האם שלום עכשיו למד תעמולה מיוסף גובלס?

המודעה הזאת - פשוט אין לי מלים אחרות - נוצרה מתוך בית מדרשו התעמולתי של יוסף גובלס.

להשוות בין יהודים המתפללים לאביהם בשמים על סף בכי ותחינה ליד מקום קדוש בצורה לא-אלימה לאנשי חמאס בחאן יוניס, אנשי הטרור, זאת השוואה מחרידה.

היא מבקשת ליצור בראשו של המתבונן קישור וזיהוי כאילו כל התנגדות לועידת אנאפוליס באה מאותו מקום שפל וחשוך ורע.

אין זאת פרסום שכנוע פוליטי אלא תעמולה שחורה עם כוונות נוספות של דה-לגטימיזציה של מתנגדי הסכם אנאפוליס מהמחנה הלאומי.


והנה הודעת שלום עכשיו:

בתגובה להפגנת הימין נגד ועידת אנאפוליס אומר יריב אופנהיימר, מזכ"ל שלום עכשיו כי: "הפגנות הימין מול הכותל ובית ראש הממשלה בירושלים מזכירות את הפגנות החמאס ומתנגדי הוועידה בעזה ובאיראן. בשני המחנות מגייסים הצדדים את הדת ומטיפים בעזרתה כנגד האפשרות להשגת הסדר שלום בין הצדדים".

-------------------------
ראה גם כאן

יש לנו ראש ממשלה יהודי?

פורסמה ידיעה שאולמרט הכריז בפני ארגונים יהודיים שלא הם יקבעו אץ עתידה שך ירושלים


קביעתו זו של ראש הממשלה אהוד אולמרט ששאלת ירושלים אינה ענין "יהודי" אלא ישראלי בלבד וזאת, כי ישראל היא הריבונית להחליט, מעלה שאלה נוספת. האם כשהועלתה את הדרישה להכיר בישראל כ"יהודית", דרישה זו נבעה מהצורך שהרשות הפלסטינית תכיר בכך או, שראש הממשלה אולמרט יכיר בכך?

ה"מאחז" שהיה, איננו

סייעתי בכתיבת המכתב של רחל:

המאחז פונה

רחל הלר מבית-אל טוענת שזה היה רק "אתר התבודדות" אופנתי

ביום שני הגיע למערכת מכתב שנשלח בדואר אלקטרוני, מאת רחל הלר מהתנחלות בית-אל, וזה לשונו: "עמירה הס כותבת על מאחז חדש, כביכול, מתחת לאף של המינהל האזרחי ("מאחז נולד", מוסף "הארץ" 16.11). אין זה מאחז. נערי בית-אל משתמשים במקום כ'מקווה שדה' ואתר 'התבודדות' על פי מנהגי חסידות שבאופנה, ואין כל כוונה להקים שם התנחלות, חוקית או 'בלתי-חוקית'. יש רק לקוות שאחדים מקוראיה של הס לא יטלו את החוק לידיהם ויתייחסו אל המקום כמו שקרה בקבר יוסף, שנהרס כליל, או אל בית הכנסת 'שלום על ישראל' שהוצת חלקית. לא שהמקום הוא מקום קדוש, כי הוא פשוט עוד מקום אחד בארץ המולדת של העם היהודי".

רחל הלר כנראה לא ידעה בעת משלוח מכתבה, שיום קודם לכן פינה המינהל האזרחי את המאחזון הבלתי מאויש בכניסה המזרחית (החסומה) לאל-בירה. האם קראו במינהל את הידיעה שהתפרסמה כאן ו"נטלו את החוק לידיהם", כחששה של הכותבת מבית-אל? מהמינהל ביקשו להדגיש שלעיתוי הפינוי אין כל קשר לידיעה שהתפרסמה ב"תוצרת הארץ" בשבוע שעבר.

הוא צודק

מתוך מאמר הדעות של יונתן כיתאין:

פני הכלב כפני הדור

על כלב השמירה של הדמוקרטיה אמונים עורכי חדשות צעירים וחסרי ניסיון


מחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה, ויוצג ב"כנס אילת לעיתונות" שיתקיים בשבוע הבא, מאשש את התחושה הזאת: "אם במחקרים שנעשו בשנות ה־50 וה־60 העיסוק בעיתונות נתפס על־ידי הציבור כאחד העיסוקים המכובדים בישראל, ודורג בעשירון העליון של המקצועות, כיום המצב שונה בהחלט", אומר פרופ' גבי ויימן. "כששואלים היום הורה אם הוא היה רוצה שבנו או בתו יהיו עיתונאים - שזאת דרך מקובלת לבדוק יוקרה של מקצועות - מתברר ששני שלישים מההורים לא היו רוצים בזה בשביל ילדיהם". הציבור, כך מתברר מהמחקר, גם לא הולך שולל אחר הפרסום והמעמד של כוכבי התקשורת, ומודע לכך שבאופן כללי תנאי השכר בתחום אינם מן המשופרים.

שני ההסברים המיידיים שצצים בהקשר הזה קשורים בשני גורמים השלובים זה בזה: הירידה ברמות השכר, והירידה בגילם של העוסקים במלאכה. בעיתונות המודפסת מדובר בתהליך מתמשך, שבחלק מהמקומות כבר מלא לו כמעט עשור. בקרב העורכים והמשכתבים בדסק החדשות של "מעריב" - שאליו התופעה הגיעה דווקא באיחור יחסי - נדיר למצוא כיום מישהו מעל גיל 27. גם ב"ידיעות אחרונות", למעט "שמורות טבע" בודדות - המצב דומה. אם באמצע שנות ה־90 כ־80% מאנשי הדסק בעיתון עוד היו בשנות ה־40 וה־50 לחייהם, הרי שבסופן רובם כבר מצאו את עצמם מחוץ למערכת. גם ב"הארץ" כבר לא מעט שנים שכ־90% מהמשכתבים בדסק הם בני פחות מ־30. לכך צריך להוסיף, בכל המערכות, גם מספר לא קטן של כתבים צעירים מאוד.

"יש כאן פוטנציאל לפגיעה בשני מובנים עיקריים: חוסר בידע וחוסר בפרספקטיבה", מנתח עורך בכיר באחת ממערכות העיתונים. "על חוסר הידע אפשר להתגבר בימינו בצורה קלה יחסית הודות לאינטרנט, כל עוד מדובר בעורך מספיק טוב, שמודע לזה שהוא לא יודע. בנוגע לחוסר הפרספקטיבה - כאן באמת יש בעיה מסוימת. לדוגמה, לו העורכים בעיתונים היו טיפה בעלי פרספקטיבה הם היו מנצלים את העובדה שבמקרה היום (ה־19 בחודש) מלאו שלושים שנה לביקור סאדאת בישראל. דווקא עכשיו, לפני אנאפוליס, היה מעניין לעשות בזה שימוש, אבל גם בידיעות וגם במעריב אין על זה כלום". העובדה הזאת מתקשרת גם לכיוון שאליו הולכים החלקים החדשותיים בעיתונים, שכמענה לאתרי האינטרנט ולהרגלי הקריאה המשתנים, מתרכזים כיום בעיקר בידיעות קצרות ותמציתיות, נטולות הקשרים רחבים.

התכתבות עם רוביק רוזנטל

שאלתי

בשפה המדוברת, לומר "מקסימום יהיה כך וכך"
הכוונה בעצם היא שלכל הפחות נשיג או יהיה כך וכך.

אז מדוע לומר מקסימום ולא מינימום?

תשובתו


ישראל שלום

סליחה על העיכוב בתשובה

השאלה מעניינת ואתייחס אליה כשהמדור יחזור מחופשה (אמצע דצמבר).

רוביק

תוכן המנשרים של ועד הסטודנטים הערבים ביום הכאפייה

ביום 14 בנובמבר ועד הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים ערכו משהו בשם יום הכאפייה

להלן תרגומים מתוך המנשרים שחולקו בערבית

אגב, יש להדגיש כי ה'תקיפה וההתנכלות' לסטודנטים הערביים הייתה לאחר שחמישה סטודנטים ערביים הכו נמרצות פעיל תנועת "אם תרצו" שלבש על ראשו דגל ישראל כמחאה על הקריאות להשתתפות בפעילות יום הכאפייה. פעילי תנועת אם תרצו הגנו על הפעיל הנ'ל.
----------------------------------------------------------

שחור אדום לבן

הכאפייה הפלסטינית, הידועה גם בשמות: הסלכ והחטה, בצבעיה השחור והלבן, משקפת את חייהם הפשוטים של האיכרים בכפרים אשר בפלסטין. הכפריים הפלסטיניים התרגלו לעטות כאפיה על מנת לייבש את זיעתם במהלך עבודת האדמה, וכן להגנה מפני חום הקיץ וקור החורף.

