האירוע בצומת שילה

על האירוע, כאן

התמונות ממצלמתו של יונה צורף

מיקרוסקופ - 27.3

השטרנהל הבא/ ישראל מידד

וכך כתב פרופסור ירון אזרחי בעיתון 'הארץ' ביום חמישי בשבוע שעבר, ברשימה שכותרתה "רק איפוק יעצור את ההידרדרות": "אין ספק בלבי שמנהיגי הימין הישראלי, כמו שאר הציבור בארץ, כואבים כל פגיעה בנפש ובגוף של אזרחים ישראלים תמימים. אך דומה שלא ניתן להתכחש לעובדה שגם הם, בדומה לחמאס, מפיקים רווח פוליטי גדול מן המעגל של פיגועים ופיגועי-נגד הממלכדים את ממשלות ישראל והרשות הפלשתינית ומשתקים את התהליך המדיני".

עם כל האי-כבוד לפרופ' אזרחי, אין דמיון בין מנהיגי הימין הישראלי לחמאס. נכון שאין הם נרתעים מסיכונים, אך אין למנהיגי הימין הישראלי כל רצון לזכות בהישג מדיני כלשהו במחיר מכוון של דם יהודים.

אבל איפה היה העורך? איפה היה השיקול המיושב אשר ימנע מפסקה כזו להתפרסם בכלי תקשורת ישראלי? לא היה איש במערכת "הארץ" שחשב שאולי יש לתבוע מאזרחי לנסח את דעותיו בצורה אחרת? ואולי פשוט פרופ' אזרחי רוצה להיכנס לנעליו של פרופ' זאב שטרנהל, שאמור לקבל את פרס ישראל, למרות מאמר ב'הארץ' שבו התיר את דמם של המתנחלים.

זכויותינו על הארץ

בגידה ותוכנית ההינתקות


עו"ד הווארד גרייף


בתגובתו על מאמרי, "טרנספר של יהודים מאסכולת אריאל שרון", שפורסם תחילה בנתיב ואחר-כך באתר Nfc, שבו טענתי שכל חברי ממשלת ישראל, ובמיוחד אריאל שרון עצמו, יכולים וצריכים לעמוד לדין באשמת בגידה על שעיצבו תוכנית לגרש שמונת אלפים יהודים מבתיהם באזורים מיושבים של ארץ ישראל, קובע הכותב המסתתר מאחורי הכינוי "עובר אורח" (להלן: ע"א) שבכל דיון בדבר התוכנית הזאת "את נושא 'הבגידה' במדינה יש להוריד מסדר היום". קביעה זאת מהווה עצה רעה וגם חשיבה רעה!

פשע הבגידה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בסעיף 97(א) ו97(ב) של חוק העונשין, נרשם בספר החוקים של מדינת ישראל במטרה מפורשת למנוע מקרים שבהם יוותרו ראשי הממשל שלנו מרצונם החופשי על חלקים מהבית הלאומי היהודי או מארץ-ישראל שהיו נתונים לריבונותה דה יורה או דה פקטו של מדינת ישראל - או ייסוגו מהם. על-כן, המדובר בחוק שיש לאוכפו, ולא להתעלם ממנו, ולא - הוראות החוק החשובות הללו, שתוכננו לשמר את שלמותה הטריטוריאלית ואת ריבונותה של המדינה על ארץ-ישראל, יהיו למעין אבן שאין לה הופכין. בניגוד לכוונתם של מנסחי סעיף 97(א) ו-97(ב), מעולם לא נאכפו הוראות חוק אלה, לא על-ידי היועץ המשפטי לממשלה ולא על-ידי בית-המשפט העליון. עובדה זו מסבירה מדוע רווח כל-כך פשע הבגידה בישראל, במיוחד מאז השנים 1993-1992 כאשר פתחו יצחק רבין ושמעון פרס את "תקופת אוסלו" והחל תהליך הנסיגה הטריטוריאלית מיהודה, שומרון ועזה ברצינות. יתרה מזו, פשע זה יהיה רווח גם בעתיד עד אשר הוראות חוק אלה ייאכפו על-ידי שלטונות החוק.

לדעתו של ע"א, "חבל שהכותב לא בדק את החוק והפסיקה לעומק, ואז היה יודע כי אין כל שחר לטענה כי ממשלת ישראל 'בוגדת' במדינת ישראל". הוא מתייחס במיוחד לסעיף 91 לחוק העונשין, הנוגע למשמעות המלה "כוונה", וכן לפסק-דינו של בית המשפט העליון בשנת 1992 (שניתן על-ידי השופט מנחם אלון) במקרה של "תנועת נאמני הר-הבית וארץ-ישראל נ' ראש הממשלה ואח'". נראה כי אין ע"א נוהג לקרוא את כתב-העת "נתיב", שהרי אם לא-כך, היה בוודאי מבחין במאמרי שם על עבירת הבגידה כפי שהיא מפורשת בחוק העונשין, ביחס להסכם הביניים מה-28 לספטמבר 1995, שם דנתי בסעיפים 91, 97, 99 ו-100. נראה גם, שאת נייר העמדה שלי, שפורסם בינואר 1999 על-ידי מרכז אריאל למחקרי מדיניות בשם A Petition to Annul the Interim Agreement, שבו התייחסתי לפסק-דינו של מנחם אלון. על-כן טועה ע"א טעות מוחלטת כשהוא נוזף בי על כך שלא עיינתי כביכול בכל סעיפי החוק הרלבנטיים בחוק העונשין בנוגע לבגידה ועל כך שהתעלמתי כביכול מפסק-דינו האמור של בית המשפט העליון.

תמצית טיעונו של ע"א, כפי שהיא מופיעה במובאה שהוא מצטט מ"דברי הכנסת" משנת 1957, היא שלא משנה מה עושה ממשלת ישראל או מה מאשרת הכנסת, לא ייתכן להעלות טענה כאילו מתבצעת בגידה. טיעון זה שגוי ומנוסח בצורה עיוורת. הוא מושתת על ההנחה שהממשלה והכנסת, ביחד או כל אחד לחוד, אינן יכולת לפשוע! הן עליונות, מעבר לכל ערעור או הרהור משפטי. דעה כזו הולמת הרבה יותר אדם החי תחת משטר דיקטטורי מאשר אזרח של דמוקרטיה מודרנית שבה חל החוק על הכל, ולא רק לפשוטי העם, אלא גם למנהיגים בכירים ובכללם - הממשלה עצמה.

האם מעולם לא שמע ע"א על דוקטרינת "החריגה מסמכות" או מעשים בלתי-חוקתיים הנעשים בידי זרועות השלטון המבצעת והמחוקקת, מעשים שהם מעבר לגבולות סמכותם? אולי בבריטניה אין הממשלה והפרלמנט יכולים להפר חוק, לפחות עד להצטרפות בריטניה לאיחוד האירופי, אולם המצב שונה לחלוטין בארה"ב, בקנדה ובדמוקרטיות נוספות, שם הממשלה, הקונגרס (ארה"ב) והפרלמנט (קנדה), וכן בתי המחוקקים של המדינות או של המחוזות, כפופים כולם להגבלות הנכפות עליהם על-ידי החוקה הכתובה, כלליה והנורמות שלה. אם אחד הגופים הללו פועל בניגוד להוראות המשפט החוקתי של המדינה, בתי הדין מוסמכים לבטל את מעשיהם או את תחיקתם. נראה, כי ישראל מתפתחת לכיוון הזה, לאחר שחוקקה חוקי-יסוד רבים אשר לא הממשלה ולא הכנסת רשאיות להפר אותם.

