הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" בשבועון "בשבע", גליון 365, 29.10.09

חלטורה אידיאולוגית / ישראל מידד

עובדי 'קול ישראל' מנחים לעתים אירועים של גופים שונים. בסלנג של הברנז'ה זאת 'חלטורה'. הרי יש להם קול יפה וחיתוך דיבור יאה ואין להם פחד קהל. זה בסדר גמור, אלא אם יש ולו מראית-עין של ניגוד עניינים.

לפני חודשים אחדים הנחה אריה גולן, מגיש תכנית החדשות המרכזית 'יומן הבוקר', דיון שנערך כפעילות של עמותת השמאל 'עיר עמים' - ארגון פוליטי מובהק הזקוק לסיקור נדיב של התקשורת. אדם זהיר יותר היה חושב פעמיים ודוחה את ההזמנה מחשש לזיהוי אידיאולוגי, ואין זה משנה אם גולן היה משוכנע שהמשתתפים בדיון שיקפו את מגוון הדעות בציבור. אני גם מנחש שלא כסף היה השיקול העיקרי כאן, אבל לכך יש היבט נוסף, כי אם גולן תרם את זמנו וכישוריו המקצועיים בהתנדבות, עמותת השמאל נהנתה פעמיים: גם זכתה לנוכחות מכובדת של איש תקשורת מוערך, וגם נהנתה משירותיו ללא הוצאות.

היתה כאן מעידה, שהרי גולן יודע שבאחד הימים יעלה על שולחנו, כשדרן ומראיין, נושא הקשור לארגון. תקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע ש"לא יעמידו עצמם עיתון ועיתונאי במצב בו קיים חשש לניגוד עניינים בין חובותיהם כעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר".

ובעניינו של גולן, לאחר המקרה של ענידת המדבקה של 'גוש שלום' לפני שנים אחדות, היה השדרן צריך לדעת שהוא מכניס את עצמו למצב בעייתי. גם סעיף 17 קובע שלא יעסוק עיתונאי בכל עיסוק "המעוררים חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים או להטעיית הציבור". לשון ההדרכה די ברור. האם דחף בלתי-ניתן-לכיבוש בלבל את אריה גולן?

==================

בטרם עריכה:

עובדה היא, והנהלת רשות השידור אף מודה בכך שעובדי "קול ישראל" לעתים מנחים אירועים של גופים שונים (בסלנג של הברנז'ה זאת 'חלטורה'). הרי יש להם קול יפה, חיתוך דיבור יאה ואין פחד קהל. זאת לא צריכה בעיה רצינית אלא אם יש אפילו מראית-עין של ניגוד עניינים. לפני חדשים אחדים, הינחה אריה גולן, מגיש התוכנית המרכזית "יומן הבוקר", דיון שנערך כפעילות של "עיר עמים", ארגון פוליטי ימובהק הזקוק לסיקור נדיב של התקשורת. שלא כמו איזה ארגון צדקה, או ארגון אדקמי או אפילו חתונה, הזהיר היה חושב פעמיים ודוחה את ההזמנה. אני גם מנחש שלא כסף היה השיקול העיקרי כאן אבל גם בכך יש היבט נוסף. כי אם הוא תרם את זמנו וכישוריו המקצועיים בהתנדבות דווקא "עיר עמים" נהנה פעמיים: גם זכה לנוכחות מכובדת של איש תקשורת מוערך וזוכה פרס סוקולוב וגם נהנה משירותיו ללא הוצאות. מה עוד אלא החשש לזיהוי אידיאולוגי היה צריך להנחות את מר גולן שלא להנחות את האירוע. ואין זה משנה אם מר גולן היה משוכנע שהמשתתפים בדיון שיקפו את מגוון הדעות בציבור תוך פתיחות נרחב.

הייתה כאן הסתבכות ומעידה.

ראשית, בוודאי שמר גולן יודע שבאחד הימים יעלה על שולחנו, כעורך, כמראיין או אפילו כקריין נושא הקשור לארגון. תקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע בסעיף 15א ש"לא יעמידו עצמם עיתון ועיתונאי במצב בו קיים חשש לניגוד עניינים בין חובותיהם כעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר". דא עקא: אפילו "לא יעמיד" את עצמו בפיתוי. ובעניינו של מר גולן, לאחר המקרה של ענידת המדבקה של "גוש שלום" בהפגנה שלהם לפני שנים אחדות, מר גולן, כאדם שקול, הגיוני ורגיש, היה צריך לדעת שהוא מכניס את עצמו למצב בעייתי. גם סעיף 17 קובע שלא יעסוק עיתונאי בכל עיסוק "המעוררים חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים או להטעיית הציבור". לשון ההדרכה די ברור. האם דחף בלתי-ניתן לכיבוש בלבל את מר גולן?

ועוד דבר קטן: התייאשתי מלנסות ולדרוש מהממונה על קבילות הצבור ברשות השידור לחייב את הערוץ הראשון להוסיף כיתובית של "שידור חוזר". מצפייה בערוץ התברר לי שמעכשיו, עלי לפעול כדי לחייב הוספת כיתובית של "שידור חי" כי רוב רובן של התוכניות הן מוקלטות וחוזרות, גם סרטי התיעוד וגם כל הרצועה מחצות עד שעות הבוקר. ועוד מעט, אולי, יופיע הכיתובית: שידור מת?

"גירוש" וחופש הדיבור ופרסומת בשידור

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 7192/08

בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופט י' דנציגר

העותרת:
המטה להצלת העם והארץ ע"ר


נ ג ד

המשיבות:
1. הרשות השניה לטלויזיה ורדיו

2. רשות השידור

עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים

תאריך הישיבה:
י"ב בתשרי תש"ע
(30.9.09)

בשם העותרת:
עו"ד אביעד ויסולי

בשם המשיבה 1:
בשם המשיבה 2:
עו"ד יוסי עבאדי
עו"ד שרון רוטשנקר


פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

הרקע

א. עתירה זו עניינה כביכול מלה אחת, והיא מקפלת בתוכה את אחד הפולמוסים הבולטים בציבור הישראלי בשנים האחרונות, קיצו של גוש קטיף. עסקינן בתשדירים שביקשה העותרת לשדרם בגדרי פרסומת ברשות השידור וברשות השניה, שנדרשו ל"גירוש" מגוש קטיף; המשיבות הסכימו - במהות - לתשדירים, אך תחת הביטוי "גירוש" הציעו את הביטוי "פינוי", ואחת מהן (רשות השידור) הציעה אף "עקירה". בכך מגולמת המחלוקת שבאה לפתחנו.

ב. וביתר פירוט: העותרת, עמותת "המטה להצלת העם והארץ", ביקשה (ביולי 2008) לפרסם ברשות השידור וברשות השניה (ברדיו קול חי) תשדיר בגדרי פרסום שזו לשונו:

"ביום צום תשעה באב והימים הסמוכים, מדליקים נר זיכרון לזכר גירוש גוש קטיף. נישא תפילה לבורא עולם להצלת ארץ הקודש ונתייחד עם המגורשים וצרתן של שדרות ושכנותיה. את נר הזיכרון ניתן לרכוש ברשתות השיווק ובמכולות ברחבי הארץ ולהדליקם בכל אתר ואתר. לפרטים וסיוע בהפצה התקשרו..." (למען הנוחות ייקרא תשדיר זה להלן "תשדיר נר הזיכרון").

ג. רדיו קול חי הודיע לעותרת ביום 29.7.08, כי תשדיר נר הזיכרון לא אושר ונתבקשה החלפת המלים "גירוש גוש קטיף" ב"פינוי גוש קטיף", וכן החלפת "המגורשים" בביטוי "המפונים". משנתמהמהה החלטת הרשות השניה לאחר שהעותרת ביקשה הכרעה (כתום שימוע), נתבקש תשדיר נוסף:

"במלאת שלוש שנים לחורבן וגירוש מגוש קטיף מדליקים נר לגוש קטיף, זוכרים ומעודדים. תרמו 101 שקלים להקמת מוזיאון גוש קטיף בירושלים, ותקבלו לביתכם מארז מהודר של נרות זיכרון לגוש קטיף לכל המשפחה, כולל את הסרט החדש 'לעולם לא עוד'. תתקשרו עכשיו למטה להצלת העם והארץ טל..." (למען הנוחות ייקרא תשדיר זה להלן "תשדיר המוזיאון").

אף כאן נפסל התשדיר.

הרשות השניה

ד. בהודעת הרשות השניה מיום 6.8.08 נאמר:

"הריני לעדכנך כי מנכ"ל הרשות דן בבקשתך נשוא מכתבך שבסמך ולהלן החלטתו:
לאחר עיון בשני התסכיתים לתשדירי פרסומת לרדיו נשוא החלטה זו, אשר הוגשו על ידי תחנת רדיו קול חי וע"י המטה להצלת העם והארץ, הוחלט לפסול את תשדירי הפרסומת האמורים, זאת בשל היותם עומדים בניגוד לסעיפים 46(א)(3) ו- 86(2) לחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן - 1990 ובניגוד לסעיף 5 לכללי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (אתיקה בפרסומות ברדיו), תשנ"ט - 1999.

תשדירי הפרסומת נשוא החלטה זו עניינם בתהליך ה'התנתקות' אשר התקיימה בקיץ 2005 בגוש קטיף והם מעבירים מסר ברור שלפיו ההתנתקות היתה בגדר 'חורבן' על המשמעות של מונח זה, בכלל ובפרט בתקופת חודש אב. עניין זה, בפרט באופן בו הוא מובא בתשדיר, הינו שנוי במחלוקת ציבורית ופוליטית בקרב הציבור.

מחלוקת זו באה לידי ביטוי באופן פסול בתשדירים, הנוקטים בתיבות 'חורבן גוש קטיף', ו- 'עקירה / גירוש'. לפיכך, שידור תשדירי הפרסומת המבוקשים עומד בניגוד לסעיף 46(א)(3) לחוק הרשות השנייה, האוסר פרסומת הכוללת 'תעמולה מפלגתית' (בהתאם לפרשנות שניתנה למושג זה בפס"ד שמאי) וכן בניגוד לסעיף 5 לכללי האתיקה ברדיו, הקובע כי אין לשדר פרסומת שיש בה מסר פוליטי.
ככל שהיבט דומיננטי בעייתי זה יבוא על תיקונו בנוסח תשדירים מתוקן אשר יובא לעיוננו, הם ישקלו בשנית לגופו של עניין.

אני עומדת לרשותך להבהרות נוספות ככל שיידרש".

ועדת הערר של הרשות השניה דחתה את ערר העותרת לגבי שני התשדירים. בהודעה מיום 11.8.08 נאמר, כי הדחיה באה:

"... בשל היותם עומדים בניגוד לסעיפים 46(א)(3) ו- 86(2) לחוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, התש"ן-1990 ובניגוד לסעיף 5 לכללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (אתיקה בפרסומת ברדיו) תשנ"ט-1999. תשדירי הפרסומת נשוא החלטה זו עניינם בתהליך ה'התנתקות' אשר התקיימה בקיץ תשס"ה בגוף קטיף והם מעבירים מסר ברור שלפיו ההתנתקות היתה בגדר 'גירוש' על המשמעות של מונח זה, בכלל ובפרט בתקופת חודש אב. עניין זה, בפרט באופן בו הוא מובא בתשדיר, הינו שנוי במחלוקת ציבורית ופוליטית בקרב הציבור. מחלוקת זו באה לידי ביטוי בתשדירים הנוקטים בתיבה 'גירוש גוש קטיף'. לפיכך שידור תשדירי הפרסומת המבוקשים עומד בניגוד לסעיף 46(א)(3) לחוק הרשות השניה, האוסר שידור פרסומת הכוללת 'תעמולה מפלגתית' (בהתאם לפרשנות שניתנה למושג זה בפס"ד שמאי), וכן בניגוד לכללי האתיקה ברדיו, הקובע כי אין לשדר פרסומת שיש בה מסר פוליטי. ככל שהיבט דומיננטי בעייתי זה יבוא על תיקונו בנוסח תשדירים מתוקן הוא ישקל שנית לגופו של עניין".

במכתב הרשות השניה מיום 11.8.08 נאמר כי הוצע למפרסם "לעשות שימוש במלה 'פינוי' בדומה לשימוש הנעשה בחקיקה בחוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005) במקום המלה 'גירוש' אך הוא סירב".

רשות השידור

ה. תהליך דומה עבר אל מול רשות השידור. הסירוב לשדר (את תשדיר המוזיאון) נומק במכתב מיום 31.7.08 בהסתייגות מן המלה "גירוש" והצעה להחליפה במלה "פינוי", שכן "המלה גירוש היתה המונח שבו כינה את האירוע ציבור מסוים ויש בה כדי נקיטת עמדה פוליטית". להלן הוצע לעותרת (13.8.08) "להחליף את המונח 'גירוש' ל'פינוי' או ל'עקירה'".

ו. העתירה הוגשה (ביום 18.8.08) בטרם נדון הערר ברשות השידור. לאחר מכן, במכתב מיום 26.8.08 נדחה הערר. נאמר בו:

"הוועדה לא קיבלה את טענותיך כי מטרת הפרסומת, גיוס תרומות למוזיאון גוש קטיף בתמורה לערכת נרות, היא פרסומת מסחרית גרידא, כי המסר המרכזי 'אינו טעון במחלוקת' וכי אם יש מחלוקת היא סמנטית ולא אידאולוגי.

אתה עצמך עמדת על המחלוקת שטמונה בביטוי 'גירוש' ולדבריך: 'המגורשים קראו לזה גירוש ותומכי ההתנתקות קראו לזה פינוי. זו מחלוקת בין שני הגופים הפוליטיים. נקרא לזה ימין ושמאל' עוד טענת כי 'אין ספק שיש קבוצות שונות שקוראות לזה בצורה אחרת'.

לדעת הוועדה, הביטוי 'גירוש' הוא ביטוי פוליטי, שנוי במחלוקת אידאולוגית ופוליטית, הגם שהוא מובא במסגרת מסחרית עמדתה נתמכת בפסיקות בג"צ. בפסיקת 'המפקד הלאומי', נאמר בין היתר על ידי כב' השופטת נאור: 'המרכיבים הדומיננטיים לסיווג הביטוי הם תוכנו של הביטוי (פוליטי או מסחרי), אופיו של המתבטא (גוף פוליטי או מסחרי) ומטרותיו של הביטוי (פוליטיות או מסחריות)'. אף הנשיאה ביניש שהייתה בדעת מיעוט באותו בג"צ סבורה כי 'כשהגוף המפרסם פרסומת שתכליתה העברת מסר פוליטי-אידיאולוגי לציבור, אינו גוף מסחרי-עסקי אלא גורם שפעילותו במישור הציבורי- יש לסווגה כביטוי פוליטי'. המבחן שקבעה הפסיקה לסיווגו של תשדיר פרסומת כמעורר מחלוקת פוליטית אידאולוגית הוא מבחן 'המרכיב הדומיננטי', לפיו, חל איסור על שידור 'פרסומות שמהותן ותכליתן היא נקיטת עמדה, השפעה או שכנוע בסוגיה הנתונה במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית בציבור' וזאת בניגוד לשידור 'פרסומות שעיקרן בהעברת מידע עובדתי לציבור'. בבואה לבחון את המרכיבים הדומיננטים האלה, אכן מצאה הוועדה כי תוכנו של הביטוי פוליטי, כי אופיו של הגוף המבקש את הפרסומת הוא פוליטי ומטרות הביטוי גם הן פוליטיות למרות שהן מובאות במסגרת מסחרית. הוועדה לא קיבלה את טענתך כי עילת הפסילה מבוססת על סמנטיקה בלבד. לדעת הוועדה, התשדיר מתייחס לאירוע ההתנתקות שהוגדר באופן חוקי כפינוי שטחים, ומגדירו כ'גירוש'. הגדרה זו מייצגת עמדה פוליטית ואידאולוגית של גופים מצידה הימני של המפה, אל מול הצד השמאלי שלה ויש בה לעורר מחלוקת פוליטית ואידאולוגית בקרב הציבור.