הכאפייה נקשרה במאבק הלאומי כבר מאז מהפכת 1936 , בהן עטו האיכרים המהפכניים כאפיות, על מנת להסתיר את פניהם במהלך ההתנגדות להתיישבות בפלסטין, וזאת כניסיון להימנע ממעצרם או הלשנה עליהם. מאוחר יותר, החלו תושבי הערים, בהוראת מנהיגי המהפכה דאז , לעטות גם הם כאפיות, כיוון שהבריטים עצרו כל אדם העוטה כאפיה, במחשבה שהוא אחד מהמהפכנים . כך קשתה על הבריטים משימת המעצר, כיוון שכל הנערים והזקנים בכפר ובעיר עטו כאפיות.

עם פרוץ המהפכה הפלסטינית המודרנית, במחצית השנייה של שנות השישים במאה שעברה , החלו גורמי שמאל פלסטיניים לעטות כאפיה אדומה בנוסף לזו השחורה, וכך הפך הבד המשובץ להיות מזוהה עם הלוחם , ומטרתה העיקרית הייתה הסוואת פניו . מאז הכאפייות, השחורה והאדומה,זוהו בעיני העולם עם פלסטין והמאבק של עמה. זיהוי זה התחזק מפרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, ועד לאינתיפאדה השנייה בשנת 2000. עד עתה, עוטים הלוחמים כאפיה מאותן הסיבות ומטרות השחרור שלשמן עטו אותה המהפכנים בשנת 1936.

ברצוננו להעיר, שהכאפייה חוצה את כל הקווים גיאוגרפיים, ומהווה סמל למאבק לאומי וחברתי בעולם כולו. נעיר גם, שהכאפייה ניכרת בכל הפגנה נגד הגלובליזציה והאימפריאליזם, בשביתות המגנות מדיניות של ממשלה זו או אחרת, ובכל מיצגי המאבק של הסטודנטים והאגודות השונות בעלות גוון פוליטי חברתי ואפילו השכלתי תרבותי.

בצל הפופולאריות העולה של הכאפייה בעולם והבאתה לאולמות התצוגה כפריט אופנתי חדשני, וסמל לכל מה שנוגד את המסורת, החליטו ישראלים לעצב כאפייה בצבעי כחול לבן עם מגן דוד באמצע . תהינה אשר תהינה הסיבות והפילוסופיה העומדת מאחרי המעשה, זהו מעשה זלזול והתגרות, ועל כולנו להגן על סמלינו המאגדים, ולהצילם משיני הגלובליזציה והישראליזציה. אי לכך, לבישת הכאפייה היום נושאת היבטים שונים. הפלסטיני עוטה כאפייה על מנת להדגיש את ייחודיות עמו הפלסטיני, ועל מנת להתהדר ולהתגאות בישות הלאומית הפלסטינית, וכאות לבעייתו הרובצת על צווארי ולבות כל הפלסטיניים. כמו כן, הכאפייה מהווה פריט לבוש פלסטיני מאחד, המצביע בעקשנות על הסוגיה הפלסטינית, זכות השיבה, ולאחרונה אף מסבה הכאפייה את תשומת לבה של התקשורת הבינלאומית לסוגיה הפלסטינית וחשיפת הפעולות הישראליות בפני דעת הקהל העולמית.

ועד הסטודנטים הערביים קורא לכם, הסטודנטים הערביים, לציין את זכרו של יום הכאפייה הפלסטינית ביום רביעי 07-11-07, ולעטות כאפייה פלסטינית, על מנת לציין יחדיו את זהותנו ואחדותנו הלאומית .

הערות

מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.
הכוונה לפרעות שנעשו בשנים 1936-1939.
استعمار במקור, משמעות המילה הינה קולוניאליזם. הכוונה כמובן ליישוב היהודי.
יש להדגיש כי גם כאן הכוונה למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.
פורעים.
1965 והלאה.
לוחם השחרור הפלסטיני.
של הלוחם.
נושאי דגל המאבק הפלסטיני.
שחרור פלסטין.
בריחה מהמושג דגל ישראל, והכרה בו כסמל המדינה.
של העם הפלסטיני
הפועל ممارسة שנכתב במקור, משמש על פי רוב לפעולות שליליות ביותר.
ההדגשה במקור.

============

יקירינו התלמידים:
יום הזיכרון למות החלל יאסר ערפאת:
אנו מברכים את העם הפלסטיני באחד עשר לחודש תשרין אלת'אני בשנת 2007 יום זיכרון למותו של המנהיג ההיסטורי של עמנו הפלסטיני ו(מנהיג) מהפכת העם הפלסטיני, יאסר ערפאת "אבו-עמאר". ערפאת אינו סתם אדם רגיל, או מנהיג חולף, ומותו הוא אינו סתמי, אם להסתכל מנקודת מבט של שיוכנו הלאומי, ההיסטורי, התרבותי והקיומי לעם הפלסטיני. יהיה זה אך טבעי ואף נדרש מההמון הערבי הפלסטיני בארץ להעניק למנהיג והסמל את הכבוד וההערכה המגיעים לו על העיקשות הפלסטינית שבגופו בהתמודדות מול האתגרים הקשים ביותר, (וההתעקשות) למען זכותו הלאומית המוצדקת. מותו של אבו-עמאר הינו אבידה כואבת לעמנו הפלסטיני, אך עמנו הפלסטיני מסוגל להתמודד עם כל כאב בכל תנאי. אנו קוראים לכל עמנו הפלסטיני במולדת ובפזורה ולכל התומכים בעמנו לתת כתף ולהתאחד בצורה מאורגנת באמצעות מוסדותינו העממיים,ולשמור על העקרונות הפלסטיניים בהתמודדות עם המזימות הישראליות המנסות לשבור את רוחו של עמנו הלוחם בעושק ובכיבוש. בטוחים אנו כי ישראל, למרות מחשבתה שביכולתה ליצור מהמנוח יאסר ערפאת הזדמנות להעביר את תוכניותיה לחיסול , היא תמצא עצמה מול עם הנאבק על עקרונותיו הלאומיים הפלסטיניים, (מול עם) עיקש, שלא סוטה מדרך המאבק למען סילוק הכיבוש וחזרת הפליטים בני עמנו.

יום הכאפייה הפלסטינית:
ועד הסטודנטים הערביים מודה לכל אלו שטרחו למען הצלחת (אירועי) יום הכאפייה הפלסטינית באוניברסיטה למרות ניסיונותיה של קבוצת הימניים "אם תרצו" להכשילם, ולמרות תקיפת סטודנטים ערביים באמצע 'הפורום'.
יש לציין כי זו אינה הפעם הראשונה שהקבוצה הנ'ל מנסה להכשיל פעילויות של של ועד הסטודנטים הערביים או של המפלגות הערביות הפועלות בקמפוס. גם ביום הזכרון לנכבה התגרו חברי הקבוצה בסטודנטים הערביים בכל אמצעי, ואף ביקשו מהנהלת האוניברסיטה להפסיק את פעילות המפלגות הערביות בתואנה שהן גזעניות.
כתגובה על (מעשי) הקבוצה, ולמען ההדגשה שאנו איננו גזעניים, אנו בני העם הפלסטיני דורשים שיוויון וחירות. על כן, מעשי הקבוצה נחשבים בעינינו כשלילת חופש הביטוי ופגיעה בדמוקרטיה. אנו דורשים מהרקטור ומהנהלת האוניברסיטה לנקוט צעדים למניעת תקיפות גזעניות שכאלו כלפי סטודנטים ערביים בתוך הקמפוס.
אנו קוראים לסטודנטים הערביים בכל האוניברסיטאות להיענות לקריאה של ועד הסטודנטים הקטרי וללבוש את הלבוש העממי (הכאפייה) בכל האוניברסיטאות והמוסדות להשכלה גבוהה ביום רביעי החל ב- 14.11.07, על מנת להדגיש את זהותנו הלאומית הפלסטינית וסמליה.
(בהמשך ישנה הזמנה להצגת תיאטרון שנערכה גם היא ב 14.11.07).

הערות

استشهاد מות קדושים.
חודש נובמבר
מדינת פלסטין או הפלסטיניים.
האוניברסיטה העברית בירושלים.
להלן "הקבוצה".
"האסון", כך מכונה ההפסד הערבי במלחמת השחרור.
הסוגריים במקור.
========

ולמי שקורא ערבים ומבקש לבדוק - בבקשה

על ונגד שולמית אלוני

שולמית אלוני פירסמה מאמר ומכתב בעניין יהדותה של מדינת ישראל
כאן המאמר וכאן המכתב

בתגובה על "עדיין דמוקרטיה?" מאת שולמית אלוני, ("הארץ", 15.11.07)

טענתה של שולמית אלוני ש"מדינת ישראל הוקמה כמדינה אזרחית, כמדינת חוק" מאתגרת את אותו הבסיס שעליו היא בונה את התרסתה עצמה כנגד הדרישה שהפלסטינים יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית.