באשר למצב המשפטי בישראל, אני קובע בפסקנות שלא הממשלה ולא הכנסת מוסמכות לשנות או לצמצם את תחולתה ואת משמעותה של זכות השיבה היהודית, המתירה ליהודים לא רק לעלות לארץ-ישראל אלא גם להתיישב בכל אזור של הארץ הכפוף בפועל לשליטה ולשיפוטה של מדינת ישראל - זכות בעלת חשיבות לא פחותה. אם-כן, זכות זו חלה על עזה ועל צפון השומרון, אשר תושביהם היהודיים יועתקו בכוח וללא הסכמתם - במסגרת תוכנית ההינתקות - מהבתים שהם מתגוררים בהם זה זמן רב ויועברו לאזורים אחרים של ארץ-ישראל. צעד זה מהווה הפרה גסה של זכות השיבה היהודית, זכות החלה על ארץ-ישראל כולה והמהווה את תשתית הציונות. זכות זו התקיימה במשך אלף תשע מאות שנה קודם להקמת מדינת ישראל, ובדבריו בני-האלמוות של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, היא אשר בנתה את המדינה. זכות זו גולמה בחוק השבות שאומץ על-ידי הכנסת ב-5 ליולי 1950. אף-על-פי שאין הוא נושא את השם "חוק-יסוד", מונח שהתחדש מספר שנים לאחר מכן, הוא למעשה "יסודי" יותר מכל חוק אחר שנתקבל במדינת ישראל, כפי שנראה בעליל מדבריו של בן-גוריון כשהניח את הצעת החוק על שולחן הכנסת.

אם תצמצם הממשלה את תחולתו של החוק הזה לאזורים מסוימים של ארץ-ישראל בלבד, ותהפוך תוך כדי כך אזורים אחרים ל"יודנריין", כגון דרום-עזה, שם שוכן גוש קטיף, או צפון-השומרון, ארצו עתיקת-היומין של שבט אפרים, בוודאי יהיה הדבר משום מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה של המדינה וכן מעשה המצמצם את שלמותה הטריטוריאלית. בדיוק מעשים מסוג זה הם הנאסרים על-ידי סעיף 97(א) ו-97 (ב) לחוק העונשין. לכן, אין לטעון ברצינות, כפי שטוען ע"א וכפי שטוענים אחרים, שלממשלה - אפילו בגיבויה של הכנסת - יש "סמכות כדין" לשלול את זכות השיבה היהודית, הכוללת בעת ובעונה אחת את הזכות להתיישב, או לכרסם בה בכל אזור שהוא מארץ-ישראל שבשליטת מדינת ישראל.

הממשלה והכנסת, הנשלטת בפועל על-ידי הממשלה, מחויבות לקיים את הנורמות היסודיות של מדינה יהודית. פירוש הדבר, בין היתר, שלא להפר את זכותם של יהודים לשוב לארץ-ישראל, שלא לעקור יהודים מיישובים שהוקמו כדין, שלא לבטל את הצביון היהודי של המדינה, שלא לכונן בארץ-ישראל מדינה וממשלה זרה, כפי שנעשה כיום, ואף לא להכיר בזכויות הלאומיות הנטענות של ערבים (הנקראים שלא כדין "פלשתינים") ביהודה, שומרון וחבל עזה. האזורים האחרונים האלה מהווים חלקים בלתי-נפרדים של הבית הלאומי היהודי, השייכים על-פי דין לעם היהודי, אשר מייצגו הוא מדינת ישראל. אזורים אלה אינם חלקים של בית לאומי ערבי, עניין שיושב כבר בוועידת השלום שנערכה בסן רמו באפריל 1920.

יש להכיר בכך שהיחידים שהם בעלי היכולת והכוח לבצע מעשה ממעשי הבגידה המנויים לעיל הם הממשלה יחד עם הכנסת, ראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון ורמטכ"ל צה"ל. הוויתור על שטח או הפגיעה בריבונותה של המדינה אינו בהישג ידו של פקיד ממשלתי זוטר או אזרח מן השורה. לכן תמים הוא המאמין שהממשלה ומנהיגיה הבכירים אינם יכולים לבגוד במסגרת סעיף 97, כאשר הם היחידים המסוגלים אמנם לעשות כן. אם אותם נפטור מעונש, אז כל סעיף 97 מיותר הוא, ויש למחוק אותו מחוק העונשין. לפרש סעיף 97 בדרך שע"א ממליץ לפרש אותו מהווה דוגמה קלאסית של ביטולו על-ידי פירושו של טקסט מחוור וחד-משמעי המורה לממשלת ישראל ולראשיה כמעט במפורש להימנע מכל פעולה בלתי-חוקית הנוגעת למסירתו ללא-יהודים של חלק כלשהו של ארץ-ישראל מיקרה מכל.

יש סברה, שלפיה הסיבה העיקרית להכללת סעיף 97 בחוק העונשין כאשר הוגשה לכנסת הצעת החוק ב-30 לספטמבר 1956 היתה למנוע את הוויתור הפזיז על הנגב או למצרים או לירדן על-ידי ממשלת ישראל כדי לכונן בין שתי מדינות אלה גשר יבשתי. לראשונה הועלה רעיון זה בשנת 1948 על-ידי מזכיר המדינה האמריקני, ג'ורג' סי. מרשל וכן על-ידי מקבילו הבריטי, ארנסט בווין. יתרה מזו, במסגרת ההצעה הנודעת-לשמצה של הרוזן פולקה ברנדוט משבדיה, הומלץ שישראל תוותר על 10,000 קמ"ר מהנגב הדרומי ועל כ-400 קמ"ר מדרום-יהודה, ויתורים שהיו מצמצמים את שטח הבית הלאומי היהודי והמדינה היהודית החדשה לכדי 5,000 קמ"ר בלבד. שטח מצומצם זה היווה כחמישה אחוזים בלבד משטחו המקורי של הבית הלאומי - כ-100,000 קמ"ר - כפי שנצפה בהסכם הגבולות הצרפתי-בריטי מה-23 לדצמבר 1920. מבחינה זו, היתה המלצת ברנדוט גרועה אפילו מתכנית החלוקה של הלורד פיל משנת 1937, אשר הועידה למדינה היהודית המתוכננת שטח רב מעט יותר. הן וושינגטון והן לונדון, בגילוי נטייה אנטי-יהודית קיצונית, הגיבו בחיוב על הצעה מעוותת זו, ובכך עודדו את הקצנת העקשנות והשנאה הערבית כלפי מדינת ישראל שזה עתה נולדה.

בתקופה שכיהן משה שרת הן כראש הממשלה והן כשר החוץ (מדצמבר 1953 ועד נובמבר 1955), שוב האיצו ארה"ב ובריטניה בישראל לוותר ויתורים טריטוריאליים בנגב כדי לאפשר את כינון הגשר היבשתי הנ"ל בין מצרים לירדן. הן מזכיר המדינה ג'והן פוסטר דאלס והן שר החוץ הבריטי אנתוני אידן צידדו בפשרה בין גבולות החלוקה של האו"ם לבין הקווים שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו ב-1949. רעיון רעיל זה נשקל על-ידי שרת, שעורר בכך חשדות שהוא עלול לוותר כדי לפייס את דעת-הקהל הבינלאומית.

לעומת זאת, דוד בן-גוריון, תומך נלהב של רעיון יישוב הנגב, דחה על הסף את התוכנית מכל וכל. הודות לבן-גוריון, ששב ומילא את תפקיד ראש הממשלה אחרי שרת, שמו קץ לרעיון מטורף זה שהיה גורם נזק אדיר למדינה הצעירה ואף היתה מסכנת את עצם קיומה. בצורה דומה, בלתי-אחראי לא פחות מצד ממשלת שרון לוותר על עזה המיושבת יהודים, כששים וחמשה ק"מ מתל-אביב שניתן לעבור אותם ברכב אזרחי תוך כשעה, וכן על צפון השומרון ועל-ידי כך לחשוף את עפולה למתקפת טילים טרוריסטית. כפי שקבע בן-גוריון כשהציג בפני הכנסת את ממשלתו החדשה ב-2 לנובמבר 1955, הביטחון פירושה התיישבות, במיוחד במרחבים הריקים של הדרום ושל הנגב. שרון מתכוון עתה לוותר על אדמות החיוניות לביטחונה של ישראל, עובדה שבעצמו קבע אותה לפני שהפך הן את עורו והן את עמדתו בצורה שלא ניתן להבינה. בכל מקרה, אדמות אלה, כיון שהן חלק של מורשתו ונחלתו של העם היהודי מאז תקופת אבות האומה, אסור שיוותרו עליהן לטובת ערבים ומתגוררים בארץ-ישראל והמעמידים פנים, בניגוד לעובדות ההיסטוריות, כאילו הם תושביה המקוריים של הארץ.

