נדב שרגאי משיב לעקיבא אלדר
שתיקתו המדאיגה של אולמרט
מאת נדב שרגאי
שש שנים בלבד חלפו מאז ליל תשעה באב תשס"א. אהוד אולמרט, ראש העיר ירושלים, צעד אז בראש רבבות בצעדת "סובו ציון והקיפוה" סביב חומות העיר העתיקה, ונשבע יחד עם הציבור הרוגש את השבועה היהודית העתיקה: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי".
"ויתור על הר הבית", הסביר אולמרט ברוח דבריו של בן גוריון על ירושלים ב-1948, "מערער את עצם קיומה של המדינה. אם בהר הבית אין לנו זכויות, אז איפה יש? מי שמוותר על הר הבית אומר למעשה: אין לי זכויות בשום מקום בארץ ישראל". מאי שם נשלף אז דף נייר מקומט ומישהי הקריאה בקול רועד ארבע שורות שכתב משורר ירושלים יהודה קרני: "הרי אתמול ועוד היום בבוקר/ את שם קודשה נשאתם ולפידה/ איני יודע מתי עבדתם לשקר/ עם השבועה, או עם הבגידה".
שתיקתו של אולמרט כיום לנוכח ידיעות על ויתורים בהר הבית ובעיר העתיקה במסגרת מו"מ להסדר קבע עם הפלשתינאים המתנהל כביכול בשמו, אינה יכולה להתפרש כצפירת הרגעה. להפך: היא מטרידה ומעוררת חשש עמוק.
לפני שש שנים לא הסתפק האיש היושב כיום על כיסא ראש ממשלת ישראל בשבועת האמונים המחודשת מול שער האריות, אלא העתיק את לשכתו אל סמוך לכותל המערבי. רבים - שהאפשרות של חלוקת העיר ומסירת הר הבית זיעזעה אותם עד עמקי נשמתם - פקדו אז את הלשכה המאולתרת. אחד מהם, שאולמרט התפעם במיוחד מדבריו, היה משה לנדוי, הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון. לנדוי דיבר על חולשת הרצון הלאומי, על מבוכה, על בלבול ועל אובדן דרך. הוא התעקש על חשיבות הסמלים, ההיסטוריה והכבוד הלאומי, "דברים שאצלנו נוטים היום לזלזל בהם", וגם לא התבייש להזכיר את הדמעות שזלגו מעיניו כששמע את הבשורה: "הר הבית בידינו". "בעיני", הסביר כבוד השופט, "ציונות, היא השאיפה לציון, ומה היא ציון אם לא הר הבית, הר הזיתים והעיר העתיקה".
ויתור על ירושלים ההיסטורית וקודשיה, הבינו כבר אז רבים וטובים, אינו לגיטימי ואינו מוסרי. החלטה כזאת אינה יכולה לחייב לא את מדינת ישראל ולא את העם היהודי כולו. אם אכן פועל מי שפועל בימים אלה מטעמו של אולמרט, ואולי חלילה על דעתו, כדי לחלק מחדש את ירושלים וקודשיה, הוא עושה זאת ללא מנדט ובעיקר גונב את דעתם של תושבי המדינה והעם היהודי.
אין זה מקרי שכתב הסירוב התקיף ביותר ביותר לתוכניות של אהוד ברק בשנת 2000 לא נגע לסוגיית פינוי ההתנחלויות, אלא לירושלים. אישים כמשפטן מאיר רוזן, לשעבר שגריר ישראל בארה"ב ובצרפת, מוטי אשכנזי מחולל תנועות המחאה שלאחר מלחמת יום הכיפורים ותא"ל (במיל') אברהם בר דוד, לשעבר קצין תותחנים ראשי, סברו אז כי "מי שינסה למסור את ירושלים יפר את כללי המשחק הדמוקרטיים", ואף "ימוטט את ההסכמה שעל בסיסה מתקיימת מדינת ישראל". העשרות שחתמו עמם אז על כתב הסירוב יוצא הדופן הבהירו שהחלטה כזאת לא תחייב אותם, את מדינת ישראל ואת העם היהודי כולו.
הדברים האלה כוחם יפה גם היום. ירושלים העתיקה וקודשיה אינם רק טריטוריה. הם התגלמות הזכות והצדק היהודי, שמהם נגזר ונבנה כל המפעל הציוני. בלעדיהם יתערער הכל, ומי כאולמרט, שדיבר על כך מנהמת לבו רק לפני שנים אחדות, יודע זאת.