בשימוש שנעשה במילה 'גירוש' יש כדי להעביר מסר שלפיו ההתנתקות היא בגדר 'גירוש'. אין מחלוקת שדבר זה, יש בו משום מחלוקת פוליטית ואידאולוגית בציבור. המילה 'גירוש' מהווה מרכיב דומיננטי של שכנוע בדבר העניין שבמוקד השידור, וכפי שנקבע בפסיקה - 'עילה לפסילת השידור יכולה לקום גם בשל אמירה המשתמעת מן הטקסט, ולאו דווקא בשל אמירה מפורשת ובהתחשב במכלול הנסיבות האופפות את התשדיר'. לדעת הוועדה, נוסח התשדיר, הקונוטציה שלו, העיתוי בו הוא משודר, האמירה המשתמעת ממנו ומכלול הנסיבות האופפות אותו, יש בהן מרכיב דומיננטי של שכנוע כי מדובר בגירוש.

גם הנחיית היועץ המשפטי לממשלה קובעת כי במקרי גבול בהם מתעוררת השאלה אם תשדיר פרסומת מסוים יש בו משום פולמוס, ראוי כי הרשות תכריע לחומרא ותפעל כדי שאותם יסודות בתשדיר המעוררים פולמוס או שיש להניח שיעוררו פולמוס, יוצאו מן התשדיר" (הדגשות במקור - א"ר).

ולהלן נאמר, כי על פי פסק הדין בבג"צ 10203/03 המפקד הלאומי נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם), יש מקום להמשיך ולהגביל פרסומות בעלות תכנים פוליטיים, כדי שלא להפלות את בעלי האמצעים לפרסם ביחס לביטויים שאינם זוכים לתמיכה כלכלית. כן נאמר, כי אין החלטת הרשות נוגדת את "דוקטרינת ההגינות" (של איזון בהשמעת דעות) לעניין ביטוי שאינו הולם את השקפת עולמה של העותרת.

נימוקי העתירה

ז. בעתירה נטען, כי המדובר בגירוש או בהעברה בכוח של תושבי גוש קטיף - על-ידי 60,000 חיילים ושוטרים ויותר, חרף התנגדות של למעלה מ- 95% מהתושבים, וכי הן על פי המשפט הבינלאומי והן על פי המשמעות המילונית, המלה היחידה המבטאת את סילוק התושבים בכוח היא "גירוש", בשונה מ"עקירה" ומ"פינוי". כנטען, גם אם במלה "גירוש" יש מסר פוליטי, במלה "פינוי" טמון מסר פוליטי הפוך, השנוי במחלוקת; וגם אם בחוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005, משמש הביטוי "פינוי", אין בכך כדי לאסור שימוש בביטוי "גירוש", אין מדובר ב"תעמולה מפלגתית", אשר הוגדרה בבג"צ 7012/93 שמאי נ' הרשות השניה לטלויזיה, פ"ד מח(3) 25, 35-34 ככזאת ש"תוכנה מתיחס במישרין לנושאים השנויים במחלוקת בין מפלגתית בישראל"; ואילו - כך נטען - בנידון דידן מדובר בתשדיר פרסום שמטרתו היא כלכלית גרידא, "מכירת נרות זיכרון לזכר גירוש או הרמת תרומה למוזיאון גוש קטיף"; העותרת כנטען אינה קשורה למפלגה כלשהי, אף שהיא שייכת למחנה המתנגדים לגירוש גוש קטיף, ואין לאלצה להשתמש בביטויים המנוגדים להשקפותיה. שוב נטען, כי המדובר בתשדיר כלכלי, וכי אפילו לשיטת הרשות השניה שהמדובר בתעמולה מפלגתית, עסקינן ב"שידור נכון והוגן של מעשה" שאינו הפרה של האיסור לשדר. נטען גם, כי הביטוי "פינוי" אינו משקף את העובדות כהוייתן, וכי על פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה אין לפסול את התשדירים שכן הפסילה פוגעת בחופש הביטוי; החלטת הפסילה - כנטען - נגועה בשיקולים זרים של אפליה על רקע פוליטי.

ח. בהחלטה מיום 20.8.08 נתבקשה הודעת עדכון, בין השאר, באשר להשלכות פסק הדין בבג"צ המפקד הלאומי. העותרת ציינה (3.9.08), בין השאר, כי "אין מדובר כלל בפרסומת פוליטית או בהודעה עובדתית לציבור, אלא בפרסומת מסחרית לכל דבר ועניין שהמשיבות חולקות על מלה אחת בה", וביטוי מסחרי נהנה אף הוא מהגנת חופש הביטוי. נטען ל"תורת ההגינות" שאליה נדרש בית המשפט בפרשת המפקד הלאומי, קרי, איזון והגינות בהצגת המגוון הרעיוני. עוד נאמר, כי ועדת הערר של רשות השידור מושפעת מדעות פוליטיות אישיות של מנהלי רשות השידור, תוך שימוש במלים פוליטיות המשקפות צד אחר של המערכת הפוליטית מזה של העותרת. הוזכר שההצעות החלופיות של הרשות כללו בהזדמנויות שונות הן "פינוי", הן "עקירה", הן "התנתקות"; ולטענת העותרת "פינוי" או התנתקות" הן מלות השמאל הפוליטי, "התנתקות" ו"עקירה" - מלות המרכז הפוליטי, ו"גירוש" - מלות הימין הפוליטי.

תגובת הרשות השניה

ט. בתגובת המשיבה 1 (הרשות השניה) מיום 8.1.09 נאמר, כי התשדירים כוללים מסרים השנויים במחלוקת בציבור ומהוים תעמולה מפלגתית. המדובר, כך נטען, בתשדירים שאינם מסחריים-כלכליים, והביטוי "פינוי" שבחוק יישום תכנית ההתנתקות, משנתקבל בחוק, אין לראותו כשנוי במחלוקת. המלים "גירוש" ו"חורבן" הן מסר פוליטי שנוי במחלוקת, והדרך שבה יש לכנות את המעשה היתה שנויה במחלוקת בדיוני הכנסת בשנים 2005-2004, אך חוק יישום תכנית ההתנתקות השתמש במונח "פינוי". נטען כי המרכיב הדומיננטי בתשדירים המוצעים הן המלים "גירוש" ו"חורבן", ואין מדובר בתשדירים מסחריים, אלא בתעמולה מפלגתית במובן זה שהיא שנויה במחלוקת בין מפלגות, ותשדירי העותרת נועדים להפיץ את דעותיה בשידור. ולבסוף נטען, כי דוקטרינת ההגינות אינה רלבנטית לשידורי פרסומת.

תגובת רשות השידור

י. בתגובת המשיבה 2 (רשות השידור) מיום 7.1.09 נאמר, כי על פי סעיף 7(2) לכללי רשות השידור (תשדירי פרסומת והודעות ברדיו), תשנ"ג-1993 שהותקנו מכוח חוק רשות השידור תשכ"ה-1965, פרסומת אסורה כוללת "תעמולה מפלגתית, או תשדיר בעניין השנוי במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית בציבור, לרבות בדרך של קריאה לשינוי חקיקה בנושאים אלה". צוין כי בפסק דין המפקד הלאומי התקבלה העמדה שהפרסומת המסחרית לא נועדה לקידום רעיונות פוליטיים שנויים במחלוקת, וכי אמנם קיים קושי לקבוע מה העובדות שאינן שנויות במחלוקת - אך אין בכך כדי להביא לשידור פרסומות פוליטיות.

י"א. נטען עוד, כי תוכן הפרסומת דנא מעיד שהיא פוליטית ולא מסחרית, ולאמיתם של דברים אין מדובר בפרסומת למכירת נרות זיכרון. נטען כי אין בהחלטה כדי לפגוע בלגיטימיות הפוליטית של העותרת, אלא לומר כי אין זה תיאור מוסכם ושאינו שנוי במחלוקת של האירועים, והמלה "גירוש" טעונה מסר פוליטי; לא לכגון דא נועד המדיום המסחרי.

ההליכים בבית משפט זה

י"ב. בדיון הראשון ביום 12.1.09 ביקש בא כוח העותרת לדחות למועד אחר, כדי להגיש השלמת טיעון. זו הוגשה ביום 13.2.09, וצוין, כי גדר המחלוקת צומצם משמעותית לשיטתו, משאושרו התשדירים לפרסום בכפוף לשינוי המונח, אין עוד למשיבות טענה שנושא הפרסום פוליטי, אלא מבקשות הן להחליף מלה אחת, ובכך יש משום צנזורה שלטונית דרקונית בנוסח "האח הגדול" האורווליאני ("1984"). נטען איפוא, כי המדובר בפגיעה בחופש ביטוי פוליטי ובפוליטיזציה פסולה של השירות הציבורי.

י"ג. הרשות השניה הגיבה ( ביום 1.3.09) כי התשדירים לא אושרו עדיין, אלא הוסבר שאם יתוקנו ביטויים בנוסחם ישקל אישורם. נטען כי מתן במה בפרסומת לדעות העותרת תפגע בדוקטרינת ההגינות, ומדובר במסר פוליטי העולה כדי תעמולה מפלגתית ושנוי במחלוקת.

י"ד. רשות השידור הגיבה (ביום 2.3.09), כי המדובר בפרסומת פוליטית ולא מסחרית, ואין כל ניסיון לצנזורה; לכאורה ניתן היה לפסול את כל הפרסומת כמסר שנוי במחלוקת, אך רשות השידור ניסתה להגיע להבנה לעניין אותה מלה שהיא לבה ותכליתה של הפרסומת; מכל מקום, בכגון דא ניתן לשיטתה לפרסם רק חומר אינפורמטיבי גרידא.

הדיון בפנינו

ט"ו. בדיון בפנינו (ביום 30.9.09) הבענו דעתנו, כי כל הפרסום בו מדובר איננו בא בגדר פרסומת מסחרית: הנושא המסחרי בו (מכירת נרות זיכרון או תרומה למוזיאון גוש קטיף, למשל) הוא שולי ואין מדובר במסירת מידע גרידא, ועל כן מתחילה לא היה מקום לאשרו. ברם משכבר ניתנה בפועל הסכמת הרשויות בשינוי מלה (גם אם בא כוח הרשות השניה- להבדיל מבא כוח רשות השידור - סייג אותה עדיין, ברי כי הכוונה הייתה להסכים אם תשונה המלה) - היה מקום לדעתנו להסדר מוסכם, הצענו לצדדים להסכים לביטוי כמו "פינוי כפוי" או " פינוי בכפיה". ציינו כי דבר זה – כפיית הפינוי – עוגן גם בדו"ח הביניים של ועדת החקירה הממלכתית בנושא טיפולן של הרשויות המוסמכות במפוני גוש קטיף וצפון השומרון (ועדת השופט מצא) מיום כ"ז אלול תשס"ט (16.9.09). בעמ' 7 נדרשת הועדה (בהערת שוליים 1) לנושא המינוח ומציינת, כי המונח "פינוי" שנוי במחלוקת, אך הוא מעוגן גם בהחלטת הועדה לביקורת המדינה (ראו מכתב יו"ר הועדה לביקורת המדינה לנשיאת בית משפט העליון מיום 23.2.09), ועדת החקירה מדברת אמנם בטיפול ב"מפונים", ועם זאת נאמר (עמ' 7) כי "פינוים בוצע על כן בכפיה..." (הדגשה הוספה - א"ר). ציינו, כי המדובר בנושא שנוי במחלוקת, וכי בכל הכבוד ללגיטימיות העמדה שמציגה העותרת, נוכח היותה שנויה במחלוקת ועל כן מנוגדת לכללים, יש מקום להסדר המוסכם. בא כוח העותרת, לאחר התייעצות, הודיע כי שולחתו עומדת על העתירה; צר לנו על כך. כשלעצמנו ראינו גם תמונה רחבה יותר מזו שהתיק מתיימר לה; ראינו בהשגת הסדר מוסכם גם גישה ערכית של דרכי שלום, הנחוצות כל כך במציאות הישראלית.

ט"ז. בהמשך הדיון נטען על-ידי בא כוח העותרת, כי משאושרה לגיטימיות התשדיר, השאלה היא האם רשאיות המשיבות לדרוש החלפת המלה "גירוש" ב"פינוי" בגדרי חופש המידע והביטוי. לשאלת בית המשפט האין בכך פתח להשלכות רוחב של שימוש בכלי הפרסום על-ידי קבוצות אחרות בהקשרים פוליטיים, ציין עו"ד ויסולי כי אין העותרת נרתעת מהשלכות הרוחב, וזאת בגדרי חופש הביטוי. במקרה דנא, כך נטען, אין דרך אחרת להביא את קיום המוזיאון לתודעה אלא בתשדיר. נאמר, כי כל ביטוי שייבחר שנוי במחלוקת; כי הביטוי "גירוש" גם אם אינו נעים - הוא לגיטימי; וכי גם במקורות היהודיים, בדברי נתן הנביא לדוד המלך על כבשת הרש (שמואל ב', י"ב), ובדברי אליהו הנביא למלך אחאב בפרשת נבות היזרעאלי "הרצחת וגם ירשת" (מלכים א', כ"א, י"ט) מוצאים אנו חופש ביטוי; גם ראש האופוזיציה השתמשה לגבי אשר אירע למתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון במלה "גירוש".

י"ז. בא כוח הרשות השניה ציין כי לשיטתו - בעקבות דברי בית המשפט - יש לעיין מחדש בלגיטימיות תשדירי הפרסומת הללו, יהא המונח שיינקט אשר יהא; ועוד טען, כי יש לבחון מחדש את בג"צ שמאי ולא לאפשר לגופים פוליטיים במובהק לשדר תשדירי פרסומת.

י"ח. באת כוח המדינה ציינה, כי אף שהמדינה מכבדת את עמדת העותר, לא זו האכסניה להעברת מסר פוליטי.

הכרעה

המתוה הנורמטיבי: החוקים

י"ט. המתוה הנורמטיבי מצוי בחוקים הרלבנטיים ובכללים מכוחם. הוא פורש בהרחבה על-ידי השופטת נאור בפסק הדין בעניין המפקד הלאומי (פסקאות 7-4). בתמצית, בחוק רשות השידור, תשכ"ה-1965, הוטל על הועד המנהל לקבוע, בהתייעצות עם המנהל הכללי, כללים בדבר "איסורים ומגבלות על תשדירי פרסומות והודעות" (בסעיף 25(ב)(2)).

כ'. בחוק הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו, תש"ן-1990 נאסר בסעיף 86 על בעל זיכיון לשדר תשדיר פרסומת, בין השאר (ס"ק(1)) "בנושאים האסורים לשידור לפי סעיף 46(א)". באלה נכללת "(3) תעמולה מפלגתית, למעט תעמולת בחירות המותרת על פי דין; (4) הפרת איסור שקבעה המועצה בכללים לפי הוראה אחרת של חוק זה".
הכללים

כ"א. כללי רשות השידור (תשדיר פרסומת והודעות ברדיו), תשנ"ג-1993 עוסקים בנידון דידן. "פרסומת" מוגדרת בסעיף 1 כ"תשדיר פרסומת, תשדיר חסות או הודעה, המשודרים ברדיו תמורת תשלום לרשות". אציין כבר כאן: דעת לנבון נקל, כי אין בכך לאמתו של דבר הגדרה של פרסומת, שכן ההגדרה יוצרת מעגל שוטה – "פרסומת" היא תשדיר "פרסומת", אך לא ידענו אל נכון מהי פרסומת; עם זאת לעניין זה ראו, בין השאר, דברי הנשיאה ביניש בפרשת המפקד הלאומי (פסקה 1). נעיר אגב דרכנו, כי מלון אבן שושן לשנות האלפיים (מה' 2007) מגדיר פרסומת כך: "עשיית פרסום ופומבי למישהו או למשהו, וביחוד למטרת מסחר". כלל 7 לכללים הללו שכותרתו "פרסומת אסורה", קובע כי "פרסומת אסורה לשידור, בין היתר, אם היא כוללת (ס"ק 2):

"תעמולה מפלגתית, או תשדיר בעניין השנוי במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית בציבור, לרבות בדרך של קריאה לשינוי חקיקה בנושאים אלה".