לסיום, הערה קצרה על פסק-דין בית המשפט העליון משנת 1992, שמביא אותו ע"א כדי להצדיק את אמונתו, שאין הממשלה יכולה בשום מקרה לבגוד במדינת ישראל בכפוף להוראות הבגידה של חוק העונשין. עיון קפדני בהגיונו של פסק הדין יראה, כי לא זכתה הממשלה בפטור גורף מחובת הציות להוראות חוק אלה, וכן בית המשפט לא קבע שמותר לוותר על רמת הגולן לטובת סוריה. כל מה שנקבע, הוא שמותר לממשלה לנהל עם סוריה משא-ומתן לשלום בלי שיאשימו אותה בבגידה. ראש הממשלה מנחם בגין הכריז אותה הכרזה ממש כאשר סופח פורמלית אזור זה של ארץ-ישראל על-ידי קבלת חוק רמת הגולן (ה-14 לדצמבר 1981), שהחיל על האזור את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה.

בעת מתן פסק-הדין ב-1992. לא הוגשו לבית המשפט שום ראיות כאילו עומדים לוותר על הגולן לטובת סוריה, אף-על-פי שנפוצו שמועות שכך אמנם המצב. אילו הוגשה עדות כזאת על-ידי העותר, סביר להניח כי בית המשפט היה פוסק בדרך שונה מדרך פסיקתו הממשית. הדבר נרמז על-ידי הערות צדדיות שהשמיע כבוד השופט דב לוין, אשר דווח כי אמר לעורך-דינו של העותר, שמוקדם מדי לדון בהיבטים המשפטיים של ויתור על הגולן. אם וכאשר יגיעו העניינים לידי כך, קבע השופט כי יוכל העותר לשוב ולעתור לבית המשפט.

טיעונם של המצדדים בוויתורים טריטוריאליים לערבים כדי להשיג שלום, כאילו פסק-דין זה הסמיך מטעם בית המשפט את הממשלה לוותר על הגולן לטובת סוריה, ועל-דרך ההרחבה, גם לוותר על כל חלק אחר של ארץ-ישראל, הוא אפוא טיעון שגוי. הממשלה נותרת, אם כן, כבולת-יידים על-ידי סעיף 97(א) ו97-(ב). אולם, כפי שצוין במאמר המקורי שלי בנתיב, יהיה צורך עתה לקחת בחשבון את החוק החדש (חוק סדרי השלטון והמשפט) שנחקק ב-26 לינואר, 1999 המאפשר, לראשונה בדרך חוקית, לממשלה לוותר על חלקים מארץ-ישראל הכלולים במדינת ישראל. לדעת המחבר, חוק זה, שקודם מתוך הבנה שגויה על-ידי מפלגות "ימניות" כביכול, מהווה מעשה חיקוק בלתי-חוקתי, כיון שהוא סותר הן את סעיפי הבגידה שצוינו לעיל והן את חוק השבות, שלא לדבר על נורמות-היסוד של מדינה יהודית.

תחילתה של טיילת

בית דין צדק של אגודת ישרל ארגנטינה

זה כשר זה?



יצרן בארגנטינה
יבואון דרך אטלנטה דרך כפר קאסם

וזו לא הסתה? לא, זו דעה אקדמית

אין ספק בלבי שמנהיגי הימין הישראלי, כמו שאר הציבור בארץ, כואבים כל פגיעה בנפש ובגוף של אזרחים ישראלים תמימים. אך דומה שלא ניתן להתכחש לעובדה שגם הם, בדומה לחמאס, מפיקים רווח פוליטי גדול מן המעגל של פיגועים ופיגועי-נגד, הממלכדים את ממשלות ישראל והרשות הפלשתינית ומשתקים את התהליך המדיני.

פרופ' ירון אזרחי
הארץ 20.3.2008

תמונה משנת 2001 שגאולה הייתה רוצה לשכוח

עוזי בנזימן והצדק

דלק דתי למדורה

מאת עוזי בנזימן

צביה שריאל, צעירה מאלון מורה שהואשמה בתקיפת פלשתינאי ליד יישובה, שוחררה לפני חמישה ימים ממעצר ממושך (3.5 חודשים), שבמהלכו סירבה להכיר בסמכות בית המשפט הישראלי לדון בעניינה ותבעה להישפט בבית דין הפוסק לפי דין תורה. השופטת, נאוה בכור מבית משפט השלום בכפר סבא, שיחררה אותה בנימוק שאי אפשר להוכיח את העבירה שיוחסה לה בכתב האישום, אך גינתה במלים חריפות את התנהגותה בבית המשפט ואת סירובה להכיר בסמכותו.

בעת המעצר, הוחל על הנאשמת נוהל מוזר שאיפשר לה להישפט לפני בית דין רבני פרטי (של גוף המתקרא "הסנהדרין", בראשות הרב ישראל אריאל). בית דין זה זיכה אותה מכל אשמה, והילל את סירובה להפקיד את חריצת דינה בידי שופטי המדינה.

לכאורה, ראוי היה להתעלם מהמקרה של שריאל ולראות בו קוריוז, אלמלא הזכיר לנו נדב שרגאי, שהביא את המקרה לידיעת קוראי "הארץ" ביום חמישי שעבר, שהיא בהחלט אינה יחידה: בקרב בני נוער בכמה התנחלויות במרכז השומרון, שריאל היא מופת לחיקוי. צעירים וצעירות נוספים, הנעצרים בחשד להפרות הסדר הציבורי, מסרבים להזדהות, כופרים בסמכויות הרשויות הממונות על אכיפת החוק ומוכנים לקבל על עצמם את עינוי המעצר הממושך.

כך נהגו בשבוע שעבר גם חלק מהעצורים במהומות בג'בל מוכאבר בירושלים. התופעה הזאת מתקשרת ל"פסק ההלכה" של "הסנהדרין החדשה", שפורסם לאחר רצח תלמידי ישיבת מרכז הרב וקבע: "ככל שכוחות הביטחון אינם עושים משפט באויבינו, הם מטילים את חובת הנקמה על זולתם... באותה מידה בה ממשלה במדינת היהודים אינה פועלת כממשלה יהודית אלא כממשלה מתנכרת, באותו שיעור בדיוק היא מטילה את האחריות לשלום על היהודים".

גילויים אחרונים להלוך הרוח הזה הם פסק ההלכה של הרב חיים קנייבסקי, האוסר להעסיק ערבים, במיוחד בישיבות, בנימוק של חשש סכנת נפשות, ופסק ההלכה של הרב דב ליאור, יו"ר רבני יש"ע, האוסר להעסיק ערבים ולהשכיר להם בתים.

רצח רבין לימד שאין להקל ראש בהוראות רבנים ואין לפטור אותן בקביעה שהן נחלת קבוצת מיעוט קיצונית בלבד. הניסיון הוכיח שיש לרבנים מהימין הקיצוני קהל מאזינים קשוב, ושקביעות הלכתיות של רבנים במחנה החרדי נהפכות לא פעם לסמנים שמאחוריהם ממהרים להתייצב גם רבנים הנחשבים למתונים. עצם ההחלה של עולם המושגים ההלכתי על הדיון בענייני המדינה (ביטחון, שטחים, מעמד ערביי ישראל וכדומה) מאיים על יכולתה של החברה הישראלית לנווט את דרכה באופן שעושות זאת מדינות מפותחות. שירבוב הקודקס הדתי לשיח הציבורי ולשיקולים המכוונים את יחסו של האזרח (ושל נבחריו) לסוגיות שעל סדר היום הציבורי, מועד לשבש את יכולתה של המדינה לקבוע את גורלה בדרכים המקובלות בדמוקרטיות. וכבר אמר ג'ונתן סוויפט: "יש לנו בדת די שנאת איש את רעהו, אך לא די מאהבתנו זה את זה".