מאת נדב שרגאי
שש שנים בלבד חלפו מאז ליל תשעה באב תשס"א. אהוד אולמרט, ראש העיר ירושלים, צעד אז בראש רבבות בצעדת "סובו ציון והקיפוה" סביב חומות העיר העתיקה, ונשבע יחד עם הציבור הרוגש את השבועה היהודית העתיקה: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי".
"ויתור על הר הבית", הסביר אולמרט ברוח דבריו של בן גוריון על ירושלים ב-1948, "מערער את עצם קיומה של המדינה. אם בהר הבית אין לנו זכויות, אז איפה יש? מי שמוותר על הר הבית אומר למעשה: אין לי זכויות בשום מקום בארץ ישראל". מאי שם נשלף אז דף נייר מקומט ומישהי הקריאה בקול רועד ארבע שורות שכתב משורר ירושלים יהודה קרני: "הרי אתמול ועוד היום בבוקר/ את שם קודשה נשאתם ולפידה/ איני יודע מתי עבדתם לשקר/ עם השבועה, או עם הבגידה".
שתיקתו של אולמרט כיום לנוכח ידיעות על ויתורים בהר הבית ובעיר העתיקה במסגרת מו"מ להסדר קבע עם הפלשתינאים המתנהל כביכול בשמו, אינה יכולה להתפרש כצפירת הרגעה. להפך: היא מטרידה ומעוררת חשש עמוק.
לפני שש שנים לא הסתפק האיש היושב כיום על כיסא ראש ממשלת ישראל בשבועת האמונים המחודשת מול שער האריות, אלא העתיק את לשכתו אל סמוך לכותל המערבי. רבים - שהאפשרות של חלוקת העיר ומסירת הר הבית זיעזעה אותם עד עמקי נשמתם - פקדו אז את הלשכה המאולתרת. אחד מהם, שאולמרט התפעם במיוחד מדבריו, היה משה לנדוי, הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון. לנדוי דיבר על חולשת הרצון הלאומי, על מבוכה, על בלבול ועל אובדן דרך. הוא התעקש על חשיבות הסמלים, ההיסטוריה והכבוד הלאומי, "דברים שאצלנו נוטים היום לזלזל בהם", וגם לא התבייש להזכיר את הדמעות שזלגו מעיניו כששמע את הבשורה: "הר הבית בידינו". "בעיני", הסביר כבוד השופט, "ציונות, היא השאיפה לציון, ומה היא ציון אם לא הר הבית, הר הזיתים והעיר העתיקה".
ויתור על ירושלים ההיסטורית וקודשיה, הבינו כבר אז רבים וטובים, אינו לגיטימי ואינו מוסרי. החלטה כזאת אינה יכולה לחייב לא את מדינת ישראל ולא את העם היהודי כולו. אם אכן פועל מי שפועל בימים אלה מטעמו של אולמרט, ואולי חלילה על דעתו, כדי לחלק מחדש את ירושלים וקודשיה, הוא עושה זאת ללא מנדט ובעיקר גונב את דעתם של תושבי המדינה והעם היהודי.
אין זה מקרי שכתב הסירוב התקיף ביותר ביותר לתוכניות של אהוד ברק בשנת 2000 לא נגע לסוגיית פינוי ההתנחלויות, אלא לירושלים. אישים כמשפטן מאיר רוזן, לשעבר שגריר ישראל בארה"ב ובצרפת, מוטי אשכנזי מחולל תנועות המחאה שלאחר מלחמת יום הכיפורים ותא"ל (במיל') אברהם בר דוד, לשעבר קצין תותחנים ראשי, סברו אז כי "מי שינסה למסור את ירושלים יפר את כללי המשחק הדמוקרטיים", ואף "ימוטט את ההסכמה שעל בסיסה מתקיימת מדינת ישראל". העשרות שחתמו עמם אז על כתב הסירוב יוצא הדופן הבהירו שהחלטה כזאת לא תחייב אותם, את מדינת ישראל ואת העם היהודי כולו.
הדברים האלה כוחם יפה גם היום. ירושלים העתיקה וקודשיה אינם רק טריטוריה. הם התגלמות הזכות והצדק היהודי, שמהם נגזר ונבנה כל המפעל הציוני. בלעדיהם יתערער הכל, ומי כאולמרט, שדיבר על כך מנהמת לבו רק לפני שנים אחדות, יודע זאת.