כ"ב. כלל 5 לכללי הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו (אתיקה בפרסומת בשידורי רדיו), תשנ"ט-1999, קובע:

"לא ישדר בעל זיכיון תשדיר פרסומת שיש בו העברת מסר בנושא פוליטי, חברתי, ציבורי או כלכלי, השנוי במחלוקת בציבור".

יצוין כי לשון זו חזרה על האמור בכלל 11 לכללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (אתיקה בפרסומת בטלויזיה), תשנ"ד-1994.

כ"ג. זה המקום לומר, כי בפרשת המפקד הלאומי הוכשרה חוקיותם של הכללים הללו ונקבע - ברוב דעות - כי הם עומדים בדרישות פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.

על הפרשנות

כ"ד. עיון בחקיקה ובפסיקה מלמדנו, כי המחוקק, מחוקק המשנה, ובית המשפט ביקשו לצמצם ככל הניתן בגדרי שידורי פרסומת את ההתחככות בסוגיות פוליטיות השנויות במחלוקת. כאמור, פסק הדין בפרשת המפקד הלאומי נדרש לשאלה העקרונית האם האיסורים על תשדירי פרסומת מעין אלה שבכללים השונים של רשות השידור והרשות השניה תקפים, או שמא בטלים הם מטעמים חוקתיים. בית משפט זה (ברוב דעות) סבר - כנאמר מעלה - כי אין פגם חוקתי בכללים, שכן עומדים הם בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. דעת המיעוט סברה כי נדרשת לכך חקיקה ראשית מסמיכה ספציפית. לפסק דין זה נשוב להלן.

כ"ה. לענייננו מדובר ביישום הוראות הדין. נקראן כפשוטן. כאמור כלל 7 לכללי רשות השידור (תשדירי פרסומת והודעות ברדיו) מדבר ב"תשדיר בעניין השנוי במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית בציבור". כלל 5 לכללי הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו (אתיקה בפרסומת בשידורי רדיו) מדבר ב"תשדיר פרסומת שיש בו העברת מסר בנושא פוליטי, חברתי, ציבורי או כלכלי, השנוי במחלוקת בציבור". אכן, יש הבדל ניסוחי מסוים בין הכללים הנוגעים לרשות השידור לאלה הנוגעים לרשות השניה; אך לאמיתם של דברים, דומני כי הפרשנות אחת היא, שכן במאטריה משפטית אחת עסקינן. ראשית, בנידון דידן אין ענייננו בפרסומת מסחרית, כל עיקר. היא טבולה בתוכן פוליטי, שהוא הרכיב הדומיננטי בה. תיתי להן איפוא לרשויות שמטעם לא מבורר איפשרו (גם אם פורמלית לא תם ההליך) פרסומת מעין זו בגדרי פרסומת מסחרית, אף אם הודבק לה מלאכותית למדי עניין מסחרי של מכירת נרות זיכרון (אשוב לעניין המוזיאון).ובאשר לתוכן הספציפי אף לשיטה המקילה, שאיננה מקובלת עלינו; ענייננו בנושא ההינתקות מגוש קטיף, שאין מחלוקת כי היא שנויה במחלוקת בציבור, מחלוקת לגיטימית, מחלוקת כואבת, מחלוקת שטרם תמה. ברי איפוא כי תשדיר נר הזיכרון - הצירוף של "גירוש גוש קטיף", "הצלת ארץ הקודש" ורכיבים נוספים - מטפל בנושא שנוי במחלוקת בציבור, ויש לקראו בטכסט הכולל שיטין ובין השיטין. תשדיר המוזיאון יש בו חלק בעל אופי דומה לאמור - "גירוש", "חורבן", אם גם חלק אחר שעניינו הקמת מוזיאון. הואיל וכך, נשגב מבינתנו, כיצד שקלו הרשויות מעיקרא להתיר את התשדירים; האם חשבו על התמורה הכספית, האם עשו כן כדי שלא לבוא במחלוקת עם גופים פוליטיים ומפני דרכי שלום? פרסומת מסחרית ומחלוקת פוליטית הן על פניהן - על פי הוראות הדין - תרתי דסתרי, והרי לא בפרסום מוצר או שירות עסקינן כאן; על פרסומת מסחרית שנויה במחלוקת כנקבע בדין שלא לבוא כלל בשערי המשיבות. בא כוח רשות השידור נתן בהודעתו, כאמור, ביטוי לכך שהיה מקום לפסילה מעיקרא; בא כוח הרשות השניה ניחם כיום על ההסכמה, אך הסביר כי ההסכמה עוגנה בבג"צ שמאי.

כ"ו. אודה כי לא ירדתי עד תום לסוף דעתה של הרשות השניה ואף לשיטתה שלה, בעניין אחרון זה. באותו מקרה אושרו תשדירי פרסומת של ההסתדרות הכללית הכוללים מידע. בית המשפט אמר מפי המשנה לנשיא - כתארו אז - ברק (עמ' 34) כי "המבחן לקיומה של 'תעמולה מפלגתית'... הוא מבחן של 'סבירות ושל שכל ישר' (בג"צ 524/83 האגודה למען החייל בישראל נ' המנהל הכללי של רשות השידור, פ"ד לז(4) 85, 89, השופט - (כתארו אז - א"ר) ש' לוין). על פי מבחן זה 'כל דבר נבחן... על פי מונחו והקשרו ועל פי משמעותו הגלויה בעיני כל אדם סביר...' (תר"מ 2/83 נאות נ' עירית חיפה, פ"ד לז(4) 183, 189; מ"מ הנשיא - (כתארו אז - א"ר) - שמגר)". תעמולה מפלגתית הוגדרה על-ידי השופט ברק (עמ' 33) ככזאת ש"תוכנה מתיחס לנושאים השנויים במחלוקת בין מפלגות בישראל. לעניין זה, אין לצמצם את הדיבור תעמולה מפלגתית (שבסעיף 46(א)(3)) אך לתעמולה מפלגתית שעניינה הבחירות לכנסת". והנה בנידון דידן עסקינן בתעמולה - פרסומת - השנויה במחלוקת בין מפלגות, ובציבור בכלל; על כך לא יתכן חולק לעת הזאת, גם אם ההיסטוריה שבה ונכתבת חדשים לבקרים והמחלוקות בה משתנות. אין אף צורך להכביר דברים בעניין סבירות ושכל ישר, שכן לטעמנו ברורים הדברים כשמש בצהרי היום. אם אכן כך, לא היה מקום לקבלת התשדירים לשידור מעיקרא, בכפוף לסייג של מסירת מידע לעניין המוזיאון, כעולה מבג"צ 10182/03 ח.ל. חינוך לשלום נ' רשות השידור, פ"ד נט(3) 409, שאף אותו יש לפרש לדידי בצמצום, כעולה גם מבג"צ המפקד הלאומי וכמבואר להלן.

כ"ז. האמור תואם ביותר את אשר נפסק בבג"צ 7144/01 גוש שלום נ' רשות השידור, פ"ד נו(2) 887, שם ביקשו העותרים לפרסם הודעות פרסום המזהירות חיילי צה"ל מפני פשעי מלחמה. נאמר שם, מפי השופטת שטרסברג-כהן (פסקה 8 בעמ' 893), "אין בידי לקבל את טענת העותרים כאילו אין בתשדירים אלה אלא אזכורן של עובדות שאינן שנויות במחלוקת. הקונוטאציה של התשדירים היא אידיאולוגית-פוליטית ולא אינפורמטיבית גרידא, כטענת העותרים". ועוד נאמר (פסקה 10 בעמ' 894), "... ברי כי מסגרת תשדירי הפרסומת לא נועדה מעצם מהותה וטיבה לשמש במה להשמעת דעות אידיאולוגיות ופוליטיות שנויות במחלוקת. השמעת דעות כאלה במסגרת פרסומת בתשלום, מסכלת את השמירה על האיזון בין ההשקפות השונות במסגרת שידורי הרשות". שוב, בנידון דידן, גם העותרת אינה חולקת כי המדובר בנושא שנוי במחלוקת. על כן לא היה מקום לקבלם מתחילה.

כ"ח. בבג"צ ח.ל. חינוך לשלום נדון שידורו של תשדיר פרסומת הנוגע ל"הסכם ז'נבה" לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטינאי. בפסק הדין בעתירה כנגד פסילתו - שנתקבלה, לאחר תיקונים בתשדיר - נאמר (מפי השופטת חיות), כי אף שפרסומת מסחרית כפופה לכללים "המיועדים להבטיח את ההגינות שבפרסומת מהיבטים צרכניים ואחרים... לא ניתן ליישם לגבי פרסומות את 'דוקטרינת ההגינות'" (עמ' 417), דוקטרינה "שעיקרה החובה להציג את הדעה הנוגדת מקום שבו ניתנה במה לביטוי השקפה מסוימת" (עמ' 416, כעולה מסעיף 4 לחוק רשות השידור וסעיף 47(א) לחוק הרשות השניה). לכן מתעורר, כנאמר - "קושי רב מקום שבו נעשה שימוש בתשדירי פרסומת לצרכים שאינם מסחריים" (עמ' 417), שכן יש חשש פן "גורמים פוליטיים בעלי ממון יוכלו לרכוש בכסף זמן שידור... ולקנות בדרך זו עדיפות על פני מתחרים פוליטיים" (שם). לגבי הסכם ז'נבה נאמר (עמ' 419), כי הוא "עוסק באחד הנושאים הטעונים ביותר בציבוריות הישראלית - הסכסוך הישראלי-פלסטיני", וכי הנוסח שתוקן אומר "נשלחת לכל בית בישראל הצעת הסכם ז'נבה" במקום "מקבלים" (את הצעת הסכם ז'נבה), וכן הושמט המשפט "אתם תשפטו בעצמכם". בכך נעשה התשדיר אינפורמטיבי, ונפסק (עמ' 420), כי "התשדיר כנוסחו המתוקן נעדר מרכיב דומיננטי של ניסיון שכנוע או של התייחסות לגופו של העניין שבו עוסק הסכם ז'נבה, ואין הוא אלא תשדיר אינפורמטיבי אשר אין להחיל עליו את הוראות האיסור...". נשוב לדברים אלה בהתיחסות לשאלת תשדיר המוזיאון ובפרסום הנוגע למוזיאון גוש קטיף.

על פסק הדין בבג"צ המפקד הלאומי

כ"ט. פסק הדין בפרשת המפקד הלאומי, שעסק, כאמור, בחוקתיותם של הכללים בשתי הרשויות לעניין פרסומת בעלת אופי פוליטי, כולל - בדעת הרוב ובדעת המיעוט כאחת - מספר תובנות שהן רלבנטיות לענייננו. נביא מהן במקצת הרחבה. השופטת נאור, בפסק הדין העיקרי בדעת הרוב מציינת (בפסקה 47) - גם בעקבות פרשת גוש שלום - כי:

"אכן, שידור פרסומת פוליטית במסגרת תשדירי הפרסומת עלול לסכל את השמירה על האיזון בין ההשקפות השונות במסגרת שידורי השידור הציבורי ולחתור תחת דוקטרינת ההגינות - זו המחייבת איזון כלפי צדדים שונים בפולמוס הציבורי - בשידורים. הכללים בענייננו נולדו למנוע זאת".

ולהלן - פסקה 8:

"הכללים נועדו למנוע כרסום בתחולתה של דוקטרינת ההגינות בשידורים ו'פריצתה' על-ידי העברת מסרים פוליטיים במסגרת תשדירי הפרסומת, מסגרת שבה כפי שצוין בפרשת חינוך לשלום דוקטרינת ההגינות איננה ניתנת ליישום... האמצעי שננקט בכללים בכדי להגשים תכלית זו הוא איסור מלא על העברת מסרים פוליטיים במסגרת תשדירי הפרסומת".

ל'. השופט לוי (בפסקה 3 לחוות דעתו, כחלק מדעת הרוב) ציין, כי:

"פתיחתו של תחום הפרסומת לתכנים פוליטיים תשנה עמוקות את מאפייני השיח המוכרים לנו. בפרט מוטרד אני מן היסוד האינדוקטרינרי העלול להתלוות למדיה הפרסומית. שיווקן של השקפות אידיאולוגיות משל היו הן נקניקיות על מדף המרכול, כשמספר הפעמים בהן מושמע במחזוריות הזמריר (ג'ינגל) המדבר בשבחן ישפיע על מידת הנכונות לאמצן, טומנת בחובה סכנה מהותית לאיכותו של השיח הפוליטי בישראל, שגם כך אינו נטול פגמים".

ל"א. הנשיאה ביניש, שהיתה במיעוט באשר לשאלת ההסמכה, סברה כי הכללים הקיימים מתירים שידורים העוסקים בעניינים פוליטיים או אידיאולוגיים (פסקה 1), וראתה זאת בגדרי חופש הביטוי ועל פי פסק הדין ח.ל. חינוך לשלום גם אין האיסור חל על העברת מידע עובדתי לציבור (פסקה 2). ואולם, ככל שמדובר במסר פוליטי-אידיאולוגי על-ידי גוף שאינו מסחרי אלא פועל במישור הציבורי, יש לסווג זאת כביטוי פוליטי (פסקה 4); בהיות המדובר בחופש ביטוי פוליטי, יש לדעתה צורך בהסמכה מפורשת בחוק (פסקה 16); נושא אחרון זה אינו מענייננו. הדברים הובאו כדי להצביע על כך, שאין מחלוקת ממשית כי בגון דא עסקינן בנושא שנוי במחלוקת פוליטית, והשאלה שבה נתפלגו הדעות היתה תקפות הכללים.

ל"ב. השופטת חיות, אף היא במיעוט, ציינה (פסקה 3):

"אין חולק כי תשדירי פרסומת מעצם טיבם וטבעם אינם הפלטפורמה המתאימה ליישום דוקטרינת ההגינות, ומשכך יש להבטיח כי בנושאים פוליטיים ואידיאולוגיים השנויים במחלוקת בציבור הישראלי לא ייעשה שימוש בתשדירים אלה על מנת לעקוף אותה",

אך אף לדידה נחוצה הסמכה מפורשת בחוק.

ל"ג. השופטת פרוקצ'יה, בגדרי דעת הרוב, ציינה (פסקה 21) -

"תשדירי הפרסומת בתשלום ברשויות התקשורת, נשוא הכללים שבמחלוקת, אינם חלק ממערך השידורים הכללי, אשר נועד לתת מענה מלא לחופש הביטוי בתחומים השונים, ולביטוי הפוליטי בכלל זה. ערוץ הפרסומת הינו כלי-עזר, שנוצר ונועד למטרה מימונית בלבד של רשויות התקשורת לצורך השלמת החסר בתקציביהן, כדי שתוכלנה לשאת במטלות המוטלות עליהן, ולספק במסגרת מערך השידורים הכללי שירות ראוי ומאוזן לאזרחי המדינה. ערוץ זה אינו מכוון, כמטרה וכיעד, לקדם חופש ביטוי בתחום זה או אחר, שהמסגרת למימושו קיימת במערך השידורים הכללי".