הרבנים, ועושי דברם במערכת הפוליטית, מתיימרים לייצג את ישראל העצמאית, המזוקקת, זקופת הקומה, הבטוחה בעצמה ובסיעתא דשמייא; בפועל, הם מחנכים את צאן מרעיתם להתנהג כמו היהודים בגטאות: לראות בשלטון הישראלי גורם עוין, לתחמן אותו, למרוד בחוקיו, לעשות למען קהילתם המצומצמת ולא לטובת החברה כולה. המרדנות הילדותית של צביה שריאל וחברותיה מועדת לנכר אותם (ואת משפחותיהם) מהמדינה, לסדוק את לכידותה, לערער את יציבותה ולקעקע בכך את עצם היסוד שעליו היא קמה ושאותו מבקש לכאורה גם ציבור המתנחלים לחזק. פרישת האיצטלה ההלכתית מעל התנהגותם אוטמת אותם לטיעונים שמפנה אליהם המדינה: הם מאזינים לקול אחר - אלוהי, כביכול.

בשנותיה הראשונות, הגדירה המדינה תחומים מסוימים שבהם היא נתנה מקום למעורבות הלכתית בחיי אזרחיה; מאז 67' התפשטה הנוכחות הדתית לכל המרחב שעליו מתנהלים יחסי ישראל והפלשתינאים. הסטייה הגורלית הזאת מתנקמת בנו עתה ביתר שאת, ומשחקת לידי האיסלאם הקיצוני, השוקד לשוות לסכסוך הישראלי-הפלשתיני אופי של מלחמת דת

.


מכתב שנשלח ממני

בתגובה לרשימה " דלק דתי למדורה" מאת עוזי בנזימן ("הארץ", 23.3.2008)

עוזי בנזימן, בהתייחסותו אל פרשת צביה שריאל, כותב ש"ראוי היה להתעלם מהמקרה של שריאל ולראות בו קוריוז". ניכר בהמשך דבריו שלא עניין של צדק או אי-צדק מפריע לו אלא שבחורה ועוד בני-נוער מסרבים לשתף פעולה עם חוקרים ומערכות משפטיות אחרות מהסיבה שהם אינם מכירים בסמכות אותם גורמים.

אבל כאשר כל עציר ונחקר שומר על זכות השתיקה שלו, על פי חוק, התוצאה המעשית היא אותו הדבר: נסיון מודע לשבש חקירה אם כי, בוודאי יאמרו ארגוני זכויות אדם כי יש כאן שמירה על חירויות הפרט. ראוי היה שבנזימן היה שואל שאלה נוספת. והשאלה היא: מדוע מילאו את פיהם מים אותן קבוצות שבדרך כלל יודעות היטב להשמיע את קולן במקרים של ערביי השטחים המוחזקים, פליטי אפריקה, נמלטי משטרי-דיכוי ועוד בני אדם בצרות בעוד ברגע שהנושא נוגע ליהודים, וליהודים דתיים ועוד יותר, ליהודים דתיים לאומיים, אין קול, לא ענות ולא כלום? אידיאולוגיה "הילכתית" פסולה אך אידיאולוגיה ליברלית-הומניסטית מקובלת ללא עוררין. או אולי מי שאינו שאול שאלה זו הוא הקוריוז?

בצומת בפורים

מסורת רבת השנים היא שעלי מרצבך, הפרופסור, מקיים נוכחות בצומת של הישבה בשכונת רמת שמואל בשילה בפורים

הנה ההצגה השנה:

מהטור שלי במיקרוסקופ

קריאה אובייטיבית/ ישראל מידד

בשבוע שעבר, הודיע ינון מגל ב"מבט" כי הופץ כרוז בחתימת עשרה רבנים קורא "לנקמה". אבל כל מי שקרא את הכרזה לא ראה בה את המילה "נקמה". הייתה בה קריאה להנהגה חזקה שתנהל את המלחמה נגד האויב ובעיקר, קריאה להעסיק יהודים במקום ערבים. אז שאלתי את הממונה על תלונות הצבור ברשות השידור מדוע, ומי, כתב את המלה "נקמה" בתוך הקריינות של מר מגל.

אלישע שפיגלמן השיב: "קראתי את הכרוז בעיון. המילה נקמה אינה מופיעה בו אך אין ספק שזה מה שמשתמע ממנו. הקריאה לקיים באוייב "מידה כנגד מידה" היא ניסוח ברור כל צורכו... ולכן צדק מי שכתב בקריינות שזה כרוז הקורא לנקמה - כך יתאר זאת כל קורא אובייקטיבי."

ואני הגבתי כך: "כמובן, הכל תלוי במידת האובייקטיביות של הצופה והמאזין. מי שמראש מאמין שהצבור הדתי הלאומי ברובו שואף לנקום, יאמין שהכרזה קוראת במפורש לנקמה, גם אם המילה עצמה לא כתובה שם. מי שמאמין שהציבור הנ"ל אינו שואף למעשי נקם נוסח הקוזקים ברוסיה, יחשוב שיש בכרזה לא יותר מקריאה לא להעסיק ערבים, ולדרוש מהממשלה להעניש את הציבור הערבי מידה כנגד מידה.

מה שינון מגל היה צריך לעשות הוא לקרוא חלקים מהמסמך ולהשאיר לציבור את השיפוט.

תאונת דרכים בצומת שילה

כאן

אלישע שפיגלמן שוב אינו מדייק בפרטים

תלונתי

בכתבתה על ההתארגנות, לכאורה, של מקורבים לישבית מרכז הרב לבצע מעשה נקמה בערבים, הכתבת, איילה חסון, לא נתנה זכות תגובה להנהלת הישיבה, לדוברה, למייצגה או לכל אדם אחר הקשור לישיבה על מנת להגיב.

זו הפרה חמורה ואלמנטרית של עבודה עיתונאית משודרת.

תגובותו

לכבוד
ישראל מידד

מר מידד הנכבד,

הידיעה של גב' איילה חסון עסקה בקבוצה ספציפית של בוגרי הישיבה ומקורביה, לא בפעולה או במעשה של הישיבה עצמה ולכן לא הייתה
שום סיבה לדרוש ולהביא בגוף הידיעה את תגובת הישיבה.

יחד עם זאת לאחר פרסום הידיעה ואם פירסמה הישיבה תגובה לדברים הייתה חובה עיתונאית לתת לה פרסום.

בברכה,
אלישע שפיגלמן
נציב קבילות הציבור

העתק: משה גביש, יו"ר
מרדכי שקלאר, מנכ"ל
אורי לוי, מנהל חט' החדשות
איילה חסון
האגודה לזכות הציבור לדעת

תגובתי

שלום לאלישע שפיגלמן,

דומני שאולי תצטרך לשוב ולהביט בכתבה כי למיטב זכרוני היא דווקא כן טענה שאחד הרבנים שהנוקמים כביכול דיברו איתם היה מרבני הישיבה. ולכן אכן היתה לה חובה להביא תגובה של הישיבה או של אותו רב מהישיבה.

אני ממתין להתייחסותך

ישראל מידד

תלונתי לא הייתה מוצדקת

התלונה

בסוף מהדורת "מבט" הערב, יום רביעי, הודיע ינון מגל כי יצא לאור כרוז בחתימת עשרה רבנים הקורא "לנקמה".