יש לשאול את הגב' אלוני האם אין זה נכון כי על אף "חוק השמירה על המקומות הקדושים – 1967", חוק חילוני-אזרחי לכל דבר, המבטיח בסעיף 1 ש"המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת...(ו)המחלל מקום קדוש או הפוגע בו בכל דרך אחרת, דינו – מאסר שבע שנים" , חוק זה מעולם לא הופעל לטובת יהודים המתלוננים שאנשי הוואקף ושותפיהם מחברי התנועה האיסלמית פוגעים במתחם הר-הבית, אם בקדושתו הדתית ואם בחשיבותו ההיסטורית, התרבותית והארכיאולוגית רק על רקע דתי? האם אותו חוק, בסעיף 2 שלו, המבטיח ש"העושה דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות, דינו מאסר חמש שנים" מסורס ומעולם לא הופעל וזאת, רק נגלל שיקולים פוליטיים ומדיניים?

אם תשיב לי הגב' אלוני שאי-השימוש בחוק זה היה חכם מצד הממשלה ואף מצדם של שופטי בג"צ אשר סירבו ליישם את המשמעות הפשוטה וישירה של החוק גם אם נגרם עוול לאזרחי המדינה ואף נגרם נזק ממשי שאי-אפשר לתקנו, תפסיה שהיא פועל יוצא מתוך אידיאולוגיה מפלגתית וגם תפיסה השקפתית אישית משלה, ממה נפשה ומה צעקתה? הרי אין כאן דמוקרטיה אם קבוצה מסוימת סובלת מאפליה שלטונית ואין כאן חוק אם מתעלמים ממנו. היה מישהו שהכריז, בטרם עלה לגדולה, שמה שנעשה בהר-הבית ע"י מעשי הרס והשחתה הוא "בעיטה בהיסטוריה". האם אין גב' אלוני כואבת לפחות את זה אם לא הפגיעה באופי הדמוקרטי-אזרחי שמדיניות מעוותת זו

?

בתגובה למכתב "דמוקרטיה או אתנוקרטיה?" מאת שולמית אלוני ("הארץ",
23.11.2007):


הגב' אלוני ממשיכה לטעון ש"מדינת ישראל הוקמה
כמדינה אזרחית" אך כבר בהחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, הוגדרה המדינה כ"יהודית".
לטעון, כפי שעושה אלוני שלא הייתה זהות בין הדת היהודית לבין האזרחות הישראלית עד
1970, היא בעייתית. עד אותה שנה, היה ברור לכל יהודי כמו גם לכל גוי שהמונח
"יהודי" בחוק עשיית דין לנאצים ועוזריהם או בחוק השבות, לדוגמא, מתייחס לאדם שהוא
בן לדת היהודית.

אך עניין אחר במכתבה הוא האיזכור של המשפט מתוך
ההכרזה על כינון המדינה לאמר: "אנו קוראים לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור
על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה...". עבור
אלוני, המלה "אזרחות" מוכיחה שהמדינה הייתה "אזרחית" ולא "יהודית". אבל לאדם
אחר, המשמעות של משפט זה הוא שלא כל תושבי הארץ זוכים אוטומטית לאזרחיה. כדי
לזכות באזרחות שווה יש קודם כל לשמור על השלום ובנוסף, ליטול חלק בבניינה של
המדינה.

מי שמתבטא בצורה התומכת במאבק המזויין של טרוריסטים החותרים
תחת יסודות המדינה ובמגמה לרצוח את אזרחיה או מי שמסית אנשים שלא להשתתף בשרות
לאומי אולי יכולים להיחשב שאינם ראויים להיות אזרחי המדינה. על אלוני לדעת,
תמיד ניתן לקרוא כל טכסט לפי ההשקפה המאוחרת ולאו דווקא לפי כוונת הכותב.
שופטי בית הדין הגבוה לצדק עושים את זה כל הזמן.

החוק אינו טוב

האגודה לזכות הציבור לדעת: נוסח התיקון לחוק רשות השידור "הופך אותה לבבואה של המיעוט האליטיסטי"

האגודה קוראת לח"כים ולציבור שלא לתמוך בחוק משום שמורשת היהדות שבו נדחקה לפינה, ואין בו הפרדה אמיתית בין פוליטיקה לתקשורת, כמו-גם ניסיון להבטיח עצמאות כלכלית ומחויבות פיננסית של רשות השידור
’האגודה לזכות הצבור לדעת’ קוראת לחברי הכנסת ולציבור כולו שלא לתמוך בנוסח המוצע לתיקון חוק רשות השידור, ולדרוש מהממשלה "להגיש לכנסת חוק אשר באמת יהפוך את הרשות לציבורית". בנייר עמדה הגישה השבוע בנושא אל השר יצחק הרצוג, הממונה על הרשות, ואל שורה של חברי כנסת, טוענת האגודה כי נוסח ההצעה כולל תיקונים מרחיקי לכת בחוק אשר משנים בצורה מהותית את דמותה של הרשות והופכים אותה ל"בבואה של המיעוט האליטיסטי התקשורתי כלכלי של מדינת ישראל".

בתחילת החודש אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את ההצעה לתיקון החוק, שכללה הרכבת מועצת מנהלים לרשות השידור (בדומה למועצת הרשות השנייה), אשר היא תמנה את המנכ"ל – שלא כנהוג עד כה, לפיו ממונה המנכ"ל על ידי הממשלה. לפי ההצעה, את המועצה תבחר ועדת איתור שתוקם במיוחד לשם כך.

לפי אנשי האגודה, הרכב ועדת האיתור המוצע הוא אליטיסטי במהותו, מאחר שהוא כולל שופט בית משפט מחוזי, חבר סגל אקדמי (אך לא מהמכללות), ושני נציגי ציבור בעלי מעמד בתחום התרבות, שלטענתם "מומלצים על ידי גופים אליטיסטיים בלבד. ארגוני הנשים וארגונים חברתיים אינם במשחק, ואין אף גוף שומר מצוות בין המציעים". אלה נוספים לנציג ציבור בעל מעמד בתחומי הכלכלה והניהול, "שהוא מועמד של לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים בלבד - מקרה קלאסי של קשר בעייתי בין הון ושלטון", טוענים באגודה.

כמו כן, טוענים באגודה כי מורשת היהדות שהיתה סעיף עיקרי בחוק הקיים נדחקת לפינה בחוק המוצע. זאת ועוד: למרות שהחוק החדש אמור לבטל את התלות בפוליטיקה, טוענים באגודה כי אין בו הפרדה אמיתית בין פוליטיקה ותקשורת, ומסבירים כי "יו"ר מועצת המנהלים מתמנה על ידי השר הממונה. הממשלה רשאית לפטר את המנכ"ל. תקציב רשות השידור איננו סגור ונשלט על ידי האוצר, ואין אפילו ניסיון להבטיח עצמאות כלכלית ומחויבות פיננסית של הרשות. אף אין בחוק המוצע כל מעמד לציבור אשר מאפשר לו להבטיח שהרשות אכן תעמוד ביעדים שהחוק מציב לה".

בהתייחס לסעיף ההכנסות, אומרים באגודה כי "החוק מרחיב את תחום הפרסומת ברשות, דבר הגורם לכך שהכסף ולאו דווקא האיכות יהווה גורם משמעותי בהליכי קבלת ההחלטות ברשות".

מלים כדורבנות

ב-1922 עלה [זאב] פון וייזל ארצה. לימים נשאל על ידי שגריר אוסטריה מדוע לא חזר לווינה לאחר המלחמה, וענה: כשהייתי סטודנט בווינה, היו כתובות על קירות ודלתות בתי השימוש: "יהודים החוצה!" ואני, ספרות של בתי שימוש לוקח ברצינות.

ומה יקרה עם המוזיאון של אסירי המחתרות - היכל הגבורה

גאידמק ואברמוביץ עשויים לממן פינוי מגרש הרוסים בי-ם


אנשי העסקים ארקדי גאידמק ורומן אברמוביץ עשויים לממן את פינוי מתחם מגרש הרוסים בירושלים, לשם החזרת המבנים לחזקה רוסית. מבקר המדינה הרוסי, סרגיי סטפשין, שביקר בישראל, אמר אתמול כי סיכום ברוח זאת הושג באחרונה עם שניהם. סוכנות הידיעות "ריא נובוסטי" דיווחה אתמול כי סטפשין הבהיר במפגש עם יוצאי חבר המדינות בישראל כי חוזה המסדיר את העברת המתחם לבעלות הפדרציה הרוסית ייחתם ב-2008.

מאז 2006 פועל נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, להשבת הנכסים שבמתחם לחזקה רוסית. מקורות המעורים במגעים אמרו אתמול כי מעמדה של ישראל בנכסים הוא של "דייר מוגן" והדיונים שהתנהלו בשנים האחרונות נגעו לגובה הפיצוי שתקבל ישראל תמורת פינוי הנכסים.