ועוד הוסיפה (פסקה 24):

"... לא עומדת לאדם בגדרה של הזכות החוקתית לחופש ביטוי, הזכות לממש את חופש הביטוי הפוליטי כלפי רשות תקשורת בדרך של פרסומת בתשלום דווקא...".

ועוד (בפסקה 25):

"מן הבחינה הערכית, הכללים המונעים ביטוי פוליטי בתשדירי פרסומת בתשלום מונעים יחד עמם קניה בכסף של זמן שידור להבעת מסרים אידיאולוגיים המצויים במחלוקת חברתית. בכך נמנע עיוות בדרישת האיזון וההגינות במערך השידורים הכללי, המבקשת להעניק במת ביטוי לשוק הרעיונות והדעות החופשי, באופן שאינו מותנה בממונו של בעל הדעה".

ולהלן (פסקה 31):

" בחינת מעמדו ומקומו של ערוץ תשדירי הפרסומת ברשויות התקשורת צריכה להיעשות מתוך הסתכלות רחבה על מערך השידורים הכללי ברשויות אלה, ולא כאיבר המנותק ממערך זה. אופיו של ערוץ תשדירי הפרסומת בתשלום, דרך הקמתו, הבסיס המשפטי עליו הוא נשען, ותכליותיו מחזקים את המסקנה כי קיומו אינו מקנה לאדם זכות לתבוע מימוש הביטוי הפוליטי באמצעות תשדיר פרסומת בתשלום כחלק מדרכי המימוש החוקתיות של הזכות לחופש ביטוי הנתונה לו. מכאן, שכללים האוסרים על ביטוי פוליטי במסגרת פרסומת בתשלום מעגנים נורמת התנהגות המצויה מחוץ ל'מגרש החוקתי' הנוגע לחופש הביטוי, ולא בתחומו. לפיכך, טענת הפגיעה הנטענת בחופש הביטוי נוכח האיסור האמור אינה במישור החוקתי, אלא אם בכלל, במישור המינהלי, בגדר אחת העילות המוכרות על פיו".

ל"ד. השופט ג'ובראן, בגדרי דעת הרוב, ציין (פסקה 2):

"כפי שתואר בחוות דעתה של חברתי השופטת מ' נאור, מתן אפשרות לשידורם של ביטויים פוליטיים בנושאים שנויים במחלוקת במסגרת שידורי הפרסומות בתשלום, תביא, הלכה למעשה, לקיצה של דוקטרינת ההגינות בישראל. דוקטרינה זו נוגעת אמנם אך למסגרת השידורים 'הרגילה', ובהיעדר אפשרות לפרסום פוליטי במסגרת שידורי הפרסומות, אין לה תחולה על שידורים אלו האחרונים. אלא שכאמור, פתיחת שידורי הפרסומות לשידור ביטויים פוליטיים, תביא עמה, מניה וביה, לעיקורה מתוכן של דוקטרינת ההגינות... רב החשש שמא פתיחתו של הפתח המבוקש בעתירה תביא עמה להצפתם של שידורי הפרסומות בתשדירים פוליטיים כאלו ואחרים, תוך העברת כובד משקלו של השיח הפוליטי מהשידורים 'הרגילים' לשידורי הפרסומות".

ל"ה. לטעמי, העולה מפסק הדין המפקד הלאומי בדעת הרוב, שבכל הענוה אף דעתי כמותה, הוא כפי שאמרנו מעלה - צמצומו של "המרחב הפוליטי" בתשדירי הפרסומת עד למינימום, תוך הגישה שפרסומת בתשלום אינה במעגלי חופש הביטוי כשלעצמה. אוסיף, כי לדעתי נוכח הלכת המפקד הלאומי יש לפרש בצמצום גם את הלכת פסק הדין בעניין ח.ל. חינוך לשלום. אכן, אין בכך כדי לפגוע במהות בחופש הביטוי, ולא ב"אח גדול" של אורוול ("1984") עסקינן. חופש הביטוי, היקר לכל חפץ דמוקרטיה ושוק דעות חופשי, במקומו מונח, שמור ומטופח ככל הניתן, אף ברוח נביאי ישראל, אותם ציטטה העותרת ונביאים אחרים, מוכיחים בשער אמיצי לב כנגד השררה, ואין זה המקום להכביר מלים; אך מגרש הפרסומות, שאינו מגרש שויוני, ודבר זה יש להטעים הטעמה יתרה, ובעל המאה יהא בעל הדעה הנקלטת שתשודר שוב ושוב - אינו מקומו הטבעי. כשלעצמי הייתי נינוח אילולא ניתנה בפרסומת דריסת רגל כל עיקר לנושאים פוליטיים, כפי שניסחו זאת חלק מחבריי באשר הובא מעלה, וכל המוסיף גורע; זאת - שהרי הללו שנויים במחלוקת מטבעם, ככלל, אך גם לשיטה המאפשרת פרסומת שהיא מידע, לא בכך עסקינן כאן. לדידי מכל מקום - במבט צופה פני עתיד - על הרשויות, נוכח פסק הדין המפקד הלאומי, לפרש בצמצום כל דריסת רגל לנושאים פוליטיים בפרסומות המסחריות, על-ידי בדיקה בשבע עיניים באשר לה. אך בנידון דידן עסקינן ללא עוררין בגדרי נושאים השנויים במחלוקת, שלגביהם אושרו בפסק הדין המפקד הלאומי הכללים הנוהגים, ועל כן לא היה מקום לאשר את התשדירים כנתינתם מעיקרא, כאמור, וכך היה ויש לנהוג בשכמותם מימין ומשמאל, מרכז, דתיים, חרדים, חילונים, ערבים או כל גוף או צד; שאם לא כן אין לדבר סוף, וברי לכל לאילו פרסומות "מסחריות" עלולים אנו להגיע. השאלה בבסיס אינה, איפוא, מינוח זה או אחר אלא עצם הפרסום.

ל"ו. נעיר, כי חרף אמירתו של בא כוח העותרת כי אין לו קושי בהשלכות הרוחב של קבלת עמדתו - מוצאים אנו כי יש ויש השלכות רוחב ואיננו מרחיבים את הדיבור. גם לא מצאנו כי החלטת הרשויות, אף שלא ראינו עמן עין בעין, נגועה בפוליטיזציה דווקא.

סוף דבר

ל"ז. איננו נעתרים איפוא לעתירה.

ל"ח. מעבר לצורך נאמר מה לגבי השאלה שנשארה שנויה במחלוקת הצדדים בגדרי העתירה והדיון בה, היא הביטוי "גירוש" לעומת הביטוי "פינוי". גם ועדת מצא התלבטה בכך והחליטה על "פינוי", אם כי ציינה שהפינוי היה בכפיה. בכך כיוַנו אף אנו לדעתה, בהציענו את הביטוי פינוי כפוי או פינוי בכפיה; כזכור, הסכימה רשות השידור גם ל"עקירה". עשינו כן מפני דרכי שלום וחיפוש מכנה משותף שיש להן - כאמור - מקום ערכי בעינינו גם בויכוח הציבורי. הביטוי "גירוש" לגיטימי כשלעצמו בעיני הרוצים להשתמש בו כדי לתאר פינוי כפוי של אדם מבית שאליו נכנס באישורים כדין, ולא פלש אליו; מלון אבן שושן לשנות האלפיים (2007) מגדיר גירוש כ"שילוח, הרחקה בכוח, גזרת גלות". ואולם, עסקינן בהקשר משפטי, שבו המתנגדים לביטוי "גירוש" רואים אותו כמנוגד לתפיסה מדינית שהם מאמינים בה, ועל כן הוא בעיניהם שגוי, ואף לטעמה של העותרת הוא נחלת חלק מן הציבור הפוליטי, כאמור, וחלקי ציבור אחרים משתמשים בביטויים אחרים. דבר לנו איפוא עם ביטוי טעון שבשדה שנוי במחלוקת, והעותרת אינה חולקת על כך. על כן הנושא בא בגדרי האיסור שבכללים עליהן אמונות שתי הרשויות. אגב, עצם השימוש בביטוי "פינוי" בחוק יישום תכנית ההתנתקות, הואיל וקיבל גושפנקה של הכנסת והיה לחוק עלי ספר החוקים, נושא אף הוא משקל בהתייחסות שיפוטית; ולעניין "כפיה" כבר אמורה מלתנו, גם מפי ועדת מצא.

ל"ט. אוסיף, לעניין הביטוי "עקירה" שהיתה רשות השידור נכונה לו, כי בית משפט זה עשה לא אחת שימוש בביטוי זה לעניין הוצאת אדם מביתו, לרבות בהקשר דנא. בע"א 8398/00 כץ נ' קיבוץ עין צורים, פ"ד נו(6) 602, 623, כתבה השופטת שטרסברג-כהן "בעיקרון, עקירתו של אדם ממקום מגוריו פוגעת בכבודו, בחרותו ובקניינו. דירתו של האדם אינו רק קורת גג לראשו, אלא גם אמצעי למיקומו הפיזי והחברתי"; ראו גם ע"א 3581/04 קיבוץ בית ניר נ' שק (לא פורסם), פסקה 10 (השופטת חיות); ראו גם בג"צ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד נו(6) 352, 364 (הנשיא ברק); בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481, 562-561.

מ. כבר נאמר בהלכת המפקד הלאומי אשר נאמר לגבי תורת ההגינות ומתן הביטוי בשידור הציבורי לכלל הדעות, ולוואי ותיושם כדבעי; על כן אין מקום לשוב ולדוש כאן בה, ובמעמדה לעניין פרסומת.

מ"א. ואולם, אחר שאמרנו כל אלה ונוכח הלכת ח.ל. חינוך לשלום, יש מקום לאפשר למוזיאון גוש קטיף להודיע על קיומו בפרסומת במישור האינפורמטיבי. פרסום אינפורמטיבי כזה יכול לומר, למשל, "מוזיאון גוש קטיף ייפתח... ויכלול מצגת על תולדות הגוש; מבקשים תרומות שניתן להעבירן ל..." או כיוצא בזה, כמובן בלא שניטע מסמרות באשר לנוסח.

מ"ב. נוכח כל האמור, ובנתון לו, איננו נעתרים לעתירה. בנסיבות אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

ניתן היום, י' בחשון תש"ע (28.10.09).


ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט

אני כבר פרופסור

פורסם ב - 08:17 26/10/09

המתנחלים מאשימים: מנסים להכפיש אותנו בכוח לקראת יום השנה לרצח רבין

מאת חיים לוינסון

בקרב המתנחלים נשמעות בימים האחרונים תלונות על כך שלקראת יום הזיכרון לזכר ראש הממשלה יצחק רבין, שיחול ב-29 באוקטובר, גורמים שונים מוציאים לאור פרשות לא נעימות כדי להכפיש אותם. לטענת חלקים מסוימים בציבור המתנחלים, מדובר בריטואל שנתי. השנה, לדבריהם, לא היו שום אירועים של ממש, ולכן הם מעריכים כי מישהו ברשויות "מחכה לג'וקר" כדי לטרוף את הקלפים לקראת יום הזיכרון.

איציק שדמי, יו"ר ועד מתיישבי בנימין, פרסם אתמול הודעה המאשימה את שירות הביטחון הכללי בנקיטת צעדים שמטרתם ניצול "יום רבין" להכפשת המתנחלים. אלא שאת תוכן ההודעה לא ניתן לפרסם בעיתון. שדמי אמר ל"הארץ": "כל שנה, כשמגיעים למועד רצח רבין, מגיעים למצב שבו מחפשים את המתנחלים בכל מיני צורות ושיטות. תמיד ימצאו מתנחל כזה או אחר שאפשר להציג בצורה נלעגת. הקמפיין הזה מתחיל משמאל ששונא את המתנחלים".

לדבריו, "השב"כ לא שונא, אבל יש לו אינטרסים. מפעם לפעם יש לו אינטרס להכפיש את המתנחלים והוא משתמש בתקשורת להעצים דברים. אותו דבר צה"ל. בגדול, הוא לא שונא מתנחלים, אבל יש לו אינטרסים. למשל, לשמור על שקט. ואם אפשר לשמור על שקט שקצת מקצצים להם את הראש. והתקשורת שמחה לשתף פעולה כי זה מעניין".

פרופ' ישראל מידד מהיישוב שילה, המשמש סגן יו"ר אגודת זכות הציבור לדעת, מוסיף: "עובדתית, יש הרבה סיפורים סביב נובמבר. אני יודע על מקרה שמחזיקים אותו למעלה משבועיים לפני שמעלים אותו לאוויר. לקראת היום של רבין קורים כל מיני דברים מוזרים ומעלים כל מיני סיפורים שחלקם נכונים חלקם חצי נכונים וחלקם כלל לא נכונים".

נעם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון, רואה גם כן קשר ישיר בין התאריך לבין פרסומים שאולי יצוצו. "אצלנו אומרים שבין י"א חשוון ל-4 בנובמבר זה בין המצרים, ימי הפסטיבל השנתי. כל שנה בתאריכים האלה נכנס פסטיבל המסיק לתוך פסטיבל רבין ומתחילים לגלגל את הסיפור. לדבריו, "יש גורמים בתוך גופי אכיפת החוק, שיש להם אג'נדה פוליטית, שיום הזיכרון הוא אחד מהשיקולים שלהם.

עמנואל שילה, עורך העיתון הפופולרי "בשבע", כתב בטורו ביום חמישי האחרון שדווקא השקט השנתי הוא זה שמדאיג אותו. "במה זכינו?", שאל. לשילה הפתרונים.

ערבים שוב פורעים ביהודים

זאת ההודעה שקבלתי:

יום שלישי ב' חשוון עם שחר, הגעתי לכרם שלי הנמצא בצידו המזרחי של הישוב עדי עד, שוב חשכו עיני, המחבלים, המגיעים שוב ושוב לכרם, גנבו את הגדר שנותרה, השחיתו עצים, וצינורות השקיה , והפעם אף הגיעו למיכלי המים הנמצאים כ- 150 מ' מהיישוב. עשו שם נזק רב וגנבו את מחשבי ההשקיה שהיו שם, הנזק הכולל לכרם מגיע ל 150,000 ₪ , ללא חישוב אובדן השנים לעצים. מיד הודעתי לכוחות הצבא והמשטרה, לאחר כשעה הגיע שוטר ולאחריו זיהוי פלילי, הגשש והצבא לא הגיעו.

בשעה 12:30 בצהריים לערך ראיתי כוחות רבים של צבא עולים לעבר עדי עד, אולי סוף סוף הם מתייחסים אל תלונתי? אך התבדיתי! הכוחות היו בדרכם למטע של ערבי שטען שממש עכשיו השחיתו לו עצי זית, אני אישית נפגעתי מיחס מפלה זה, תוך דקות מעטות הסיפור הערבי עלה לכותרות, רשתות התקשורת חגגו" מתנחלים השחיתו עצים!"

זהו הנזק השישי במספר בכרם שלי, כרם שנטעו בו 35 דונם גפני יין, כרם בו הושקע כ- 350,000 ₪, בהכשרת השטח בגידור במערכת השקיה, וכמובן שעות עמל רבות.

היום כרמי נותר עם פחות מ- 10 דונם גפן, גידור לא נשאר כלל, וחלק ניכר ממערכת ההשקיה הושחתה ונבזזה.זהו מצב של הפקרות! ידע כל מי שא"י יקרה ללבו, וודאי נושא החקלאות והכשרת השטחים חשובה לו, היום יהודי לא יכול לגדל בע"ח ולעסוק בחקלאות באין מפריע, בעוד הערבים עושים זאת בלי כל חשש.