אך מבדיקה שעשיתי אין אני רואה את המילה נקמה בשום מקום בכרוז. להלן קישורית לכרוז

יש בכרוז קריאה להנהגה חזקה שתנהל את המלחמה נגד האויב ובעיקר יש בו קריאה להעסיק יהודים במקום ערבים

אודה לך אם תורה על בדיקה מדוע ומי כתב את המלה "נקמה" בתוך הקריינות של מר מגל.

התשובה

מר מידד שלום,

קראתי את הכרוז בעיון. המילה נקמה אינה מופיעה בו אך אין ספק שזה מה שמשתמע ממנו.

הקריאה לקיים באוייב "מידה כנגד מידה" היא ניסוח ברור כל צורכו.

האמירה כאילו כל כוונת הכרוז לקרוא להעסיק יהודים במקום ערבים היא במקרה הטוב היתממות בלבד, ולכן צדק מי שכתב בקריינות שזה כרוז הקורא לנקמה - כך יתאר זאת כל קורא אובייקטיבי.

בברכה,
אלישע שפיגלמן
נציב קבילות הציבור

העתק: משה גביש, יו"ר
מרדכי שקלאר, מנכ"ל
אורי לוי, מנהל חט' החדשות
ינון מגל
האגודה לזכות הציבור לדעת

מה דעתכם?

תגובתי

שלום מר שפיגלמן,

תודה על התייחסותך

כמובן, הכל תלוי במידת האובייקטיביות של הצופה והמאזין
מי שמראש מאמין שהצבור הדתי הלאומי ברובו שואף לנקום גם יאמין שהכרזה הזאת קוראת במפורש לנקמה גם אם המלה נקמה לא כתובה שם ומי שמאמין שהצבור הנ"ל בעצם אינו שואף למעשי נקם נוסח הקוזקים ברוסיה וגרוע יקרא את הכרזה ויחשוב שיש בכרזה לא יותר מקריאה לא להעסיק ערבים ולבקש מהממשלה להעניש את הצבור הערבי מידה כנגד מידה

היתרון בשפה העברית היא שיש לה את האפשרות לצטט בדיוק מה שכתוב במסמך כלשהו כגון במקרה שלנו

כל מה שינון מגל היה צריך לעשות הוא לקרוא חלקים ממנו, בקצרה, ולהשאיר לצבור את השיפוט

ולכן, גם אם הסברך הוא הגיוני אני עדיין בדעה שנעברה כאן עבירה אתית

ישראל מידד

=======================================

ע ד כ ו ן

ההתכתבות ממשיכה:

שלום מר מידד

אני מפנה את תשומת לבך למילון אבן שושן שם מוגדרת המילה "נקמה: להשיב למי שעשה מעשה רע כגמולו"

זו בדיוק הקריאה הכלולה בכרוז שהכברת לעיוני וכך גם הגדיר עורך החדשות את תוכן הכרוז

בברכה

אלישע שפיגלמן

לאלישע שפיגלמן, שלום

אני מתפלא שאתה מתחפר בעמדתך
שוב, הכרוז אינו כולל במפורש את המילה נקמה ולכן, בשידור ציבורי מבחינה אתית מקצועית היה על העורך לכתוב או על המנחה לומרבדיוק מה כתוב בכרוז ולהשאיר את מלאכת המילונאות לצרכן התקשורת

אם, לפי גישתך, כל בר דעת היה מבין מתוכן הכרוז שיש בה קריאה לנקמה אז אין צורך שהמגיש יאמר מה שאין בו אלא יסמוך על בינתם של הצופים. כמובן, אם הוא חושב שאין בצופים לא בינה ולא חוכמה, ועליו לפרט ולהסביר, אזי הוא הופך את השידור לתעמולה אישית משלו וזה אסור לו

אבל גם אם שנינו נסכים כי יש בכרוז קריאה לנקמה בכל זאת אני מקווה שתודה שאין בה קריאה על יחידים ליזום פעולות בלתי חוקיות אלא יש בה במפורש פנייה להנהגה. לדוגמא, אותם מתפרעים אלימים שהשליכו אבנים והתקוטטו עם כוחות המשטרה ביום ראשון הגיעו כתוצאה מכרוז אחר שנאמר בו במפורש להרוס את הבית [הכרוז נמצא כאן:

. הרי לפי ההגיון שלך הם לא היו צריכים לכתוב במפורש כי אותם חוגים ממילא מבינים כגון בכרוז הראשון.

אבל כך לא היה ולכן, דומני שנסיונך להצדיק התנהלות לא-אתית לא צולחת

אשמח לתגובתך

ישראל מידד

מכתבי המגיב לכתבה בעניין הר-הבית

בית כנסת לא ומסגדים כן?

בתגובה על "במקום הכי נפיץ בעיר" מאת מירון רפופורט ("הארץ", 7.3)

מירון רפופורט מתרעם, בשמו ובשם ד"ר רפי גרינברג, על הפרויקט של בניית בית כנסת סמוך להר הבית אבל מחוצה לו. הפרויקט מתואר כ"פרובוקציה", "מוזר", "מזעזע" ועוד תיאורים סנסציוניים.

בניית בית כנסת היא בעיה, אבל בניית שני מסגדים מתחת להר הבית תוך כדי גרימת הרס ארכיאולוגי אדיר, סיכון יציבות החומה הדרומית, עבודות עפר בכלים חצי-כבדים ברצפת הר הבית, בליווי מסע הסתה של ראשי התנועה האיסלאמית - כל זה בסדר?

האם יש להבין שלא רק שאין זכויות כלשהן ליהודים בתוך האתר המקודש להם ביותר - אלא גם מחוצה לו מוטלות עליהם מגבלות?

ישראל מידד

שילה

עוד טור במיקרוסקופ בשבועון בשבע

ואלה שמות/ ישראל מידד

ביום שני שודרה כתבה נחמדה בערוץ הראשון בתוכנית 'מכל מקום'. מישהו טרח ומצא שבגן ילדים של נעמ"ת בטירת הכרמל לומדים ומשחקים שמונה ילדים הנושאים את השם 'אגם', שבע בנות ובן אחד. לפי השמועה, הדוגמנית אגם רודברג הופיעה שם לפני שלוש שנים וההורים התרשמו כל כך עד שהחליטו להנציח את שמה בצאצאיהם. בתוכנית נטען שהשם 'אגם' הוא השביעי בין השמות הנפוצים ביותר במדינה.

כמובן, אם היה מדובר בערוץ דתי, סביר להניח שכתבה כזו היתה מופיעה כך: בתלמוד-תורה של חסידות חב"ד מצאנו שחצי מהכיתה בת 30 זאטוטים נקראים בשם מנחם-מנדל, עוד רבע בשם יצחק-יוסף והיתר, או שלום דב או שמואל; בעוד שב'חדר' ברסלבי, הכיתה מתחלקת בין נחמן, נתן ואפרים.

ובמחשבה שנייה, מדוע בעצם איננו שומעים על סיפור כזה בטלוויזיה הציבורית? יפה שהציבור של הברנז'ה כולל כבר את הפריפריה עד לאזור חיפה, אבל יש גם ציבור במאה שערים ובגאולה וגם שם יש כמה סיפורים יפים.