מתחם מגרש הרוסים נבנה במאה ה-19. בתקופת המנדט הבריטי הוסבו המבנים לתחנת משטרה, לכלא ולבית משפט. עם קום המדינה נרכשו הזכויות לשימוש במבנים על ידי ממשלת ישראל, בין השאר, באמצעות יצוא משלוח גדול של תפוזים מישראל לרוסיה. מאז שוכנו במתחם, בין השאר, בית המשפט העליון ומשטרת ירושלים. כיום פועלים במקום בית משפט השלום בעיר, משטרת המחוז ומתקן המעצר של ירושלים. באכסניית חצר סרגיי הסמוכה, שגם אותה עתידה ישראל לפנות לבקשת השלטונות הרוסיים, פועלים משרד החקלאות והחברה להגנת הטבע. המקורות אמרו אתמול ל"הארץ" כי "בעבר כבר העלו אישים רוסים את האפשרות שאנשי עסקים פרטיים יישאו בהוצאות הקמת בית משפט חלופי ובהעתקת המוסדות האחרים הפועלים במתחם".

סאדאת והר-הבית

ישראל ליפל ליווה את סאדאת כמנכ"ל משרד הדתות, ואירגן את ביקורו בהר הבית. כיהודי שומר מצוות נמנע ליפל מלהיכנס אל תוך ההר. "סאדאת שאל אותי, מדוע איני נכנס אתו פנימה. הסברתי לו שההלכה היהודית רואה באתר מקום כה קדוש, עד שהיא אוסרת על יהודים להיכנס פנימה עד ביאת המשיח. סאדאת ביקש להבין את מהות האיסור וקיבל ממני שיעור בהלכות הר הבית".

מקור

אה, ככה אין רדיו פיראטי

משרד התקשורת
לשכת הדובר
רח ' יפו ,23 ירושלים 91999 טל . 02/ 6706323 פקס . 02/ 6706372

ט ' כסלו תשס " ח
19/ 11/ 2007

הודעה לתקשורת

מדינת ישראל והרשות הפלשתינית יחדשו את ישיבות ועדת התקשורת
המשותפת וידונו בהקצאת תדרים לשימושים אזרחיים
ישראל מסייעת להקצאת תדרים ומסלול בחלל עבור לווין התקשורת
הפלשתיני הראשון
=================

לאחר תקופה ממושכת , שבמהלכה לא התקיימו פגישות ועדות התקשורת
המשותפות בין ישראל והרשות הפלשתינית , הסכימו הצדדים לחדש את השיחות
ביניהם , במגמה חיובית , לסכם לוח זמנים להקצאת תדרים לשימושים אזרחיים ,
שיסייעו לפיתוח כלכלה הפלשתינית . הוועדה הוקמה בהתאם להסכם הביניים בין
ישראל לרשות .

משלחת ישראל לכנס הרדיו העולמי של ארגון התקשורת הבינלאומי שהתקיים
בז ' נבה , בראשות משנה למנכ " ל משרד התקשורת , משה גלילי , סיכמה בימים אלה
עם נציגי הרשות הפלשתינית על חידוש מפגשי הוועדה הטכנית המשותפת , תוך
קביעת לוח זמנים מזורז להקצאת תדרים לשימושי תקשורת אזרחית שיסייעו
לפיתוח הכלכלה הפלשתינית .

כמו כן , פעלו שתי המשלחות במשותף לשם הקצאה עתידית של מסלול בחלל
ותדרים עבור לווין תקשורת פלשתיני ראשון , במסגרת תוכנית התדרים העולמית
שאמורה להתבצע בארבע השנים הקרובות .
השימוש בלווין יהיה לכשהרשות תוכל להעמיד לווין מסוג זה , ועל פי סטאטוס
ההסכמים בין ישראל לרשות .

המגעים בין הרשות למשלחת ישראל בראשות השגריר יצחק לבנון והמשנה למנכ " ל
משרד התקשורת ובהשתתפות נציגי משרדי התקשורת והחוץ התנהלו באופן
אינטנסיבי במהלך השבוע האחרון בסיועו של יושב ראש הכנס , מר פרנסואה רנסי ,
מנהל רשות התדרים הצרפתית , והסתיימו בסיכום ששמר על האינטרסים
הישראליים וקידם את המשך פיתוח הכלכלה הפלסטינית .

שתי ההחלטות אושרו פה אחד על - ידי 2,000 נציגים שהגיעו מ - 200 מדינות .

רדיו"ש?

תחנת הרדיו החדשה תמחזר חלק מערוץ 7

יועצים משפטיים, יועצים כלכליים ויועצי תוכן יבחנו את הצעתה של קבוצה בראשות עמיחי זיון ויוסי סבן לשידורי רדיו למתנחלים. הקבוצה הינה היחידה שעברה את השלב הראשון במכרז, ואין לה מתחרים.

לפני סגירתה בגין עבירות על החוק, הייתה תחנת השידור ערוץ 7 מושא לקהל היעד של ציבור המתנחלים. אומנם הערוץ לא ישוב לשדר, אך הקול שיבקע ממקלטי הרדיו של תחנת השידור החדשה יזכיר במידה רבה את זה של ערוץ 7 הישן.

אותה גברת בשינוי אדרת? לא ממש. ל-Nfc נודע, כי המשקיעים בתחנה החדשה, תחנת 'רדיו"ש', גייסו כמה משדרני העבר של ערוץ 7, ובהם קובי סלע שישמש כמנהל התוכניות ויהושע מור יוסף, שישמש בתחנה שתוקם כאחראי תוכן. בערוץ 7 שימש מור-יוסף כמגיש וכעורך יומן "לפי שעה" וככתב בכנסת, וכיום הוא עוסק ביחסי ציבור.

הבסיס לתוכניות ברדיו החדש יהיה תוכניות עבר של ערוץ 7, אולם האופי של השידורים לא יישא אופי פוליטי ימני, ויחויב לעמוד בכללי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

ערוץ 7 עצמו אינו מחזיק במניות בתחנת הרדיו החדשה. האם יש קשר וסיכומים מוקדמים בין התחנה האזורית החדשה לערוץ 7 הישן? על כך משיב שמעון אלקבץ, יושב-ראש הדירקטוריון של התחנה החדשה באופן עקיף: "רצינו בחיבור כל הכוחות ביהודה ובשומרון. רדיו אזורי צריך וחייב לשקף את כל הזרמים. לא נתפשר ברמה התוכנית ונגייס את הטובים ביותר".

אלקבץ יודע על מה הוא מדבר. מאחוריו עומד ניסיון עשיר בתחום הרדיו. הוא מחזיק בבעלותו את רדיו דרום המפוצל וכן 50% מהמניות ברדיו תל אביב. כמו כן היה מועמד לתפקיד מנכ"ל הרשות השנייה ומכיר את ציבור המתנחלים בעיקר מהשנים בהן שימש כמשנה למנכ"ל חברת הירש מדיה המחזיקה בבעלות על עיתוני המגזר - "מקור ראשון" ו"הצופה" והיה מצוות ההקמה של המיזוג ביניהם. "הרצון שלנו זה לעשות רדיו שישדר למתיישבים ביהודה ושומרון ולבקעה. אנו מקבלים המון פניות ובסופו של דבר נבחר באנשים טובים שיובילו את התחנה", אומר אלקבץ.

יחד איתו הוא מביא את יוסי סבן מרדיו דרום - באר שבע ואת עמיחי זיון, תושב רבבה שבשומרון, לשעבר תלמיד בישיבת "עטרת כהנים" ומבעלי חברת יהלומים.

לפי המתוכנן, מהדורות חדשות ישודרו בכל שעה עגולה משבע בבוקר ועד לחצות ומבזקים. כמו כן ישודרו לפחות שלושה יומני של חדשות מקומיות ומהדורה אחת לילדים.

בתוך כחודשיים ימים תתכנס ועדת המכרזים של מועצת הרשות השנייה לאשר האם עמדה הקבוצה החדשה בכל תנאי המכרז ותוכל לעבור לשלב הבא של שידורים בפועל.

ראו גם ידיעה זו

קראתם פעם בולשיט?

את הסיבה העמוקה לשנאת אולמרט צריך לחפש בזרמי המעמקים של פסיכולוגיית ההמונים,
בתחושה הכללית של התפוררות הממלכתיות, אובדן דרך והעדר חזון - כל הגורמים המגדירים
משבר מנהיגות. הישראלים אולי מרוצים מבחינה אישית, אבל מדוכדכים מבחינה לאומית. אין
להם כיוון. דויד גרוסמן היטיב להגדיר זאת: "חוסר היכולת של המנהיגים לחבר את
הישראלים אל זהותם, להעניק משמעות כלשהי למאבק הקיום". אולמרט הוא קורבן של
הדינמיקה הזאת, אבל גם תורם לה בהתנהלותו הפוליטית והאישית. כמנהיג הוא מגלם את
משבר הזהות הישראלי - נטול חזון ברור, אינו בנוי ללכת בגדולות, פרקליט של קומבינות
זעירות השבוי בפרקטיקה של הישרדות. לא שיש מאורות אחרים בסביבה, אבל כשאנחנו
מסתכלים עליו, אנחנו רואים את עצמנו במקום לראות את מי שיכולנו להיות. ולכן אנחנו
לא אוהבים אותו

אהוד אשרי, הארץ, 18.11.07

אריה אלדד מתעמת עם גאלב מג'אדלה בעניין הר-הבית

היו"ר אחמד טיבי:

מודה לך. השאילתא הבאה, מס' 1448, של חבר הכנסת אריה אלדד, חפירות בהר-הבית. בבקשה.