כמובן שסיפורי הוא אחד מרבים, של גנבות , השחטה, הצקות ופיגועים הנעשים כלפינו מצד הערבים בסביבה, ואזלת היד של כוחות הביטחון, אל מול זריזותם לעצרנו, על כל תלונה של ערבי!

וזאת הידיעה מהבוקר:

עימותים בין מתנחלים לפלסטינים ליד הכפר קריות שבאזור שכם

פורסם: 27.10.09, 09:47

מתנחלים ופלסטינים התעמתו ויידו אבנים אלה על אלה סמוך לכפר קריות ליד שכם. זאת, לאחר שהמתנחלים הגיעו לכפר, כדי למחות על מסיק הזיתים במקום.לטענתם, מדובר בפרובוקציה של הפלסטינים ושל אנשי שמאל.

כוחות יס"מ ומג"ב שהיו במקום הפרידו בין הצדדים. לא היו נפגעים ולא דווח על עצורים. בתוך כך, דיווחו פלסטינים מהכפר טורמוס, כי מצאו עשרות עצי זית כרותים. לא ברור מתי הם נכרתו.

(אפרת וייס ועלי ואקד)

תפילת שחרית ביריחו

בעקבות דרישות צה"ל – התפילה ביריחו תתקיים ב-ט"ז חשון (03 נוב') ולא כמפורסם קודם!!!

בס"ד

תפילה ב-ט"ז חשון בבית הכנסת "שלום על ישראל" ביריחו

לא עוזבים את יריחו, כי יריחו היא הבריח של ארץ ישראל!

ביום שלישי, ט"ז חשון – 3 נוב' נקיים תפילת שחרית בבית הכנסת "שלום על ישראל" בעיר הקודש יריחו. בע"ה, הרב אורי שרקי (ממכון מאיר) ישתתף.

היציאה מהיישוב 'מבואות יריחו' ב-7:30 בבוקר (בליווי צבאי). הסעה מבנייני האומה בירושלים ב-6:30 בבוקר. תיתכן הסעה מאזור המרכז (דרך חוצה שומרון) לפי כמות הנרשמים.

אפשר להצטרף להסעה בבית חוגלה (קרוב לצומת בית הערבה הישן) ב-7:00 בבוקר.

בית חוגלה נמצא במרחק של חצי שעה נסיעה מירושלים על כביש 90 (כביש עוקף יריחו), סמוך למחנה הצבאי 'מול נבו', 2 ק"מ צפונית מצומת אלמוג (לכיוון בית שאן).

תחבורה ציבורית: אוטובוס 961 מירושלים לבית שאן היוצא מדי שעה. לרדת במחנה 'מול נבו'.

הרשמה מראש חובה אצל ארנה (טל: 052-8699300), ובאזור המרכז אצל יוני (טל: 052-3527313).
עלות 50₪ לכיסוי הוצאות; 25₪ לתלמידי ישיבה ולצעירים.

הר הבית בחדשות

וגם ב- YNET מאמר זה:

"הרבנים הרחיקו את עם ישראל מהמקדש"על רקע המתיחות בהר הבית ופסיקת הרב אלישיב
נגד עליית יהודים אליו, יתקיים הערב מפגן אחדות נדיר של רבנים ואישי ציבור בציונות
הדתית שיקראו לציבור היהודי לעלות להר.

הרב שרלו ל-ynet: "משפילים את העולים וארגוני זכויות האדם שותקים".

הרב אבינר מתנגד: "זו טעות מוחלטת ומזיקה"

קובי נחשוני פורסם: 25.10.09, 11:17

הר הבית בידינו? מוסלמים התפרעו במחאה נגד ביקור היהודים בהר ופסק הלכה של בכיר
הרבנים החרדים אסר אותה, אבל בארגוני המקדש לא מרימים ידיים: הערב (ראשון) יתקיים
בירושלים כנס "דורשי ציון" לעידוד עלייה יהודית לאתר הקדוש, והמארגנים מבטיחים מפגן
אחדות נדיר של רבנים ואישי ציבור שיצהירו על זיקתם למקום המקדש. בין החברים
ב"קואליציית הר הבית": ח"כ מיכאל בן ארי (האיחוד הלאומי) לצד ח"כ עתניאל שנלר
(קדימה), ויו"ר ועד רבני יש"ע הרב דב ליאור יחד עם הרב יובל שרלו. במודעה
שפורסמה לקראת האירוע על ידי הארגון למען זכויות אדם בהר הבית והמטה המשותף לארגוני
המקדש והר הבית, צוינה מטרתו: "נקרא לעם ישראל לעלות להר הבית בקדושה ובטהרה; נדרוש
ממשטרת ישראל לכבד גם את זכותם של היהודים בהר הבית; נמחה על הפגיעה בכבוד הרבנים
בבדיקות בכניסה להר הבית; נקרא למנהיגות המוסלמית לגנות שימוש בבתי תפילה להסתה
ולאלימות".

בכירי הרבנים מכל הזרמים בדורות האחרונים אסרו את העלייה להר אף למי שטבל במקווה
טהרה, בעיקר בטענה שלא ניתן לדעת בוודאות היכן היה מקום המקדש שאליו אין להיכנס גם
לאחר טבילה. בשנים האחרונות שירטטו חוקרים את מיקומו המדויק ורבו הפוסקים המתירים
עליית יהודים לחלקים האחרים בהר, אולם הבכירים שבהם – הרב עובדיה יוסף, הרב יוסף
שלום אלישיב, הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא – החזיקו בפסיקתם לאסור, וזו גם
עמדת הרבנות הראשית לישראל. "איך אפשר להתנגד"?הרב יובל שרלו, ממשתתפי הכינוס
הערב, מונה כמה פוסקים ידועים שדווקא מתירים ואף מחייבים את העלייה להר הבית. "זה
נושא הלכתי כבד משקל", אמר ל-ynet, "ואני לא מבין איך אפשר להתנגד". לדבריו, כיום,
42 שנים לאחר איחוד ירושלים, ניתן לראות את "המחיר הרוחני של האיסור הזה", כהגדרתו,
בכך ש"הוטמעה ההכרה שאותנו מעניין הכותל המערבי ואת הערבים הר הבית, ומי שאחראי לכך
יותר ויותר אלה הרבנים, שבאופן פרדוקסאלי הרחיקו את עם ישראל מתודעת המקדש". הוא
ציין כי האבסורד נחשף כבר כששוחרר המקום, כאשר "הצנחנים רצו דרך הר הבית לרחבת
הכותל".

הרב שרלו דורש "לפחות שוויון" ביחס ליהודים ולערבים המבקרים בהר, וטוען כי
העלייה אליו היום היא "מעשה משפיל", בעיקר בגלל האיסור על תפילת יהודים, שנאכף על
ידי אנשי הוואקף, והשלכותיו. שרלו הביע אכזבה מארגוני זכויות אדם שבדרך כלל "רוממות
חופש הדת בגרונם" אך במקרה זה התנכרו לחובתן ובכך איבדו את אמון הציבור. "אותם
אלא שטענו שאסור לעצור את מצעד הגאווה כדי לא להיכנע לאלימות לא נלחמים פה על זכות
היהודים להתפלל", טוען הרב שרלו, "בעקרונות מוסריים צריך להיות עקבי ושיטתי. אין
משהו שמזיק להם יותר מצביעות ומניפולציה שמשתמשים בהם רק כשהם נוחים". ומה עם עיתוי
הכינוס, המתקיים בעיצומה של תקופה מתוחה במזרח ירושלים? "זה היה מטריד אותי לו
הייתי חושב שיש עיתוי מתאים יותר, אבל כל 'לוחמי העיתוי' לא מצביעים על זמן אחר -
עוד חודש, עוד שנה. המילה הזו רק משמשת אצלם לתכסיס כדי לטעון שהר הבית לא מעניין
אותם".

"יש פוסקים חרדים שמעודדים עלייה להר"יהודה גליק, מיוזמי האירוע, ציין בשיחה עם
ynet כי היום, ז' בחשוון, הוא תאריך בו עלה הרמב"ם להר, וישנם עוד פוסקים רבים
שהתירו לעלות אליו וכן היסטוריונים שמתארים את עליית היהודים. "עפר אני תחת כפות
רגליו של הרב אלישיב", אמר, "אבל יש משניות מפורשות בעניין. אי אפשר לגזור גזירות
חדשות ואז לבוא בטענות למי שלא מציית להן". עוד טען כי ישנם פוסקים חרדים המעודדים
עלייה להר אך חוששים להביע את דעתם - "בגלל הדיקטטורה". גליק טוען כי בתקופה
האחרונה המשטרה נכנעת לאלימות ו"מענישה את הקורבן", כשהיא סוגרת את ההר בגלל "שני
ערבים שזורקים אבנים". לדבריו, המוסלמים כבר למדו את השיטה, ולפיכך הוא מקדיש את
המעמד הערב לזכר יצחק רבין, רמטכ"ל ששת הימים, ש"בנאומו האחרון, שחל השבוע לפני 14
שנה, אמר: 'האלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע
אותה ולבודד אותה'". הוא הדגיש שאין מדובר ב"כנס הימין הקיצוני", שהרי משתתפים בו
הרב יובל שרלו, השר יולי אדלשטיין וחברי הכנסת אורי אורבך ועתניאל שנלר. מי
שמתנגד למהלך הוא הרב שלמה אבינר,

הטוען כי "בהחלט יש אצל
המתלהבים למען הר הבית וכבודו דברים טובים רבים, ויחד עם זה, עצם התופעה היא לדעתי
טעות מוחלטת ומזיקה". במאמר שפרסם הבוקר ב"מקור ראשון" קרא הרב להסתפק בלימוד הנושא
ולהימנע מפעולות מעשיות בתחום המקדש. לדבריו, "עניינו של בית המקדש הוא מעל השכל
האנושי, כמו דברים נוספים רבים, ולכן יש לעמוד מולו בחרדה ולא לחשוב שאפשר להתמודד
איתו בכלים האנושיים שלנו". "יש תלמידי חכמים גדולים ורבים הביעו דעתם בצורה
נחרצת שלא לנגוע בהר הבית בכלום", כתב, "למשל רבנו הרב צבי יהודה, לא היה פחות
אידיאליסט, לא פחות אמיץ, לא פחות מסור, לא פחות בעל אינטואיציה מאשר כל מיני
'שועלים המחבלים כרמים' (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה ה ו) והוא דחף את כל המפעל
ההתנחלותי, ויחד עם זה לגבי הר הבית הוא הורה לא לנגוע. מי שאומר לא לנגוע אינו
בהכרח חלש, והמתלהב אינו בהכרח גיבור".

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" בשבועון "בשבע",גליון 367, 22.10.09

כותרת היסטורית / ישראל מידד

* ביום חמישי בשבוע שעבר, בכותרת ראשית מלווה בתמונה מאוד לא מחמיאה, תקף 'הארץ' את אהוד ברק: "כמו נפוליאון השלישי, נסיכי המפרץ ומאטה הארי, ברק לן בסוויטה של 2,500 יורו ללילה". הנושא החדשותי היה דו"ח מבקר המדינה על התנהלות בכירי משרד הביטחון. אז ראשית, ההוצאה על הסוויטה היא אולי מנקרת עיניים, אבל יש בוודאי דברים חמורים יותר בדו"ח. שנית, ב-31 השורות של הכתבה המופיעות בעמוד הראשי, אין כל אזכור של שם המלון. מפליא שאין קשר בין הכותרת לבין הרפוטז'ה. שלישית, כפי שמציין הכתב עמוס הראל, "לא הוכחה מעורבותו האישית (של ברק) בקבלת ההחלטות על ההוצאות". זאת אומרת, שהכותרת והתמונה בעצם מעוותים את העובדות הידועות. ורביעית, בלמעלה ממאה וארבעים שנה מאז חנוכתו, בוודאי התאכסנו אנשים אחרים במלון הזה, ורובם פחות מעוררי בהלה ומיאוס מהשמות שהוזכרו בכותרת. אז אם הבעת הדעה המוטית הזאת כבר כלולה בכותרת הראשית, בשביל מה בכלל צריך מאמר המערכת בכלי התקשורת הליברלי שנועד ל'אנשים חושבים'.

* האחראית על התקשורת בבית הלבן, גב' אניטה דון, חשפה ברגע של גילוי לב את טכניקת העבודה המרכזית של מטה אובמה. מול קהל מהרפובליקה הדומיניקנית, היא הודתה ששום דבר מטעם מטהו של אובמה לא שוחרר לתקשורת בזמן המרוץ לבית הלבן, אלא אם הובטחה שליטה מלאה עליו. למשל, השימוש הרב בקליפים מבית היוצר של מנהל הקמפיין, דויד פלוף, נועד לא רק לתומכינו, היא אמרה. "זאת היתה הדרך לקדם את המסרים שלנו מבלי לנהל שיחה כלשהי עם הכתבים. שחררנו את הקליפים, ובעצם הכרחנו את הכתבים לכתוב את מה שנאמר בקליפים במקום שפלוף יתראיין וישיב על שאלות".

יריחו

בס"דתפילה ב-ט"ו חשון בבית הכנסת "שלום על ישראל" ביריחו
לא עוזבים את יריחו, כי יריחו היא הבריח של ארץ ישראל!

ביום שני, ט"ו חשון – 2 נוב' נקיים תפילת שחרית בבית הכנסת "שלום על ישראל" בעיר הקודש יריחו. בע"ה, הרב אורי שרקי (ממכון מאיר) ישתתף. היציאה מהיישוב 'מבואות יריחו' ב-7:30 בבוקר (בליווי צבאי). הסעה מבנייני האומה בירושלים ב-6:30 בבוקר. תיתכן הסעה מאזור המרכז (דרך חוצה שומרון) לפי כמות הנרשמים.אפשר להצטרף להסעה בבית חוגלה (קרוב לצומת אלמוג) ב-7:00 בבוקר.בית חוגלה נמצא במרחק של חצי שעה נסיעה מירושלים על כביש 90 (כביש עוקף יריחו), סמוך למחנה הצבאי 'מול נבו', 2 ק"מ צפונית מצומת אלמוג (לכיוון בית שאן).תחבורה ציבורית: אוטובוס 961 מירושלים לבית שאן היוצא מדי שעה. לרדת במחנה 'מול נבו'.הרשמה מראש חובה אצל ארנה (טל: 052-8699300), ובאזור המרכז אצל יוני (טל: 052-3527313). עלות 50₪ לכיסוי הוצאות; 25₪ לתלמידי ישיבה ולצעירים. בראש חודש חשון נכנסנו לשלום על ישראל ביריחו עם קבוצת ברסלבים. היתה תפילה בשירה בקול רם ובשופר (בזכות shofar so great) נגילה ונשמחה שקול השופר נשמע ביריחו עיר הקודש.ראה תמונות של ביקורים קודמים:

http://picasaweb.google.com/YoniEretzIsrael/ShalomAlIsrael17Elul#http://picasaweb.google.com/YoniEretzIsrael/ShalomAlIsraelRoshHodeshElul#http://picasaweb.google.com/YoniEretzIsrael/PrayerAtShalomAlIsraelInJericho# & http://picasaweb.google.com/YoniEretzIsrael/ShalomAlIsraelInYericho#וגם כתבה בערוץ 7: http://www.inn.co.il/News/News.aspx/194000 & http://www.israelnationalnews.com/News/News.aspx/133318וגם קצת על בית חוגלה והסביבה: http://www.jewishjericho.org.il/ http://www.jewishjericho.org.il/hebmovie.wmvhttp://picasaweb.google.com/YoniEretzIsrael/BeitHogla#

לא יפה, ממש לא

המועצה בבית אל רימתה את התורמים והחליפה ההקדשה
מאת: איציק וולף |

> דפוס קבוע של הנצחת התורמים האמריקנים

> במועצה המקומית בבית אל סירבו להגיב

המועצה בבית אל עקרה לוחיות הנצחה של קק"ל שתרמה גן משחקים והקדישה במקומה את הגן לתורמים אמריקנים שלא השקיעו במקום
▪ ▪ ▪
המועצה המקומית בית אל מארחת מעת לעת תורמים יהודיים מחוץ לארץ אשר מבטיחים להשאיר מהונם במקום על-מנת לפתח את ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון. בין משפחות הנדבנים שמארחת המועצה נמצאת גם משפחתו של היהודי האמריקני יוג'ין גלוק, שתרם כסף רב לבית אל במהלך 25 השנים האחרונות.