מודעות שנצפו היום

המודעה על האזכרה בתום השבעה



מדברי האדמו"ר מתולדות אהרן



מדברי האדמו"ר מסאטמר - ר' אהרן

ההספדים על יונתן אלדר הי"ד

הספדים על יונתן הי"ד

"יונתן על במותיך חלל"
מה אפשר לספר עליך בכמה דקות? שלמדת את כל הספרים שקבלת לבר המצווה, גם אם לא את כל הספר – לפחות כמה פרקים,כי אם לא עכשיו אימתי… שכל דבר שעשית עשית ביושר, בשלמות ובמקצועיות.
מתכנות במחשב, דרך מכירת ארבעת המינים, ועד תלמוד תורה שכל כך עמלת בו, גם בדקותיך, ועכשיו שמעתי, גם בשניותיך האחרונות.
אשריך יונתן , שנתפסת על דברי תורה.
באחת השמחות המשפחתיות, אני חושב בברית של ישי, כשאבא דיבר על הקשר המיוחד בין דויד ליונתן, והזכיר את הקשר המיוחד בינינו- כשעוד היית תינוק לבן עקשן וצרחן. כשאמא לא הייתה בבית- רק אני הרגעתי אותך. עם השנים הקשר הזה נחלש, אך יותר ויותר הערצתי אותך, על הברכה שהייתה בכל דבר שעשית, ועל כך שהכל עשית בענווה.
נולדת כאן בשילה, בהרי אפריים בכ"ג אדר א', כשהשלג הגיע לנו עד המותניים, והברית שלך הייתה בשילה בל' אדר א'. אתה נטמן עכשיו בל' אדר א' תחת השמש הקופחת. גדלת כמו כולנו כאן, בין הרי אפריים, עם חום ועם קור, השמחה והעצב, וכאן קיבלת את הרוח שבעזרתה ננצח את המלחמה בה נפלת. ננצח לא בגלל שאנחנו חזקים אלא בגלל שאנחנו נחושים יותר, וצודקים יותר. רציתי רק לבקש, שתתחנן בפני היושב במרומים, שהחודש הזה יהיה תשועה לעם ישראל, למרות שלנו כמשפחה, החודש תמיד יהיה של עצב. שלפחות לכלל ישראל יהיה זה חודש תשועה ונקמה באויבים.
"צר לי אחי יהונתן, נפלאת לי אהבתך מאהבת נשים, איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה"
דוד

יונתו'ש אח מתוק ואהוב!
הדבר האחרון שאני מסוגלת לעשות עכשיו הוא לכתוב לך דברי פרידה. הידיים שלי רועדות,הלב עוד יותר. אבל עד שלא היה ודאי לגמרי שהלכת לא הסכמתי להאמין ומאז שלא הייתה לי ברירה יותר הכול קרה מהר מידי,אז אם לא אפרד ממך עכשיו,כנראה לא תהיה עוד הזדמנות.
ילד,אתה כל כך ראוי לכבוד הזה שנותנים לך פה כולם,בחייך הקצרים אספת לתוכך כל כך הרבה תורה ומעשים טובים.אח שקט שלנו,כל כך שקט שהמון פעמים הרגשתי שאני לא מכירה אותך באמת.
עשית הרבה בחייך,פשוט בצניעות ובישנות,בלי שום צורך בכבוד חיצוני.
אין מה להגיד,בשנים האחרונות הייתה איזו תחושת שלמות במשפחה שלנו,הייתה שמחה אמיתית כל פעם שהיינו ביחד. היה מדהים איך פתאום הצטרפת אלינו,אחרי שנים של שקט היה כיף לראות אותך מתחיל לפרוח,חי יותר,יוצא לפועל.שבת שעברה אפילו הספקנו לחגוג לך יום הולדת 16 ולטייל בעמק הפורח.
זהו,נפרדים לתמיד,לא יודעת מה לומר לך,ילד חמוד,הרוגי מלכות אין בריה יכולה לעמוד במחיצתם,לפחות לא אני.
צר לי עליך אחי יונתן,ילד טהור שהתעלה השמיימה בזמן כפרתנו,בתוך בית המדרש.
לך לשלום מתוק,סליחה אם פגעתי,תתחנן לפני כסא הכבוד שיתמתקו הדינים,שעמנו לא יהיה עוד נהרג ונשפל,שכולנו,כל המשפחה והישוב בתוך שאר עמנו,לא נדע עוד צער.
עזור לכולנו להתגבר על הגעגועים אליך, דבורה.

טור נוסף במיקרוסקופ של בשבע

כשעיתונאי מפסיד/ ישראל מידד

איש תקשורת הפסיד במשפט. זה אירוע שלא מתרחש לעתים קרובות. איתי לנדסברג, ראש המחלקת התיעודית בערוץ 1 והמגיש והעורך של 'מבט שני', לא זכה לסעד מבית הדין לעבודה בירושלים, כשביקש ממנו להוציא צו מניעה זמני כנגד הדחתו מתפקיד מגיש התוכנית.

לנדסברג לא הצליח להוכיח לשופטי בית הדין, שההחלטה של מנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר להדיחו, גרמה לו "נזק ממשי כלשהו". בהמשך כתבו השופטים כי "עלינו להתחשב בכך שהוא לא פוטר, לא נכרת מטה לחמו והוא אף לא נפגע בכיסו באופן כלשהו".

בנוסף, לנדסברג לא הוכיח שהיו שיקולים זרים בהחלטתו של שקלאר. לנדסברג חויב ב- 3,000 שקלים דמי הוצאות המשפט.

כמה לקחים: הראשון - כנראה האגו של אנשי תקשורת הוא לא בלתי מוגבל, אלא שווה 3,000 ₪. השני, כעת פתוחה לפני מוטי שקלאר הדרך להדק את הפיקוח על עובדי רשות השידור בהתאם לכללי החוק לגבי איזון וגיוון נאות בתוכניות. ולקח שלישי, בכל זאת, יש צדק בבית הדין.

עוד מכתב שלא התפרסם

בתגובה על "הרב מצית פתיל" מאת אבשלום וילן ומוריס סטרון ("הארץ", 18.2.08)


אף אם אני איני שותף לבסיס הפוליטי שממנו יוצאים הכותבים דהיינו, "כולם יודעים כי בסופו של יום לא יהיה מנוס מחלוקת ירושלים...", גם אני מודאג מהתופעות שהם מציינים. האחת, שאדם המקבל משכורת מהמדינה לוקח על עצמו אחריות מדינית והשניה, העברת הכרעה לאוכלוסיה כלל-עולמית ולא לידי יושבי הארץ. ולכן, אני פונה לשני הכותבים בהצעה שיש בה אפשרות של שיתוף-פעולה הגונה.

אם הם יפנו במכתב לנשיא המדינה, מר שמעון פרס, שיפסיק להתערב בנושאים מדיניים, בגלוי ובסמוי, וגם יורה על מרכזו לשלום למשוך את ידיו ממעשים מדיניים מובהקים, אף אני אשתדל אצל הרב הראשי יונה מצגר שלא ימליץ יותר על הקמת מדינה לערביי ארץ-ישראל בסיני. ובנוסף, אם הם יפנו לועידת ירושלים האיסלמית, המדברת בשם האומה המוסלמית העולמית התובעת לסלק את ישראל והיהודים מהמקומות המקודשים להם בירושלים או יכתבו לטורקיה שתפסיק להתעניין בחפירות ליד שער המוגרבים מחוץ להר-הבית וישיגו הפסקת פעילותם, אז גם אני אפנה לשר שרנסקי בעניין נסיונו להעביר ליהודי העולם את ההכרעה הפוליטית על גורל העיר.

אם הם יהיו נאים לדרוש, אני אהיה נאה לקיים.

מכתבו של גרשון מסיקה

לכבוד
חברי הועדה
לביקורת המדינה
הכנסת, ירושלים

בקשה להתייחסות אלינו כאל בני אדם בעלי זכויות אזרח

מכובדי חברי הכנסת,
בשנים האחרונות, עם התגברות נסיבות פוליטיות-תקשורתיות שונות ומשונות, אנו חשים שהתייחסות אלינו חדלה להיות מזמן התייחסות הוגנת – אפילו למראית העין. לצערנו הרב אנו חשים שמתייחסים אלינו גרוע יותר מהיחס לתרנגולים, ק"ו שאנו אפילו לא מתקרבים ליחס שהמדינה (שלנו) נותנת למחבלים הערבים בעזה.

