במכלול הפרטים וללא הבנה של ההשלכות הצבאיות, הכלכליות והמדיניות.

הקול היחיד בתקשורת שטרח לנתח את פרטי העסקה שנרקמה בין ראש הממשלה לממשל האמריקני ולהעמיד אותה במבחן התועלתני, הערכי והמהותי, לא בא מהמחנה המוסרי וההומני של השמאל. אמנם מדובר על יהודי ממתנגדי מפעל ההתיישבות, אבל לא מהטעמים של השמאל הישראלי. אדם זה לא נמנה על מפלגת העבודה, מר"צ, השמאל הלאומי או חוגי האנרכיסטים והרדיקלים. בתקשורת הישראלית דבריו הופיעו רק בתרגום, כי האיש שיצא חוצץ נגד ה'דיל' הוא שגריר ארה"ב בישראל לשעבר, דן קרצר, יהודי שומר מסורת בוגר 'ישיבה אוניברסיטי', שפרסם מאמר דעות בעיתון המכובד 'וושינגטון פוסט'.

שלא תטעו: מהלכיה של ישראל בהקמת היישובים ביו"ש נחשבת בעיניו של קרצר כ"שיקול רע", ולדעתו אל לה לארה"ב "לתגמל את ישראל" על מנת לפתות אותה שלא להמשיך בבנייה ביו"ש. אבל שלא כמו רוב רובה של התקשורת הישראלית, אשר הדחף לסילוק המתנחלים הוא המדרבן את כישוריהם העיתונאיים, מה שמפחיד את קרצר הוא מערכת היחסים האסטרטגית בין ארה"ב לבין ישראל, שכעת כאילו מוצעת למכירה.

אורי-צבי גרינברג על חנוכה

אורי צבי גרינברג

חנוכה תרצ"א

דאר היום, כ"ה כסלו תרצ"א – 16.12.1930

_____________________________

ואף-על-פי-כן – חנוכה!

בחריקת שיניים, בזעם עצור, בעצב גדול מאוד, אבל בגבורת אמונה, שחרב הנצרות והאסלאם לא יכלה לה, האמונה: שמשיח ישראל יבוא ויגאל את העם והארץ – חוגגים אנו את חג המכבים השנה. כך חוגגים שבויים לפי שעה, היודעים, כי המחר הגדול, יום הגבורות, בשמשו המכופלת מחכה להם מעבר לבית כלאם, כי בתרצ"א אנו וירושלים בשבי. וגם היהדות בגולה שרויה בשבי ובצל האסון הזה. אבל האור, שהדליקו במנורת המקדש החשמונאים בירושלים הפדויה, הולך ודולק דור אחרי דור בארצות השלגים בלילות הגולה, כאשר בלילות ירושלים. יהודים שלנו בכל תפוצותיהם עומדים ושרים, ותינוקותיהם פוזמים אחריהם בעיניים זורחות מעוז צור ישועתי. ובלב כל אלה היהודים, חם מחזון יום הימים, כשבירושלים הזאת יחוגגו יהודים פדויים, כבימי החשמונאים.

עצוב מאוד. כולנו בשבי, ואף-על-פי-כן: חנוכה!

תלונתי נמצאת מוצדקת

התלונה:-

בתחילת המשדר בהנחייתה אמש, יום רביעי, 24.11, בשעה 19:00, נאמה גאולה אבן כשתי דקות בנושא המצב במפעלי המפרץ לאחר האסון. גם אם אמרה דברי טעם, דומני שהיא לקחה לעצמה זמן אויר ציבורי כדי להביע את דעתה האישית.

ככל שידוע לי, דבר זה די אסור. לא רק שהוא אסור, אלא שמשך שנים רבות הממונים על קבילות הצבור מקבלים תלונות על התופעה הזאת. אני מקווה שתוכל להתמודד על פי הקוד האתי המקצועי של עובדי רשות השידור עם הפרה כזאת, ואחרות. בכל מקרה, ראוי שיוצע לגורם שנפגע מדבריה את האפשרות להגיב באותו פרק זמן ובאותה שעה כמו גב' אבן. זאת מידה נכונה של הגינות.

התשובה:-

לישראל מידד שלום רב,

תודה על הצפיה ועל הערותיך. הקבילה נמצאה מוצדקת שכן התוכנית "הערב עם" היא תוכנית אקטואליה שנועדה להרחיב את היריעה בדיון בנושאי היום איך [צ"ל אך] אין זו תוכנית "אקטואליה מזווית אישית" של המגישה או העורך - ולכן האיסור על הבעות דעה אישית בתוכנית זו תקף וחד משמעי.

אני מעביר קבילתך ומכתבי זה לתשומת ליבם של גב' גאולה אבן ומנהליה.

בברכה,

אלישע שפיגלמן

נציב קבילות הציבור

העתק:

יו"ר

מנכ"ל

מנהל הטלוויזיה

מנהל חט' החדשות, ערוץ 1

עורך "הערב עם" (באמצעות מנהל החט')

גאולה אבן

^