ל-News1 נודע כי בחג הסוכות האחרון (5.10.09) התארחו בני משפחת גלוק יחד עם תורמים אמריקנים נוספים בבית אל במסגרת הדינר השנתי של ישיבת בית אל וזכו להנצחה על תרומתם להקמת גן משחקים באחד מן הגנים בתחומי המועצה (פארק ניצנית). בכניסה לפארק הוצבה אבן שציינה כי מדובר ב"גן משחקים עולם הילדים" המוקדש לנכדים ולנינים של הידידים האמריקניים של מוסדות ישיבת בית אל. זאת למרות שמדובר בגן משחקים שנבנה בכספי תורמים יהודיים מצרפת ובמימון חלקי של הקרן הקיימת לישראל ושהוקדש לפני פחות משנה לזכרה של האישה אירמה קאהן.

אבן המצבה שציינה את תרומת יהודי צרפת והקרן הקיימת לישראל הועתקה ממקומה לחלקו האחורי של הגן ובמקומה הוצבה הנצחת התורמים האמריקניים.

בעבר הייתה ההנצחה של קק"ל ממוקמת בכניסה אל הפארק, במרחק של כחמישה עשר מטרים מן המתקנים. כיום היא מרוחקת ממנו מאוד וניצבת בקצה השביל הארוך שבסופו של דבר מתחבר אל הגן.

בעוד מצבת ההנצחה החדשה חוברה אל האדמה בבטון, מצבת ההנצחה של הקרן הקיימת לישראל פשוט הונחה על גבי האדמה בחלק האחורי והמרוחק של הגן כששאריות הבטון שאיתו הייתה מחוברת אל הקרקע בעבר גלויים.

▪ דפוס קבוע של הנצחת התורמים האמריקנים

חבר מועצת בית אל, יאיר פלסר, ציין במכתב לראש המועצה, משה רוזנבוים, כי על-פי מיטב ידיעתו, לא קיבלה המועצה את הסכמת התורמים מצרפת ואת הסכמת קק"ל להסב את הקדשת הגן על שמם של תורמים חדשים - זאת פחות משנה מאז נחנך הגן וכאשר השלמת גן המשחקים נעשתה מכספי המועצה המקומית ולא מכספה של משפחת גלוק.

לדבריו, היחס של המועצה המקומית בית אל למשפחת גלוק, הנחשבת לאחת מהנדבניות הבולטות של מוסדות הישיבה הגבוהה בבית אל - מהמוסדות החזקים במועצה המקומית שבה שלושה חברים - רוב - לרשימה של אנשי הישיבה "אל ראש ההר", קיבל דפוס קבוע.

"בשנה שעברה בחג הסוכות, בתפקידך כראש מועצה, קבעת שלט על גן הילדים החדש בשכונה ב' שנבנה בשלמותו מכספי משרדי הממשלה וכספי המועצה, ובו נאמר כי הגן נתרם על-ידי משפחת גלוק. לשאלתי במליאת המועצה לאחר חג הסוכות תשס"ט ענית כי אתה החלטת בעצמך על קריאת הגן על שם התורמים, (בלי להיוועץ בוועדת הנצחה של המועצה), וכי הם התחייבו לתרום למועצה תרומה של מאה אלף שקלים. כעבור כחצי שנה בעת דיון על תקציב המועצה, מסר לנו הגזבר כי סכום התרומה המובטח, טרם נתקבל בקופת המועצה. עד היום טרם מצאתי בדוחות הכספיים אזכור להעברת כספי התרומה הנ"ל", כתב לראש המועצה.

▪ במועצה המקומית בבית אל סירבו להגיב
ראש המועצה המקומית בית אל, משה רוזנבוים, סירב להגיב על הדברים.

"מדובר על שקר, אני לא מאמין שאתה תפרסם את זה", אמר מבלי שהשיב על שאלות News1. "זה לא עניין ציבורי ארצי - מקסימום עניין ציבורי בתוך בית אל. אם אתה מפרסם את זה - אין לך יותר קשר איתנו".

כאמור, כל השאלות הענייניות ביחס להחלפת ההנצחות בגן המשחקים נותרו ללא מענה.

העתיד הוא...הבלוגר?

כפי שמפרסמת העין השביעית, חושב יובל דרור:

נחום ברנע לא אוהב בלוגים. זכותו...

מה שמציק לברנע, מה שאוכל אותו, הוא ש"יש אומרים שהפינגטון ודומיה היא העיתונות של העתיד". אין פלא שהעיתונות של ההווה, כלומר ברנע, יוצאת בשצף קצף נגד דור העתיד המחוצף שסבור בטעות (מובן שבטעות) שהוא יכול לרשת אותה. מצד שני, אפשר להבין את הלחץ של עיתונות ההווה, כלומר ברנע; זה כמה שנים שבלוגרים טוענים שהעיתונות היא זן נכחד, ושפרנסיה הם תיירים על אוניית פאר שלא מבינים שהם מתהלכים על סיפון הטיטניק. נראה כאילו כל צד מחכה שהצד השני יתפגר וימסור את המפתחות לזה שנותר עומד.

אני אומר: למה לחכות? בואו נעשה את זה עכשיו, אם לא בפועל, אז לפחות כתרגיל אינטלקטואלי.

נניח שמחר בבוקר נתעורר כולנו ונגלה שכל העיתונים בעולם נעלמו. כולם. בבת אחת. האם הבלוגים יוכלו למלא את החלל שהשאירו מאחוריהם העיתונים? בעוד שבתחומים מסוימים התפתחה חלופה רצינית ואמיתית לתוכן העיתונאי (למשל ביקורת סרטים, סקירת מוצרי טכנולוגיה, רכילות מעולם הבידור), בז'אנרים אחרים, דוגמת התחקירים, הסיקור הבטחוני, המדיני ואולי אף הכלכלי, אין עדיין חלופה מבוססת-בלוגים לעיתונים; ואם יש, היא חיוורת ומסתפקת בתגובה על הנכתב בעיתונים, והרי החלטנו שאין עיתונים.

...כעת בואו ונשמיד את כל הבלוגים בעולם. בבת אחת. כיוון שכיום הבלוגוספירה אינה מבוססת רק על בלוגים מהסוג שנמצא בישראבלוג או ב"רשימות", נעלים מחיינו גם את פייסבוק, טוויטר ויו-טיוב (יו-טיוב, כדאי לדעת, אינו רק מקום לקליפים מגניבים של חתולים על סקטים, אלא משמש גם קהילת וידיאו-בלוגרים ענפה ומרתקת). האם כעת מצבנו טוב יותר?

הזמנה

הציבור מוזמן ל:

כנס "דורשי ציון"
לכבודה של תורה ולכבודה של ירושלים

בעקבות סגירת הר הבית ליהודים בחג סוכות בגלל אלימות מוסלמית אנו מתכבדים להזמין את הציבור לכנס בראשות רבנים ואישי ציבור.

• נקרא לעם ישראל לעלות להר הבית בקדושה ובטהרה
• נדרוש ממשטרת ישראל לכבד גם את זכותם של היהודים בהר הבית
• נמחה על הפגיעה בכבוד הרבנים בבדיקות בכניסה להר הבית
• נקרא למנהיגות המוסלמית לגנות שימוש בבתי תפילה להסתה ולאלימות

דברי תורה:
הרב נחום אליעזר רבינוביץ' - ראש ישיבת "ברכת משה" מעלה אדומים
הרב דב ליאור – רב העיר וראש ישיבת " ניר" קרית ארבע
הרב יעקב מדן – ראש ישיבת "הר עציון" אלון שבות
הרב ראם הכהן – ראש ישיבת "בית ועד לתורה " עתניאל
הרב יובל שרלו – ראש ישיבת פתח תקוה
הרב ישראל אריאל – ראש "מכון המקדש"
הרב יוסף אלבוים- ראש "התנועה לכינון המקדש"

דברי ברכה:
חבר הכנסת אורי אריאל (האיחוד הלאומי), חבר הכנסת אורי אורבך (הבית היהודי)
חבר הכנסת אריה אלדד (האיחוד הלאומי), חבר הכנסת מיכאל בן ארי (האיחוד הלאומי)
חבר הכנסת עתניאל שנלר (קדימה)
נציג העולים הקבועים להר הבית – משה פייגלין

קטעי מוזיקה מעולם המקדש, וכן צילומים וסרטונים מהר הבית, בכל מהלך הערב

יוצג לציבור לראשונה "דוח זכויות האדם בהר הבית" מס' 1
הענקת תעודת הוקרה לגברת חדוה ראוך העולה כל יום להר הבית
תפילה לבניין המקדש

מנחה : יהודה גליק יו"ר הארגון למען זכויות האדם בהר הבית

הארוע יתקיים בע"ה ביום ראשון ז' מר- חשוון תש"ע, לכבוד יום עליית הרמב"ם להר הבית, בשעה 19:00 באולם "היכל שלמה " ירושלים

הטור שלי במיקרוסקופ, בשבע, גליון 366, 15.10.09

בעוז רוחו / ישראל מידד

* עיתון 'הארץ', מקדם גדול של הסופר עמוס עוז, המועמד הנצחי לפרס נובל לספרות, שוב התאכזב השבוע. ההכרזה בנורבגיה השנה לא כללה את שמו של אדמו"ר השמאל, אלא את זה של הרטה מולר, סופרת שהתנגדה לשלטון בארץ הולדתה, רומניה. אולי הפגיעה הקשה ביותר נמצאה בנימוקים לזכייתה: היא הטיבה לתאר בכתיבתה את נופם של המנושלים. והרי בסביבה הקרובה של 'הארץ' אין מנושלים יותר חשובים ויקרים מערביי הארץ הזאת, שעוז מיטיב לייצגם בעיקר על ידי דמוניזציה של 'המתנחלים'.

אז איך ביטא 'הארץ' את אכזבתו? פשוט. הידיעה על הפרס, שאם עוז היה זוכה בו בוודאי היתה מופיעה בעמוד ראשון, נדחתה בגיליון יום שישי לעמוד 11 הנידח.

* התקשורת הישראלית נכנסה ברובה בשבועיים האחרונים למצב נפשי של דיסוננס הכרתי. מצד אחד, ברור היה שמוסלמים בישראל, בהובלת התנועה האיסלמית יחד עם גורמים מסיתים ברשות הפלשתינית, מנסים בכוח ועל בסיס שקרי להבעיר את ירושלים תוך ניצול רגישותו של הר-הבית. מצד שני, הרי הסיפור מזכיר את המהומות עם פתיחת המנהרה בשנת 1996, שגם אז נתניהו היה ראש ממשלה, עם פוטנציאל של אינתיפאדה שלישית. כלי תקשורת רבים נקרעו בין החובה לדווח עובדות לבין הרצון לנגח את נתניהו ולהפוך את הנושא לסנסציוני ודרמטי ולהרבות ב'דם' על מנת למכור. פה ושם אפילו היו גילויי חרטה ציונית. ובכל זאת, זה אולי מפתיע, אבל הודות לשכל הישר, כוחותינו עברו מבחן קשה יחסית בהצלחה.

הנוסח המקורי:

אסיף חגיגי תקשורתי

א. עיתון "הארץ", מקדם גדול של סופרנו עמוס עוז, המועמד הנצחי לפרס נובל לספרות, שוב התאכזב מכך שההודעה שהוכרזה בנורבגיה השנה לא כללה את שמו של הנצר למשפחת קלוזנר, אלא זה של הרטה מולר, בת לקצין וואפן אס.אס. אשר התנגדה לשלטון הרומני שם נולדה. אולי הפגיעה הקשה ביותר נמצאה בנימוקים לזכייתה בכך שהיא הטיבה לתאר בכתיבתה את נופם של המנושלים. והרי בסביבה הקרובה של "הארץ" אין מנושלים יותר חשובים ויקרים מערביי הארץ הזאת שעוז, צלע אחת מהמשולש האליטיסטי השמאלני הכולל את א.ב. יהושע ואת דוד גרוסמן, חותמי העצומות למיניהן הכתובות בשפה אחת די מונוטיסית, מיטב לייצגם בעיקר על ידי דהמוניזציה של היהודים תושבי חבלי ארץ ישראל שעדיין אין ריבונות ישראלית עליהם. אבל איך ביטאה "הארץ" אכזבתה? פשוט. הידיעה על הזכייה, שאם עוז היה זוכה בה בוודאי הייתה מופיעה בעמוד ראשון, נדחתה ביום ששי לעמוד 11 הנידח.


ב. איך אומרים "ברנז'ה" בצרפת? בעקבות מעצרו של רומן פולנסקי באשמת פגיעה פלילית בילדה בת 13 ונוכח ההתגייסות המיידית של חבריו בעולם הקולנוע נשמעה ביקרות קשה כנגד התופעה של חיפוי סלחני והמבקרים כינו את חבורת התמיכה הזאת בכמה כינויים: "המעמד האמנותי-הפוליטי", "האנשים" (Les People) ו"הכיאלו-אינטליגנציה". כנראה שהחסינות החצופה הכאילו-מתבקשת יחד עם תחושת העליונות הכמו-טבעית איננה חזיון מקומי ישראלי ייחודי – חוץ מהמונח "ברנז'ה".

ג. התקשורת הישראלית נכנסה ברובה במשך השבועיים האחרונים למצב נפשי מסוכן המכונה דיסוננסיה הכרתית. במלים אחרות, הם נכנסו לבעיה של ניגוד למציאות. מצד אחד, ברור היה שמוסלמים בישראל, בהובלת התנועה האיסלמית יחד עם גורמים מסיתים ברשות הפלסטינית, מנסים בכוח וללא הצדקה ועל בסיס שקרי להבעיר את ירושלים תוך ניצול רגישותו של הר-הבית. מצד שני, הרי הסיפור מזכיר את אירועי מנהרת החשמונאית של 1996 שגם אז נתניהו היה ראש ממשלה עם אפשרות של אינתיפאדה שלישית (משום מה, הסבא-אינתיפאדה, מאורעות 1936 – 1939, תמיד נשכח במספור). ובהרבה כלי תקשורת נתקיימו התגוששות בין החובה לדווח (רפורטג'ה) לבין הרצון לנגח, להפוך את הנושא לסנסציוני ודרמטי ולהרבות ב'דם' על מנת למכור. פה ושם אפילו היו גילויי חרטה ציונית. ובכל זאת, הודות לשכל הישר, כוחותינו עברו מבחן קשה יחסית בהצלחה.

הודעה

ב"ה

הודעה לתושבי שילה

יש שמועות שנפוצו בימים האחרונים על חשד למעשים חמורים , שנעשו ע"י האיש __________. עד לשעה זו כל הדברים הנשמעים הם שמועות ובחלקן מכוונות על ידי גורמים מעוניינים. ייתכן ויתברר שההר יוליד עכבר ואנו מקווים שכך יהיה. אבל אי אפשר לדעת כרגע מה יתברר.