הדבר מתבטא כמעט בכל התחומים. בשורות הבאות אתייחס לחלקן:
1. מדיניות "אכיפה": לאחרונה ראיתי כיצד פלוגה שלמה של מג"ב מתוגברת בעשרות רבות של שוטרים וחיילים הבאים להרוס מכולה במאחז הרחיבי באלון מורה. כאשר דיברתי עם מפקדי הכוחות, ראיתי את העבודה הרבה שהושקעה בהכנת המבצע, כולל תצלומי אויר מפורטים ועבודת מטה רחבה הכוללת פקחים, ראשי המנהל האזרחי, מפקד האוגדה, אלוף הפיקוד, סגן שר הביטחון, שר הביטחון , מפקד מחוז ש"י, מפקד המרחב.

לא שמעתי גם על היסטריה גדולה כל כך בנושא ההשתלטות הערבית על אדמות המדינה בגליל ובנגב ובנושא עשרות אלפי הבתים והמבנים הלא חוקיים שנבנו ונבנים שם וכן בואדי-ערה ואפילו בעיר הבירה ירושלים. ממש מעבר ל"קו", בצמוד לגבול המוניציפאלי של המועצה האזורית שומרון על הכביש לכיוון נתניה שוכנת קלאנסווה.

תושבי השומרון הנוסעים בכביש זה רואים כיצד נבנים משני צידי הכביש בתים ומבני תעשיה רבים ללא כל אישור ואין פוצה פה ומצפצף, בעוד שבמרחק חמש דקות משם, בישוב אבני חפץ, אם יבנה אדם מחסן ליד ביתו הוא צפוי לצו הריסה מיידי ואישום פלילי (?!) – שלא לדבר על עשרות אלפי הבתים הנבנים על ידי ערבים ביו"ש בשטח c הנמצא בשליטה ישראלית בדיוק כמו הישובים היהודיים שם.

האם צה"ל וכוחות הביטחון צריך להשקיע מאמצים כה גדולים בפינוי מאחז (שמונע השתלטות האוייב על אדמות אסטרטגיות) במקום להשקיע את אותם הכוחות במלחמה באוייב - בביטחון?
כעת ברור לי מדוע לא מצליחים להתגבר על הקסאמים באזור עוטף עזה.

2. היחס של המינהל האזרחי: ההרגשה שלנו כיום היא שכל מטה המינהל האזרחי על כל שלוחותיו שם לו לפניו מטרה אחת: איך לחנוק את התיישבות. שום בקשה שלנו לא מקבלת כל התייחסות, וכל פקיד הרוצה להיות קצת לחשוב ולצאת ממסגרת החנק , צריך לעשות זאת בהיחבא ובחשש (כעת אני מבין את הרגשה של עובדיה כאשר כלכל את הנביאים במערה בהיותו מזכיר המלך אחאב).

3. היחס לתב"ע: רק מוא"ז שומרון לבדה הגישה כמתחייב בחוק כמאה וארבע תב"ע בהשקעה של מיליוני שקלים לאישור. לצערי הרב ובאופן כל כך פוליטי ושקוף אף לא אחת קודמה, כולל:
א. תב"ע נקודתיות לצורך הקמת גני ילדים, בתי ספר.
ב. תב"ע של ישובים שהוקמו (ע"י הממשלה, בצורה חוקית לגמרי למי
שהתעניין..) כבר למעלה מעשרים שנה, כגון נופים, ברכה ואיתמר.
ג. תב"ע שכבר נחתמו ע"י השר מופז, אך נמשכו חזרה כאשר הגיע השר פרץ.
ד. שינוי בתב"ע בשכונות שניבנו ע"י משרד השיכון שלא ע"פ התב"ע.
כך נוצר מצב הזוי שאדם שרכש בית מהמדינה, לא יכול לקבל טופס 4
שיאפשר לו להתחבר לחשמל, בגלל ששינוי התב"ע של השכונה -שכאמור
ניבנתה ע"י המדינה- טרם אושר ע"י משרד הביטחון.
ה. תב"ע לצורך פיתרון בעיות ביוב תקועות. נוצר מצב אבסורדי שמעדיפים שהשפכים יוזרמו לקרקע ויזהמו את מי התהום, רק לא לאפשר פתרון יעיל וחוקי לתושבים.

4. גדר ההפרדה - עוולות הזועקות לשמים ביחס הממשל והבג"צ במדיניות גדר ההפרדה הכוללות:
א. בג"צ צופים: הושקעו כבר עשרות מיליונים בהקמת הגדר באזור, ורק בגלל ערבי אחד ששוכנע ע"י יהודים המונעים ממניעי שנאה פוליטית להגיש בג"צ הצבא עומד להשקיע שוב עשרות מיליונים - בהזזת הגדר, תוך פגיעה קטלנית באפשרות פיתוח הישוב והריסת כל עתודות הקרקע של הישוב, תוך קירוב הגדר עד כדי עשרות מטרים מבתי כוכב יאיר ומבתי צופים ויצירת סכנה ביטחונית ממשית לאלפי אזרחים - כאשר התועלת היחידה היא לאפשר לערבי אחד לעבד שטח קטן שבקושי מעובד.
ב. התברר לנו שכדי לא להזיז גדר. נאלץ הצבא למתוח קווי חשמל ומים לבית בודד של ערבי, ולאפשר לו מספר רב של פתיחות השער בכל יום, כדי שמרקם החיים של המשפחה לא יפגע. בעוד שלנו לא מתחשבים בצרכי פיתוח הישובים ומאלצים אותנו לנסוע קילומטרים רבים כדי לעבור את הגדר. אין התחשבות ברכוש של יהודים.
ג. הצבא משקיע מעל מיליארד ₪ בתוכנית האצבעות ללא צורך בטחוני, וגורם לנו כבר היום ליד מחסום אבני חפץ, למשל, לנסוע בנתיב צר, מוקף בשתי גדרות במרחק מטרים ספורים מהגדר תוך סיכון בטחוני רב (כל מחבל יכול לעמוד מעבר לגדר ולירות בנוסעים בכביש).
ד. שערי תקווה עומדת להיכנס למובלעת, תוך בזבוז עשרות מיליוני שקלים בפריסת גדר צמוד לבתים, וכל זה כדי שלא לפגוע במירקם חייהם של כמה בתים לא חוקיים (למי שתהה, בתים של ערבים, כמובן).

5. חוות גלעד: 60 נפשות כיום צורכות חשמל ע"י גנרטור ישן. דבר העולה להן עשרות אלפי שקלים לחודש - כאשר חדשות לבקרים הוא "נופל" והן נשארות ללא חשמל. בשבת האחרונה -בשיא הקרה- "נפל" הגנרטור, ומשפחה עם תינוק נאלצה לשהות ברכב במשך כל השבת כדי שתינוקה לא יקפא.

הדבר זועק לשמים כשרואים איך מדינת ישראל מספקת חשמל לעזה למרות הטרור והקסאמים מ"סיבות הומנטריות". האם דמנו (כאזרחים נאמנים המשרתים בצבא ותורמים למדינה) לא מספיק אדום כדי להתייחס אלינו לפחות כמו לערבים בעזה?

6. מדיניות "הספר הלבן": הגיע אלינו מכתבו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, בו הוא מורה על הקפאה מוחלטת של כל פיתוח בישובים. לצערי, ההוראה תורגמה ע"י המנהל האזרחי להקפאה מוחלטת כאשר שום נושא לא מקודם במילימטר, כולל תוכניות בתעשייה פיתוח בתי קברות, בתי"ס, הקצאות קרקע וכד'.

7. מאחזים: מועצת יש"ע עושה מאמצים כבירים להגיע להבנות עם הממשלה.
להסכם בהבנה, אך באופן עקבי ומשיקולים פוליטיים הממשלה מונעת הסכם, תוך רצון עז להראות כיצד היא "מצליחה לכופף" את המתנחלים.