1448. חפירות בהר-הבית

חבר הכנסת אריה אלדד שאל את שר המדע, התרבות והספורט
ביום י' באב התשס"ז 25 ביולי 2007:

קיבלתי היום סדרת תמונות של חפירות בהר-הבית, באזור כיפת הסלע. המשטרה נוכחת במקום אך אין כל פיקוח של אגף העתיקות על ממצאים המוצאים מהחפירות, ויש חשש חמור שיושמדו על-ידי הווקף.

רצוני לשאול:

1. האם נכון הדבר?

2. אם כן – מה ייעשה בטווח הזמן המיידי כדי להפסיק את הרס שרידי בית-המקדש?

שר המדע התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

אדוני היושב-ראש, מכובדי חברי הכנסת, אדוני חבר הכנסת ומכובדי אריה אלדד.

1–2. נושא החפירות בהר-הבית: כל העבודות – אני מקווה שאני גם קולע לכוונה שלך – כל העבודות של הווקף להנחת כבל חשמל שנערכו בחודשים יולי–אוגוסט 2007, בוצעו בליווי ובפיקוח של רשות העתיקות. אמר זאת גם מנכ"ל רשות העתיקות בוועדה לביקורת המדינה, לא מזמן. פיקוח על-ידי מפקחי רשות העתיקות ניתן בכל שעות העבודה שבהן בוצעה חדירה לתת-הקרקע, כפי שמתחייב מתפקידנו על-פי חוק העתיקות, התשל"ח–1978.

אני אגיד לך יותר מזה, אני אומר את זה גם ברור: מעולם לא הסתרתי את דעתי ואת עמדתי. אני פעלתי בחודשים האחרונים לייצר הבנות בין רשות העתיקות לבין הווקף האסלאמי, כי אני מאמין שזאת הדרך היחידה. זאת פעם ראשונה זה שש שנים שמתבצעת עבודת חפירה או כל עבודה שהיא כאשר הווקף עושה את זה ורשות העתיקות נותנת את הפיקוח שלה. זה בהסכמה, זה בהבנה, זה טוב לשני הצדדים, זה מונע את ההתלהמות ואת העימותים בכל צד וזה גם משרת את העניין, וגם את הקדוש-ברוך-הוא, שמשותף לכולנו. על כן, אלו הן העובדות. אני שמח שיש לי חלק ביצירת ההבנה הזאת ושיתוף הפעולה, ואני מקווה שכך יימשך.

היו"ר אחמד טיבי:

שאלה נוספת לחבר הכנסת אריה אלדד, בבקשה.

אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

תודה, אדוני השר. הייתי היום במעלה המוגרבים וראיתי שהעבודות שם הופסקו. גם שם מדובר בעבודות תשתית להנחת גשר, אבל החפירות הארכיאולוגיות הופסקו. לעומת זאת, רשות העתיקות, שאתה מופקד עליה, ליוותה את עבודות החפירה בהר-הבית, כשהיא נותנת גושפנקה חוקית לכאורה למצב שבו מעלים טרקטור לאתר, שהוא אתר מקודש ורגיש ביותר בארץ-ישראל. האם נבחנו חלופות לחפירה של 500 מטר בטרקטור על הר-הבית? ככל שאני מכיר, אל-אקצא נמצא בקיר הדרומי של הר-הבית. הנחת כבל חשמל חלופי מדרום היתה פותרת בעיה של חפירה של 500 מטר בטרקטור באתר עתיקות רגיש. האם נבחנה חלופה להצבת גנרטור זמני, כי העבודות הוגדרו כדחופות בזמן הרמדאן? האם לא מעלו אגף העתיקות או רשות העתיקות, באחריותך, בתפקיד שלהם לשמור את אתר העתיקות הרגיש ביותר בארץ-ישראל?

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

לא מסתדר לי, כבוד חבר הכנסת אלדד. מצד אחד, חארם-א-שריף, נדמה לי שהוא לא באחריות רשות העתיקות. החפירות בוצעו בחארם א-שריף, באל-אקצא.

אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

ודאי שהוא אחראי.

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

לא, לא, סליחה, עם כל הכבוד. חארם א-שריף, אל-אקצא, עם כל הכבוד, הוא לא באחריות רשות העתיקות.

אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

אין בחוק הישראלי - - -

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

תסלח לי, עם כל הכבוד לחוק הישראלי, שאני מכבד ושכאן חוקקו אותו, עם כל הכבוד, אל-אקצא הוא לא באחריות – עם כל הכבוד שלנו – אתה רוצה ללכת להלכה? ההלכה אומרת שאסור לעלות לאל-אקצא ולחארם א-שריף. אתה יודע שהדתיים אוסרים עלייה ליהודים.

היו"ר אחמד טיבי:

אם יש חילוקי דעות, אני מוכן עכשיו להעלות את זה להצבעה.

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

לאיזה מחפר אתה מתכוון? מחפר מוסלמי? רשות העתיקות הם בינתיים לא מוסלמים.

אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

חוקי מדינת ישראל. חוק מדינת ישראל חל על הר-הבית או לא?

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

לדעתי, ודאי שלא.

אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

אני שמח, אתה משקף את עמדת ממשלת ישראל.

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

סליחה? קודם כול אני אומר לך את דעתי. לפני שאני שר בממשלה אני קודם כול אדם ואזרח ומוסלמי.

אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

עלית לדוכן כשר בממשלת ישראל. האם לדעתך חוקי מדינת ישראל אינם חלים על הר-הבית?

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

סליחה, אתה יודע שאני יכול לפטור אותך מכל הדבר הזה ולהגיד לך שאני רוצה לבדוק, אני רוצה ללמוד, אני רוצה לדעת, אני רוצה להזמין את רשות העתיקות, אני רוצה להתייעץ עם רשות העתיקות.

אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

אבל אתה אומר שהוא לא חל.

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

אני לא מתכוון להתחמק. אל-אקצא, עם כל הכבוד – עכשיו אני אומר לך את דעתי. ממשלת ישראל, אני אלך לבדוק מה היא אומרת ממשלת ישראל, וחוקי מדינת ישראל. אל-אקצא זה מקום קדוש למוסלמים. לפני 1967 הוא לא היה במדינת ישראל, ויש סטטוס-קוו ויש שמירה על המקומות הקדושים. עם כל הכבוד לחוק, החוק נועד כדי לכבד את הדת ואת האדם ואת האזרח ולשמור עליו, ולא להיפך, לשעבד אותו. לכן אני אומר לך חד-משמעית. אל-אקצא, "חארם א-שריף, הוא לדעתי גם לא יכול להיות באחריותו של החוק הישראלי, כי זה אסור לנו בכלל לחשוב על דבר כזה, עם כל הכבוד.

אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

אני מברך אותך על עמדתך האישית, ואני מגנה את ממשלת ישראל שמינתה אותך לשר. אתה פועל בניגוד לחוקי מדינת ישראל.

אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):

זאת עמדת כל הממשלות.

אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

החוק הוא חד-משמעי.

היו"ר אחמד טיבי:

זאת היתה שאילתא, חבר הכנסת אלדד.

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

חבר הכנסת אלדד, אני אשמח ללמוד את החוק ולפעול לתקן אותו ולהביא אותו לראש הממשלה, האיש שהיום עומד בראש ממשלת ישראל, האיש הפרגמטי, המציאותי, שרוצה שיחיו כאן יהודים ומוסלמים יחד ונוצרים, ורוצה לקדם את תהליך השלום ורוצה לסגור פערים בחברה הישראלית כדי למנוע פיצוץ חברתי, כדי להבטיח עתיד טוב יותר לילדיך.

היו"ר אחמד טיבי:

דעתך נשמעה, חבר הכנסת אלדד, וגם דעת השר, המעניינת, נשמעה. תודה.

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

כדי להבטיח עתיד טוב לילדיך וכדי למנוע את המלחמה הבאה וכדי לייצר לך את הביטחון המלא באמצעות שלום צודק ובר-קיימא על-ידי הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.

היו"ר אחמד טיבי:

אתה שאלת שאלה והשר ענה, נקודה.