שבות רחל היא שכנתנו והיא גם חלק ממפעל ההתיישבות שכולנו שותפים לו ולכן אנו רואים את עצמנו קשורים איתם בקשר אמיץ.

התייחסותנו לעניין הינה כדלקמן:

1. דרכנו המוסרית והלאומית ברורה ומוצקה וכמו כל אזרחי ישראל אנו מגנים ומוקיעים את המעשים החמורים. נפשנו סולדת מרצח ומאלימות. כך חונכנו וכך אנו מחנכים את ילדינו.

2. האיש חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו, ואנו מאחלים לו הצלחה להוכיח את חפותו, בשעה קשה זו.

3. כל מי שיש לו חלק במעשים של אלימות צריך בודאי לשלם על מעשיו, ואין זה משנה מאיזה מחנה הוא בא.

4. אנו בטוחים בכוחם של אנשי שבות רחל, שכנינו ואין לנו ספק שהישוב יאמץ אל ליבו את המשפחה, כדי להקל על סבלם.

5. אל לנו 'ליפול' ברשת של גורמים אינטרסנטים שיהיו מעוניינים להכפיש את שמה של ההתיישבות בכל מחיר.

ולכן תושבי שילה מתבקשים להשאיר לדוברים שנקבעו בשבות רחל ובשילה מסירת המידע לתקשורת. היישוב שבות רחל הקים מערך דוברות כנדרש למקרים מעין אלו.

(דקלה בן פזי 052-8448367, שמעיה תירם 052-5666674, הרב בן ציון עמר 052-8119565)

ומהישוב שילה (עמיחי ברוורמן 050-2003467, שבח שטרן 052-5340007).


בתקווה לבשורות טובות

נתן אנגלסמן - מזכירות שילה עמיחי ברוורמן - צח"י שילה הרב אלחנן בן נון – רב הישוב שילה

הודעה מטעם הסנהדרין

רבני הסנהדרין קוראים לעלות להר הבית

הרבנים קוראים להתעלם מפסק ההלכה של הרב אלישיב האוסר לעלות להר וקובעים: "התנהגות הנשיא פרס ממיטה אסון קיומי"
רבני "הסנהדרין החדשה" קובעים כי דתיים וחילוניים צריכים לבקר בהר הבית, ולמעשה הם קובעים כי יש להתעלם מקביעתו של הרב יוסף שלום אלישיב מהשבוע שעבר ולפיה "על פי ההלכה, אין מקום להתיר עלייה להר הבית".

כפי שפורסם ביום חמישי שעבר ביקר נשיא המדינה שמעון פרס, בסוכתו של הרב יוסף שלום אלישיב, אחד מגדולי המנהיגים והפוסקים של הציבור החרדי. במהלך השיחה פרס העלה לדיון את סוגיית העלייה להר הבית והרב הקשיש מיהר להגיב בנחרצות: "הודעתי על כך בעבר, ואני חוזר בשנית על הודעתי שליהודים אסור לעלות להר הבית", אמר הרב. "מעבר לפן ההלכתי יש בכך משום התגרות באומות העולם שעלולה להוביל לשפיכות דמים וזו עבירה גוררת עבירה".

הקביעה הזו קוממה את רבני "הסנהדרין החדשה", גוף רבני שהוקם בדיוק היום לפני ארבע שנים, ב-13 באוקטובר 2005 (כ"ח תשרי תשס"ה). מדובר בהתאגדות רבנית שבראשה עומדים בין היתר הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) והרב ישראל אריאל, העומד בראש "מכון המקדש" (מכון היוצר תשתית פיזית והלכתית לבנייה מחודשת של בית המקדש, י"ט). רבני "הסנהדרין החדשה" מנסים ליצור המשכיות לסנהדרין "המקורית", הגוף הרבני שפעל לפני כ-2,000 שנים ואשר לא הסתפק בקביעת הלכות, אלא גם היווה גורם דומיננטי בהנהגת העם.


"התנהלות שמעון פרס - אסון קיומי"

בהודעה שפירסם דובר הסנהדרין החדשה, הפרופ' הלל וייס, נקבע: "הזנחת הר הבית והדרת רגל ישראל ממנו הינה ההתגרות היותר גדולה בקב"ה ובאומות העולם. השכינה והאומות מייחלות יחד עם כל ישראל להחזרת סדר העבודה במקדש ישראל במקומו".

רבני הסנהדרין גם תקפו בצורה נחרצת את הנשיא פרס. לדבריהם: "התנהלותו של שמעון פרס נשיא מדינת ישראל עד עתה ממיטה אסון קיומי על עם ישראל, על האזור ועל העולם כולו... הנשיא פרס, וכל מי שנילווה עמו ומתגייס לתמוך בתכניותיו הריקות מאמונה, תורמים לסילוק שכינה מישראל, למיעוט הדמות ולחורבן כולל".

רבני הסנהדרין גם קוראים לחדש את החפירות בכל שטח הר הבית. בהודעה שהם פירסמו נאמר: "אנו קוראים לראש אונסקו החדשה אירינה בוקובה
ליזום ולבצע חפירות מסודרות ואוביקטיביות בכל רחבי הר הבית ואף מתחת למסגדים בכל עומק נדרש כדי לברר לעיני כל היכן מקום המקדש ומתקניו ולבלום פיות משטיני שקר מכחישי המקדש. בירור זה יתרום להשכנת שלום בעולם". בהקשר זה ראוי להזכיר כי המהומות שפרצו בשבוע שעבר בהר הבית, החלו בין היתר בגלל שמועה בציבור הערבי ולפיה יהודים עורכים חפירות בהר הבית.

ובעניין אחר - רבני "הסנהדרין החדשה", גם החליטו להקים פורום משפטי לחקירת דוח גולדסטון "כדי לבדוק את כל ההיבטים הקשורים לכינון וועדת גולדסטון, אופן עבודתה, תוכן הדוח, ולצורך כך לפנות אל מר ריצ'רד גולדסטון על-מנת שיתייצב בפני פורום זה ויענה על שאלות שיישאל".

מכתב שלא התפרסם

מכתב זה נשלח ל"מקור ראשון" ואולם לא התפרסם, לפחות ככל שידוע לי:-

בכיתובית מתחת לתמונה של נועם שליט המתארח בסכנין, והאוכל יחד עם פעילים למען שחרור בנו גלעד, כתוב "בעת הסעודה לשבירת צום הרמדאן" (הארץ, 13.9). "שבירת הצום", להבנתי, הוא מונח שמתורגם משפות זרות כגון אנגלית ואחרות.

בעברית, קיים מושג של סעודה בטרם מתחילים בצום, למשל, לפני יום הכיפורים והוא: "סעודה מפסקת אך כאן זו סעודה שלאחר הצום. בתשובה שקבלתי כשהערתי על השימוש המוטעה ב"שבירת הצום", הוצע הביטוי "סעודה מבדלת" על משקל טכס ההבדלה שלאחר צאת השבת. ואולי הגיע העת לקבוע בצורה רשמית שכך הוא המונח ולכל הפחות בעיתון "הארץ"?

ישראל מידד

שילה

שיר בעקבות אירועי הר הבית תש"ע

הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה (מתורת מרימי דגל הרב קוק)

בשבוע שעבר צדה את עיני / ידיעה קטנטנה בעמוד השמיני.
לא איזו סנסציה או משהו מרעיש / סתם רק ביזוי של רבי ישיש.
רב בן שמונים מגדולי הדור / שרצה לעלות אל הר המור.
בדרך לקודש עמד איש שיטור / חפץ קודש מוחבא תפקידו לתור.
השוטר שם חיפש על כל המי-ומי / סידור או חומש או כל חפץ שמימי.
וכשהגיע הרב אל אותו השוטר / החיפוש נעשה פולשני קצת יותר.
בהשפעת הרב השוטר קצת החמיר / בחיפוש אחר חפץ שאולי הרב מסתיר.

בקיצור, לא ביג סטורי או משהו סנסציוני / לא כמו הסכם בין תורכי לארמני.
סתם פגיעה בצנעת הפרט של הרב / ברוב העיתונים זה בכלל לא נכתב.

כן, כי בכל ציבור קצת פחות איכותי / זה היה גורם סערה רבתי,
ובכל ציבור קצת פחות נאור / היו דורשים ועדה שתחקור,
ובכל ציבור רציני קצת פחות / היה חלה תזוזה בכל הכיסאות,
ובכל ציבור קיצוני (במחילה) / היתה נופלת על זה ממשלה.

ומה היה קורה לו השוטר היה מעז / לעשות אותו דבר לאדמו"ר מבעלז?
פחים נשרפים וסדרי יום משתנים! / אבל אנו חלילה איננו קיצונים.
אין צורך לריב על מקרה כה פעוט / סך הכל קרתה פה איזו טעות.
אמנם הוא גדול, וגאון שבדור / וגדול פי כמה מהבעלזע אדמו"ר.
והייתה פה פגיעה בכבודה של תורה / אבל בתכל'ס, נו - מה כבר קרה?
בוא לא נגזים, זה לא איזה פשע / נעשתה פה רק שטות, בשוגג, לא ברשע.

כך לוחש בכניעה ובחיוך מתרפס / הציבור החלש, החיוור, ה-spineless

---

השתיקה הלזו זהו פשע בוער! / תפסק השתיקה הלזו ומהר!
ומאה ועשרים התלמידים ששתקו / יבוזו יבוישו וקבל עם יוקעו!
תעלה זעקת הציבור בכל עיר / יעמוד בחוצות הנשיא ויסביר!
יתנצל ויבטיח וינזוף ויגנה / ויאמר שהמדיניות במדינה תשתנה!
תפורק קואליציה ויוצבע אי-אמון / האויר במדינה יהיה טעון!

אבל מה אומר ומה אדבר / מול ציבור חלש רוח אני מסתער
לסיום התשדיר הנה תחזית / בחוצות העיר לא צפויה שום תזזית
לרוח סערה בחוץ אין חשש / מציבור המזרחי אני מיואש...

(אני מתנצל שהשיר לא מהוקצע, הוא נכתב בסערת רוח במוצאי שבת שמחת תורה, בה שמעתי על הידיעה)


וכותב הרב מרדכי רבינוביץ:

שיר חשוב ומדהים שחיבר בחור ישיבה משיעור א' ‎(חבר של הבן שלי)‎ - אחד מהילדים הזועקים המלך ערום

אני מגן על אנשי "השומר"

אופס. היה לי מכתב נוסף בעיתון "הארץ" ביום ששי בנוסף למכתבי במוסף "תרבות וספרות":

בתגובה על "בריוני המושבות" מאת תום שגב ("הארץ", 25.9)

תום שגב מלמד שיעור למופת בהיסטוריוגרפיה, כאשר הוא מדווח על ממצאיו של החוקר גור אלרואי בנוגע לטיבם ולטבעם של חברי "השומר". אלרואי טוען לגרסה חדשה לסיפורם של חברי "השומר". ההאשמה היא כבדת-משקל: שגב מוסר שלפי אלרואי, "הרטוריקה של דם, אדמה, בגידה, רצח וכבוד לאומי העלתה את הסכסוך היהודי-ערבי מסכסוך מקומי... לפסים לאומיים ואפילו לאומניים".

אני מניח, ששגב לא הזכיר את העובדה הפשוטה שמעשיהם, לטוב ולרע, של חברי "השומר" באו בעקבות מעשי שוד, הרס ואף פגיעה גופנית ביהודים באשר הם יהודים, משום שסבר שעניין זה ידוע לכל. מאותה סיבה הוא בוודאי גם לא כתב על הסכסוך בין האיכרים לבין אנשי העלייה השנייה - שנעוץ בתודעה הסוציאליסטית של האחרונים - אשר הניע אותם לפעול למען "עבודה עברית", ובמיוחד לא להסתמך על שומרים ערבים כפי שהיה נהוג אז.

אבל לכתוב על "בריונות" כהתנהגות טיפוסית של אנשי השומר, אשר היא הגורם לסכסוך, על סמך כרוז שהפיץ איש "השומר" אחד, מיכאל שפאל, במקום אחד, רחובות, שאיומיו על האיכרים לא יצאו לפועל בסופו של דבר, זה קצת גוזמה מחקרית. ובאשר לטענה שאנשי "השומר" התייחסו לנשים כ"נערות משרתות", הרי תולדות ההתיישבות הקיבוצית מלאות במקרים דומים.

ישראל מידד

שילה

הטור שלי במיקרוסקופ, בשבע, גליון 365, 01.10.09

הצל"שים שלי/ ישראל מידד

* כל הכבוד לתלמידים של ישיבת מעלה חבר, אשר דחו את הכסף שהוצע להם בידי גורמים תקשורתיים על מנת לרכוש מהם תמונות מנפילת מטוסו של אסף רמון. הסירוב הזה שלהם שמר על צלם אנוש, על המוראל הלאומי על צנעת-הפרט - עקרונות שאנשי תקשורת כבר מתקשים ליישם.

* כל הכבוד למאדאם ולרי בוייר, חברת האספה הלאומית הצרפתית, אשר מובילה יוזמה פרלמנטרית לאסור בחוק ביצוע טיפול מלאכותי לתמונה אשר מופיעה בתקשורת (בז'רגון: ריטוש). העיקרון ביסוד החוק החדש, לדברי הגב' בוייר: "תמונות כאלה גורמות לאנשים להאמין במציאות מסוימת שכלל איננה קיימת, ויש בזה השפעה שלילית על בני-הנוער". מאוד הייתי רוצה שחוק דומה יאפשר לנו לרסן כמה מהפרשנים הפוליטיים שלנו, שמכריזים מראש בנחרצות מה עומד להיות.

* כל הכבוד לעיתון מעריב. אילולא קראתי את מאיר שניצר בגליון ערב יוה"כ של העיתון, לא הייתי מקבל תימוכין לחשד שלי שגם עולם הבידור מתגייס באופן פוליטי. שניצר כתב על הסרט 'עג'מי', שיישלח לייצג את ישראל בתחרות פרס האוסקר. לטעמו, זהו "צעד משמעותי באימוץ ההשקפה הפוליטית הרדיקלית הגורסת שישראל הינה מדינת כל אזרחיה".

מכתבי ב"תגובות למוסף תרבות וספרות" של הארץ

לא לאזרחות

בטיפולו בהקדמה של ס' יזהר לסיפורו "חרבת חיזעה", שלא פורסמה עד היום ("תרבות וספרות", 18.9), קובע אורי ש' כהן שכאילו ידע יזהר "שיהיה צריך להזכיר ליהודים שמדינתם נולדה במלחמת אזרחים". קראתי את ההקדמה, ולא פעם אחת בלבד, וגם אם מוזכר בה "צד אחר", שהיה בו "צללים", דומני שכהן אינו עוסק בניתוח דה-קונסטרוקטיבי אלא דווקא בקונסטרוקציה של יש מאין.

"אזרחים"? הרי המלחמה שהצד האחר כפה על הצד השני נבעה, בין היתר, מרצונם של הערבים תושבי הארץ לא להיות אזרחים של "המדינה היהודית" שהוחלט מעבר לים שהיא תקום, ועוד יותר, שמדינה זו כלל לא תקום ושום אזרחות לא תהיה. בארצות הברית ניטשה מלחמת אחים בין הצפון לדרום על שאלת העבדות וברוסיה התחוללה מלחמת אחים בין האדומים לבין הלבנים על צורת המשטר ובאירלנד היתה מלחמת אזרחים בנושא הפרדת מחוזות הצפון מהרפובליקה. בארץ-ישראל, בסיום המנדט, הצד הערבי לא עסק במלחמת אזרחים אלא במלחמת חורמה, המשך למלחמה ביהודים בפרעות פסח תר"פ, פרעות חברון תרפ"ט ומלחמת הכנופיות בתרצ"ו-תרצ"ט.