8. חומש: כבר מעל שנה משקיעה ממשלת ישראל משאבים בלתי נתפשים (בע"ה ללא הצלחה), על מנת לנסות למנוע ממגורשי חומש ושא-נור למחות לעלות לחומש כדי למחות על האיוולת שבגירוש ולהעלות את הדרישה להקמת חומש מחדש. הממשלה משקיעה כספים ללא סוף ומקצה כוחות ומשאבים ללא הגבלה לצורך הנושא - כספים ומשאבים שמשום מה חסרים למלחמה בטרור.

9. אזור התעשיה ברקן: במשך שנים עוכב אזור התעשיה ברקן בגלל "בעיות קו כחול" (המצאה ייחודית לאזרחים סוג ב' ביו"ש). כאשר כבר אושר "הקו הכחול" הוכנסנו ל"הקפאת אולמרט" – לא ניתן לפתח אפילו מגרש אחד נוסף.

עם ישראל במשך אלפי שנים עמד בגזרות שונות ומשונות ותמיד התגבר עליהן.
גם על גזירות ראש הממשלה וחבר מרעיו אנו נתגבר.
הגיע הזמן להפסיק עם הצביעות בתירוצי "שלטון החוק" ועם הייבוש וההקפאה הפוליטיים. הגיע הזמן להתייחס אלינו לפחות כאל בני אדם, כאל אזרחים שווי זכויות התורמים בכל נפשנו ומאודנו לעם ולמדינה – כולל ביישוב ופיתוח חבל השומרון, נחלת אבותינו

בברכה,
עו"ד גרשון מסיקה
ראש המועצה

שוב, אפליה

המתנחלים דורשים: זכויות כמו של הפלסטינים

המתנחלים לא מבינים מדוע מספקים חשמל לרצועת עזה ולא למאחזים הבלתי חוקיים ביהודה ושומרון?

מקור

ששון ושמחה

עוד ששון הציבה בדוח שלה כמה קריטריונים שלפיהם החליטה איזה ישוב נקרא ישוב חוקי. במועצה האזורית גוש עציון החליטו "להרים את הכפפה", ובמשך חודש תמים בדקו על-פי הקריטריונים האלה 200 קיבוצים ומושבים בתחומי הקו הירוק.

הממצאים הפתיעו אפילו אותם. 100% מהישובים שנבדקו הוקמו ללא אישורים ואושרו רק לאחר תקופות ארוכות. לדוגמא, קיבוץ נגבה עלה על הקרקע ב-1938 והתקיים ללא אישורים כמעט חמישים שנה! קיבוץ שדה נחום שנוסד ב-1939 - שישים שנה. גם ישובים שנוסדו בשנות ה-50 קיבלו אישורים עשרות שנים אחרי הקמתם, כמו קיבוץ ברעם או מושב שדי תרומות ליד בית שאן, שרק לפני שבע שנים הפך ממאחז לא חוקי לישוב מאושר. ואם תאמרו בקום המדינה היה בלגן, הרי שמהמחקר עולה שאפילו בשנות ה-80, כאשר המדינה לכל הדעות היתה מסודרת, הוקמו ישובים ללא האישורים הנדרשים, דוגמת המצפים בגליל, וגם כוכב יאיר שבו התגורר ראש הממשלה לשעבר ושר הביטחון אהוד ברק.

"לפי טליה ששון 100% מהישובים הללו הוקמו באופן בלתי חוקי והמדינה השקיעה בהם עשרות שנים והקצתה קרקעות, וכל זה בניגוד לחוק!" אמר יו"ר המועצה שאול גולדשטיין, והוסיף: "זו שיטת הבנייה הישראלית, קודם בונים אח"כ מאשרים, אז מה אתם רוצים מאיתנו? אם החלטתם לשנות את הכללים לפחות תודיעו לנו, ולא תאכפו רק עלינו. זו אכיפת חוק סלקטיבית".

"בישיבה הבאה אני מביא פרופסור להיסטוריה", מלמל ח"כ וילן, "הם משכתבים כאן את העבר".

אם לא די בזה שלפו אנשי מוא"ז גוש עציון מסמכים חתומים על-ידי משרד הביטחון המציינים במפורש כי 35 מאחזים אושרו ע"י הדרג המדיני, 35 הופנו להליכי תכנון ו-6 עומדים בפני בג"צ, ומתוך מאה מאחזים רק 24 מיועדים לפינוי, נתונים הפוכים מדוח ששון. הסתבר גם כי בחלק מהמאחזים משרד השיכון בכבודו ובעצמו בנה ושיווק יחידות דיור.

עו"ד ששון, שישבה כל העת בפנים מורכנות, פנתה במפתיע אל השר רמון ואמרה לו כשהיא מתייחסת להצעות להכשיר את המאחזים שהוכנו על-ידי משרד המשפטים והובאו לוועדת רמון: "אני הייתי שמחה שוועדת רמון לא תעשה כלום. עדיף שהמצב ישאר כפי שהוא". כדאי שמישהו יזכיר לעו"ד ששון שאין בסמכותה להגיד לרשות המבצעת מה להחליט. חוץ מזה, אם לדעתה הדוח שחיברה הוא משפטי וחף מנגיעה פוליטית כדבריה, אז מדוע היא מעדיפה שתהליך הכשרת המאחזים יעצר? מדוע היא מתנגדת שדברים יעשו באופן חוקי על-ידי מי שהוסמך לכך בחוק?

לקראת סוף הדיון, ראה ח"כ וילן שהכותרות והראיונות התפוגגו בעשן, ומשום כך הודיע כי הוא מושך את ההצעה. אבל יו"ר הוועדה ח"כ אורלב לא נולד אתמול, ומיד העלה הצעה במקומה שהוועדה תצביע נגד כפית חוק סלקטיבית. ההצעה אושרה. כך הסתיימה ישיבה שתחילתה בבירור מדוע לא עוקרים מאחזים, להחלטת כנסת נגד אכיפה סלקטיבית של חוק על ישובים ישראלים ביו"ש לעומת ישובים אחרים.

מקור

טור נוסף במיקרוסקופ

באריאל יהיה מחר חם או קר?/ ישראל מידד

אלישע שפיגלמן, ממונה על קבילות הציבור של רשות השידור קצת הסתבך לאחרונה. במענה לתלונה על שמידות החום והקור באזור השומרון אינן נמסרות בערוץ הראשון טען ש"הטמפרטורות בירושלים מייצגות היטב את אזור יהודה ושומרון, ולכן אין טעם לפרט זאת כאזור נפרד". זה כמובן לא נכון עובדתית, אבל מילא. אלא ששפיגלמן הלך גשר אחד רחוק מדי והוסיף: "יהודה ושומרון אינם חלק ממדינת ישראל... אנו לא מפרסמים תחזיות לחלקי ארץ ישראל".

ראשית, הטמפרטורות של טורקיה וצרפת כן מתפרסמות מדי פעם, כמו גם של ערים נבחרות בעולם. ושנית, לפחות פעם בשבוע אנו רואים על המסך הקטן צילומי של פלאי מזג-האוויר באירופה, בסין או בצפון אמריקה. אז על מקום כל כך קרוב כמו השומרון אי-אפשר למסור מידע?

ושלישית, בכל זאת יש קשר בין "מדינת ישראל" ו"ארץ ישראל". מנכ"ל רשות השידור, מוטי שקלאר, התרעם בראיון לרזי ברקאי והכריז: "אני אומר חד משמעית - יש להפריד בין הדיון הפוליטי לבין מתן שירותים או אינפורמציה לתושבי מדינת ישראל." אבל טיעון יותר חשוב הוא הפרקטי ביותר: הרי אלפי ישראלים נוסעים הלוך ושוב בין יו"ש לבים גבולות 1967 יום-יום. המרכז האוניברסיטאי באריאל, מפעלי תעשיה וגם המפגינים "פעילי שלום" מתעיו"ש ומ"גוש שלום" רוצים לדעת מה הטמפרטורות. אולי דווקא הפן הפוליטי הזה ישכנע את האדון שפיגלמן.