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

אני מציע לך, כפרופסור מלומד, להצטרף לתהלוכת השלום, שרוצה להבטיח את העתיד של ילדיך ואת ביטחונה של מדינת ישראל, כי למדנו במלחמה האחרונה, מלחמת לבנון השנייה: לא עומק אסטרטגי משחק תפקיד ולא הנשק הכי מתוחכם, ולא הנשק הכי חדיש. למדנו לדעת שהשלום הוא הערובה היחידה להבטיח את עתיד ילדינו ולהבטיח את קיומנו כאן כחברה דמוקרטית שראוי לחיות בה. על כן אני לא מציע לך, כיהודי שפוי וכיהודי נאור, שתחשוב לרגע שחארם א-שריף, אל-אקצא, חל עליו חוק מדינת ישראל. ראינו מה קרה כשיהודי - - -

אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

- - -

היו"ר אחמד טיבי:

השר אמר לך יהודי נאור ושפוי, ואתה מפסיק אותו. הוא אמר לך שאתה נאור.

אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

אתה נשבעת אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, ואתה מפר את החוק. אתה אומר שהחוק לא חל על הר-הבית ועל ירושלים. נשבעת אמונים לחוק.

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

חבר הכנסת אלדד, אתה יודע כמה פעמים אתה מפר כל יום את החוק הישראלי, באג'נדה האידיאולוגית שלך? אתה מפר כל יום כמה חוקי מדינת ישראל באג'נדה ובאידיאולוגיה שלך, כפרופסור מלומד וכאיש שיש לו - - -

אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

אתה מכיר את נוסח שבועת האמונים? אני לא נשבעתי לחוקים, אתה נשבעת לחוקים.

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

אני מודיע לך, בדרך הכי ראויה, אני איש חוק וסדר.

אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

אז אתה מפר אותו.

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

אני איש חוק וסדר, ואני אכבד את חוקי מדינת ישראל גם כאזרח, לא כשר, ועשיתי זאת בתור אזרח. היום, כשר, אני אכבד את חוקי מדינת ישראל על אחת כמה וכמה. אם יש סתירה בין החוק לבין האמונה העמוקה שלי, כמוסלמי, אני מודיע לך שאני אדע במה לבחור.

אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

אז תקום ותתפטר, כי עכשיו הצהרת שאינך מכיר בחוק מדינת ישראל על ירושלים.

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

אבל אני יודע, כבוד חבר הכנסת המלומד - - -

היו"ר אחמד טיבי:

אדוני השר, אתה ענית לו יותר ממה שצריך והדברים שלך נשמעו. הדברים שלו נשמעו יותר מדי פעמים. מדובר בשאילתא, בוא נסיים. תאמר משפט סיום.

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

אני מודה לך, מכובדי חבר הכנסת אלדד. שר אני יכול להיות אולי שנה, אולי שנתיים, אולי שלוש, אולי עשר, אבל מוסלמי נולדתי ואמות. ואני ממליץ לך, כאשר אתה שואל אותי שאלות שיש בהן אופי וצבע דתי, אף שאני לא דתי כפי שהיה רוצה לראות שיח' אברהים צרצור – אני מודיע לך, בין הדת שלי לבין שיקולים של שר יגבר השיקול של הדת שלי והלאום שלי. ואני אומר לך, עם זאת, אין שום סתירה בין שני הדברים. להיפך, אני גאה – אני יודע שזה מפריע לכם מאוד בימין הקיצוני הישראלי שיש שר ערבי מוסלמי בממשלת ישראל. אני יודע שזה מפריע לכם מאוד. אני מודיע לך בכבוד הראוי, שאני מתכוון להמשיך להיות שר בממשלת ישראל ולכבד את חוקיה, ואין סתירה בהיותי מוסלמי.

אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

חוק העתיקות חל על הר-הבית, איך אתה מיישב את הסתירה?

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

גם אם חוק העתיקות חל בחוק הישראלי, אנחנו פעלנו על-פי חוק בדרך הכי ראויה.

אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

אבל אתה טוען שהוא לא חל שם.

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

מבחינתי, כאיש דת, כדאי שתשמע את זה פעם נוספת - - -

אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

אתה שר בממשלת ישראל.

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

אני אומר לך את דעתי כמוסלמי, קשה לך עם זה, אני יודע את זה - - -

אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

לא, לך קשה, לי לא קשה.

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

קשה לימין הישראלי לחיות עם זה שבממשלה הזאת יש שר ערבי, אני יודע זאת.

אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

אתה מתכחש לחוק הישראלי.

היו"ר אחמד טיבי:

תודה רבה. אני מבקש לסיים את הוויכוח הזה מייד, גיליתי אורך רוח.

שר המדע, התרבות והספורט גאלב מג'אדלה:

לפי בקשת היושב-ראש, אני אסכם ואומר, אם כי הדיאלוג אתך נעים לי, כפי שעשיתי זאת בעבר – אני יודע לעשות דיאלוג עם אנשים גם אם דעתם שונה מדעתי. אני אומר לך באופן הברור ביותר, גם אם דעתכם לא נוחה מזה, ששר ערבי מוסלמי מכהן בממשלת ישראל, זאת המציאות.

היו"ר אחמד טיבי:

תודה רבה. תם סדר-היום עם שתי כותרות, גם מה שאמר השר לגבי אל-אקצא, והוא גם אמר שאתה אדם נאור, אני מקווה שלא נפגעת.

מקור

ספר חדש על בגין ותנועת החרות 1951 - 1955

הצעד הראשון לכס השלטון

יחיעם ויץ

תנועת החרות היא מפלגת השלטון רוב השנים מאז 1977. היא הוקמה ב- 1948 על ידי הפיכת האצ"ל ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית, שאמורה להתמודד במגרש הדמוקרטי הישראלי. בשנותיה הראשונות, המפלגה עברה משברים קשים שכמעט הביאו לקריסתה המוחלטת. סיבה מרכזית לכך הוא המאבק המר והנחרץ על דמותה ודרכה: מי היא – מפלגה שקמה מהמחתרת או מחתרת באדרת מפלגה? האם דרכה היחידה לשלטון היא דרך הקלפי, כפי שקבע מנהיגה מנחם בגין, או שמא יש לנקוט ב"אמצעים אחרים" כפי שקבעו מנהיגי הזרם הרדיקלי שבה?

המשבר החמור ביותר התחולל בשנים 1951 – 1952 שסימניו היו המפלה בבחירות לכנסת השנייה; היעלמותו העלומה של מנחם בגין לחצי שנה; ההפגנה האלימה נגד השילומים מגרמניה, שהיא ארגנה בירושלים ושדחקה אותה לשולי השוליים של הפוליטיקה הישראלית.

הספר מתאר את תהליך התרסקותה של חרות ומספר כיצד היא חזרה לדרך המלך וכיצד מנהיגה מנחם בגין הצליח להחזירה לנקודה הזאת. במסגרת מאמציו הוא נקט צעדים שערערו ערכים שהוא עצמו קידש, לכאורה: הסרת שאלת גרמניה מסדר היום התנועתי ובניית נתיב פוליטי שונה לחלוטין מנתיבו של מורו ורבו זאב ז'בוטינסקי.

הספר מסתיים בניתוח הצלחת תנועת החרות בבחירות לכנסת השלישית. היא נבעה מדרכו החדשה של מנחם בגין שקירבה את הפריפריה החברתית למרכז הפוליטי. ניתן לראות את גיבוש דרכה על ידיו באותן שנים כצעד ראשון בשביל הארוך שהוביל את תנועת החרות לכס השלטון.

פרופ' יחיעם ויץ מלמד בחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. תחומי מחקרו הם: הפוליטיקה הישראלית, הימין הישראלי, יחסי ישראל-גרמניה והשפעת השואה על החברה הישראלית.

מכתב התגובה שלי על התערוכה בבית התפוצות על המאבק למען יהודי בריה"מ

מחלוקת מוצנעת

שמחתי על שתום שגב הבחין, ברשימתו על התערוכה המוקדשת למאבק למען יציאתם של יהודי ברית המועצות, שבעצם הוצנעה המחלוקת הגדולה בין הקו האקטיוויסטי לבין הקו הדיפלומטי, שליוותה את המאבק שנים רבות ("גיבורים וטרמפיסטים", מוסף "הארץ" 9.11). כאחד שהשתתף בהפגנת ההמונים הראשונה בניו יורק, ב-1 במאי 1964, ועד לעלייתי לישראל ב-1970, ואף לאחר מכן - כשנסעתי ממקום שליחותי בלונדון לפגישת התייעצות עם אידה נודל (שנעדרת מן התערוכה), אלכסנדר לרנר, נתן שרנסקי ובני הזוג סלפאק במוסקווה בנובמבר 1976 - הייתי עד לניסיונות חוזרים ונשנים של ראשי הממסד הישראלי וגרורותיהם מקרב רוב המנהיגות היהודית בארצות הברית ובבריטניה לדכא את התופעה של הפעילות העצמאית.