בסוף ההקדמה יזהר מקווה שנתפכח כדי לתהות סביבנו. זה לא מאוחר שגם כהן ימלא אחר בקשתו זו של יזהר משנת תש"ח, בין האור לצל, בין הקורן והקודר.

ישראל מידד
שילה

איפה "עיר דוד" ואיפה עקיבא אלדר?

מכתב זה התפרסם הבוקר (יום ששי, ו' דחול המועד סוכות, 9.10) בעיתון "הארץ" מאת אורי וויסבורד
גבעת שמואל

בתגובה על "גם אובמה לא פראייר", מאת עקיבא אלדר ("הארץ", 6.10)

בהערת סוגריים קצרה מחק עקיבא אלדר את מלכות דוד מההיסטוריה היהודית והאנושית. "רוב הישראלים התרגלו כל כך לשם "עיר דוד", ששכחו שזה רק השם שעמותת אלע"ד הדביקה לשכונה פלסטינית שסופחה לישראל", כתב. האמת ההיסטורית שונה בתכלית.

בשטחה של עיר דוד נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים רבים וחשובים מתקופת בית ראשון, המעידים על קיומה של בירה יהודית במקום. בין היתר כוללים הממצאים את חותמו של גמריהו בן שפן, המוזכר בספר ירמיהו כסופר בחצר המלך יהויקים. כך שמבחינה היסטורית, סילואן הוא רק השם שהדביקו הפלסטינים לשטח בעל חשיבות היסטורית לאומית לעם היהודי.

אם ימשיכו הפלסטינים את הפעילות הנמרצת שלהם להשכחת ולהסרת הממצאים בדבר הנוכחות היהודית בהר הבית (פעילות המתבצעת לאור יום, ומנוגדת לחוקי הארכיאולוגיה של מדינת ישראל, להחלטות ממשלה ולצווי בית המשפט העליון), בל נתפלא אם בעוד שנים מספר יקבע אלדר, כי "הר הבית" הוא רק השם שהדביקו היהודים לחלקת אדמה פלסטינית שסופחה לישראל.

חבל. הוא היה יכול לצטט מדברי שירו של נפתלי אמבר שהפך להימנון המדינה ושם מופיעה השורה: העיר בה חנה דוד, כך:

כָל עוד בָלֵבב פנימה

נפש יהודי הֹמִיה,

ולפאֲתי מזרח קדימה

עֵינו לציון צופִיה-

עוד לא אָבדה תקותנו,

התקוה הנושָנה:

לשוב לאֶרֶץ אבותינו,

לעיר בָה דוד חָנה.

ואפילו מהתנ"ך, מלאכים א', י"א, כז:

כז וְזֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ: שְׁלֹמֹה, בָּנָה אֶת-הַמִּלּוֹא--סָגַר, אֶת-פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו.

הנשיא פרס, הרב אלישיב ותנועות הר-הבית

במסגרת מסע ההתבטלות החנופה וההסתה של שמעון פרס בחצרות הרבנים צוטט באתרי תקשורת מרכזיים
נשיא המדינה שמעון פרס נפגש הבוקר (יום ה') עם בכיר הרבנים החרדים-אשכנזים, הרב יוסף שלום אלישיב, בסוכתו של הרב בשכונת מאה שערים בירושלים. פרס התארח במקום במסגרת סבב הפגישות שהוא מקיים בימי החג עם רבנים בכירים נוספים - הרב עובדיה יוסף והרבנים הראשיים לישראל, אך זו הפעם הראשונה בה הוא מבקר גם אצל המנהיג הליטאי.

הנשיא הגיע לבית הרב כשהוא מלווה ברב הכותל והמקומות הקדושים, שמואל רבינוביץ', ושוחח עם מארחו בין היתר על המתיחות הדתית השוררת בימים האחרונים במזרח ירושלים.

בפתח פגישתם אמר הנשיא פרס: "באתי לברכך לרגל חג הסוכות. לישראל אתגרים רבים ואחד מהם הוא מניעת הידרדרות המתיחות בירושלים לכדי מלחמה על רקע דתי. בכל הנוגע לרגישות סביב הר הבית, המסיתים יכולים להעלות אש".

בתגובה הדגיש הרב אלישיב בפני הנשיא כי על פי ההלכה אסור ליהודים לעלות להר – הן בגלל קדושתו והן בשל ההשלכות המדיניות של עלייתם. "הודעתי על כך בעבר ואני חוזר בשנית על הודעתי", הזכיר הרב, "מעבר לפן ההלכתי יש בכך משום התגרות באומות העולם שעלולה להוביל לשפיכות דמים וזו עבירה גוררת עבירה".

לעומת זאת התפרסם באתר רוטר מפי מקור מהימן:

מה באמת אמר הרב אלישיב לנשיא? ציטוטים מדוייקים

מקור מהיימן ביותר סיפר לי את מהלך השיחה הקצרה שהייתה לגבי הר הבית בין הנשיא לרב.הנשיא: כבוד הרב מכיר את התופעה של עליית קיצונים להר הבית לשם פרובוקצייה.הרב אלישיב: זה איסור מוחלט, שכולם טמאי מתים. אין פרה אדומה אין כלום ואם זה מאיים בשפיכות דמים אז אדרבא וארבא.הנשיא: אולי הרב ישקול להודיע זאת ברבים שוב ושוב.הרב: מה שעולים עכשיו הם מסתמכים על כתובים אחדים אבל זה לא נכון. אבל מדעת תורה יש שאלה מה מניעת העלייה גורם. יש כיום פנים לכאן ולכאן.

הודעתנו:

עליות יהודים להר הבית לשם תפילה והודיה, הנעשות בהוראת והסכמת גדולי הרבנים הן המרתיעות את אומות העולם ואת האיסלם מלהשלים את "תהליך השלום" שיזם פרס שאינו אלא תהליך של הכחשה ושואה, הממית אסון קיומי על עם ישראל על האזור והעולם.

אי עליה להר הבית היא ההתגרות הגדולה ביותר באומות העולם המצפות מעם ישראל שיכיר בחסד שהקב"ה גמל עימו ועם האומות בהחזרת השכינה לירושלים והמייחלות יחד עם כל ישראל להחזרת סדר העבודה במקדש ישראל במקומו.

פרס וכל מי שנילווה עמו ומתגייס לתמוך בו תורמים לסילוק שכינה מישראל, למיעוט הדמות ולחורבן כולל.

אנו קוראים לכל בית ישראל, דתיים, חרדים וחילוניים, לעלות להר הבית למקומות המותרים ולהתפלל שם לקב"ה לישועות ישראל ולעזרה מיד צר ובכך להביא שלום אמת.

עוד פסק-דין של בג"צ בעניין הר-הבית

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 7967/09

בפני:	כבוד הנשיאה ד' ביניש
	כבוד השופטת ח' מלצר
	כבוד השופט י' דנציגר

העותר:

יהודה גליק

נ ג ד

המשיבה:

משטרת ישראל [מחוז י-ם]

עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים

בשם העותר:

בעצמו

בשם המשיב:

עו"ד א' סגל-אלעד

פסק-דין

השופט י' דנציגר:

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים דחוף, אשר הוגשה היום, 8.10.2009, שבמסגרתה מבוקש כי המשיבה תאפשר ליהודים כניסה להר הבית עוד במהלך חג הסוכות ולכל הפחות ביום הושענא רבה ובשמיני עצרת, כלומר מחר ומחרתיים, ימי שישי ושבת השבוע.

1. לטענת העותר, המשיבה מונעת מיהודים ומתיירים להיכנס להר הבית במהלך חג הסוכות, באופן שפוגע פגיעה חמורה בחופש הפולחן. כמו כן, טוען העותר, מדובר בפגיעה בוטה בשוויון, כאשר הכניסה להר הבית נמנעת מיהודים ובפרט מיהודים דתיים בעוד שהקהל המוסלמי מורשה להיכנס למתחם, תוך השמעת איומים בדבר פגיעה ביהודים שייכנסו למתחם.

2. בחודש יוני האחרון עתר העותר לבית משפט זה בעניין דומה. בפסק דין שניתן על ידי בית משפט זה ביום 9.9.2009 (בג"ץ 4852/09) נקבע כי בנושא עלייתם של יהודים דתיים להר הבית טרם מוצו ההליכים, ולכן מדובר בעתירה מוקדמת. עוד צוין שם כי בא כוח המשיבה הצהיר כי אין הבדל עקרוני בין יהודים דתיים לאחרים בקשר לעליה להר הבית. אשר לכניסתו של העותר הקונקרטי להר הבית הציע בית משפט זה כי יקוימו מפגשים בין העותר ובא כוחו לבין קציני המשיבה, שבהם ייאמר לעותר שוב, "ברחל בתך הקטנה", מהם התנאים וההגבלות לעלייתו ולשהייתו בהר הבית, וכי הדבר יתועד בכתובים.

3. העותר טוען כי בעקבות פסיקה זו פנה ביום 23.9.2009 ליועץ המשפטי לממשלה וביקש ממנו לפעול ולהורות על יישום "נראות שוויונית" ביחס לכניסת יהודים להר הבית. למחרת היום נענה העותר כי פנייתו הועברה לטיפולה של מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, אולם עד היום לא קיבל העותר מענה לפנייתו. כן טוען העותר כי פנה למשטרה והודיע לה כי בימי חול המועד סוכות וביום הכיפורים צפויים להגיע יהודים דתיים רבים להר הבית ומן הראוי שהמשיבה תיערך בהתאם ותאפשר ליהודים להיכנס להר הבית. העותר מוסיף ומפרט מספר מקרים שבהם, לטענתו, הגיעו קבוצות של יהודים להר הבית, ולא התאפשר להם להיכנס בקבוצות גדולות, כאשר בו בזמן תיירים, יהודים חילונים ומוסלמים נכנסו ללא כל הגבלה. ביום 7.10.2009 (אתמול), במהלך ימי חול המועד סוכות, ניסה העותר, לטענתו, לקבל מענה לפנייתו מהמשיבה, אולם נמסר לו כי המחלקה המטפלת בעניין נמצאת בחופשת חג ומכאן פנייתו לבית משפט זה.

4. עם קבלת העתירה התבקשה תגובת המשיבה באופן דחוף (עד היום בשעה 17:00) וזו אכן הגיעה בפקס. לטענת המשיבה, דינה של העתירה להידחות על הסף ולגופה. ראשית, טוענת המשיבה, העותר לא מיצה הליכים בעניין ההסדרים לעליית יהודים ותיירים להר הבית. לדברי בא כוח המשיבה, מכתבו של העותר ליועץ המשפטי לממשלה עוסק ביישום פסק הדין בעתירה הקודמת ואינו עוסק בטענת האפליה שאותה מעלה העותר במסגרת העתירה דנן. שנית, טוענת המשיבה כי טענת העותר במישור זה נעדרת תשתית עובדתית כלשהי, וכי המקרים המתוארים בעתירה (לרבות תקליטור שצורף אליה כמוצג א') אין בהם כדי לבסס את טענות העותר בדבר אפליה פסולה. ככל שלעותר טענות בדבר תפקודם של שוטרים באירועים ספציפיים, על העותר לפנות לגורמים הרלוונטיים, ככל שיחפוץ בכך. שלישית, טוענת המשיבה כי אין עילה להתערבותו של בית משפט זה במדיניות הנוהגת בדבר עלייתם של מבקרים להר הבית, בשל ההשלכות המדיניות והביטחוניות הכרוכות בכך. סוגיה זו עלתה במספר עתירות שהוגשו לבית משפט זה, וכבר נפסק כי אין מקום להתערבות בית המשפט בשיקוליה של הממשלה בעניין זה.

אשר לבקשת העותר להתיר עליית יהודים להר הבית עוד במהלך חג הסוכות, קרי בימי שישי ושבת הקרובים, טוענת המשיבה כי בצל האירועים האלימים שהתרחשו בשבועות האחרונים בהר הבית בפרט ובירושלים וסביבתה בכלל, ולאור הערכות מצב עדכניות שעורכת משטרת ישראל מדי יום ביומו, הוחלט, תוך יידוע הדרג המדיני, שלא לאפשר בעת הזו את עלייתם של מבקרים להר הבית מחשש לפגיעה בסדר הציבורי, בשלום הציבור ובטחונו. החלטה זו מבוססת אף על חומר מודיעיני המצוי בידי משטרת ישראל. במקביל, ציין בא כוח המשיבה, כי נאסרה כניסתם של מוסלמים מתחת לגיל 50 להר הבית. נוכח האמור, סבורה המשיבה כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בהחלטה שלא להתיר את עלייתם של מבקרים להר הבית לעת הזו, מחשש לפגיעה חמורה בשלום הציבור ובטחונו.

5. לאחר שעיינו בעתירה ובתגובה הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. בכל הנוגע לעתירה הכללית בנוגע לאפליה לכאורה במדיניות הכניסה של יהודים ומוסלמים להר הבית, הרי על המשיב להתכבד ולהמתין לקבלת תגובת המשיבה בעניין פנייתו מיום 23.9.2009. יוזכר כי במסגרת פסק הדין בעתירתו הקודמת של המשיב בית משפט זה ציין כי על העותר למצות את ההליכים בעניין זה. זאת ועוד, באשר למדיניותה של ממשלת ישראל להגביל תפילת יהודים על הר הבית, נקבע בעבר, כפי שציינה המשיבה, כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בשיקוליה של הממשלה בעניין זה [ראו למשל: בג"ץ 9074/03 יהודה עציון נ' ניצב מיקי לוי (לא פורסם, 12.10.2003)]. מדובר במדיניות ארוכת שנים של ממשלת ישראל ובית משפט זה נמנע מלהתערב במדיניות זו. בית משפט זה אינו יכול להתעלם ממורכבותה ומרגישותה המיוחדת של כל החלטה הנוגעת להר הבית ומהבאה בחשבון של הסיכונים המדיניים והביטחוניים הכרוכים בסוגיה זו.

6. אשר לנושא הקונקרטי של עלייה להר הבית במהלך הושענא רבה ושמיני עצרת, שהם כאמור ימי שישי ושבת הקרובים: מדובר בהחלטה של משטרת ישראל, תוך עדכון הדרג המדיני, שלא לאפשר בעת הזו עלייתם של מבקרים להר הבית מחשש לפגיעה בסדר הציבורי ובחיי אדם, וזאת נוכח אירועים אלימים שאירעו לאחרונה במתחם הר הבית בפרט ובאזור ירושלים בכלל. זכות הגישה להר הבית אינה מוחלטת כידוע, וההחלטה להגבילה נוכח חשש לחיי אדם אינה מגלה עילה להתערבותנו. יתרה מכך, לטענת המשיבה, גם בימים כתיקונם הר הבית פתוח לעליית מבקרים בין הימים ראשון עד חמישי ואילו בימים שישי ושבת הר הבית סגור למבקרים. בנסיבות אלה, בכל הכבוד, הגשת עתירה לבית משפט זה ביום חמישי בשעות הצהרים בבקשה להתיר כניסה במהלך סוף השבוע הקרוב, אינה מאפשרת, בפרק הזמן שנותר, לדון בסוגיה מורכבת זו. הנה כי כן, ולו מטעם זה בלבד דין העתירה בעניין זה להידחות [השוו: בג"ץ 5727/01 מוחמד ברקה, ח"כ נ' השר לבטחון פנים - ד"ר עוזי לנדאו (לא פורסם, 17.7.2001)].

7. אשר על כן, ומכוח כל האמור לעיל, העתירה נדחית על הסף.

ניתן היום, כ' בתשרי התש"ע (8.10.2009).

ה נ ש י א ה

ש ו פ ט

ש ו פ ט