משיחות התערבות, כמו שניהלו יורם דינשטיין במשרדי "המאבק הסטודנטיאלי למען יהודי ברית המועצות" בניו יורק ונחמיה לבנון בלונדון, ועד לחסימת דרכם של יאשה קזקוב (יעקב קדמי) ודב שפרלינג מלהיכנס לאסיפת פעילים במנהטן - הממסד היהודי והישראלי גילה יוזמה ויצירתיות יוצאת מגדר הרגיל ורק חבל שאותן דרכי חשיבה ותכנון לא הופעלו נגד רוסיה הסובייטית.

אולי הצליחו יהודים רבים לצאת מרוסיה הסובייטית, אבל כנראה שקשה להוציא מאחדים מהם את שיטות הפעולה הסובייטיות שאולי למדו שם.

ישראל מידד

שילה

עוד תלונה מוצדקת

הנה תלונתי על התבטאותו של בוני גינזבורג

בפתיח של התוכנית "ראשון בשער" במוצ"ש, 10.11.07, בשעה 22:00, כינה המנחה בוני גינזבורג את פסק הידן של בית הדין המשמעתי של התאחדות הכדורגל בישראל בעניינה של בית"ר ירושלים כ"מגוחך".

אינני מומחה לפסיקותיהם של אותו בית דין אבל אני מניח שמישהו שחשב שמכיוון שלא הייתה אלימות פיסית או בעצם כל מעשה פלילי אחר בהתנהגותם של אוהדי בית"ר, או שמישהו אחר אשר חשב שמכיוון שקריאות הבוז שנשמעו אינן נוגעות למשחק כדור הרגל של אותו ערב, היה זה מגוחך שבית הדין היה מטפל במקרה.

זאת אומרת, יש כאן הבעת דעה אישית של מר גינזבורג. אני הראשון שיכנע להערכותיו בלגבי כושרו של שוער או ביצועיו של בלם או שחקן אחר אבל לגבי הערכותיו של מר גינזבורג לגבי טיע פסקי-דין משמעתיים, ובמיוחד שבמשך כל השבוע הערוץ הראשון הביא פרשנים אשר הדגישו את ההיבט הפוליטי של המקרה, עדיף היה עם היה נמנע להביע את דעתו על פסק הדין.

אודה לך על התייחסותך לתלונתי ואשמח לקבל את מסקנותיך בנדון.

והנה תשובת הממונה על קבילות הצבור:

לישראל מידד שלום רב,

תלונתך מוצדקת.

אני מעביר את התלונה לתשומת ליבו של מר בוני גינזבורג באמצעות מנהל מח' הספורט.

בברכה,
אלישע שפיגלמן
נציב קבילות הציבור

העתק: ששי אפרתי, מנהל מח' הספורט, ערוץ 1
האגודה לזכות הציבור לדעת

משושי

מאת: שושה [mailto:shoshigri@gmail.com]
נשלח: Thursday, November 08, 2007 14:21
נושא: טלפון בהול



זה עתה קיבלתי טלפון ממקורות מוסמכים ויודעי דבר

המבקשים מטעמים מובנים להשאר בעילום שם


נאמר לי כי הופעל לחץ על מערכת מקור ראשון מכוחות הבטחון לסלק אותי מהעיתון

מאחר שאני גורם מפריע לכוחות המגרשים

וגם הקריאה לסרבנות מאימת על השלטון

אותו גורם מסר לי עוד כי

באופן דומה הפעילו כוחות הבטחון לחץ על ערוץ שבע לסלק את ערן שטרנברג שקרא אף הוא לסרבנות

מאחר והוה גורם מאיים על האפשרות לערוך את הגרוש

והפריע לשלטון.

אבקש להפיץ מייל זה בכל רשימת תפוצה אפשרית

תלונתי נגד בני ליס נמצאת מוצדקת

לישראל מידד שלום,

1. תלונתך נמצאה מוצדקת.

2. העברתי התלונה בליווי הערה לידיעת הכתב והמגיש.

בברכה,
אלישע שפיגלמן
נציב קבילות הציבור

זאת הייהת תלונה על השימוש במינוח מטרה
בכתבה

אבל אלישע שפיגלמן בחר עניין אחר:

אל: בני ליס
חיים יבין

שלום רב,

הנדון: "כרזות" - או "כרזות נאצה"


לוטה תלונתו של מר ישראל מידד.

אין ספק שהשימוש במילה "נאצה" היא בבחינת פרשנות והבעת דעה.

אנשי השומר למשל התקשטו בכאפיות כאות לגבריות והשתלבות במרחב...

מוטב שלא להגניב דעות לידיעות.


בברכה,
אלישע שפיגלמן
נציב קבילות הציבור

מדברי אולמרט בפורום סבן

למה אנאפוליס?
אנאפוליס – היא נקודת ציון, היא מתן גושפנקא בינלאומית לדרך המו"מ, למאמץ האמיתי להגיע למימוש החזון של שתי מדינות: מדינת ישראל – מדינת העם היהודי, ומדינה פלשתינית – מדינת העם הפלשתיני.

לא יהיה מו"מ על החזון, לא תהיה התמקחות על היעד הבסיסי הזה, אותו היטיב כל כך לנסח, נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו בוש, "שתי מדינות – לשני עמים". מדינה יהודית לעם היהודי – מדינה פלשתינית לעם הפלשתיני.

לא ננהל מו"מ על זכות קיומה של מדינת ישראל – כמדינה יהודית. לא נתמקח על זכות העם הפלשתיני – למדינה משלו.
זו וגם זו הם תנאי יסוד, עמדות בסיס , הסכמות מובנות מאליהן – שאין בלתן. כל שאלות היסוד, כל הבעיות המהותיות, כל השאלות ההיסטוריות המעיקות על הויכוח בינינו ובין הפלשתינאים – עומדות על סדר היום. לא נתחמק מאף אחת, לא נברח מדיון בכל אחת מהן.

אנאפוליס לא תהיה זירה למו"מ, אך היא בהחלט תהיה נקודת המוצא. אנאפוליס תהיה אדן הזינוק למו"מ נמשך, רציני, מעמיק, שלא יחמיץ שום סוגיה ולא יתחמק משום מחלוקת, שהעיבה על יחסינו עם העם הפלשתיני במשך שנים רבות.

מקור

מישהו יכול להסביר לי את הסתירה בין הכחול לכתום?

שירי מחאה טובים

מלים אלה תופסות אותך?

ילדתי, בשמיים הביטי,
איך האופק מוליד עננים,
איך הבית בו פעם חייתי
שוב חוזר להיות אבנים,
איך בארץ חמדת אבותינו,
שאהבתי, אוהב עד מותי,
מדי יום מלבינים את פנינו,
את מכשול לשלום, ילדתי. (2X)

הסתכלי איך רבים על הכתר
מלכים עירומים למכביר,
שקר צף על כל גל של האתר,
פירמידות צופות על העיר,
השכחנו את זכר מצרים,
שקידשנו אלפיים שנה?
עד מתי נתחנן על ברכיים
שגם לנו מותר מדינה? (2X)

איך דמו לבלון שיש חור בו
הימין והשמאל כאחד,
החוקים הם קרדום לחפור בו
את קברו של הלא-משוחד,
המציאות משונה מכל סרט,
השלום הוא עלה תאנה,
עד מתי לטובת המסגרת
נתעלם מזיוף התמונה? (2X)

עד מתי נחפש חברינו
בין עובדי אל הנפט הגולמי?
מקומו של בר-דעת איננו
בתוך סדר חדש עולמי.
איך נשלים עם שכנינו אי-פעם
כשהרצח מביא ירושה?
ילדתי, את האור, את הטעם,
לחיי בעידן הבושה. (2X)

ילדתי, בזכות טוהר כפייך
את אימת האליטה כולה,
בגבעות נטועים שורשייך,
עתידו של דורך – גאולה,
הזורעים בזדון דמעותייך
תבואתם יקצרו בלי רינה,
והיו למשסה כל שאסייך
והאבן לראש הפינה. (2X)

אז לכו לאתר זה
ותקראו ותשמעו

עוד תלונה - הפעם על בני ליס

במהדורת "מבט" הערב, יום א', 4.11.07, דיווח בני ליס אודות הדבקת כרזות המציגות את נשיא המדינה מר שמעון פרס בכאפייה. עוד בפתיח, אמר המחנה מר חיים יבין שמר פרס הופך ל"מטרה" של "כרזות נאצה". ופעמיים נוספות הזכיר מר בני ליס את המילה "מטרה" כשאמר "מציגים מטרה..." ו"המטרה היא הנשיא...".

השימוש במינוח "מטרה" ללא הקשר אחר בכתבה, לפי הבנתי, נועד ליצור בתודעת הצופה והמאזין את הרושם שמר פרס הוא מטרה תרתי משמע של רוצח עתידי.

כללי מסמך נקדי תובעים להימנע ממלים טעונות.

אם נכון הוא, כפי שמר ליס ציין בכתבה שבית המשפט אישר השימוש בכרזות עם דמויות פוליטיות בכפאיות, וחבל שהוא לא השיג תגובה בעניין זה, הרי אין בכך נאצה. אולי ניתן היה לומר "כרזות קשות" או אולי סתם, "כרזות המציגות הנשיא בכאפייה" ללא שום תוספת אחרת.

השידור הציבורי אינו נועד להשפיע באופן פוליטי אלא להציג בפני צרכני התקשורת את העובדות ותו לא. ראוי היה שמר ליס ירסן את הביטויים שלו ולהסתפק בהצגת "אינפורמציה מהימנה", כפי שחוק רשות השידור מחייב.

קבלתי תשובה על התנהגותו של חיים יבין כלפי הכתבת

לישראל מידד שלום רב,

1.
הערתך הועברה לידיעתו של מר חיים יבין.

2.
מעשיו והתבטאויותיו של מר יבין בזמנו הפנוי, מחוץ לכתלי רשות השידור אינם מעניינה של הרשות - וכמובן שאין לי כל דרך לטפל בתלונתך.


בברכה,
אלישע שפיגלמן
נציב קבילות הציבור

העתק: האגודה לזכות הציבור לדעת

נו, אפשר היה אולי לסקור את התנהגותו במסגרת כתבה על הטרדה מינית.

הרי גם הנשיא וגם חיים רמון ניצלו את זמנם הפנוי למטרות אלה גם, לא?

אה, כל ההבדל הוא מחוץ לכותי רשות השידור?

אבל השתתפותו בכנס דומני שולמה ע"י רשות השידור אז אולי יש כותלים וירטואליים?

ביאליק - דברים אחרונים

דברים אחרונים

חיים נחמן ביאליק

בשבת, יט' סיון, נפרד ביאליק לפני צאתו לחו"ל, מבאי "עונג שבת" ב"אוהל שם". הוא אמר:

"הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה. הנני מרגיש כי גם תל אביב שלנו והישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב, האסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם להכין פינה וצל, קורה של דירה בכלל, ולוא יהא בצריפים, נצלנו את אסונם למען בצע כסף. "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", "אשר קרך בדרך" ואומות שלמות נפסלו לבוא בקהל על "אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים בדרך בצאתכם ממצרים". כיצד קבלנו אנחנו את אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות.

הסימן השני למחלה הוא – הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סמא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עליה וגיאות. אין ערך לקרקע מלבד מה שהיא יכולה ליתן לבני אדם למזונותיהם בשעת חרום וסכנה. אנו עושים בקרקע מה שהספסרות בשעת המלחמה והמהפכות היתה עושה בלחם. שק הקמח היה עובר עשרות פעמים מיד ליד ויש היה מגיע שוב ושוב לאותה היד, ומחירו היה עולה ומגיע לסכומים מבהילים. אבל, סוף סוף לא היה זה אלא שק קמח. ה"מליונים" המרמים התנדפו כעשן.

סימן שלישי למחלתנו הוא – הבריחה מן הכפר אל העיר. חסד גדול עשה לנו הגורל, שנתברכנו בפועל העברי, שיצא אל הכפר לחדש את יסודות חיינו, לקשרנו אל האדמה. והנה עכשיו, עם מהומת השקר של הגאות בעיר, עוזב הפועל העברי את הכפר, מפקיד את העמדות הלאומיות שלנו ועובר לחיים הקלים שבעיר.

ומכאן, גם תקלה אחרת. סימן רביעי למחלת השעה – העבודה הזרה, הכיבוש הגדול של עשרות שנים, המבצר הלאומי הגדול, העבודה העברית, הולך ונחרב לעינינו ואין אנו שואלים את עצמנו, מה נעשה מחר, ביום פקודה וסכנה, כשפועלים נכרים ימלאו את מושבותינו, מי יעמוד לנו, מי יגן עלינו ביום סערה ושואה...

והנה הסימן העקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחרבן הפנימי של המפלגות הקצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע. חולה הוא הישוב, וחולה תל אביב שלנו ואני מברך אתכם ואותי שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה."

איזכור בוולוט אונדרגרונד Velvet Underground

חיים מבין?

ישראל מידד משילה נזעק להגן על אביגיל לאפין מנרג' מפני הטורף האכזר חיים יבין, אבל אני אומרת, סתם חתלתול שרוצה להיראות נחמד. הרי זה בשידור נוכח כולי עלמא, אז ברור שלא מדובר בהטרדה מינית.

לדעת על החרם נגד אריאל זילבר

הנדון: החרמת יוצר בשל דעותיו הפרטיות

האגודה לזכות הציבור לדעת תומכת נחרצות בשמירה על חופש הביטוי והבעת דעות, כל עוד אלו אינן מהוות הסתה ו/או עבירה על החוק.

לאור זאת אנו מבקשים להביא לתשומת ליבכם את הנושא הבא-
בעת האחרונה ישנה התלהמות ציבורית כנגד דבריו של הזמר אריאל זילבר הקורא לשחרר את יגאל עמיר.
אריאל זילבר הצטלם לסרט תעמולה של הארגון ’הוועד למען הדמוקרטיה’, שיצא לקראת יום הזיכרון ה-12 לרצח יצחק רבין, הקורא לשחרורו של יגאל אמיר. בסרט קורא זילבר להעניק זכויות אזרח לעמיר, כפי שמעניקים, לטענתו, לאסירים אחרים.

העניין עורר סערה תקשורתית ותגובות מצד אנשי תרבות ותקשורת. המוזיקאי שי גבסו ביטל הופעה משותפת עם זילבר בפסטיבל הפסנתר בסוזן דלל (30/10-2/11), העיתונאי עמנואל רוזן שיצא בקריאה להחרים את זילבר בתוכניתו ’השורה התחתונה’ בערוץ 2 וכן יו"ר הרשות השנייה, נורית דאבוש, במסגרת תוכנית הבוקר של רפי רשף בגלי צה"ל בתאריך 23/10/07, קראה לעורכים מוזיקליים שלא להשמיע את שיריו. בהמשך דבריה הדגישה כי זו דעתה הפרטית בלבד. כאמור, הגב' דאבוש מכהנת בראשו של גוף ציבורי ולאמירה מעין זו מאדם בתפקידה הינה בעלת משמעות רבה.

אמירות מקוממות של אמנים אינם דבר חדש. החברה הישראלית הוכיחה בעבר כי היא בוגרת דיה להבין שיצירה ואמירה של אמן, אינן אותו דבר והמשיכה לקבל גם אמנים בעלי אמירות חריגות.
לראיה כמה דוגמאות:
יגאל תומרקין, יולי 1986 – "כשאני רואה את החרדים אני מבין את הנאצים שרצחו אותם בשואה", אמר הפסל בראיון לעיתון 'תל אביב'. שנתיים מאוחר יותר, במאי 1988, אמר תומרקין בראיון ל''ידיעות אחרונות': "כשרואים אותם (את החרדים) מבינים מדוע היתה שואה, מדוע לא אוהבים יהודים... ברור שברגע שרואים את השחורים האלה, שמשריצים ילדים על ימין ועל שמאל...", וכן "אני מזהה דתיים לפי הריח שלהם". למרות כל התבטאויותיו השנויות במחלוקת, קבל תומרקין את פרס ישראל לפיסול והוא מוסיף להיות יוצר מוערך ורצוי במסגרות רבות.
הזמרת יפה ירקוני, זוכת פרס ישראל, אפריל 2002- בתוכניתו של רזי ברקאי 'מה בוער' ששודרה בגלי צה"ל ערב יום הזיכרון השוותה ירקוני בין תמונות הילדים בשטחים לאלה של היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה. גם הגב' ירקוני לא הוקעה או הוקצתה מחוץ למעגל הלגיטימציה של האמנות בשל הבעת דעה זאת.

"האגודה לזכות הציבור לדעת" אינה מזדהה עם אף אחת מהאמירות שהוזכרו, אך כאמור אין זה עיקר העניין. אנו סבורים כי יש לקיים הפרדה בין דעותיו הפרטיות של אדם והשקפת עולמו, לבין יצירותיו. יש להגן באופן שווה על חופש הביטוי של הדובר בין אם מדובר בימין או שמאל. אנו מוחים כנגד סתימת הפיות, הצרת חופש הביטוי והפגיעה הקשה בפרנסתו של היוצר.

אנו קוראים לכם להביע את מחאתכם כנגד קריאות אלו-

הגב' נורית דאבוש- יו"ר מועצת הרשות השנייה- doveret@rashut2.org.il

הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, ת.ד. 3445 ירושלים, פקס 02-6556287
מר עמנואל רוזן- עיתונאי חדשות ערוץ 2- השורה התחתונה hashura@reshet.tv
שי גבסו בפסטיבל הפסנתר- אל חברת "הליקון" המייצגת את הזמר info@helicon.co.il